אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן ו

סימן ה

(לסי' כ"ח)

שאלה מבן המחבר. הרב החריף דחיל חטאין וחרד לדבר ה' מעודו. אוצר מלא חכמה ודעת כו' מוה' לוי יצחק ז"ל עודו באבו. לא הגיע לעונשין. לקחו אלהים. ואיננו. ועליו ראוי לקונן חבל על דאבדין ולא משתכחין:

וזה לשון הבן חכם.

ראשונה צריך לבאר דעת רש"י ז"ל בפי' המקדש בהנאת מלוה (ובפי' הנהו תלת מילי דרבא ופי' בהנאת קבלה דא"ח) בקדושין (ד' ו'). והנה מצינו לרש"י ז"ל שפי' על ההיא דהמקדש בהנאת מלוה שאומר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה כו'. מלשון זה משמע שצריך שיאמר כך להאשה בשעת הקדושין וכן גבי הנאה דא"ח בההיא הנאה כו' שתרצה זאת לתת פרועה כו' (ואף שכאן אינו מפורש כ"כ שצריך שיאמר כן להאשה בשעת הקדושין אך נראה דילמוד סתום מן המפורש גבי הנאת מלוה). וכן נראה מדעת הר"ן שכ' גבי א"ח בההיא הנאה שתרצה לתת פרוטה כו' וזה מקבלה בחנם כו'. משמע שצריך למקדשה במחילת הפרוטה דוקא ולכאורה צ"ע דמשמע מזה דלא מהני אם מקדשה בהנאה סתם. וקשה אמאי לא מהני כיון שאותה ההנאה שוה פרוט' והוה כמקדשה בש"פ דקיי"ל דמקודש' ונרא' לומר דרש"י ז"ל ס"ל דהמקדש בהנאה לא חשיב נתינה דאינו נותן ומוחל לה שום דבר וגם דוודאי אין שייך ע"ז לשון נתינה כלל (פי' שאין אומרי' שנתן לה הנאה אלא שעשה לה הנאה) ואנן ילפינן מעפרון דגבי קדושין נתינה בעי' וכדפירש"י גבי המקדש במלוה. ונראה דאפשר לומר דלמד כן מסוגיא (ד' ס"ג.) דמקשינן על ר"ל ובשכר לא כו' ע"ש. ואמאי לא מקשה ובשכר ובהנאה לא כו'. משמע דבהנאה עצמה פשיטא דאינה מקודשת. אמנם זה אפשר לדחות (קצת) דהיינו משום דמברייתא קמייתא דמקשי ליה תנא ובשכר כו'. אך מ"מ יש ראיה מהא דמסיק מ"ס ישנה לשכירות מתוע"ס ומ"ס אינה לשכירות כו'. דלפה"נ לא תירץ כלל אמאי לא מוקי מתני' במקדש בהנאה עצמה דאז וודאי לא שייך טעם דישנה לשכירות. ועדיין היה יכול לשאול ובהנאה לא. אלא משמע דלפי האמת הוא ג"כ דאין מקדשין בהנאה ולכאורה יקשה על הנ"ל מהך תלת מילי דרבא דמשמע משם דיכול לקדשה בהנאה וכדפי' ברשב"א וכן אי' ברמב"ם פ"ה מה"א ע"ש. אך נראה דיש לומר דרש"י לא ס"ל דהא דאמר רבא מקודשת מדין ערב ועבד כנעני היינו דילפינן מערב דכמו דערב משתעבד להמלוה בהנאה כמו"כ אשה מיקני' נפשה בהנאה. ולפ"ז היה אפשר למילף מערב דמשעבדת נפשה בכל הנאה שהיא ולאו דוקא הנהו מילי דרבא (ובאמת בחי' ריטב"א הביא גבי הנאת מלוה דילפי' מערב כו' ע"ש) אלא נראה דרש"י ס"ל דלא מצינו למילף ממילי דרבא אלא הנהו דמפר רבא. דאל"כ אמאי תפס רבא הנהו הל"ל סתם דהמקדש בהנאה מקודשת מדין ערב. ועוד לל"ל כאן מדין עבד כנעני הא הכל מערב שמעי' דאף בהילך מנה והתקדשי לפלוני איכא לה הנאה מיני' דמקדש שקיבלה מתנה ע"י וכדאי' (לכאורה) ברמב"ם (פ"ה מה"א) וא"כ גם זה שמעי' מערב דכיון דשמעי' מערב דמתקדשת בהנאה. ועוד אמאי לא הזכיר אביי דהא דמתקדשת בהנאת מלוה שמעי' מערב (ובאמת פי' הריטב"א וכמו"כ הרמב"ם והרשב"א על מילי דרבא צ"ע ויתב' אי"ה) אלא ס"ל דהא דהוכיח רבא דין דתן מנה מערב היינו דוקא היכא שמקדשה בעיקר המעות שנתן לפלוני (ולא בהנאה שעשה לה שנתן על דיבורה) דמקודשת מדין ערב דבההיא הנאה שנתן על דיבורה נעשה כאלו נותן לה המעות ונותן לפלוני בשליחותה כדפי' רש"י גבי ערב ע"ש (ב"ב ד' קע"ג:) (וכן משמע מפירש"י שכ' וחזר ואמר התקדשי לי סתם משמע דבשעת נתינה אומר לה התקדשי לי והיינו בהמעות דאי בהנאה היה צריך לפרש דבההיא כו') וכן בדין הב' מקודש בהמעות עצמן מדין עבד כנעני והוא דבההיא הנאה נותן לה ע"י המקדש ובלאו איהו לא הוה יהיב לה דומה עלה כאלו המקדש בעצמו נותן לה המעות ומתקדשת לו בהן (וכן משמע מפירש"י כאן שכת' והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו משמע מדבריו זה דמקדשה בהמעות שהם של השליח ולא בהנאה עצמה שיש לה מיני' דמקדש שבא לה מתנה בגללו). ומעתה מאחר דנתבאר דס"ל לרש"י דבהנאה אינה מקודשת משום דלא חשיב נתינה ע"כ הצריך שיפרש לה שמקדשה בהנאה זו שמרווח לה זמן המלוה מעצמו בלי שום פיוס בממון לו או לאחר ומוחל ונותן לה הפרוטה שהיא היתה נותנת כו' ומכיון שמקדשה בהנאה שעושה לה ההרווחה בחנם ואינו נוטל הפרוטה כו' הוה כאלו נותן לה ממש. דמחילת ממון דומה ממש כנתינה (ונקרא שנותן לה הפרוטה בקדושין) משא"כ אם מקדשה בהרווחת הזמן עצמו ליכא נתינה כלל כנ"ל. והנה לכאורה קשה לפ"ז מ"ש כאן בא"ד וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו משמע דמקדשה בהנאת מחילה סתם כו' ומ"מ כ' ע"ז דהשתא הוא דקיהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה כו'. משמע דאף אם אומר לה בהנאת כו' סתם ואינו מפרש כנ"ל ג"כ משמע שמקדשה במחילת הפרוטה. וא"כ אמאי הצריך בארווח לה זימנא לפרש דוקא כו'. ונראה דיש לחלק בין זה לבין הא דארווח לה זימנא. והוא דהתם גבי ארווח לה זימנא אם היה אומר לה סתם שמקדשה בהנאה דארווח כו' לא משמע מדבריו שמקדשה במחילת הך פרוטה כו' והיינו משום דגם גוף ההרווחה נקרא הנאה (ששוה ממון דהא אינו ממון עצמו אלא שיש לו הנאה שיכול להרויח בהן). וא"כ אם אומר שמקדשה בהנאה שמרויח כו' משמעו שמקדשה בההרווחה עצמה ומה שאומר בהנאה כו' קאי על ההרווחה עצמה שהוא ג"כ אינו נקרא כ"א הנאה. וע"כ צריך לפרש בההיא פרוטה דוקא אבל גבי מחילת מלוה אם מקדשה בעיקר מחילת המלוה לא שייך ע"ז לשון בהנאת המחילה (דמקדשה במעות עצמן שנתן לה מכבר ממש ולא בהנאה ששוה מעות) וא"כ גם כשאומר בהנאת המחילה סתם לא משמע שמקדשה במחילה עצמה אלא פירושו שתתקדש לו בהנאת המחילה היינו במה שמביאה המחילה שמוחל לה מעצמו בלי שום פיוס לידי ממון ומהו הממון שבא לה ע"י המחילה היינו אותה פרוטה שהיא היתה נותנת כו'. אך עדיין צ"ע דלכאורה אפשר לומר דפי' בהנאת מחילת מלוה הוא דמקדשה בהנאה וקו"ר שיש לה ממה שמוחל לה המלוה (ומהני משום שהנאה זאת מעכשיו משעת קידושין נולד לה ולא היה ההנאה בשעת המלוה אבל המעות כו' מכבר הם ברשותה כו') אמנם ראיתי בחי' הרשב"א שהביא בשם רש"י וכ' וא' לה בשכר הנאת מחילת המלוה כו' (ופי' בשכר כו' נראה דהוא שמקדשה באותו שכר שהיתה נותנת עבור הנאת מחילה כו' והיינו אותה פרוטה שהיא היתה נותנת כו' כנ"ל) ולפ"ז נראה שגם בהנאת מחילת המלוה צריך לפרש דוקא כנ"ל. והנה לכאורה עלה ע"ד לדחות כל הנ"ל. ולומר דלעולם ס"ל לרש"י ז"ל דבהנאה עצמה ג"כ מקודשת ואין צריך לפרש בההיא פרוטה דוקא ומה שהזכיר שאת היית נותנת כו' אינו שצריך שיפרש לה כך אלא לתרץ מה שקשה לכאורה דהא אשה לא מתקדשה אלא בכסף או בשוה ובשטר כו'. וא"כ אמאי מתקדשה בהנאה דהא הנאה לכאורה לאו שוה כסף הוא דהא לא שייך בה מכירה ולא שייך בה כסף כלל וא"כ לא הוה שוה כסף. וע"ז פי' דבאמת שייך בה כסף ושייך לומר ששוה כסף והיינו שהיא היתה נותנת (לאדם שבידו לפייסו) פרוטה כו' וע"כ נקרא שוה כסף ששוה אותה פרועה כו'. אמנם מלשון רש"י כאן שכ' בארווח זימנא כו' שאת היית נותנת כו' משמע שצריך שיפרש לה כך וכן מלשון רש"י שהביא הרשב"א ז"ל בשכר כו' משמע ג"כ שצריך שיפרש לה כך. וכן מדעת הר"ן הנ"ל שכ' בההיא הנאה שתרצה זו לתת פרוטה כו' וזה מקבלה בחנם ע"כ משמע להדיא דצריך שיקדשה דוקא בהנאה שמקבל בחנם ומוחל ונותן לה הפרועה כו' ולא בהנאה עצמה שמקבל ממנה מתנה וא"כ משמע כנ"ל דבהנאה דלית בה נתינה אינה מקודשת והנה לכאורה נראה מדברי הרשב"א בחידושיו שהביא פירש"י על הא דהמקדש בהנאת מלוה סתם דס"ל ג"כ כרש"י. אמנם מפירושו על הא דתן מנה לפלוני ועל בעיא דא"ח לא משמע כנ"ל לרש"י שכ' על הך דתן מנה כו' שמקדשה בהנאה זו שאני נותן כו' ובא"ח פי' שמקדשה בהנאה שמקבל כו' משמע בהדיא דמקדשין בהנאה כו'. וע"כ נראה דוודאי הרטב"א ז"ל לא ס"ל כנ"ל לרש"י. אך מה שהביא פירש"י על הא דהנאת מלוה בסתם נראה דאולי אפשר לומר דדוקא גבי מקדש בהנאת מלוה צריך לפרש שמקדשה במחילת הפרוטה דוקא. אבל אם מקדשה בהנאה עצמה שמרויח לה הזמן ויכולה להרויח במעותיו ס"ל דלא עדיף ממקדשה במלוה עצמה דאינה מקודשת מצד שהמעות כבר ברשותה וליתנייהו כלל דמלוה להוצאה ניתנה. וה"נ אם מקדשה בהנאה שמרווחת במעותיו. כיון שהמעות מכבר ברשותה וליתנייהו' כלל (דמלוה להוצאה ניתנה) נמצא שאינו נותן לה כלל מעות להרויח בהן אבל אם מקדשה בהנאה שמרויח לה בלי שום פיוס ומוחל לה הפרוטה נמצא שמרווחת עתה (בשעת הקידושין) הפרוטה שפיר מקודשת. ולפי"ז נראה דאם היה מפרש לה שמקדשה בנחת וקו"ר שיש לה מן ההרווחה ולא מהרווחה עצמה (כענין שנזכר לעיל לענין הנאת מחילת מלוה כו') ג"כ מקודשת דהא ההנאה וקו"ר זה מעכשיו נולד לה כו'. וכ"ש אם היה מלוה לה עכשיו מעות והיה מקדשה בהנאה שמרויח לה זמן המלוה כו'. אז ודאי מהני (ונראה דאפשר לומר דזהו ג"כ טעם הרמב"ם ז"ל שמפרש דאיירי בהלוה לה עתה מעות ע"ש. ונראה דצ"ע להרמב"ם אם מהני אם מרווח לה זמן מלוה ישנה ומפרש לה במחילת הפרוטה כו' או בהנאה וקו"ר שנולד לה עכשיו מזה אם מהני). ועל מ"ש בשכר הנאת המחילה כו' נראה דהיינו מצד דס"ל דאם אומר בהנאת מחילה לבד אפשר לומר דדעתה אזוזי וסוברת שמקדשה במחילת מצוה עצמה ומאי דאומר בהנאת מחילה היינו שקורא להמחילה הנאה (וכמו מקדש בהנאה שארווח לך הזמן דאז וודאי משמע שמקדשה בההרווחה עצמה וקורא לההרווחה הנאה כנ"ל ע"ש או שפירושו במה שאני מהנה אותך במחילת המלוה שזה וודאי כמו מקדש בהמחילה עצמה) וע"כ הצריך שיאמר בשכר הנאת המחילה דאז וודאי לא משמע כלל שמקדשה בהמחילה עצמה אלא באותו שכר שהיא הייתה נותנת עבור המחילה והיינו אותה פרוטה כו'. ולפי"ז נראה ג"כ שאלו היה מפרש לה שמקדשה בהנאה וקו"ר שנולד לה עכשיו מן המחילה (ולא במחילה עצמה) מהני:

ומעתה צריך לבאר מה שצ"ע לכאורה להמפרשים שכתבו פי' מילי דרבא שמקדשה בהנאה כו' וכן ברמב"ם שמפרש ג"כ מילי דרבא במקדשה בהנאה כו' ע"ש. וצ"ע דהא לא מהני כן מצד הטעמים הנ"ל לרש"י. וביותר מזה קשה על הרמב"ם עוד במ"ש על הא דתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה התקדשי לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. יקשה ע"ז הא רבא למד זה מדין ערב ועבד כנעני וא"כ כיון שבדין הקודם שאנו לומדים מדין ערב לבד כתב שמקדשה בהנאה שנתתי לפלוני על פיך. ובדין הב' שאנו לומדים מדין עבד כנעני כ' שמקדשה בהנאה הבא ליך בגללי. וא"כ כאן בדין הג' שאנו לומדים מדין שניהם הול"ל שמקדשה מצד ב' ההנאות הנ"ל והוא שאומר לה התקדשי לי בהנאה שנתן פלוני לי מנה על דיבורך בגללי ומה שייכות כאן בהנאה שקבלת כו' שזה אינו כלל כעין הנאה דערב ועבד כנעני. ונראה דמוכר לומר דס"ל דסוגיא דהך דרבא הכי הוא דמתחילה א' רבא דפשיטא ליה דבהני תלת יכול לקדשה משום דהא יכול לקדשה בהמעות עצמן כו' ואח"כ בעי אם יכול לקדשה בהא דהילך מנה ואתקדש אני לך דהתם הא וודאי אינו יכול לקדשה בגוף המעות (דהא ליכא למימר מדין ערב ועבד כנעני כלל) אלא דיכול לקדשה בהנאה שקבלתי כו' ומיבעיא ליה אם יכול לקדשה בהנאה אם לאו, ומסקינן דבא"ח דאיכא הנאה מקודשת משום דקיי"ל דיכולין לקדש בהנאה. (ולפ"ז הא דפי' בריטב"א גבי הנאת מלוה דילפינן מדין ערב צ"ל דהיינו משום דס"ל דהא דפשטינן כאן דמקדשין בהנאה הוא משום דילפינן מערב דכי היכי דערב משתעבד למלוה בהנאה הנ"ל אשה מיקני' לבעלה בהנאה אך צ"ע לפ"ז אמאי לא הוזכר כאן במסקנא דילפינן מדין ערב. וגם מסתימות לשון הריטב"א לא משמע כן אלא משמע לכאורה דמפרש דכשהוכיח רבא מדין ערב היינו כי היכי דערב משתעבד בהנאה כמו"כ אשה כו' וצ"ע לדידיה כל הקו' הנ"ל). ומאחר דמסקינן דבהנאה יכול לקדשה א"כ גם בהני תלת מילי קמייתא לאו דוקא במקדשה בהמעות עצמם ומדין ערב ועבד כנעני אלא אף אם מקדשה בהנאה כו' ג"כ מקודשת. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דמקדשה בהנאה כו' וגם מ"ש בדין הג' בהנאה שקבלתי א"ש כיון דלפי המסקנא דשמעי' דמקדשין בהנאה לא בעינן כלל כעין ערב ועבד כנעני אלא דבכל הנאה מקודשת וא"כ בדין הג' שפיר מקודשת אף אם מקדשה בהנאה שקבלתי כו'. ונראה לומר דמאי דתפס הרמב"ם הך הנאה שקבלתי ולא סתם גם כאן דמקדשה בהנאה כעין ב' הנאות הקודמים וכנ"ל דהיינו משום דרצה להשמיענו דאף באדם שאינו א"ח מקודשת אם מקדשה בהנאה שקבלתי כו' אם הוא באופן שהיא לא חסרה ממון וכסברת המ"מ ע"ש. ונראה דהא דהצריך הרמב"ם ז"ל להביא כלל הנך מילי דרבא וא"ח ולא סתם ואמר המקדש בהנאה מקודשת. היינו משום דרצה להשמיענו דצריך שיחזור המקדש ויאמר לה ולא אמרינן דכיון שהיא אמרה לו תחילה והוא עשה כן אח"כ לא גרע מעסוקין באותו ענין וכדאי' בר"ן ע"ש והשמיענו דלא. אך הנה דעת הרשב"א נראה דא"א לפרש כנ"ל והוא משום דמפירושו על הא דתן מנה נראה דמשמע דמפרש כוונת רבא (גם מתחילה) בשמקדשה בהנאה ועוד דממה שהביא ב"י (סי' כ"ט) בשם תשובת הרשב"א דאם אמרה הרויח זמן לפלוני ואתקדש אני לך דאינה מקודשת וכ' בח"מ סק"ה דמבואר שם הטעם משום דערב בכה"ג לא משתעבד ע"ש. וא"כ אם היה ס"ל כנ"ל אין קפידא כלל אם לא דמי ההנאה להנאת ערב כו' וצ"ע:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה