אור ברסלב
דברי נחמיה אבן העזר כללים וספיקות דפלוגתא › (ז)

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

כללים וספיקות דפלוגתא · (ז)

(ו)

ולכאורה עלה על דעתי לדחוק דגם רמ"א וש"ך מיירי בגווני הנ"ל לרד"ך שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כהמחמיר. דבאמת במקור הדין שהוא ממהרי"ק שמ"א וראייתו מגמרא דפרק ב' דחולין (ל"ו א') בהכי מיירי דהא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן הלכה כרבנן דרבים נינהו וכן בפלוגתא דרבי ור"ח הרי הלכה כרבי מחבירו בכל מקום וכ"ש נגד ר"ח שתלמידו הוא. וכדאיתא במהרי"ק סוף שנ"ב. לכן בכהאי גוונא סבירא ליה לש"ך דאף כשנתקבצו במקום אחד בענין שכאן הרבים הושוו להקל או אפילו לכולי עלמא שרי מכל מקום כיון שאינו מטעם אחד ובכל טעם בפני עצמו הדין נותן לפסוק כהמחמיר. ממילא נתבטלו ב' הטעמים. ויש להחמיר. ונהי דאין לדמות וללמוד זה מהך סוגיא דעירובין דיש לומר פוסקי הלכות שאני שהרי זה כהלכה ברורה ממש (ולכן אף בשה"ד אין סומכים על המיקל הגם שאפילו ביחיד נגד רבים סומכים על היחיד בשה"ד (בדרבנן עכ"פ ע' ש"ך שם) כדאיתא בעירובין מ"ו א' וכ"ד) ומה שאין כן בפוסקים והכרעות דידן כו' וכדלעיל. ולכן באמת לא הביא הש"ך ראיה מסוגיא זו מכל מקום הדבר מצ"ע ניתן להאמר עכ"פ. אבל באמת זה אינו דוודאי לא משמע כן סתימת דברי רמ"א וש"ך דבהכי דוקא מיירי. גם בהך דהאגור שהביא הש"ך לא הוזכר כי אם פלוגתא בין הא"ז ורא"ש בב' הדברים. ומשמע שאין הכרעה כמי לפסוק כו'. גם בש"ך דח"מ שם סקי"ט משמע בהדיא דמיירי בפלוגתות דשקולים הם בלי הכרעה ורק מצד ספיקא דאורייתא אתי עלה ע"ש נוסף על זה דקשה המציאות דמאיזה טעם היה הדין נותן לפסוק בכל פלוגתא כהמחמיר דאי מצד דרבים הם כגון יחיד נגד שנים אם כן גם בנתקבץ ב' הפלוגתות במקום אחד אף אם יצטרפו המקילים אכתי לאו רבים נינהו אלא שנים כנגד שנים. אם לא שהמחמירים היו שלשה והמקילים היו שנים מטעם זה ושנים מטעם זה אי נמי שהמחמיר היה גדול (או בתרא כו') בענין שהיה ראוי לפסוק כמותו נגד כל אחד מהמקילים. ומה שאין כן כשיצטרפו ב' המקילים היה ראוי לפסוק כרבים אף נגד אותו הגדול מהם (וע"ד הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו) וכל זה רחוק המציאות לאוקמי סתימת דעת רמ"א וש"ך בכהאי גוונא (וכ"ש לדידן כמעט אין לנו הכרעה כ"כ מי הוא הגדול והקטן כו') ועוד והוא העיקר דהא תינח בעיקר הדין דהאי דאין הרבים מסכימים מטעם אחד דמשמע דיש חולק על שניהם. אבל בהא דמחמיר הש"ך גם בדליכא חולק על שניהם. רק שאלו המקילים כל אחד יש לו טעם בפני עצמו וחולק על טעמו של חבירו. הרי בזה (כמעט) לא משכחת לה כלל שיהיה הדין נותן בכל פלוגתא בפני עצמה (ר"ל בכל טעם בפני עצמו) לפסוק כהמחמיר דמאיזה טעם שיהיה הדין נותן לפסוק כהמחמיר בחד טעמא (אי מצד שהוא הגדול או בתרא או שהוא רבים כו') כמו כן הדין נותן לפסוק כוותיה להקל מטעם הב'. ומהאי טעמא נמי גם דעת הרד"ך לא אתי שפיר (מלבד שמה שבא ע"ז מכח הסוגיא הנ"ל שצ"ע דלא דמי כדלעיל) דקשה המציאות לומר דמיירי בשבכל פלוגתא הדין נותן כהמחמיר כיון דגם הוא מיירי בענין דבין למר ובין למר שרי (או אסור כו') וליכא חולק על שניהם אם כן איך ובמה היה מוכרע לפסוק כמאן דאמר זה בחומרו ולא בקולו. וכן באידך כו'. בשלמא בפוסקי הלכות שבגמרא שיש להם הכח לפסוק מדעת עצמם ממש כאיזה מאן דאמר הגם שגם כן אינו יכול לחלוק על שניהם כגון נגד תנאים (או אמוראים ראשונים כו') אבל כל שיש עכ"פ פלוגתא יכול לפסוק מדעת עצמו כאחד מהם אפילו הוא היחיד או הקטן כו'. שייך שפיר לומר שפוסק בפלוגתא (או טעם) זה כאותו מאן דאמר המחמיר בהא ובאידך כאידך המחמיר כו'. אבל אין בדידן כל ההכרעות תלויות מצד אותו הפוסק אם שהוא גדול או רבים וכה"ג לא משכחת שיהיה הדין נותן לפסוק בהא כזה ובהא כאידך. היכא שבב' הדברים פליגי רק אלו כו'. (ודוחק גדול לומר דמיירי כגון בגדולים שגם בזה"ז ביכולתם הכריע מד"ע עפ"י ראיות מגמ' ונאמר שעכ"ז צריך עכ"פ שיהיה כן דעת א' מהפוסקים. וכדוגמא דאמוראים נגד התנאים כו' וכו'):

ואין להאריך דוודאי נראה דהש"ך לא מיירי בדאיכא איזה הכרעה דוקא בכל פלוגתא אלא גם בדליכא הכרעה כלל ושקולים הם כנ"ל דלא אזלינן בתר גוף הדין איך שפוסקים למעשה אלא בתר טעמא אזלינן דכל שלא השוו בטעמו של דבר וכל אחד חולק על טעמו של חבירו אעפ"י דליכא אחר החולק על ב' הטעמים והרי אלו שניהם מתירים בנידון זה. מכל מקום כיון שכל אחד חולק אטעמו וסברתו של חבירו אזלינן בתר טעמא וחשבינן זה גופא לפלוגתא ובדאורייתא הוי ספיקא דאורייתא ולחומר ובאמת אין ראיה מסוגיא זו דעירובין (לפי הנ"ל דאיירי בפוסקי הלכות שבגמרא והך דמבוי עקום ע"א הוא לפי מ"ש הרי"ף ורא"ש כנ"ל ודעת הפ"מ בא"ח ססי' תצ"ג צ"ע) ולכן לא הביא הש"ך ראיה מכאן. אלא שעיקר ראייתו לזה (חלושה) מלשון האגור ע"ש. ובתשו' ש"א רסי' ס"ח דחה זה. גם דחה מה שכתב הש"ך דמהרי"ק שמ"א לא ברירא ליה כו' וכתב דאישתמיטתי' דעת מהרי"ק סוף שנ"ב שכן כתב בפשיטות. ובאמת כן כתב עוד מהרי"ק בכ"ד הביאם כנה"ג שם אות ל"ה. וכן כתב עו"ש בשם כמה פוסקים. ומה גם הרי מהרי"ק הביא ראיה על זה מגמרא פ"ב דחולין והוה ליה להש"ך לדחות הראיה עכ"פ. ולכאורה יש קצת ראיה גם כן מפרק המגרש (פ"ג א') מתשובת הזקנים שהשיבו כל אחד ואחד תשובה אחרת לדעת ר"א. גם איתא שם דלכולהו אית להו פירכא בר מדר"א בן עזריה וע"ש ע"ב דאמרינן ורבנן כו' הרי דכולם לית להו דראב"ע (וממילא משמע דכמו כן כל אחד ואחד לית ליה תשובת חבירו מחמת הפקרות כו') ועכ"ז הרי נקראו רבים וקיי"ל כוותייהו. ומהרי"ט חי"ד:

סימן ט' הביא ראיה למהרי"ק מהא דגבי סנהדרין משמע בגמרא דמשני טעמים מצטרפים. ואף הש"ך גופא בח"מ שם הוכיח כן לענין סנהדרין ודיינים מאותה הראיה דמהרי"ט והביא גם כן שכן פסק בהג"א פרק אחד דיני ממונות בשם א"ז בהדיא. אלא שלחלק יצא בין כשהרבים לפנינו דאזלינן בתרייהו אף שאין מסכימים מטעם אחד. לבין כשאינם לפנינו אלא שאנו מסופקים בדין זה מתוך החיבורים דחיישינן שמא בזה העיקר כאותו פוסק המחמיר ובאידך מלתא העיקר כהשני המחמיר אבל מלבד שלא הביא שום ראיה לחילוק זה גוף הסברא לחלק אינו מובן כלל ולכן כיון שמהרי"ק ומהרי"ט סבירא להו דמצטרפים מכח ראיות מגמרא. ועוד כמה פוסקים שהובאו בכנה"ג. וכוותייהו קבע רמ"א בשו"ע ח"מ. וסמ"ע וש"א שתיקתם כהודאה. היה נראה שלא לחוש כלל לדעת הש"ך שחולק ע"ז (כמעט) בלי ראיה בפרט שראה בעל ש"א דבריו ודחה להו (בפרט שמ"ש הש"ך על מהרי"ק דלא ברירא ליה שזה וודאי אינו) וגם מדעת האו"ת שם סק"כ משמע שלא הסכים עמו. וממילא הוא הדין אף כשיש חולק על שניהם ואף גם היכא שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כהמחמיר כו' דהא הראיה דמהרי"ק מגמרא בכהאי גוונא מיירי כו'. אלא שראיתי שבס' עט"ץ ובה"ט ובעל נ"מ נמשכו אחר הש"ך בפשיטות. ואף גם הכנה"ג אחר שראתה עינו כל הת' דמהרי"ק והביא כל ד' הגדולים סיים שאחר זמן רב בא לידו ס' הש"ך י"ד וראה שכתב שמהרי"ק לא ברירא ליה כו' והעתיק כל דברי הש"ך ושתק ליה כנראה שמסכים עמו נוסף על זה שגם מוח"ז רבינו ז"ל בקונטרס אחרון הלכות פסח סימן ת"מ סי"ג וסימן תמ"ב ססט"ז נראה שתופס בהחלט כהש"ך ע"ש. לכן ראוי לתת לב לתרץ עכ"פ הראיות דמהרי"ק ומהרי"ט:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה