דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן א
(לסי' ט')
נשאלתי בדין אשה שנשאת לאחד ומת רק י"א שהיה איש ידוע חולי ואינו ברור ואח"כ ניסת לשני וג"כ מת אך שלפני מתו גירשה והיה מדובר שאם יחיה יחזור וישאנה ולא דרך תנאי בגט:
לכאורה למ"ד מעין גורם יש להחמיר כאן טפי. דהפי' שמעיינה גורם לו חולי כדפרש"י. והרי כאן הי' חולי שאמדוהו למיתה. והרי מת מאותו חולי. וה"ל כהא דאיתא במשנה פ"ז דגיטין אומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט. וכשלא הלך בשוק על משענתו אפילו אומדנא לא בעינן כמבואר בגמרא דע"ב סע"ב ובש"ע סי' קמ"ה ס"ז. וא"כ הכא דוודאי מאותו חולי מת. הרי הוחזק מעיינה. אבל למ"ד מזל גורם יש להקל לכאורה. כיון שלא מעיינה ממש גרם החולי כ"א במזלה תליא. א"כ מיד שנתגרשה ממנו. אם רק מזלה הגורם היה לו להתרפאות במזלו דהא רוב חולים לחיים. ואף שיש לומר כיון שמזלה גרם לו חולי שאמדוהו למיתה הוי ליה כגברא קטילא. ושוב אף שגירשה לא יועיל לו מזלו. ע"ז לכאורה יש להביא ראיה מהגמרא ותוספות פ"ט דסנהדרין דע"ח ע"א דאף מי שעשאו לחבירו גוסס בידי אדם ע"י הכאה שהכהו. ובא אחר והרגו פטור (בזמן הבית) הראשון עליו. ולא אמרינן דעשאו גברא קטילא ממש אף דודאי אמדוהו למיתה מ"מ כיון דנהרג בפו"מ מאחר. הראשון פטור (בזמן הבית) ונחשב אצלו כחי ממש לגמרי ע"ש בתוס' ד"ה בגוסס בי"א. וא"כ כמו דחשבינן ליה כחי ממש לגבי מי שעשאו גוסס בידי אדם. כ"ש שיש לומר כן דחשבינן לי' כחי ממש לגבי דידה מה גם דהכא כשגירשה לא היה גוסס כ"א חולי מסוכן. ומה שאח"כ נתגרשה ממנו. א"כ פסק מזלה ממנו. וא"כ מת במזל שלו ולא במזל שלה. וה"ל כמו התם דבא אחר והרגו. וה"נ המיתה היה רק ע"י מזל שלו ולא ע"י מזל שלה. והיינו שמזל שלה עשאו חולי מסוכן ומזל שלו גרם המיתה. וה"ל ממש כמו שם דפטור גם הראשון אף אם עשאו גוסס כ"ש הכא שמזלה לא עשאו רק חולי. וכיון שבמזלו מת לא נחשב מזלה לקטלנית אבל למ"ד מעיין גורם ולא תלינן במזלא. א"כ הכא לא דמי לנדון דסנהדרין ששם בא אחר והרגו ומהאי טעמ' הוא דלא נחשב הראשון להורג. אבל הכא אף שנתגרשה ממנו מ"מ הרי לא בא אחר והמיתו כ"א מחולי הראשון מת. וליכא למימר דמזלו הרגו ולא מזלה. דלדידיה לא תלינן במזל דידה ג"כ כ"א שמעיינה גרם ליה החולי. ולא שייך כלל לענין מזלא כ"א החולי הוא הממית. וכיון שכן אף שנתגרשה הרי לא בא עליו חולי אחר מחמתו כ"א מחולי הראשון מת:
והנה רוב הפוסקים פסקו כמ"ד מז"ג משום דרב אשי הוא בתרא א"כ לכאורה נראה להקל. אפס מכל הפוסקים משמע דמ"ד מע"ג מיקל טפי וכן משמע בגמרא דאמרינן איכא בינייהו כגון שאירסה מת או נפל מדיקלא ואמאי לא אשכחו נפקותא להיפך כנ"ל. ומיהו בנו"ב סי' ח' כתב קולא למ"ד מז"ג ע"ש. הרי ס"ל דיש לפעמים להמציא קולא ממ"ד מז"ג. אף שדבריו שם אין נראים כ"כ דאין הכרח בגמרא לסברת הרא"ש להוציא דין מזה. מ"מ לענין זה שיש לפעמים למצוא קולא גם למ"ד מז"ג אפשר יש לתפוס וזה לשונו הקדוש. ממנו ומה שלא אמרו כן בגמרא דלא חש להאריך. ומ"מ למ"ד מע"ג יש לצדד כאן מטעם אחר דהראשון הי' חולה כשנשאה. אך אפ"ל שמהא דסנהדרין אין ראיה כ"כ דשם שאני שהקילה עליו התורה והרי בכפתו ומת ברעב פטור לגמרי שם דע"ז א'. משום דגרמא הוא. והכא עיקר האיסור הוא גרמא דמזל גורם או מע"ג א"כ יש לומר דלגבי זה ג"כ אין ללמוד כ"כ משם. ומיהו מה שאע"פ שעשאו גוסס בידי אדם פטור אין שייך שהוא משום דחשוב גרמא דהא עשאו ביד ממש אלא משום דתלינן שמא הי' חי כו' א"כ ה"ה הכא. דאדרבה כיון שהכא רק גרמא אין להוסיף חומרות מה שלא החמירו בעושה בידים כו'. ואפשר אפי' למ"ד מע"ג יש לומר דאין זו ענין טבעי כ"א ע"ד סגולה וכמ"ש בתשו' חו"י סי' קצ"ז בשם הזוהר וא"כ שמא ג"כ כשגירשה קודם שמת פוסק סגולה הנ"ל. ודוחק. עוד אפ"ל זכר לדבר מהא דסנהדרין דפ"א ע"ב גבי מי שלקה ושנה למ"ד מלקיות מחזקות ולא עבירות ע"ש ברש"י ותוס' ולרש"י יש לומר העבירה לגבי מלקות לא גריעא מהחולי לגבי מיתה. וכיון דאין עבירות מחזקות כמ"כ ע"י החולי לא הוחזקה לקטלנית אף שמת מאותו חולי ממש. ואין לנו אלא מה שאמרו חז"ל ניסת לראשון ומת לשני ומת משא"כ הכא לא מת השני רק אחר שנתגרשה ואף שהרמב"ם פסק כמ"ד עבירות מחזקות. התוס' ביבמות דס"ד ע"ב כתבו שהסוגיא שם כמ"ד מלקיות מחזקות כו' ומיהו התוס' בסנהדרין שם דע"ח א' כתבו ותדע דהא אשכחן דגוסס בידי שמי' חשוב כחי לחייב את ההורגו כו' הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם אם נחשבנו כחי לפטור מי שעשאו גוסס עכ"ל ובנדון זה ודאי דנשאת לגוסס בי"ש אינו חשוב כחי לגבי שתהי' היא חשובה קטלנית. במכ"ש ממ"ש הפוסקים בזקן כו' והרי זקן דמי לחולה ולא לגוסס בגיטין כ"ח א' מכיון שכן א"כ ה"ה להיפך דגוסס בידי אדם אינו נחשב כחי לפוטרה מקטלנית. וא"כ נסתר סברתנו דלעיל. ומ"מ אינו מוכרח וקצת ראיה דבחידושי הרשב"א בב"ק כ"ז א' שהביא דברי התוס' הנ"ל ולא הביא מ"ש ותדע כו' והוא העלה דהעיקר משו' דכיון שהכהו אחר ומת א"א להתברר שמת מחמת הראשון וא"נ בעינן כו' וזה הא"נ אינו מספיק על ריב"ב אמאי פוטר את הראשון כו' עכ"פ כאן אף שנתברר שמחמת החולי הראשון מת. אין זה בירור שמת מחמת מזל שלה דלגבי ענין המזל ה"ל כבא מזל אחר כו' וע' תשב"ץ ח"ג סי' י"ד בשם הריב"ש במ"ש כי אין לומר בזה מזל גורם אלא זכותו גרם שנהרג בקדושה עכ"ל. א"כ גם בנד"ז דלא שייך כן מ"מ כשנפסק מזלה ממנו קודם שמת יש לומר דאגלאי מילתא דמשום לתאי דידיה הוא כו' וגם רובא דעלמא דאינה קטלנית מסייע לה כו'. ובענין כזה איני רוצה להורות בעצמי. ע"כ מבוקשתי מכ"ת שיעיין בזה היטב בהתמדה ב' או ג' ימים. וישיבני שבוע זו דוקא כי הדבר נצטרך לידע למי ששואל ממני. שלא ימתינו עליו כ"כ כו'. ידידו דו"ש
מנחם מענדיל: תשובת הגאון המחבר זצ"ל לכ"ק אדמו"ר הגאון שיחי'
ע"ד תשובת כ"ק שי'. למעשה לכאורה היה נראה טוב בעיני מנהג קדמונינו בכל כה"ג להשמיט מלהורות. אלא להטיל על בחירת השואל ומאן דלא קפיד כו'. והיינו טעמא דכיון דיסוד הענין הוא מחשש ס"נ (ובענין רוחני) אשר לפה"נ יש לילך בזה לחומרא אפילו בריבוי ספיקות וס"ס כדרך שאמרו בס' טומאה ברה"י (פ"ו דטהרות מ"ד). שכתב הכ"מ רפי"ח מהאה"ט בשם התוס' דב"ב (נ"ה ב') דהיינו טעמא דכיון דמדינא אפי' בחד ספק ה"ל לטהר בדאיכא חזקת טהרה וילפינן מסוטה דטמא מה לי חד ספק ומה לי כמה ספיקי. א"כ הוא הדין והוא הטעם בספק סכנה דודאי ג"כ אף נגד חזקה אזלינן לחומרא (וכמו בספק מים מגולים. אך צ"ע בחיה"ר חולין ט' ב'). שוב אין חילוק בין חד ספק לכמה ספיקי. ובהא דמסקינן בחולין ד"י א' דחמירא סכנת' מאיסור' משמע מפרש"י דהיינו דלא אזלינן בסכנת' בתר רובא. וה"ה לס"ס (די"א שהוא מטעם רובא וגם י"א דלא אלים כרובא). ולפמ"ש הרמב"ם ספ"ט מהפ"א עיי"ש שקורא לההיא דצלוחית ב' ספיקות א"כ על כה"ג הוא דאמרי' דבסכנת' לחומרא. ובלא"ה נראה פשוט כיון דלהצלת נפשו' מחללים שבת אפי' בכמה ספיקי כדתנן פ' בתרא דיומא מ"ז וטוש"ע א"ח סי' שכ"ט ס"ז ועי' לח"מ) כ"ש שאסור להכנס לס"נ אפי' בכמה ספיקי (ולפי"ז צ"ע על רדב"ז ח"ב סי' תרפ"ב שהקיל בדאיתחזק רק ב"פ כו' ומאי נ"מ בתוס' ס' פלוגת' דרבי ורשב"ג) וא"כ אין להתיר כ"א בהיתר ברור לכ"ע וזה רחוק המציאות ואף שממציאים לפעמים סברא להקל לכ"ע אין סומכים ע"ז למעשה וכדאמרינן פרוק' לסכנתא כו'. אלא שלפי שלעומת זה הרמב"ם וסייעתו (והא"ז שבתה"ד) מקילי' בעיקר יסוד האיסור והסכנה. לכן מושכים ידיהם מלמחות לכל דלא קפיד ובפרט שכן נהגו להקל ושומר פתאים כו'. ועי' תשו' חו"י סי' קצ"ז:
ובעיקר הדין בנד"ד. הנה אף אם נחליט שהדבר תליא בפלוגת' ולהקל למ"ד מזל גורם כו'. הרי עדיין אין ההיתר ברור. שהרי הי"א שברמ"א ס"ל כמ"ד מעין גורם. ולכאורה כיון שהמנהג נתפשט ע"פ דעה זו משמע שתופסים דעה זו לעיקר. אלא שזה אינו שודאי העיקר כמ"ד מז"ג שכן דעת רוה"פ וכדמשמע מרמ"א גופא בריש הסי' ורק מצד שהוא קולא (לענין נהרג וכה"ג שברמ"א) ולהקל שומעים בדינים אלו מכח יסוד דברי הרמב"ם וסייעתו כו' כנ"ל. ולפי"ז ה"ה וכ"ש לשמוע לקולא הנמשך למ"ד מז"ג. אבל הרי לא כ' רמ"א אלא דאין למחות כו'. ולענין זה ודאי כ"ש דאין למחות במיקל בקולא שנמשך ע"פ מ"ד מז"ג. אבל מ"מ לענין הוראה יש לומר דאין להורות קולא גם בכה"ג כיון דיש פוסקים עכ"פ כמ"ד מע"ג (ועל פיהם נתפשט המנהג כו'). גם הרי הפוסקים כמ"ד מז"ג אינו בהחלט מצד דהלכה כרב אשי דבתר' הוא. אלא גם מצד שהוא להחמיר בס"נ (בדיני איכא בינייהו שבגמ') וכדמ' בחידושי רמב"ן שכתב ועוד לחומרא. וא"כ יש לומר דבנד"ד יש לחוש ג"כ למ"ד מע"ג לחומרא. ועם היות שלכאורה קשה בין אהא שיש פוסקי' כמ"ד מע"ג ובין אהא דהוצרך רמב"ן לטעמא דלחומרא. והלא בכל דוכתי קיי"ל הלכה כבתראה. יש לומר דהיינו משום דמ"ד מע"ג משמיה דרב הונא אמרו ונודע המבוכה בהא דקיי"ל מאביי ורבא ואילך הלכה כבתרא. אם הוא גם נגד רבה ורב יוסף רבותיהם. כמ"ש הרא"ש פ' המדיר סי' י"ג שנסתפקו בזה הגאונים. וכ"כ עוד בכמה דוכתי. א"כ יש לומר דה"ה ברב אשי נגד רב הונא כו' (וצ"ע בהמקומות שרשם הגאון ר"י פיק על הרא"ש דפ' כלל גדול סי' ב'). ועוד דכאן הרי גם רב מרדכי שהיה בימי רב אשי משמע שמסכים לדברי רב הונא (ומנלן מי חשיב בתרא. ועי' רש"י ביצה ד"ו א' וגיטין נ"ט סע"א דרב מרדכי היה תלמיד רב אשי אלא דר"א ודאי מרא דתלמודא יותר ועכ"פ) י"ל דמש"ה אין להחליט כ"כ דהלכה כרב אשי לגמרי:
ותו הרי כבר כתב כ"ק שי' דמדברי הפוסקים וגם מהגמ' דאמרינן איכא בינייהו כגון כו' משמע דליכא איכא בינייהו אחרינא להיפוך. ועי' ריב"ש סי' רל"ג שהוכיח ג"כ מדקדוק זה דבגירושין ב"פ אין איסור מדלא אמרי' נמי איכא בינייהו גירושין. וכן הוא בריטב"א ר"פ נערה. וא"כ לכאורה ה"ה וכ"ש שיש להוכיח כן בנד"ד. דשם שייך יותר לומר דלא חשו בגמרא להאריך כיון שהכל הוא להחמיר למ"ד מז"ג ואטו כי רוכלא כו'. אבל בנד"ד שהנ"מ הוא להיפוך היה יותר ראוי להזכיר. (וכדאשכחן בריש גיטין ג' איכא בינייהו בכה"ג אבל כשכולם חומרא לזה וקולא לאידך איני יודע אם נמצא ג' איכא בינייהו). ומ"מ אין זה הכרח גמור דהריטב"א וריב"ש יש לומר שעיקרם סמכו אמש"כ שגם מצד הסברא אין חילוק (כ"כ) בין מע"ג למז"ג לענין גירושין. וראיה הנ"ל לא כתב רק לסניף בעלמא. ותדע שבריטב"א דספ"ב דיבמות לא נזכר ראיה זו כלל. וכ"ש שרש"י ונמ"י (וסייעתם ע' רשב"א ח"ג) דס"ל לאסור גם בגירושין וה"ז ודאי אינו כ"א למ"ד מז"ג הרי שלא חשו כלל לדקדוק הנ"ל. וא"כ אפשר שיש ליתן מקום בזה לדברי הנו"ב כמ"ש כ"ק שי' (אלא שכבר נתבאר שלכאורה בכה"ג דלמ"ד מז"ג יהי' נמשך קולא. הדקדוק יותר חזק כו'):
עוד יש לגמגם. דמדברי ריב"ש שם סי' רל"ג משמע בהדיא לכאורה דמ"ד מז"ג בא להוסיף ולומר דאף מז"ג. אבל בהא דמע"ג הכל מודים ע"ש (ואולי למד כן מכח דקדוק הנ"ל דרחוק שלא יהיה נמצא נ"מ להיפוך. וכמו זנות או פלגש כו' ולמה לא אמרינן איכא בינייהו נמי בכה"ג] ולפ"ז אין להמציא כלל קולא למ"ד מז"ג. אך לכאורה נ"ל סתירה לזה ממ"ש סי' רמ"ב להקל במגפה. וז"ל וה"נ בקטלנית דקי"ל טעם איסור משום דמז"ג. כיון שהוא מכת מדינה א"ל דמזלה גרם עכ"ל. משמע דדוקא אליבא דמ"ד מז"ג נמשך הקולא במכת מדינה. ולא למ"ד מע"ג. וא"כ אי איתא דבמע"ג הכל מודים אין מקום להקל. אך בב"ש סק"ו שינה לשון ריב"ש וכתב אפילו למ"ד מז"ג כו' משמע דכ"ש למ"ד מע"ג. (וכן משמע מדברי רדב"ז חיב סי' תרפ"ב. אלא שהוא נראה שנמשך שם לסברתו שיסוד הקולא במגפה משום שהכניס א"ע לסכנה כו' ע"ש. ולכאורה אין סברתו מוכרחת כ"כ). אבל מהיות דלא משמע כן מלשון ריב"ש וכנ"ל. וגם ראייתו מפ' המקבל אינה אלא דבמקום מכת מדינה אין תולין במזל. ולפה"נ אין מזה ראיה לענין מע"ג שהוא ענין טבעי דיש לומר דאלים טפי ממזל. לכן היה נראה דמ"ש הב"ש אפי' כו' אינו ר"ל דהריב"ש כ"כ ומטעמא דמכת מדינה. אלא לפי שקאי אי"א שברמ"א דס"ל מע"ג וס"ל לב"ש דגם מגפה (שיש בו הסימנים לזה כנזכר ברדב"ז) המיתה זו מצד עצמ' (אפילו כשאינה מכת מדינה אלא רק בזה כו') הרי זה כניכר שזו המכה המיתו ושע"כ ה"ז כנפל מדיקלא. וכן משמע באמת מלשון רמ"א ובפרט בח"מ שהכל מטעם א'. ומהיות דלפ"ז הקולא רק למ"ד מע"ג. עז"כ הב"ש דלהריב"ש אפילו למ"ד מז"ג יש להקל (מטעם אחר) מטעמ' דמכת מדינה הוא (אם נתפשט' ברוב העיר וכה"ג והגם שלפ"ז אין לשון הב"ש מדוקדק כ"כ ידוע שדרכו לקצר). ולפי"ז הריב"ש עצמו יש לומר דס"ל דכל שאינה מכת מדינה אפילו למ"ד מע"ג לא מהני כלום מה שניכר ע"י הסימני' דמגיפ' הוא. דלפע"ד באמת הכי מסתברא דלא דמי כלל לנפל מדיקלא שבא לו המיתה ממק"א לגמרי משא"כ בזה דעכ"פ נצמח מגופו. ואף את"ל שבא ע"י שינוי אויר דוקא מ"מ ודאי מסייע לזה ג"כ מזיגות הגוף וחולשתו העלול לכך דאל"כ למה שולט בזה ולא בזה ובודאי רוב החולאים באים משינוי אויר קור וחום ובפרט משינוי מאכלי' ע' רמב"ם פ"ד מה' דעות הט"ו. הכי נאמר שבכולם ליכא הסברא דמע"ג. א"ו נראה דמ"מ הכל תלוי במזיגות וחולשת הגוף ג"כ עכ"פ. וכיון שלמדונו רז"ל דמע"ג חולשת הגוף שעי"ז עלול לקבל כל חולי וכל מכה הממיתי' מנלן להוציא מכלל זה פרט מכה זו דמגיפ'. (ורמ"א וח"מ וב"ש אפשר דבאמת ס"ל בכל החולאי' הבאי' משינויים הנ"ל יש להקל למ"ד מע"ג (ונכלל במ"ש וכדומ') וז"ש ולכן רבים מקילים כו' והיינו ברובם ככולם. עי' חו"י אבל הריב"ש לא ס"ל הכי גם במכה דמגיפה). ולפ"ז אף כשהמגיפה היא מכת מדינה שנתפשטה ברוב העיר וכה"ג) יש לומר דלמ"ד מע"ג שהוא ענין טבעי לא מהני. ועז"כ הריב"ש דלמ"ד מז"ג (דוקא) יש להקל בכה"ג מכח הראיה דנגד מכת מדינה לא תלינן במזלה כו'. וא"כ יהיה מוכח מכאן דמ"ד מז"ג לא מודה במע"ג. ודלא כדמשמע בהתשובה דסי' רל"ג הנ"ל. (ושוב הראני אהובי הר"י נ"י תומארקין שגם מסי' רמ"ב יש סתירה יותר שכתב דכיון שכבר קידש אינו מוסיף איסור כשכינס לפ"מ דקיי"ל מז"ג. ואם איתא הא מוסיף להיות גם המע"ג כו'). לכן אולי יש לומר דהלשון שכתב בסי' רל"ג דבהא דמע"ג כ"ע מודים הוא שלא בדקדוק (רק ע"ד שם המושאל) ור"ל שבהדין היוצא ממע"ג דהיינו איסור בנשואין כ"ע מודים ומשא"כ בדין היוצא ממז"ג דהיינו איסור באירוסין לא מודה מ"ד מע"ג כו'. אך מהיות שזה דוחק עכ"פ. ועוד דלפי הנ"ל בפי' דבריו דסי' רמ"ג יהיה סתירה גם למש"ש בסי' רל"ג והביא ראיה מדלא אמרינן נמי איכא בינייהו גירושין כו'. והרי בסי' רמ"ג לפי הנ"ל לא חש לדקדוק זה. דא"כ לימא נמי איכא בינייהו מכת מדינה כו'. (והגם שכבר נתבאר שיש לומר שבסי' רל"ג לא כ' דקדוק זה כ"א לסניף כו' מ"מ הלא דבר הוא). לכן אין הדבר מוכרע. דגם בסי' רמ"ג יש לדחוק עכ"פ דמ"ש דקיי"ל מז"ג הוא לאו דוקא. דה"ה נגד מע"ג ס"ל שיש סמך מפ' המקבל לילך בתר מכת מדינה. (דבלאה"נ נראה דאין מהתם ראיה גמורה דיש לומר ספק ס"נ שאני. ומש"ה כתב רק סמך להקל כו'). א"נ שלמ"ד מע"ג ס"ל ג"כ כדמ' מרמ"א וח"מ וב"ש דבלא הסברא דמכת מדינה נמי כל שניכר שהוא מכת מגיפה ה"ל כנהרג כו' כנ"ל. וכיון שעכ"פ יש לומר כן אפשר דמ"ש בסי' רל"ג דבמע"ג כ"ע מודים הוא כפשוטו. (וגם מהא דסי' רמ"ב אולי יש לדחוק דר"ל דכיון שכבר קידש והכניס א"ע בסכנה למ"ד מז"ג אינו מוסיף איסור כשכינס דאף שנתוסף עוד סברא דמע"ג מ"מ הכל איסור א' וכבר עבר ע"ז (וחשיב כדיעבד) ומשא"כ באותו דירושלמי שנזכר שם יש לומר דאם לא יכנוס לא עביד איסור כלל במה שקידש כו'. ועם שזה דוחק הלא נגד זה הראה לי אהו' הרב ר' יוסף נ"י תומארקין שבתשו' כסא דהרסנא כתב מעצמו כדמשמע מריב"ש דסי' רל"ג) לכן קשה להכריע בזה:
ועתה אדבר מעט בעיקר הסברא שהמציא כ"ק שי' לומר שבנד"ד יש לחלק אי מע"ג אי מז"ג. והאמת שעיינתי בה כ"פ ולא עמדתי ע"ד וסברתו בזה. וממילא לא אוכל לבחון דבריו. שזהו תכלית המבוקש ממני. ולהגיד חדשות מה אדע. עכ"ז מההכרח לקיים ולשמור פקודתו. ואכתוב מעט ממה שיבא לידי. ואת אשר יבחר יקרב. והנה לפע"ד היה נראה דאי איתא לחלק ביניהם היינו בחלה אחר שנתגרשה. דאי מע"ג יש לומר שגם בכה"ג לא מהני דכיון דהא דמע"ג לפה"נ הוא ענין טבעי מה יועיל לזה הגט. ויותר הי' ראוי לחלק בין חלה ומת סמוך לתשמישו עמה או רחוק. והגם דלומר שבעינן סמוך ממש ודאי לא משמע כן מסתימות הגמרא ופוסקים. מ"מ יש לומר דמיירי באיש ואשה הדרים יחד עכ"פ כדרך כה"א. אבל כשהוא במדה"י וכה"ג לפה"נ לא שייך מע"ג (והא דלא אמרינן איכא בינייהו בכה"ג אולי נכלל בהא דאמרינן איכא בינייהו אירסה כו' דהכל חד טעמא. מלבד שכבר נתבאר שאין דקדוק זה חזק כ"כ). אבל להיפוך כשחלה ומת בהיותו עמה לפני יום ויומים מסברא היה נראה דגם שגירשה בינתיים לא מהני ואף את"ל דכשלא גירשה לעולם חיישינן אפי' כשמת במדה"י וכה"ג (וכדמ' קצת מסתימות הפוסקים ומדלא אמרינן איכא בינייהו בכה"ג. וכ"מ קצת מסוגיא דס"פ כיצד דהא המעיד מת הרגתיו כו' מסתמא הוא בריחוק מקום (ואמדה"י דרישא קאי). אלא שיש לומר דסוגיא דהתם בעי לתרוצי גם למ"ד מז"ג וכמו לרש"י כו'). מ"מ נראה דלפ"ז ע"כ לומר דהיינו מטעם לא פלוג. והיינו לחלק עפ"ז בין נתגרשה ללא נתגרשה כשהוא במדה"י ונאמר דכל שמת כשהיא אשתו השוו מדותיהם לאסור אף היכא דמצד הסברא לא שייך החששא דמע"ג. ומשא"כ כשגירשה כו'. אבל כל שמת בהיותו דר עמה. דמצד הסברא אף שגירשה לא מהני. לפה"נ לא שייך להקל מצד לא פלוג (וכמדומה שדיברו הפוסקים באיזה מקום בענין לא פלוג לקולא וכעת איני יודע איו. והא דבא"ח סי' ד' גבי ניעור כל הלילה י"א לברך ענט"י מצד לא פלוג ואפי' לפי דעת הרא"ש דשם כו' וה"ז להקל בספק ברכה לבטלה. הרי לא קיי"ל הכי ע"ש סי"ד בב"י ובאחרונים):
וכ"ז למ"ד מע"ג. ולמ"ד מז"ג הא ודאי דכל שלא גירשה אף שהיה במדה"י לא מהני כלום דק"ו הוא מאירוסין אבל להיפוך בחלה ומת אחר הגט עם היות שיותר מסתברא שאין חשש לתלות במזלה כיון שלא חלה עד אחר הגט שנפסק ממנו מזלה. מ"מ היה עולה קצת ספק בלבי כיון שענין המזל רוחני הוא (למעלה משכלנו) אולי רוע מזלו שנפעל ע"י שנדבק בו מזלה קודם הגט לא סר לגמרי ויכול לקלקל גם אח"כ. (ועיין מ"ש בס"ק דכל דבר רוחני אעפ"י שמסתלק משאיר רשימה כו'). ובפרט שלפי הנ"ל דלמ"ד מע"ג הסברא נותנת כך א"כ יש ראיה קצת גם למ"ד מז"ג מדלא אמרינן איכא בינייהו בכה"ג (וכדלעיל דכל שלמ"ד מז"ג יוצא קולא יותר היה ראוי לנקוט איכא בינייהו גם בכה"ג). ואי קשיא א"כ מאי מהני הא דכופין לגרש להרא"ש וסייעתו. יש לומר דמ"מ כשלא יגרש הרי מוסיף כל שעה רוע המזל כו' (דלפי הנ"ל למ"ד מע"ג ע"כ לומר כן. דמסתמא להרא"ש כ"ע כופין. דרחוק לומר דפליגי בהא כו'). והא דבר"פ נערה (ובס"פ כיצד) משמע דלכ"ע בגירשה אחר שנתאלמנה אין חשש. יש לומר דהיינו כשהגרוש עודנו חי. כן היה עולה ע"ד קצת ספק. (ושוב שמעתי מאהובי הרב ר' יוסף נ"י הנ"ל שיש מגדולי הפוסקים אומרים כן). אך ראיתי בתשובת רדב"ז סי' תרס"ח דפשיטא ליה בגט זמן דאי אמר מעכשיו והוי מגורשת למפרע אינה קטלנית. וכתב שם דמותרת לכ"ע. משמע אפי' למ"ד מע"ג. אלא לפי שבזה איני יודע למה וכנ"ל. לכן אולי אפ"ל דמ"ש לכ"ע אפלוגתא דרבי ורשב"ג קאי. ר"ל דגם לרבי מותרת להנשא לשלישי (דבהכי מיירי שם). אבל מ"מ ז"א אלא לפ"מ דקי"ל דמז"ג. ואם נאמר כדמשמע פשטא דמילתא דלכ"ע ממש קאמר ר"ל אפי' למ"ד מע"ג. נראה דצ"ל דס"ל דענין מע"ג ג"כ ענין רוחני. ע"ד מ"ש החו"י בשם הזוהר. (וגם לפ"ז איני יודע אי מהני הגט להסיר ממנו קטרוג ההוא רוחא דשביק בגווה מקודם כו' וצ"ע בסבא דמשפטים וס"ק). ומדברי כ"ק שי' שרק לבסוף כתב ואפשר כו' אין זו ענין טבעי וכמ"ש בתשו' חו"י כו'. משמע דמעיקרא הוי ס"ל שהוא ענין טבעי. ועכ"ז משמע דהוי פשיטא ליה דבחלה אחר הגט אף למ"ד מע"ג אין חשש כלל. איני יודע מנין פשיטא ליה כ"כ ומה טעמו של דבר (מה מועיל גט ענין רוחני לענין טבעי):
וכ"ז בשחלה אחר הגט. אבל בחלה קודם הגט עד שאמדוהו למיתה כנד"ד. לכאורה היה נראה פשוט דלא מהני הגט לכ"ע. דאעפ"י דענין מז"ג הוא ענין רוחני. היינו בתחילת גרמת הסיבה למיתה. (ר"ל מה שגורם לבוא לידי חולי או כל דבר רע כו'). אבל סופו מה שמסיבה זו ומאותו החולי וכה"ג נמשך המיתה זהו טבעית. (ועי' ב"ש סי' קנ"ד סקי"א בהא דלא זכיא להבנות ממנה דפי' להרמב"ם שהעונש גורם שינוי בטבע. ואף החולקים שם נראה שיודו כאן בפי' מז"ג דהיינו שגורם איזה סיבה ושינוי טבעית כנפילה או חולי וכה"ג המביא לידי מיתה). וא"כ אחר שגרם שנפעל הסיבה. לכאורה לא מהני הגט כלום. דאעפ"י שנסתלק מזלה. מ"מ הרי כבר הוא מעותד למות בטבע ע"י סיבה זו. וכמו כשמז"ג נפילה מדיקלא תחילת גרם סיבה זו רוחני'. אבל אחר שנפל מה שנמשך מזה מיתה זהו טבעית. דהכי נאמר דאם נתגרשה אחר שנפל טרם הגיעו לארץ מהני ודאי נראה דזה אינו. דהגם דודאי היפלא מה' דבר והיה יכול להיות ניצול. וכדמצינו בר"ח ב"ד בברכות (ל"ג א') שנשכו ערוד ומת הערוד ואמר ראו שאין הערוד ממית אלא החטא וכן ברב הונא לאחר שקיבל עליו כו' הדר חלא והוה חמרא שם (ה' ב') וכה"ג טובא. מכל מקום אין מזכירין מעשה נסים, וכיון שמדרך הטבע אחר שמז"ג סיבת הנפילה. שוב ממילא מעותד למיתה בטבע. לכן אף שנתגרשה בינתיים לא מהני כלום. וה"ה והוא הטעם כשמז"ג סיבת חוליו הוא ג"כ עד"ז שהתהוות החולי ע"י המזל הוא רוחני. אבל אחר שנתהווה החולאת. עד שהכירו בו סימני מיתה (כניקב בריאה וכה"ג) הרי שוב המיתה נמשך מזה בטבע אף אחר שנסתלק המזל ע"י הגט שבינתיים *וכ"ק שי' כתב ע"ז דה"ל להתרפאות במזלו דהא רוב חולים לחיים. וצ"ע דלפה"נ זהו רק בסתם חולים שרובם לחיים אבל כשאמדוהו למיתה משמע בהדיא בתוס' דסנהדרין (ע"ח א') שהביא כ"ק שי' שרובן למיתה וכדמ' נמי מד"ק שי' בכל דבריו שמדמה זה לגוסס. ואף בסתם חולים שרובם לחיים מ"מ צ"ע דיש לומר כיון שכבר נחלה איתרע מזליה וע"כ לא הועיל לו מזלו שיתרפא. וכדאיתא בפ"ב דשבת (ל"ב א') לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה כו' וא' עו"ש נפל תורא כו' והיינו שעי"ז איתרע מזליה כדפרש"י שם. ומסתמא מיירי בכל סתם חולה (וכמו יולדות דרובם חיים) וכדאי' עו"ש נפל למטה כו' אם יש לו פרקליטים גדולים כו'. ואיך שיהיה בסתם חולה עכ"פ בנד"ד הרי רובו למיתה כנ"ל:
וע"ד הראיה ודוגמא שהביא כ"ק שי' לנד"ד מההיא דסנהדרין (ע"ח א') ג"כ לא עמדתי על כוונתם והנה לפה"נ בנד"ד יש לדון עליה מב' צדדים. א' מצד אותה שעה שעשאהו מתחי' קודה"ג לחולה מסוכן שאמדוהו למיתה. אף אלו לא היה נודע סופו וכגון שבא אחר והרגו (אחה"ג). והב' מצד שגם לבסוף מת מאותו חולי. והנה לכאורה גם מצד הא' יש לבוא עליה מב' פני הפן הא' מחמת עצם החולי מצה עצמם. והב' מצד היותו אז עומד עכ"פ רובו למיתה. הפן הא' העירני לזה אהובי הרב ר' יוסף נ"י. מהא דלא ישא אדם לא ממשפחת נכפין כו' ופרש"י נכפין חולין. וא"כ לכאורה ה"ה וכ"ש כשאשה זו עצמה הוחזקה להיות אנשיה חולים מסוכנים עכ"פ (ולפי"ז אפי' היה מתברר שנתרפאו וחיו כו'). ואע"פ דהתם אמרי' והוא דאתחזק תלתא זימני. כבר כתב הריטב"א ונמ"י דש"ה דאפי' רבי מודה בחזקת המשפחה דאין לחוש בפחות מתלתא זימני. והרשב"א כתב מעין זה גם לענין אחיות מחזיקות (וצ"ע) אבל בדנפשיה הוי
$ הגהה *) א"ה מצאתי בכי"ק המחבר ז"ל שסיים בזה בלשון אחר אשר נלפע"ד מוטעם יותר. רק שיראתי לשנות לשונו כפי אשר כתב כאן ע"כ הצגתי בהגהה מן הצד. והוא זה. והגם שיש לחלק דגבי נפילה הוא ודאי שימות ומשא"כ כאן בחולי שאמדוהו למיתה (אם היינו כאמדוהו ב"ד שבגמ') אינו כ"א רובא למיתה. אין נ"מ כ"א כשבא אחר והרגו ולענין לדון על שעה ראשונה (וית' אי"ה). אבל כשלבסוף מת דודאי רגלים לדבר שמאותו חולי הוא שמת (וכמו שהביא כ"ק שי' ראיה ע"ז מפמש"א דכשלא הלך בשוק א"צ אומדנא וכ"ש כשלא ניתק מחולי לחולי אפי' הלך על משענתו א"צ אומדנא כמ"ש הטור וב"י שם סי' קמ"ה וכדקיי"ל גבי רוצח בסנהדרין שם במתני' דאפי' הוקל בינתיים חייב לרבנן. והיינו משום שרגלים לדבר. שכיון שאמדוהו למיתה מתחילה מסתמא מה שמת לבסוף הוא מזה אע"פ שהוקל בינתיים. כ"ה בהדיא בירושלמי דרגלים. לדבר את"ק קאי וכ"כ הרמב"ם וע' כ"מ וה"ה וגם כ"ש הכא שלא ניתק מחולי לחולי ולא עמד ולא הוקל בינתיים דודאי רגלים לדבר שמאותו חולי מת). א"כ ה"ז דומה לנפל מדיקלא לענין דלא מהני הגט שבינתיים. ולא עוד אלא אפי' היה רק סתם חולה קודה"ג שע"ז לכאורה שפיר כ' כ"ק שי' כיון דרובם לחיים ה"ל להתרפאות במזלו אחה"ג. יש לומר דמ"מ הרי אמרו בפ' ב"מ (ל"ב.) לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה כו' וא"כ יש לומר כיון שכבר נחלה ע"י מזלה שובי לא הועיל לו מזלו. וכדאיתא עו"ש נפל תורא כו' והיינו דעי"ז איתרע מזליה כדפרש"י. והיינו בכל סתם חולה. וכדאיתא עו"ש עלה למטה כו'. וצע"ק ואכמ"ל דעכ"פ היכא שאמדוהו למיתה קודם הגט היה נראה ודאי כיון שמזלה גרם לו חולי כזו שוב אע"פ שנסתלק ע"י הגט. כיון שנשאר חולאת המעותדת למיתה מדרך הטבע. ה"ז כאלו מזלה גרם המיתה. (ע"כ מצאתי כתוב בנייר אחר. כאשר מבואר בהקדמה שדרכו היה שדבר אחד נשנה כמה פעמים. והבוחר יבחר):
$ חזקה בב' זימני. וא"כ יש לומר דה"ה הכא לענין שבעליה נעשים חולים מסוכנים. אבל נראה דז"א. דא"כ הכי נאמר דלא ישא אדם ממשפחה דאתחזקה בג' חולים. (או מתים) בתמיה. א"ו בדוקא פרשו נכפין ומצורעים דלא שכיחי כ"א תליא במשפחה העלולה לזה (ולמדוה ממילה דאמרו איכא משפחה דרפי דמא כו'). אבל שאר חולים וגם מתים שכיחי בכל המשפחות דסוף אדם כו' וכדאי' בגיטין (ל' ב') מיתה שכיחי. ואין זה ריעותא כלל במשפחה. ומה שפרש"י נכפין חולין ע"כ צ"ל מין ממיני חולין קאמר ובנמ"י פי' נכפין חולין שנופלין כו' ע"ש. (ואולי ברש"י ט"ס וחסר וצ"ל כמ"ש בנמ"י). וממילא אין ללמוד משם לאשה שנעשו בעליה חולין. ואפי' אי בעליה נעשים נכפין ומצורעים ג"כ אין ראיה כ"כ דיש לומר הא כדאיתא כו' דמיני חולאים אלו תלויים דוקא בחששא דמשפחה ולא באשה נגד בעלה כו' כשהיא אינה נכפית. ועוד והוא העיקר דיש לומר דחששא דלתלות באשה נגד בעליה הוא חששא רחוקה בכל דבר. וכדחזי' שנתקשו בגמ' בשלמא מילה איכא משפחה כו' אבל נשואין מאי טעמא. ואע"פ דאשכחו טעמים דמע"ג ומז"ג מ"מ מובן דחששות רחוקות הם. לכן יש לומר דרק לענין חשש מיתה ממש חששו להכי אבל לא לחשש חולי (מסוכן) ואפשר עוד דהא דלא ישא ממשפחת נכפין כו' הוא רק דרך עצה טובה קמ"ל כו'. דהא אף המשמש עם בעלת נכפה גופא י"א דאין סכנה בדבר (ותניא ברצונו) ומהני תנאי כמ"ש הב"ש סי' קנ"ד סק"ט. אלא שכתב שבתשו' הרא"ש כלל מ"ב משמע דיש סכנה ולכן אפי' תנאי לא מהני. וכ"כ בח"מ ססי' קי"ז ססקי"ט. אבל לכאורה צע"ג דבס"פ המדיר (ע"ז א') נכפה כמומין שבסתר כו' כמומין שבגלוי כו' משמע דמהני תנאי וליכא סכנה. וכ"ש להרא"ש הרי במקום סכנה ס"ל כופין כו' ובאמת בתשו' הרא"ש (עצמו) לא נזכר סכנה אלא בטענת הבעל. גם יש לומר דסכנת דיבוק החולי עליו דאמרי כו' וכן במצורעים הרי לא אמרו בס"פ המדיר דאע"ג דאמרי' הוינא בהדיא לא שבקינן. אלא מפני שממיקתו. משמע דמצד גוף החולי אין סכנה (ולפ"מ שפי' בשט"מ שם בשם תר"י גם הא דממיקתו אינו סכנה כו' ומהני תנאי). ובב"י סי' ל"ט הביא תשו' ר"ש בן הרשב"ץ דלא הוי מום כלל. ואף שחולק עליו מ"מ משמע דלאו ס"נ הוא ע"ש במ"ש ואפשר כו'. עכ"פ מכ"ז משמע דרחוק שיהיה איסור לישא ממשפחת מומין אלו מחשש סכנה. ותדע מדלא הביאו כלל מזה לעניינים הנ"ל ואף הח"מ בסי' קי"ז סקי"ב שהביא מזה נראה דהיינו רק לענין חשש יום כו'. לכן אפשר דרק דרך עצה טובה קמ"ל ולא איסור ממש. ולא דמי כלל להא דלשלישי לא תנשא כו' דזהו רק בחששא דסכנת מיתה:
אך מצד הפן הב' הנ"ל. דהיינו מצד היותו אז קודם הגט עומד עכ"פ רובו למיתה. לכאורה יש מקום לחוש. אף אלו לא היה נודע סופו כגון שהרגו אחר כו'. דמ"מ יש לומר דה"ל אז כגברא קטילא מכח הרוב כו'. הגם דלכאורה לזה ודאי הראיה שהביא כ"ק שי' מסנהדרין טובה. דמי שעשאו לחבירו גוסס דודאי רובו למיתה ובא אחר והרגו פטור הראשון. אבל עדיין צ"ע דלכאורה יש סתירה לזה מהא דברפ"ב דב"ק (י"ז ב') דבעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא ואמרי' תפשוט ליה מדרבה דא' הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דמנא תבירא תבר. ופרש"י דהמשברו פטור והזורק חייב ושמזה נפשט הבעיא דבתר מעיקרא אזלי'. וכן דעת רוה"פ. וכן פסק הטוש"ע ח"מ ססי' שפ"ו ובהגהה דסי' ש"צ ס"ה. והיינו טעמא דכיון שסופו (היה עומד) לישבר כמי ששברו הוא דמי כדפירש"י. (וצ"ע אי שייך לזה פלוגתא דכל העומד לישרף או עומד ליגזז כו' אי כשרוף וכגזוז דמי כדאי' בכמ' דוכתי). וא"כ הרי זה כסתירה להך דסנהדרין. והיה נראה דצ"ל דהחילוק הוא דבההיא דסנהדרין הוי רק רובא למיתה רוב גוססין כו'. ומשא"כ בההיא דזרק כלי מראש הגג צ"ל דהוי ודאי עומד לישבר. ולפ"ז בנד"ד באמדוהו למיתה דג"כ הוי רק רובא למיתה כדמשמע בתוס' דסנהדרין שפיר יש להקל (בכה"ג הנ"ל). אלא שעדיין יש סתירה מיניה וביה דבב"ק (כ"ו ב') סמוך למימרא דרבה זרק כלי כו' הנ"ל אי' וא' רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף פלוגת' דריב"ב ורבנן דסנהדרין. ומשמע דר"ל דהראשון פטור ובהשני פליגי דומיא דהתם. וקשה מ"ש זרק תינוק מזרק כלי (ודוחק לומר דאדם דאית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו (כדפירש"י ב"ק ב' ב' בל"א) גם בזרק מראש הגג הוי רק רובא וצ"ע). ולכאורה היה נראה שהחילוק הוא דגבי רוצח (בזמן הבית) ילפי' מקרא דונקה המכה מלמד שחובשין אותו דלפי' התוס' זה בא ללמדנו דאין ממיתין הרוצח מיד שאמוד המוכה למיתה משום דלא אזלי' בזה בתר רובא אלא צריך להמתין עד שיתברר דלאו ממיעוט' דחיים הוא אשר ע"כ כשהרגו אחר ושוב לא יתברר פטור (ולפירש"י שם ע"ב משמע שהלימוד שחובשין אותו הוא ענין אחר וכפשוטו. והא דממתינין יש לומר שהוא משום דאפשר לברורי. ואם כן בהרגו אחר דא"א לברורי אין ראיה. ואפשר ס"ל, דרוצח מוהצילו נפ"ל דלא אזלי' בתר רובא ולא דמי לשאר דיני נפשות ע"ש בסנהדרין (ס'ט א'). עכ"פ להתוס' ודאי מקרא נפ"ל). וא"כ זהו החילוק בין תינוק לכלי. דגבי תינוק איכא קרא ומשא"כ גבי כלי. ולפי"ז בנד"ד דליכא קרא לכלי דמי. אבל ז"א דגבי כלי א"צ קרא. דדוקא גבי רוצח שהי' הדין נותן ליזול בתר רובא ככל דיני נפשות כקושי' התוס' שם. ע"כ בעי' קרא. אבל גבי כלי שדיני ממונות הוא א"צ קרא דבלא"ה קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. וא"כ הדק"ל מ"ש תינוק מכלי. וראיתי בחידושי הרשב"א דב"ק שפי' בשם הראב"ד שגם גבי כלי גם הראשון פטור. והגם דאנן קיי"ל כפירש"י ורוב הפוסקים כנ"ל. יש לומר דלא פליגי לדינא כ"א במציאות דהראב"ד כתב שם הטעם משום דאעפ"י שאמדוהו לישבר שמא לא הי' נשבר. וא"כ במציאות זה שאינו ודאי שישבר יש לומר שגם רש"י ושאר פוסקים יודו. אלא דס"ל דמיירי במציאות שהיה עומד לישבר בודאי (וטעמם משום דמהא דפשטינן מדרבה בעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן משמע ודאי דרבה מחייב הראשון. והראב"ד שהוצרך לדחוק בזה כמש"ש בחידושי הרשב"א. אולי היינו משום דבאמת לרש"י קשה מ"ש תינוק מכלי כנ"ל. ולרש"י אולי ע"כ לדחוק משום דאדם אית ליה מזלא כו' כנ"ל. או דלאו בגוונא חדא מיירי דגבי כלי מיירי במציאות דודאי ישבר. וגבי תינוק בדליכא רק רובא. וזה יותר דחוק. ועוד יש לומר דס"ל דהא דא' זרק תינוק כו' פלוגתא כו' ר"ל לענין השני בלבד הוי כהתם דפליגי אבל לענין הראשון לא דמי דהתם פטור משום דהוי רק רובא והכא חייב וכמו בכל כו' וצ"ע. ולא ראיתי מי שהעיר בזה) עכ"פ לפ"ז לכ"ע תלוי אם רק רובא לישבר או למות או ודאי. וא"כ בנד"ד יש להקל. אך מלבד שקשה ללמוד חשש ס"נ מדיני' אלו. הרי נתבאר דגבי רוצח איצטריך קרא. וגבי ממון קיי"ל דאין הולכין אחר הרוב. אבל הכא מנלן (ולכאור אדרבא מדאיצטריך קרא גבי רוצח שמעי' להחמיר בכה"ג):
ועוד צ"ע (קצת). לפ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ה"ח דפי' טריפה דאדם היינו שאמרו הרופאי' שמכה זו אין לה תעלה כו' (אף שגבי בהמה ז"א כמ"ש פי"א מה"ש הי"ב) והרי הא דההורג את הטריפה פטור בזמן הבית) ומשא"כ בגוסס בידי שמים דחייב כדאי' התם בסנהדרין נראה דהיינו משום דטריפה ודאי דלא חיי ומשא"כ בגוסס. וכן משמע בהדיא בשט"מ דב"ק דכ"ו סע"ב בשם הר"י אבן מיגש ע"ש (אלא דאיהו ס"ל דטריפות דאדם היינו כטריפה דבהמה. אבן לענין החילוק בין טריפות לגוסס נראה דגם להרמב"ם הוא מהאי טעמא). וא"כ לפ"מ שנת' לעיל לענין חיובא דהראשון שתלוי אם הוא רק רובא או ודאי א"כ העושה את חבירו טריפה ובא אחר והרגו הראשון חייב (וכעת לא מצאתי דין זה בהדיא). ובנד"ד שאמדוהו למיתה מסתמא היינו שהרופאי' אמדוהו לכך (משא"כ אמדוהו שבגמרא היינו שב"ד אמדוהו כדפירש"י במתני' שם). וא"כ הרי זה דין טריפה להרמב"ם. ומ"מ נרא' דהכל לפי הענין (דאיך יהי' אומד הרופאי' יותר מגוסס כו'. גם צ"ע שכמדומה שכתבו הפוסקים שכל דברי הרופאי' אינם אלא ספיקות):
וכ"ז מה שיש לדון מצד דנימא דאזלינן בתר מעיקרא שאמדוהו למיתה קודם הגט. אף אלו היה בא אחר והרגו (אחר הגט). אבל בנד"ד שגם לבסוף מת מאותו חולי הרי גם בההיא דסנהדרין בכה"ג ודאי חייב. דלא בעי' שימות בידי המכהו ממש. אלא כל שאמדוהו למיתה ע"י הכאה זו (דהוי רובא למיתה). אף שחי אחר שפסק מלהכותו (ואפי' הוקל החולי) כל שמת לבסוף חשבינן ליה כנתברר שמאותה הכאה מת. דהיינו מאותה החולאת שנפעל בו מההכאה עד שהיה רובו למיתה ועתה נתברר שהיה מאותו הרוב ולא ממיעוט' דחיי. ומשא"כ כשלא היה אמוד למיתה תחלה כו'). וה"נ כיון שהיה אמוד למיתה קודם הגט (דתלינן במזלה) אף שאחר הגט נפסק מזלה. כל שלבסוף מת נתברר שמאותה החולאת שנגרם ממזלה מת. וע' ריב"ש סי' של"ח ע"ש. (וכבר כתבתי דלענין המשכת המיתה מהחולאת לא מהני הגט כלום כיון שטבעית הוא):
ואין להאריך שכבר כתבתי שלא עמדתי על תוכן כוונת כ"ק שי' במה שרוצה לדמות נד"ד לבא אחר והרגו. ומ"ש להסביר החילוק בין מע"ג למז"ג לפה"נ היינו דלמ"ד מע"ג (שהענין קרוב לטבע) לא תלינן כלל במזל לכן ליכא למימר מזלו הרגו. אבל למ"ד מז"ג כיון דבמזלא תליא יש לומר דמזלו הרגו (וה"ל כבא אחר והרגו). עם שגוף הסברא טובה ומצינו כה"ג גבי קמיע פרק במ"א (ס"א ב'). דכל שיש לתלות בהמחאת קמיע (שהוא קרוב לטבע קצת) לא תלינן כלל במזל. ומשא"כ כשע"כ במזלא תליא מיבעי ליה אי במזלא דרופא או דחולה. ע"ש בפירש"י ותוס' ושאר פוסקים אבל זה היה טוב אם היה סגי לנו להטיל ספק בדבר אבל הרי כאן כל עיקר החשש' הוא ספק דודאי גם קודם הגט היינו יכולי' לתלות במזלו כמו במזלה (ויותר) אלא שמ"מ מחשש ספק ס"נ תולין במזלה. א"כ אם גם אחר הגט אפשר עכ"פ לתלות במזלה (כמשנ"ת) מה יושיענו מה שגם במזלו אפשר לתלות. ואי ס"ל לכ"ק שי' שא"א כלל לתלות אחר הגט במזלה (דאז ע"כ במזלו מת וה"ל כהרגו אחר. ולזה הביא הראיה דסנהדרין לענין דלא ניזול בתר מעיקרא כו' וכדלעיל) לא היה צריך להסביר חילוק בין מע"ג למז"ג ע"ד הנ"ל דבלא"ה פשוט דגם אחר הגט נוכל עכ"פ לתלות במע"ג. גם גוף הסברא לומר דא"א לתלות במזלה לא נתבאר בדבריו טעם לזה כ"א מ"ש תחילה דהו"ל להתרפאות במזלו. וכבר נתבאר דאפילו בסתם חולים שרובם לחיים אמרינן כיון שנחלה כו' נפל תורא כו'. כ"ש בנד"ד שאמדוהו למיתה כו' ודאי לכאורה יש לומר כיון שנחלה כ"כ ע"י מזלה שוב אעפ"י שנסתלק מזלה ע"י הגט מחולאת זו עצמה נמשך המיתה בטבע כו' וכדלעיל:
ולכאורה עלה ע"ד אולי יש לומר אם חולאת זו לא נתהוה אלא מכח מזלה הרע כשנסתלק ארס המזל שוב אין בכח החולאת מצד עצמ' כדי להמית. ומעין ודוגמא לזה יש לומר ממ"ש הפוסקים דאין הנאסר מחמת איסור בלוע יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו האוסרו יכול לילך ולהתפשט שם. ע' חידושי הרשב"א פ' כה"ב (ק"ח א') ותוה"א (ותוס' פ' ג"ה). והיינו אפילו כמו בב"ח דאמרי' חתיכה נעשה נבילה. הרי שאעפ"י שחנ"נ מ"מ כיון שז"א אלא מפני הבלוע בה אין בכחה לאסור אלא כשהבלוע האוסרה הוא עמה ולא כשנפרד כו' ה"נ נימא שכיון שחולאת זו לא נפעלה אלא מכח המזל אין בכחה לפעול להרע אלא כשארס המזל עמה ולא כשנסתלק ע"י הגט. אבל מלבד שבאמת י"ח ע"ז היכא שחנ"נ כבב"ח כו' ע' ש"ך סי' ק"ה סקי"ז. נראה דלא דמי דהתם ס"ל להרשב"א וסיעתו דאעפ"י שחנ"נ וה"ל כגוף איסור מ"מ כיון שאין זה אלא ע"י שנתחבר בו הדבר האוסרו דהיינו החלב. משא"כ הבשר מצד עצמו היתר גמור הוא. לכן במקום שידענו שנפרד ממנו החלב לגמרי הרי מצד עצמו היתר הוא. משא"כ הכא הרי חולאת זו מצד עצמ' בכל מקום שהיא נמצאת יש בכחה להמית (כמו ניקב הריא' וכה"ג) אלא שבאדם זה אמרינן שלא היתה נפעלת בו אילולי גרם מזלה אבל אחר שנפעלה א"צ כלל לצירוף כח המזל אלא דרכה וכחה מצד עצמ' להמית כו':
אמנם אכתי היה נראה קצת לצדד להקל. דכיון שע"י הגט נסתלק המזל אעפ"י שנשארה החולאת אשר מזה נמשך המיתה מ"מ כיון שלא נמשך המיתה מהמזל עצמו אלא מהחולאת אחרי הפרד המזל. הרי אין המזל אלא גורם דגורם למיתה זו. דהמזל גרם החולי והחולי גרם המיתה. ובשבועות (ל"ב סע"א) אי' דלאו כגורם דמי (ובש"ך ח"מ סי' שפ"ו סק"ג הביא פלוגתא בזה). והגם שצ"ע אולי נכנה לזה שם כח כחו דקי"ל דככחו דמי כמ"ש הרא"ש בב"ק (י"ח א') גבי בעיא דרב אשי ע"ש. והכי קיי"ל לענין י"נ בע"ג (ס' סע"א) ובטוש"ע שם. מ"מ הרי המזל ודאי לכאורה אינו רק גורם כלשונם מז"ג (וצע"ק). ומה שמהחולי נמשך המיתה הגם שלכאורה הוא ממית ממש מ"מ יש לומר כיון דלאו ודאי הוא (וכדלעיל דאמדוהו למיתה (ע"י ב"ד כו' כנ"ל) הוי רק רובא למיתה). נקרא רק גרמא. לפמ"ש הרא"ש פ"ב דב"ב (סי' י"ז) דכל דלא ברי היזיקא נקרא גרמא. וכן בההיא דשבועות משמע דמשום שאין ההפסד ברור נקרא גורם עיי"ש ברש"י ותוס'. וגם לחילוק השני שברא"ש דב"ב שם דכל שאין ההיזק נעשה מיד (אעפ"י שנמשך ממילא) נקרא גרמא. לכאורה ה"נ יש לומר כן (וצ"ע בכ"ז) ולפי המשל שנזכר פ' ב"מ (ל"ב א') הנ"ל נפל תורא כו' וכה"ג עוד משלים ע"ש. לכאורה ודאי היינו רק גורם להיות איתרע מזליה ולהזכיר עונותיו כו' ע"ש (אלא דאפשר ז"א אלא בסתם חולי כדלעיל גם לפי המשל שבקי' לרוויא דממילא נפל יש לומר קצת דלאו גורם לחוד כו'). אך לכאורה לא שייך כלל בנד"ד להקל מצד גורם דגורם. דז"א אלא לענין חיובא דהאדם הגורם (וזדון לבו כו'). אבל הכא לענין השמירה מחשש סכנה הנמשך מזה לכאורה מאי נ"מ אם חשש' זו נמשך מגרמא דידה או מגרמא דגרמא סוף סוף איכא חששא דס"נ. ומיהו מ"מ אולי יש לומר דמהא דחזינן שאשה זו הוחזקה להיות גורם דגורם למיתה אין ראיה כ"כ שיהיה מזלה רעה כ"כ להיות גורם ממש למיתה כו':
גם מ"ש כ"ק שי' דאין לנו אלא מה שאחז"ל נשאת לראשון ומת לשני ומת. ומשא"כ הכא לא מת השני רק אחר שנתגרשה. לכאורה טענה טובה היא. כיון שכל עיקר החששו' דמע"ג ומז"ג לאו מילי דסברא נינהו לפי שכלנו (וגם בגמ' נתקשו בזה כדא' בשלמא כו' אלא נשואין מאי טעמא). א"כ יש לומר דאין לנו אלא דבריהם ולשונם אלא שצ"ע דאולי גם מיתה דאחר הגט לא נפקא מכללא דנשאת ומת. דאלו הוו נקטי בלשונם מת בעלה הראשון והשני כו' וכדומה לזה. ודאי דאחר הגט לאו בעלה הוא וגם בכה"ג כ' הגר"ז בת' ב"א חא"ע סי' ס"א דיש לומר (בלשון בנ"א) שהיה בעלה. והביא ראיה מגיטין (מ"ב.) עבדי שהיה כבר כו'. אך לכאורה יש לדחות הראיה דש"ה שבהתחלת הכתיבה עדיין הוא עבדו כו' גם יש לומר לשון בנ"א שאני). אבל לשון נשאת אפשר דגם אחר הגט לא נפקא מכלל נשאת (כבר כו'). גם הא חזינן בגמרא דהלכו בזה אחר הטעמים והסברא. דאמרינן איכא בינייהו אירסה ומת. והרי בברייתא נשאת תניא ולא אירסה. משמע דלא חיישינן להכי אלא זיל בתר טעמא. א"כ אפשר דגם לנו אין לסמוך להקל עפ"י משמעות הלשון היכא דלפה"נ שייכי הטעמים דמע"ג ומז"ג. ועוד צ"ע דאף אם ניתן מקום לצדדי הקולא הנ"ל הן עפ"י משמעות הלשון והן עפ"י הנ"ל דה"ל גורם דגורם. כ"ז אינו אלא אם באנו לדון עלי' רק מצד גוף המיתה דלבסוף. אבל לפמשנ"ל שיש לדון עליה גם מצד אותה שעה שאמדוהו למיתה בלחוד אפי' אלו היה בא אחר והרגו דבתר מעיקרא אזלינן כנ"ל. א"כ הרי זה היה קודם הגט ובודאי לא נפקא אז מכללא דנשאת ומת. וגם כיון דנאמר דאז הרי הוא כגברא קטילא. והרי אין בזה גורם דגורם. אלא חד גורם (מז"ג). ולפ"ז אף את"ל דכאן דומה לההיא דסנהדרין ולא היתה נדונית כקטלנית אלו היה בא אחר והרגו מ"מ כיון דבאמת קיי"ל (לרוב הפוסקים) דבתר מעיקרא אזלי'. אלא הא דפטור הראשון בההיא דסנהדרין ע"כ היינו משום דלא ודאי היה שימות. ולא אזלינן בתר רובא לכן בעי' שיתברר כו'. (וכדלעיל שזהו החילוק בין זה לבין זרק כלי). א"כ יש לומר דמ"מ אחר שיתברר שמת מאותו חולי הוא נידון למפרע על שעה שאמדוהו למיתה כו' (וצ"ע בזה לדינא לענין רוצח וכן בזרק כלי וכה"ג בענין דלא הוי ודאי כו'. אם אחר שימות וישבר נידון על שעת המיתה והשבירה או על שעה ראשונה למפרע. דודאי ימצא נ"מ לדינא מזה. ולפה"נ ראוי לדונו על שעה ראשונה למפרע לפ"מ דקי"ל בתר מעיקרא אזלינן). וא"כ ה"נ אחר שמת יש לדון למפרע על שעה שאמדוהו למיתה דהוי קודם הגט וחד גורם כו' כנ"ל. ומ"מ אפשר שיש לדון קצת לקולא עפמ"ש כ"ק שי' דאין לנו אלא מה שאחז"ל (בענין אחר קצת) שנאמר אעפ"י שבכל דוכתי אזלינן בתר מעיקרא ואמרינן דה"ל אז כגברא קטילא מ"מ כאן הרי מת תניא כאלו מת לא תניא (ואף לענין גורם דגורם אולי יש לומר דאעפ"י שאנו דנין על שעה ראשונה מ"מ עיקרו היינו מצד שסופו למות. והרי לענין המיתה ה"ל גורם דגורם. והרי לא נתחזקה אשה זו שמז"נ מיתה ממש כ"א גורם דגורם. וצ"ע):
כללו של דבר דלפע"ד קשה למצוא היתר ברור דרך הוראה אלא (דיינו) להשמט ולהטיל על השואל ומאן דלא קפיד כו' כדחזי' מקמאי כדלעיל ובפרט שכ"ז בגירושין גמורים ומשא"כ בנד"ד היה מדובר שישאו זא"ז כו' והרי החו"י מפקפק בשידוכין. וכאן לפה"נ גרע טפי (מלבד כל הנ"ל) כמובן: