דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן ב
(לסי' י"ז)
השאלה (נאבדה וניכרה אופן השאלה) שא' נטבע במים שאל"ס. ואחר זמן רב נמצא רחוק מאותו מקום שנטבע רגל חתוכה ולא היתה מהארכובה ולמעלה. רק עד הקניע (כן השיב השואל אח"כ). ויש ספק אפי' הרגל מאותו הנטבע יכול להיו חי ויצא במשאל"ס. גם מצאו על הרגל השטיוול וטיכלך שהסנדלר א"י מסיח לפי תומו הכיר בסימני' מובהקי' את השטיוול. וכן חמותו הכירה הטיכלך:
ואעתיק מקודם תשובת אדמו"ר הרב הגאון מליבאוויץ שי' יען שעליה סובב' הולכת תשובת הנאון המחבר ז"ל. וז"ל אדמו"ר שיחיה:
בס"ד אור ליום ג' כ"ג מרחשוון תקצ"א לפ"ק.
לכבוד הוותיקים אנשי עיר טאבאלסק.
מכתבם הגיעני בין כס' לעשור העבר נידון העגונה ב ששאלוני אשתקד. והנני להשיב. אם הרגל הוא עד למעלה מהארכובה תנשא כמבואר במשנה דיבמות פרק ט"ז משנה ד' ובגמרא שם דף קכ"א. ופירוש מן הארכובה ולמעלה. היינו מפרסת הרגל עד למעלה מעט ממקום הנקרא קניע. ואם אפשר שיתברר שבשעה שנטבע היה ודאי מלובש בשטיוול מה טוב. ואם אי אפשר שיתברר זה. אזי אם ידוע עכ"פ ע"י האשה העגונה או ע"י אבי הנטבע שבשעה שנסע מביתו היה מלובש בשטיוול ואניצע ולא היה רק מספר ימים מועטים מעת שנסע מביתו עד שנטבע. אזי גם באופן זה יש להקל אם עכ"פ בלאו הכי ידוע ע"י הגדת הא"י שנטבע האיש על כל פנים טביעה גמורה כמבואר במכתבם מיום ו' עש"ק ד' סיון תקפ"ט שהגיעני. אמנם אולי יש מנהג שם לפשוט השטיוול בעברם על מעברות המים אז אין להתירה אא"כ ידוע בודאי שהוא לא פשט והיה מלובש בהן כשהיה על המעברות אבל אם אין שם מנה יש להקל. כל שידוע שהי' מלובש בהן בנסעו מביתו כשלא היה רק ימים מועטים מיציאתו מביתו עד שנטבע. וכל זה כשהרגל הנמצא הוא עד למעלה מהקניע. אבל אם הוא רק מפרסת הרגל עד הקניע אין להקל. אבל אם הוא אפי' רק מעט מזער למעלה מהקניע יש להתירה. ומ"מ יש לה להמתין שנים עשר חודש מיום שנמצא הרגל והשטיוול. ואז אח"כ תחלוץ לאחי הנטבע. ע"כ קוטב תשובת אדמו"ר מליבאוויץ שי'. בקצרה.
תשובת הגאון המחבר ז"ל ע"ז.
לכבוד אהובי יד"נ בד"ו מורינו הרב הגאון המובהק כקש"ת מוהר"ר מנחם מענדיל שיחי'.
התשובה לסיביר עם פ"ש אלי הגיעני ה' העבר. ומ"ש אלי לעיין בזה ידוע לכ"ק שאין אתי מן המוכן כלום והכל בעיני כחדשים בכ"י. וכעת נצרך לי ללמוד מסכתא אחרת. ומה שראיתי בהשקפה ראשונה שנצרך לעיין ארשום. (א') מה שהחליט להתיר בפשיטות אם נודע שנטבע מלובש בשטיוול (ומשמע דאז אף אם לא נודע שהיה טביעה גמורה הרי כאן נשתהה זמן מרובה בינתים ולהב"ש דוקא שנמצא מיד. גם להח"מ מידי ספיקא לא נפיק (גם לא נזכר בדבריו כ"א כמה ימים). ומיהו למעשה י"ל לכאורה דנכון לסמוך ע"ז בנ"ד שהוא שעת הדחק הגדול (בצירוף שאר אומדנות. ואף אם לא נודע בבירור שהיה טביעה גמורה לסמוך על הנ"ב בכה"ג כדמשמע מדברי כת"ר. וגם לכאורה נוכל לסמוך שמסתמא היה טביעה גמורה כשאין העד לפנינו ע' מה"צ ס"ק קל"ד) (ב') החילוק בין ימים מועטים. כנראה שלמד זה ממ"ש הנ"ב (דל"א סע"א) בשם הב"ח. ומשמע שם דבכ"ע לא חיישינן לשאלה בימים מועטים. אבל קשה להאמר כן ותשובת הב"ח כמדומה שהיא בישנות ססי' פ"ו. ושם משמע דלא א' כ"א היכא שהוכרו כל הבגדים. (דלחליפין לא חיישינן בימים מועטים. וצ"ע). וא"כ גם הנ"ב ע"כ עובדא שלו בהכי איירי. גם מ"ש הב"ח בתשו' ססי' ע"ה ע"כ ג"כ לפי דבהכי מיירי עובדא דהתם. וזש"ש ומצאוהו כך כמו שהלך מביתו. פי' בכל בגדיו. והנראה דמש"ש כאשר בארתי כו' כיון אמ"ש בסי' פ"ו. (ג') מה שהגביל זמן ימים מועטים עד הטביעה והרי הב"ח והנ"ב עד שנמצא קאמרי. מה שז"א בנ"ד. (ע"ש בנ"ב תמה על השואל מאחר שלא נמצאו עד חשוון כו'). ומיהו בזה נראה דכת"ר לשיטתו דאחר הטביעה יש לסמוך על הסברא של הח"מ כנ"ל אות א'. (ד') בענין מן הארכובה ולמטה. לדעתי לאו משנה מפורשת היא להחמיר בנ"ד. דשם איירי ששלשלוהו בחבל שקשרו ברגלו. וע"י משיכתם נתלש הרגל כו'. אבל בנ"ד שמצאוהו אחר זמן מרובה. למה ניחוש שנתלשה או נחתכה אז תיכף אחר הטביעה בעוד בו נשמתו מעצמו ומאליו. יותר נראה ודאי דבהמשך הזמן נרקב או כוורי אכלוהו. ואף דלהרמב"ם לא מיירי בקשרוהו מ"מ הרי לפמ"ש המ"מ בשם הרשב"א דמיירי בלא נתעלם מן העין כו' נראה דהיינו נמי שידעו שהחזיקו ברגלו ותלשוהו כו'. ואף לפמ"ש הנ"י דמשמע דהרמב"ם מיירי שהעלו רק הרגל אלא שניכר ע"י סי"מ מ"מ עכ"פ התם מיד מיירי (וכלשון והשליכו מצודה אחריו כו'). לכן בארכובה ולמטה שייך לחוש שעדיין חי ויצא. אבל בנ"ד שנמצא אחר זמן רב אין ראיה ממתניתין כלל. ומסברא יש לומר שלא ניחוש מזמן לזמן בכה"ג. ויש לעיין ולדבר מזה הרבה ממקומות אחרים ועכ"פ לא מפורש להחמיר כו'. (וכ"ש אם אולי ניכר שנרקב או שאכלוהו דגים). ועי' לבוש דאף אם מצאו במים הבתי רגלים לבד יש להתיר (ולכאורה דברים של טעם הם) כ"ש בנ"ד שמצאוהו עם הרגל (וצ"ע). ואף שהט"ז חולק אין דבריו ז"ל מוכרחים כ"כ דמ"ש דודאי מה ששנינו כו' וכי בשביל שמוצאין בגד כו'. לא קשה מידי דביבשה פשיטא שאין ראיה כשמוצאין בגד שאפשר לומר שמת. אבל כאן שנטבע ומצאו בגד שאיננו יכול לפושטו במים יש לומר דודאי טבע ונתבלבל כו'. וכמו"כ ראייתו מהדין דמארכובה ולמטה איננה ראיה כ"כ לפי הנ"ל. דיש לומר דהלבוש מיירי שנמצאו אחר זמן (או אפי' מיד יש לומר דס"ל לחלק בין כשנמצא גוף הרגל דגם אם נטבע אין טעם לתלישתה יותר מעודנו חי לכן עכ"פ אין ראיה שמת. אבל הזופיצע וכה"ג ס"ל דאחר שנטבע יש יותר סברא לומר שנתפשטו ע"י בלבול המים כו'. ויותר נראה כנ"ל דמיירי אחר זמן כו') והב"ש לא כתב אלא שאין דברי הלבוש מוכרחי'. משמע עכ"פ שגם דברי הט"ז אינם מוכרחי' (אמנם משמע שהב"ש תופס דברי הלבוש בענין אחר). (ה') מה שהצריך להמתין יב"ח מיום שנמצא הרגל. לכאורה תמוה. הרי ממ"נ אם נאמר שנתלש עתה בעת שנמצא. הרי כבר נטבע ומת בהיותו במים זמן רב. ואם שנתלש מיד שנטבע ויצא כו'. היה די להמתין יב"ח מאז. והנראה דע"כ מר חושש לה לענין ההמתנה (שאין זה שעת הדחק כ"כ) לומר שאולי יצא אז ונטבע אח"ז פעם ב' ויצא ג"כ. ולא ידעתי מנין להחמיר כ"כ. אם לא מצינו חומרא כזו לחשש נטבע ב' פעמים במק"א. וע' במה"צ שדין יב"ח במחלוקת שנוי'). וכ"ש שאין להמציא חומרא כזו לענין מן הארכובה ולמטה. לחוש אולי נטבע וניצול ב' פעמים כו' ולעגן את זו. ועדיף מנדון דהרמ"פ ממ"ש הח"מ (והב"ש) שאין לחוש שיצא והשאיל בגדיו לאחר וגם הוא נטבע כאן. דזה יותר רחוק שאדם א' יהיה נטבע ב' פעמים במק"א. נוסף ע"ז שיהיה מלומד בנסים כ"כ ב"פ (והכל בשתיקה ובהעלם דבר מכל העולם משא"כ בנידון דהח"מ השני נטבע כפשוטו עכ"פ):
אעפ"י שנתקשיתי לעיל אות ד' על מה שהתיר כת"ר, אף בשלא נודע שנטבע בשטיוול דלא כ"כ הב"ח. מ"מ הדבר מצד עצמו לפ"ד ניתן להאמר (ועכ"פ לאיצטרופי לשאר סברות. בפרט במקום הדחק כנ"ד) והיינו שיש מקום לומר דבכה"ג שראינו איש ידוע נטבע. ואחר זמן נמצא והכירו בגדיו שהיה מלובש בהם בעת יציאתו מביתו לאותו דרך לא חיישינן לשאלה. שנצרך לומר שב' בנ"א שואל ונשאל נטבעו במקום אחד. ולע"ד זה דומה לנידון דהרמ"פ שברמ"א ובאולי גם הרמ"פ לאו דוקא קאמר שראוהו בבגדים אלו קודם שנטבע. אלא שמעשה כך היה אבל לדינא אין חילוק אם ראוהו לבוש בהם בשעת הטבעה ממש או קודם לכן. ולדעתי דא ודא אחת היא וכמעט לא אדע טעם לחלק ביניהם רק שלדעת הב"ש צריך שהכל יהיה בלי שיהוי כו' ולסברת הח"מ אין חילוק. ואף שראיתי בנ"ב סי' כ"ח דט"ו רע"ב חילק ביניהם. מלבד שנראה שבאותה תשובה נמשך הכל להחמיר כמש"ש בעצמו בהגהה שם. עוד נראה דלשיטתו קאי שם דס"ל כהב"ש דבעינן מיד דוקא א"כ אם לא ראוהו נטבע בהם. ממילא לאו מיד הוא דקודם לכן ג"כ לא ראוהו כנ"ל בנידון שלו עיי"ש. שוב יש לצרף שראיתי בתשו' ב"א ססי' י"ד וי"ט (דמ"ט רע"ב) דמנעלים לא מושלי. וע"ש דגם הטיכלך יש לומר דגם מחמת הזיע' לא מושלי מלבד שיש לומר מסברא דבטיכלך לא שייך שאלה (אך כמדומה שבנ"ד לא הכירו הטיכלך כ"א אמו היינו חמותה. וכתבתי מזה ג"כ להודיע אם יש מכירים אחרים. גם אולי העדים ראו בעצמם הטביעה ועכ"פ ידעו כו' ויש לעיין:
מ"ש עוד הגאון המחבר ז"ל מענין הנ"ל. ואף שיש ממנה מרומז בתשובה הקדומה. מ"מ העתקתי גם שניהם. ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה
ב"ה אור ליום ו' עש"ק ח' תמוז תקצ"ו דובראוונע.
לכבוד אהובי בד"ז יד"נ מורינו הרב הגאון הגדול כקש"ת מוהר"ר
מנחם מענדיל שיחיה:
אמרתי להודיע שכמצווה ועושה בבואי מליבאוויץ עיינתי מעט כמציץ מן החרכים בענין העגונה החמורה ודחוקה דסיביר. ולפה"נ לענ"ד עדיין יש מה לעיין ולדבר בזה הרבה בפרטי' המסתעפי' (בדיני חזקות. אך בתנאי אם היסוד אמת). והוא כשנניח שעכ"פ יש לחלק בין נ"ד לבין מתני' דיבמות ואין זה כמפורש במשנה לאיסור'. והיינו שנאמר דמתני' איירי רק בגיוני שאין ממציאות האבר שום הוספת ראיה על מיתתו מצד טביעה יותר מסתם משאנ"ס. והיינו בשנמצא מיד. והאבר שלם (בלי רקבון כו'). וכלשון ששלשלוהו כו' דהיינו ע"י חבל שקשרו ברגלו (כמ"ש הרשב"א) ומסתמא תיכף העלוהו (וגם משמע קצת שע"י משיכתם נתלש הרגל. וע"כ היה איזה סבה ואולי נסתבך באבן וכה"ג). ואף גם לפי הלשון שברמב"ם (גם לפי מה שפי' הנ"י) דמשמע שע"י מצודה מצאו רק הרגל בפ"ע. מ"מ יש לומר דמיד מצאוהו (וכלשון והשליכו מצודה אחריו) באופן שאיך שהיה אף אי תלישות האבר היה סמוך למציאתו הרי לא נתחדש שום הוכחה לומר שמת מצד טביעה זולת שבאנו לדון על מיתתו רק מצד חסרון האבר. אבל בנ"ד ממציאות האבר (ותוארו כו') יש ליקח ראיה לומר שמצד הטביעה מת. ויש לומר זה בכמה חילוקי סברות (והכל מעין וסגנון א') א' מאחר שנמצא אחר זמן רב. והרי אלו נאמר שנתלש מקרוב. כבר נטבע ומת ע"י שהייתו במים. אלא שבאנו לחוש אולי נתלש תיכף לנפילתו במים בעוד בו נשמתו כו'. ובזה יש לדון מדיני חזקות. ולומר שנעמיד על חזקת הגוף ולהמשיכו כ"ז שנוכל לומר שהיה שלם כשהיה. והשתא הוא דאיתרע. כדאמרינן כה"ג בכמה דוכתי בגמ' ופוסקים. (ואב לכולהו נראה מהא דחולין ד"י ב' במקור דיני חזקות ע"ש בתוס' ד"ה ודילמא). והן אמת שלכאורה זוהי דרך ארוכה ואינה בטוחה כ"כ. כי מצינו בזה מקומות מתחלפי'. דלפעמים הולכין בתר חזקה דמעיקרא לגמרי להחזיקו כודאי ממש עד שעה דאיתרע. ולפעמים מצינו להיפוך ממש שהולכים בתר שעת המציאה (מזמן לזמן עכ"פ) ומחזקינן כודאי ממש שכן היה למפרע. ולפעמים מצינו ג"כ שמחזיקי' זה לספיקא. (והמקומות המדברים בזה בגמ' ופוסקים גלויים וידועים בודאי לכת"ר) והטעמים וחילוקי הסברות בזה עדיין לא עמדתי על ברורן על נכון. אמנם עכ"ז לכאורה בנ"ד שבלא"ה הוא רק משאל"ס דרבנן (כמ"ש כת"ר כבר שהבין ממכתבם כן ששהו עליו בכדי שתצא נפשו) וא"כ אף אי ננקוט מילתא מציעתא לומר דעכ"פ ספיקא הוי דיינו שהרי כבר יש מקום להקל כבכל ספיקא דרבנן דלקולא (ואף רמ"א שבסט"ז יודה בזה. עק"ע ססי' רמ"ז וכ"ה במהרי"ט בראשונות סי' מ"ח ד"ל רע"ב) וזה לכאורה רחוק שבכעין נ"ד יהיה הדין נותן שנלך בתר השתא למפרע לגמרי ולהחזיקו כודאי. כי דרך כלל לפה"נ לכאורה יש ד' או ה' סברות המחלישים כח חזקה דמעיקרא ומסייעים לחזקה דהשתא. ולכאורה רובם ככולם אינם בנ"ד (כ"א להיפוך). היינו (א') כשהחזקה דמעיקרא לא היתה ברורה כ"כ (כ"א מכח רובא וכה"ג). (ב') אף שהיתה ברורה פעם א' אבל לא במקום זה שנמצא הריעות', (ג') כשיש עוד חזקה אחרת מנגדת לחזקה זו דמעיקרא דהוי תרתי לריעות'. (ד) כשהצד דחזקה דהשתא שכיח ומצוי יותר ורגלים לדבר. (ה) כשאופן הריעות' היא דבר דאיתרע מעט מעט ע"ד חסר ואתאי דגבי מקוה והנה סברות א' וב' הנ"ל אינם בנ"ד שהרי ראוהו שלם בגופו באותו מקום שנפל (אלא שקצת יש לעיין אולי בנפילתו למים אבד גם חזקת שלימות הגוף. ע' מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ביו"ד סי' י"ח סק"ה. וע' בכ"ז במ"ק שכתב כה"ג ממש בנפל עליו גל ע"ש במ"ש כיון שהגל נפל עליו איתרע חזקתו כו'. ומעין זה בנה"כ סי' שצ"ז לענין מיתה אבל לא לענין פסיקת אבר בנפילה למים כו'. ובר מכל דין אם מצאו הרגל להלאה ממקום נפילתו הרי מקום נפילתו לא איתרע כלל החזקה דמעיקרא וכמו במומין (וכה"ג) בנמצא בבית חמיה כו'. ויש לומר דהוי כמקום אחר או כרשות אחר דגבי מומין כו' ע' ס' מק"ח סי' תס"ז וצ"ע) גם דחזקה דשע"מ הוא דוקא כשגם מקום מציאותו הוא עם שעת מציאותו. משא"כ בנ"ד שנמצא הרגל רחוק ממקום טביעתו. גם הסברא ג' הגם שלכאורה גם כאן יש חזקת א"א וחזקת חיים מ"מ בזה שראוהו שנטבע כבר אזלו ונתבטלו חזקות אלו. ע' נ"ב חאה"ע נשתמש בזה בכמ' דוכתי (וכ"ש הכא דהוי רק דרבנן כו'). גם יש לומר שחזקת הגוף אלימא טובא וחזקת א"א לא חשיב' נגדה כלום כו' ע' תוס' כתובות דע"ה ב' ד"ה אבל. (וכ"ש לר"ג דקיי"ל כוותיה. ומ"מ יש לעיין בזה ואין פנאי להאריך כעת). והסברא ד' הנ"ל פשיט' שאינה בנ"ד כ"א אדרבה ויתבאר בסמוך אי"ה. אמנם הסברא ה' הנ"ל לכאורה ישנה גם בנ"ד לומר חסר ואתאי. אך סברא זו לבדה ודאי נראה לכאורה שלא תועיל לאלומי חזקה דהשתא כ"כ לשווי' כודאי כו'. (גם עפ"י דברי התוס' דכתובות הנ"ל לכאורה משמע דגם זה לא מהני כלל גבי חזקת הגוף שהרי איכא מומין שא"א לומר שעכשיו ממש נולדו כמ"ש הרשב"א והר"ן פ"ק דחולין די"א גבי דין הגבינות. ויש לעיין בזה דבמהרי"ט בכתובות שם משמע דגם גבי מקוה וכה"ג מקרי חזקת הגוף. אלא דכוונת התוס' דרק חזקת פנויה דהתם לא חשיב כו' וע"ש ג"כ בתשובה סי' מ"א. ולי דבריו ז"ל צ"ע לע"ע). ועוד ע' ח"ץ סי' ג' שכתב דגם גבי מקוה אפשר דמי שטבל סמוך למדידה הראשונה טהור. א"כ בנ"ד אם נעמידנו על חזקתו שהיה שלם אף רק איזו שעות הראשונות הרי כבר מת. ואף שבתוי"ק סי' י"ח חולק עליו. יש לומר שבנ"ד מודה. דדוקא גבי מקוה וכה"ג שנופל לנו הספיקא דדינא על כל המשך שבין בדיקה הראשונה לאחרונה. אז א"א לחלק בין שעה לשעה כיון שא"א לנו לצמצם ולהגביל זמן מדעתנו לומר דאז איתרע ולא רגע קדומה או מאוחרת. לכן מאחר דא"א לנו ג"כ להמשיך חזקה דמעיקרא עד שעה שאיתרע ממש כיון דחסר ואתאי לכן ע"כ אזלינן בתר השתא להחזיק כן למפרע לגמרי משעה ראשונה ממש. (לספק עכ"פ היכא דליכא תרתי לריעותא). כיון דא"א לנו להבדיל ולחלק לדינא בין שעה הראשונה לשעה שאחריה (וכן לעולם). אבל בנ"ד שלא נפל לנו הספק כ"א על אותן שעות הראשונות ואין נ"מ לדינא כלל איך היה בכל המשך שבינתיים. שפיר נוכל לחלק אותן שעות ולומר דנעמידנו אז על חזקתו אף דעתה חסר ואתאי והתוי"ק עצמו כתב בכעין זה גבי נגע ע"ש שפי' בכה"ג דברי התוס' דריש נדה (דף ב' ב') סד"ה התם. ואין להאריך שכבר כתבתי שלא עמדתי עדיין על בירור עניינים אלו וטעמן היטב. וכמדומה שיהיה בזה דעות שונות כו'. רק שעכ"פ לפה"נ לא יהא אלא ספק (לכל היותר) וכבר יש מקום להקל במשאל"ס דרבנן כנ"ל:
אמנם לבי מהסס אם שייך כלל בנ"ד ענין חזקה בכה"ג שהרי אין לנו נ"מ לדינא כלל בגוף הדבר אם נתלש האבר בשעות הראשונות או אח"כ אלא שמזה נקח ראיה לד"א. ולא אדע אם מצינו כה"ג בדיני חזקות. ולכאורה ההיפוך מצינו בכתובות די"ג ב' דאיכא מ"ד דאף לדברי המכשיר בה פוסל בבתו. וכן שם דע"ו לפירש"י ותוס' בתירוץ דרב אשי. אין חזקת הבת מהני לאבי'. ועי' ב"ש סי' ל"ה סק"ל מ"ש בשם. הרמב"ן ועי' מ"ש ע"ז בנ"ב חי"ד סי' ו' ועי' ג"כ בתשובת ב"א חאה"ע סי' ל"ו (דפ"ב). ומזה נראה לכאורה שענין דיני חזקות הם למעלה מהשכל והסברות כ"א כמו גזה"כ. ולא אמרינן כן כ"א באותו דבר שנופל לנו הספק. וה"ה דיש לומר דלא אמרינן כן כ"א בגוף אותו ענין שנופל הספק כו' (ולכאורה ק"ו הוא). אך בתשובות האחרונים מצינו שנשתמשו בדיני חזקות גם בכה"ג דנ"ד. כמו גבי ספק אשתהה ג' ימים שבסי' י"ז באה"ע סכ"ז. פירשו דעת המתירים משום דמוקמי' מת זה אחזקת חיים עד מקרוב תוך ג"י כו' והרי התם נמי דוגמת הנ"ל כנ"ד שהרי אין נ"מ בגוף הדבר אם מת מזמן קרוב או כבר אלא שאח"כ נקח ראיה לומר שלא נשתנה פניו כו'. גם בענין חשש שאלה פלפלו שנאמר חזקה מה שביד האדם הוא שלו כו' וכן הביאו בזה ענין חזקת מרא קמא לענין חשש מכירה. ולפי הנראה הוא ג"כ ע"ד הנ"ל בנ"ד שנאמר חזקה בדבר שאין תלוי בזה גוף הדין כ"א שאחר כך נקח מזה ראיה בלבד לענין אחר. שוב ראיתי במה"צ ס"ק פ"ט דע"ז סע"ד העיר בזה מהא דכתובות דע"ו ע"ש וצ"ע:
והנה כ"ז מה שיש לדון אף אי בנ"ד ב' הצדדים היו שוים ושקולים. אבל ודאי לפה"נ יש יותר סברא ורגלים לדבר שנעשה תלישות אבר זה באורך הזמן שנרקב ונתפרקו אבריו שהוא דבר ההוה ורגיל. או כוורי אכלוהו (וכדאשתבע ר"נ על חסא) בפרט שאנו רואים שלא נשאר כ"א עצמות היבשים מן הרגלים שע"כ שלטו בו הרקבון או הדגים. משנאמר שנתלש ונפסק ממנו הרגל בעודנו חי מעצמו ומאליו ע"י סיבה רחוקה ונפלאה (משא"כ במתני' דיבמות מיירי דע"כ היה סיבה כו' כנ"ל). ויש לומר זה בכמה אופני סברות (זה למעלה מזה). (א') עפ"י סברת הח"ץ הנ"ל דס"ל בכל דבר אף בדבר הנופל במקרה כל היכא דיש לתלות שאירע כן באורך הזמן לא חיישינן שנעשה זה בשעה מועטת כמו גבי נגע שנמצא חסר מחזקינן לודאי שנחסר בז' ימי הסגרו ולא בשעה מועטת שבין ראית הנגע להסגרו. וכן להיפוך גבי נגע בא' בלילה. ולא ראינוהו חי מבערב. מחזקינן לודאי שכבר מת באורך הזמן ולא בלילה זו. (ולפמ"ש לעיל יש לומר דגם התוי"ק דפליג גבי מקוה מודה בכה"ג כל היכא דאין נ"מ לדינא כ"א באותה שעה המועטת כו'). וא"כ ה"נ דכוותיה. (ב') עפ"י מ"ש הב"ח בתשובה סי' א' דס"ל עכ"פ בדבר שדרכו וטבעו להעשות באורך זמן כשכחה כו'. חשוב קרוב לודאי שהגיע לו כן באורך הזמן דוקא. ומדמה זה לשיבר עצמות דגבי סכין (דקיי"ל כר"ח בהא ועפ"י תירוץ ב' בתוס' שם) וא"כ ה"נ תלישות וקלקול האבר ודאי הוא דבר שדרכו להעשות באורך זמן עכ"פ. (ג') עפ"י מ"ש הת"ש סי' א' דאף דאיהו ס"ל כהחולקים על הב"ח הנ"ל (ולא הקיל למפרע אף בזמן מקודם הרבה כ"א היכא דאיכא ס"ס ועפ"י תירוץ הג' דתוס' שם). מ"מ סמוך להקבלה מודה להב"ח דאין לאסור. והיינו דס"ל דאף דלא מהני מה שדבר זה דרכו להעשות באורך זמן להחשיבו כודאי דלא נעשה ע"ע בסוף אורך הזמן שהרי על אורך זמן זה שטבעו לגרום השכחה אנו מסתפקי' בכמה הוא. אבל לזה עכ"פ מועיל מה שטבע דבר זה לבוא באורך זמן שלא ניחוש לזה כל זמן שודאי עכ"פ איננו בגדר זמן ארוך אף שיכול להיות כן דרך מקרה וסיבה רחוקה כו'. (משא"כ דבר שכל עיקרו וטבעו אינו תלוי באריכות זמן כ"א לעולם בא דרך מקרה כו' יש לחוש גם על שעה ראשונה) אבל אין לומר בכוונת הת"ש כמשמעות לשונו בש"ח לכאורה דגבי שכחה ס"ל דזה ודאי גמור ממש דלא שכח בשעה מועטת חדא דלא משמע כן מלשונו בת"ש סקכ"ב שכתב אין דרך כו'. ועוד שהביא ראיה לזה מח"מ רסי' צ"ב. וע"ש בנ"מ רסי' ל"ד סק"ג דע"כ ז"א כ"א לענין לשוויי' חשוד לשבועה אבל לענין התראה למלקות יכול לומר אשתלי אחר כ"ד עי"ש א"כ נראה דכוונת הת"ש רק דכיון דהוא מילתא דלא שכיח' כלל לא חיישינן להכי כו' וע"ד הנ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד ויש ראיה לזה ג"כ מהדין שבסי' קצ"ט ס"י דאם בתוך עונה אי סמוך לחפיפה טבלה ואח"כ נמצא דבר חוצץ א"צ טבילה אחרת. וע"ש בסד"ט ססקל"ג. ואין להאריך דעכ"פ נראה בנ"ד דאם נתלה שנעשה זה מצד אורך הזמן שהוא דבר ההוה ורגיל שוב אין לנו להסתפק אורך זמן זה בכמה. דעכ"פ הוא יותר מכדי שיעור שיכול לחיות. אלא שבאנו לחוש למילתא אחריתא היינו שנתלש עפ"י סיבה רחוקה ובשעה מועטת להא לא חיישינן ודומה ודאי לשוחט סמוך לעת שנטל הקבלה (וק"ו נמי הוא). (ד') מאחר שנמצא רק עצמות יבשים והרי אף אם נאמר שנתלש הרגל כבר בעודנו חי לא די בזה אלא שע"כ צריכים אנו לומר ששלט בו ג"כ. הרקבון או הדגים. ומאחר שבאנו על כרחנו לידי מדה זו שוב אין כאן ריעותא ושום ראיה לחוש שכבר היה כאן עוד סיבה רחוקה. ואחזוקי ריעותא בלי שום ראיה לא מחזקינן. והרי זה דומה למה שאמרו עצם ודאי פוגם אף לפ"מ שפי' בזה מוח"ז רבינו ז"ל לדעת הרשב"א והר"ן סי' ח' (דכ"ג סע"א) ע"ש. (ויותר מזה ג"כ. דהתם לאו ודאי גמור ממש הוא עכ"פ כמ"ש הרשב"א במ"ה ד"ה הובא בפר"ח שם סקכ"ב וכ"ה ג"כ לפמ"ש הת"ש שם ססקכ"ט להרשב"א):
אמנם לכאורה יש לפקפק בכל הסברות הנ"ל (זולת סברא ד' הנ"ל). חדא דיש חולקים על כל א' מהדעות הנ"ל (או על רובם) דהח"ץ עיקר יסודו במה שפי' בזה החילוק בין ראוהו חי מבערב ללא ראוהו דגבי נגע בא' בלילה והרבה מפרשי' זה בענין אחר. (ע' נ"ב חאה"ע סי' ל"א וס' מק"ח סי' תס"ז וש"פ). ולדבריהם לכאורה משם ראיה להיפוך דלא מהני מה שיש לתלות באורך משך הזמן יותר גם הוא נגד דברי התוס' שהוצרכו לתרץ גבי נגע שדרכה להתחסר בב"א כו' וכמ"ש איהו גופא. (אלא שלפמ"ש תוי"ק שגם דברי התוס' כיונו בתרי אנפי יש מקום לזה גבי נגע וכן בנ"ד וכנ"ל). ועל הב"ח הנ"ל ג"כ רבו החולקים (וגם הת"ש עמהם וכנ"ל). וגם על מ"ש הת"ש הנ"ל ג"כ נראה דהט"ז ופר"ח (וסיעתם) חולקים ואוסרים למפרע לגמרי מקבלה ואילך ממש. נוסף ע"ז שגם הב"ח ודעמי' המחזיקים ביד האגודה מרא דהאי דינא דגבי שוחט עיקר יסודם בצירוף הסברא דגברא איתרעי בהמה לא איתרעי וכדאמרינן בגמ' גבי סכין. סכין איתרעי בהמה לא איתרעי וכמ"ש התוס' בתירוץ ב' שמצרפי' לזה מה שעצם ודאי פוגם כו' הרי עכ"פ תרתי בעי'. וא"כ בנ"ד דנרא' דלא שייך סברא זו דבהמה לא איתרעי (ויש לעיין אולי גם בנ"ד שייך זה נגד האשה כו') לא מהני זה מה שקרוב לודאי לתלות באורך הזמן וכדאי' בהדיא בגמ' דגבי טבל ועלה לא מהני מה שנתעסק באותו המין שג"כ קרוב לודאי כמ"ש התוס' וכן בספק שהה ג"כ קרוב לודאי דלא שהה כמ"ש התוס' ועכ"ז לא מהני משום דאתיילד ריעותא בגוף הבהמה כו'. אך עפ"י סברא ד' הנ"ל עדיין יש להקל. שהרי לפ"מ שפי' מוח"ז רבינו ז"ל בדעת הרשב"א ור"ן דהא דבעינן עצמות דעלמא ודרך שבירה דוקא הוא מפני שאז חשיב כאילו ליכא ריעותא כלל שוב באמת א"צ לסברת סכין אתרעי בהמה לא אתרעי כמ"ש הוא ז"ל בהדיא. ולדעת הרא"ש וסיעתו דגם במסקנא בעי' הסברא דסכין אתרעי היינו משום דס"ל דלא בעי' כלל שיהיה כאלו ליכא ריעותא כלל אלא רק שיהיה הצד דלהיתרא שכיח' טפי ולכן מקילין גם בנגע במפרקת כו' אבל באמת היכא דליכא ריעותא כלל במה שלפנינו. (כמו בנ"ד לפי סברא ד' הנ"ל) גם לדידהו ודאי שוב א"צ לסברת סכין אתרעי כו'. ואף דלכאורה לא משמע כן ממ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם בהגהה ואיכא נ"מ לקולא כו'. משמע דלדעת הרא"ש וסיעתו יהיה חומרא בזה היכא דליכא הסברא דסכין אתרעי אף אי ליכא ריעותא במה שלפנינו. ע"כ לדחוק דהיינו רק בכעין דנתעסק באותו המין דגבי טבל ועלה ומטעם דלא חשיב להו כליכא ריעותא. וכן נמי גבי סכין אין חילוק לדידהו בין נגע במפרקת לבין שבירת עצמות דעלמא דהכל חשיבא ריעותא אלא דשכיח' להיתרא טפי ומטעם צירוף הסברא דסכין אתרעי כו'. ובאמת אף להרשב"א לאו וודאי גמור הוא גבי סכין אף אי שיבר עצמות דעלמא ממש כמ"ש בהדיא במ"ה וכנ"ל. אלא דלדידיה ס"ל למוח"ז רבינו ז"ל דלמסקנא חשיב הקרוב לודאי כאלו ליכא ריעותא כו'. ומזה נלמד גם לנתעסק לאותו המין דטבילה מאחר דבגמ' מדמינן להו להדדי. ולהרא"ש ס"ל דגם למסקנא לא חשיב זה כליכא ריעותא אלא רק מצד דשכיח' להיתרא טפי כו'. ועיקר כוונת מוח"ז רבינו ז"ל שנדחק בזה כמדומה לי שהוא רק כדי להמציא קצת ישוב למאי דס"ל להרשב"א בהא דטבל ועלה אליבא דהטוש"ע בסי' קצ"ט סי"א כו' שהוא נגד הסוגי' לכאורה כמ"ש האחרונים שם. (אבל באמת כעת לא עמדתי עדיין על כוונת מוח"ז רבינו ז"ל בזה דלכאו' לא משמע כן לא בגמ' ולא בלשונו' הרשב"א בחי' ובתוה"א ולא בחי' הר"ן. אלא דגם לדידהו לא נד במסקנא מסברת סכין אתרעי כו'. ובצירוף דהצד דלהיתרא שכיח' טפי בלבד. אלא שבנגע במפרקת ס"ל דלא שכיח' לפגום טפי מעור לר"ה דקיי"ל כוותיה בלא שיבר כו'. ולפה"נ לי מדברי מוח"ז רבינו ז"ל בסס"ק א' די"ח ע"ב נתלה בזה דע"כ לומר כן לפי הטעם ב' שברשב"א ור"ן דגם בעצמות דעלמא לא מהני כ"א דרך שבירה. דס"ל למוח"ז רבינו ז"ל נ"ע דבזה אין סברא לומר דלא פגמ' טפי מעור דרך הולכה כו' אבל אין זה מספיק כ"כ. גם מה שבכל דברי מוח"ז רבינו ז"ל עושה פלוגת' בין הרא"ש להרשב"א ור"ן. דלהרשב"א ור"ן לר"ה עור שכיח' לפגום כמפרקת. ולכאורה לא משמע כן בכל דברי הרשב"א כ"א שמפרקת נמי דומה לעור ושניהם לא שכיחי. וביותר מוכרח כן לכאורה מהא שכתב דללישנא שבגמ' דרב כהנא כר"ח ולאכשורי בתריית'. הוי ר"ח לחומרא ור"ה לקולא כו' ע"ש. ואכמ"ל אלא שאגב אמינא שלע"ע לא זכיתי לעמוד על כוונת מוח"ז רבינו ז"ל בכמה דברים בסי' זה. ולכשאפנה אשנה אי"ה פרק זה בל"נ) אבל עכ"פ נראה דלדינא סברא זו אמיתית לכ"ע דהיכא דליכא ריעותא כלל במה שהוא לפנינו כנ"ד דע"כ באנו לומר שנרקב כו' כנ"ל וכמו גבי סכין אלו היה נפגם ממש לפנינו אחר שחיטה דהרי זה דומה ממש לנאבד אחר שחיטה דכשר לכ"ע. וכמ"ש במ"ה ד"ה ע"ש. וכמבואר בכמה דוכתי. וע' ג"כ בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' כ"ד ססק"מ דמבואר עכ"פ דבין להמחמירים בין להמקילים דגבי סכין תלוי התם באם יש דבר ודאי לתלות בו בבירור דהוי כליכא ריעותא ומותר לכ"ע ע"ש:
המכתב היה דעתי לשלוח ע"י ר"ז בר"א עש"ק פ' בלק. ולא השלמתיו עד שנסע. ועתה אמרתי בחפזי שכמעט כל הנ"ל (זולת הסברא ד' הנ"ל) רק לפלפולא. דנראה ודאי דהכל תלוי אם יש חזקה לאיסורא דאז לא מהני מה שהצד דלהיתרא שכיח' טפי כמבואר מסוגי' דגבי סכין וגבי שוחט שבסי' א' דלכ"ע זה לבד ודאי לא מהני. וכן מבואר מהא דספק שהה ספק דרס דג"כ היתרא שכיח' טפי כנ"ל. וכן בנמצא שמוטה בסי' כ"ד סי"ז לא קי"ל כהלבוש אלא כהת"ש כו' וכן בכמה דוכתי. אבל היכא דליכא חזקה לאיסורא לכאורה פשיטא שדי להקל בזה לבד מה שהצד דלהיתרא שכיח' טפי כו' דהלא כללא הוא דכה"ג לא מיקרי ספק כלל כמ"ש הפר"ח בקיצור כללי ס"ס אות י"ב וע' רסי' נ' וססי' נ"ג ונ"ה וסי' נ"ז סי"ג מבואר דלעולם תולין במצוי אף להקל. ומזה למד ג"כ המ"א סי' תס תס"ז סקט"ז וי"ח. וע"כ לומר דבאותן מקומות הנ"ל דמשמע דלא מהני לתלות לקולא במצוי ע"כ היינו רק היכא דיש חזקה לאיסורא וא"כ בנ"ד שכבר נתבאר ע"פ מ"ש הנ"ב ושאר אחרוני' שתיכף כשנטבע אזלה חזקת א"א. שוב תולין במצוי. ועוד יש לומר דבנ"ד דהוי רק דרבנן תולין במצוי אף נגד חזקה. והיינו כשנאמר דהטעם דלא תלינן במצוי נגד חזקה הוא משום דלא עדיף מצוי מרובא וסמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. (ואחר זמן רב ראיתי שכ"כ תוי"ק ססי' כ"ה) וא"כ בדרבנן לקולא. וראיה לזה ממ"ש הת"ש סי' ב' ס"ה דלשהייה כ"ש דרבנן לא חיישינן כו' ע"ש. וממ"ש הט"ז ה' מליחה סי' ס"ט סקכ"ד ע"ש בפ"מ מפורש כעין הנ"ל. ועוד יש לומר דבנ"ד מצד סברא ג' הנ"ל (ע"פ מ"ש הת"ש סי' א') חשיב כמיעוטא דלא שכיח' דלא חשיב אף נגד חזקה. (ואף דבמשאל"ס גופא הרי חזינן דחיישינן אף דחשיב מיעוטא דלא חיישי' להרבה פוסקים עכ"ז היא הנותנת דא"כ אין זה כ"א מצד חומרא יתיר' לחוש ללעז והבו דלא להוסיף כו'). כמ"ש הרא"ש גבי רוב מצויין א"ש מומחין ובכמ' דוכתי. (הן אמת דלכאורה ממ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בסי' כ"ג ססקי"א יש להוכיח לכאורה דס"ל דמצוי לא חשיב כרובא וכן משמע בקו"א דסי' קפ"ז (דמ"ג ע"ג) ויש לעיין בזה. והפ"מ נראה דלא ס"ל כן ועכ"פ נראה דיש מקום לסברות הנ"ל גם לדעת מוח"ז רבינו ז"ל ואין להאריך). ועם היות שכל הנ"ל אינו מספיק לכאורה יקשה לסמוך ע"פ סברות חיצוניות. (ונגד משמעות סתימת המשנה כו'). אמנם מאחר דלפנינו הלבוש מיקל בהדיא גם בנמצא רק הבתי רגלים. ולא ראינו חולק בפירוש כ"א הט"ז. ולכאורה ע"פ הנ"ל יש לתרץ קושית הט"ז. והב"ש כתב שאין דברי הלבוש מוכרחים (אבל עכ"פ משמע דגם דברי הט"ז אינם מוכרחים). ובכלל נראה דכוונת הלבוש דג"כ ס"ל דבבגדי' אלו יש יותר סברא לתלות שמתפשטין אחר המיתה מחמת הבלבול כו'. וע"ז ס"ל להב"ש דאין סברא זו מוכרחת לומר שמצוי כן. אבל בנ"ד שודאי עכ"פ היתרא שכיח' טפי ורגלים לדבר גם הוא מודה. (ואפשר גם הט"ז יודה בכה"ג) בשגם שבמשאל"ס דרבנן ודאי יש להקל בספק פלוגתא לכ"ע. ובפרט במקום הדחק הגדול כו'. גם לכאורה יש לצרף ג"כ דעת הר"א מווארדן דמשאל"ס לאו לעולם אסורה. עוד יש לעיין אם יש לצרף בעתים הללו מה שאין רשות לילך ולנסוע בלי פאס"פ ובפרט בראסיי'. ומהיו' ידעתי שלא יסמוך עלי כלל וכלל כל עיקר לא נמנעתי מלכתוב העולה על רוחי ובלי עיון הראוי (א"ה. ע' סוה"ס הגהה לסי' זה):
ח"ד ידידו דו"ש מלו"נ
נחמיה בירך: