דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
הגהה מכן המחבר
לתשובה סי' ב'
במה שחידש מר אבא הגאון זצ"ל בתשו' סי' ב'. לחלק נ"ד מדין המשנה. משום חזקת הגוף עי"ש. ועל פיו יצאה להיתרא מכל חכמי וגאוני הדור וקלסוהו חכמים וכולם הסכימו לדבריו הקדושים. ואחרי רואי ראיתי את טעמו כי טוב ופריו מתוק לחכי. בצלו חמדתי לטייל בגנת רמונים. ולעבוד בעבודת הכרם. ואם כי לא נאה לנטוע אטד בין השושנים. ולערב חול בקודש. אמנם למען לשמור הפתח מהנכנסים בהשקפה עמדתי מאחורי הכותל. מקום שיד זר מותר להשתמש. והנני דן בקרקע באימה ויראה לפני מקום דזקוקין דנורא יוצאים מפום ממלל רברבן.
הנה לכאורה יש לעיין על ההיתר דחזקת הגוף. דהרי התוס' יבמות (דף קכ"א.) גבי צורבא מרבנן כתבו דאפי' רוב לא מהני ולפי הנראה צ"ל דבצו"מ לא הוי מיעוט המצוי. דהתוס' שם (ל"ו ע"ב ד"ה הא) כתבו דבגוסס לאו משום דהמיעוט מצוי החמירו רק משום חומרא דערוה עי"ש. וא"כ צו"מ דמדמי לגוסס צ"ל דנמי לאו משום דהמיעוט מצוי. וכיון דרוב מעלי לא מהני כ"ש חזקה דגרע מרוב. ולכאורה מה טעם לחלק נ"ד מצו"מ. אולם באמת זהו גופא מן התמיה רבה על התוס'. מהו זה הדמיון לגוסס. דבגוסס דליכא רק חד רוב שפיר החמירו משום חומרא דערוה. משא"כ בצו"מ דבלא"ה איכא רוב במשאל"ס. והוי א"א דרבנן ובדידיה דאיכא עוד רוב. ושהוא בלתאי דרבנן. ל"ד כלל לגוסס. ולא שייך להחמיר כ"כ בדרבנן:
ונראה לפענ"ד דיש לומר דהתוס' לשיטתם בכתובות (ט'. ד"ה ואבע"א) דכתבו גבי אונסא קלא אית לה. דהאי רוב אינו רוב גמור אלא הוי דרבנן. ורק לחומרא גבי חד ספק חשבי לרוב ולא בכ"מ עי"ש ור"ל דנמסר הדבר לחכמי' והם אמרו והם אמרו באיזה מקום שלא להחשיבו כלל וכליתא ולפי"ז ה"נ האי רוב דצו"מ קלא אית ליה צ"ל דנמי אינו רוב גמור כ"א מדרבנן. וע"כ לא חשבי ליה כלל לרוב כדי להקל אף שהוא בא"א דרבנן. דחמיר הדרבנן שבא"א ולא העמידו דבריהם בזה. והם אמרו שלא להקל להחשיבו כלל לרוב. דוגמא דאמרו בסוכה (ט"ז:) שבת דאיסור סקילה מחמירי' אפי' בעירובי חצירות דרבנן כו'. וה"נ מצד חומר דא"א מחמירי' אפי' באיסור דרבנן ולא חשבי הרוב דרבנן לכלום. משא"כ בנ"ד דחזקת הגוף הוי חזקה דאוריית' ממש. שפיר מכריע ועומד לנגד איסור דרבנן. ואין בידם להחמיר. דל"ד כלל לרוב דצו"מ שהוא רק רוב דרבנן. ונראה דז"ב. ולפי"ז יש לומר דדמיון התוס' מגוסס. היינו רק לראיה דחומר איסור דא"א משאר איסורים. דגם התם היה להתיר דרוב עדיף מחזקה בכ"ד. אלא דהכא שאני דאפי' על רוב דאוריית' לא סמכי' וה"נ וכ"ש על רוב גרוע לגבי לתאי דרבנן החמור כנ"ל. דמצטרפי' המיעוט דלית להו קלא. (אף שאינו מצוי) לחזקת א"א וליתא לרוב כלל כמ"ש התוס' בקדושין (פ'. ד"ה סמוך) עי"ש. ולא הוי גם גבי צו"מ רק חד רוב כבשאר אינש דעלמא. וכלשון הגמ' ל"ש צו"מ ול"ש אינש דעלמא. משמע דשניהם שוים. ועי' פסקי התוס' שם דמשמע דהראיה מגוסס היא רק לסתם משאל"ס עי"ש:
והנה לכאורה להיפוך יש לתמוה. דנראה מכוונת דברי מר אבא הגאון זצ"ל דעיקר ההיתר מצד הסברא דקרוב לודאי ומוכרע תליית ההיתר. אבל בלא"ה היה חושש לחזקת קמא דאיסורא. ובאמת זהו הטעם במקוה לפי' התוס' בפ"ק דחולין. דליכא סברא לתלות לקולא בודאי כמו בסכין. ולכאורה כ"ז תמוה. דראיתי במהרי"ט בחי' לקדושין (ס"ו.) שתמה על הא דמקוה מה שייך חזקת טמא. דכיון דחזקת המקוה חזקה (וחזקה דאורייתא) ממילא חזקת טמא לאו כלום ואי משום תרל"ר. גם בסכין איכא תרל"ר. ותירוץ התוס' חסר ואתאי דחה זה משום דלא אמרי' כן בקדושין בסוגיא דבוגרת (ע"ט.). ור"ל דהדרא תלמודא מסברא זו. וכמ"ש ג"כ התבו"ש סי' ב' סקל"ב עי"ש. ובפר"ת סי' א' סק"ג כתב דהתוספ' גופא נסתפקו עי"ש. ולכאורה מוכרח כן. דאלת"ה יהיה קשה דלסברא וחשש' זו איך סמכי' על חזקת הבדיקה דפעם א'. דמחששא דחסר ואתאי היה חיוב לבדוק קודם כל טבילה. כקושי' הרשב"א במשה"ב אפי' בסתם. כ"ש מצד חששא זו. וכ"ש בדאיכא קמן ואפשר לברורי (דבסי' ר"א שכ' הב"י וכשר הדבר לבדוק קודם טבילה. וכתבו הש"ך והגר"א ז"ל מטעם דאין סומכים על החזקות במקום דאפשר לברורי. עכ"פ לאו מצה"ד קאמרי וכלשון כשר הדבר. וגם דמיירי התם בשלא הוחזק להיות מימיו מתמעטים עד פחות ממ"ס. דחזקה גרועה היא בעצם). א"ו דהדרא תלמודא מסברא זו. ומפני זה הניח מהרי"ט שם בקושיא עי"ש. ולכאורה תמוה דלמה השמיט תירוץ התוס' שחילק דבסכין איכא תליית ההיתר בודאי דעצם ומשא"כ במקוה. אלא נראה דמהרי"ט לא הונח נו כלל שיהיה בעינן בחזקה שיהיה מוכרע ומצוי תליית ההיתר. דהרי אב לכולן דאזלינן בתר חזקה הוא מנגע. ולמדין מנגע דסמכינן אפי' בנולד ספק ונמצא ריעותא כמ"ש התוס' בחולין שם ד"ה ודילמא. והתם נמי אע"ג דאיכא תרל"ר חזקת קמא וחסר הנגע כקושי' התוס' שם. והתם לא שייך כלל תירוץ התוס' בסכין מצד דאיכא לתלות טפי לקולא. דבנגע לא שייך זה. (גם דהוי רק בגוף אחד כמו בטבל ועלה). ועכ"ז חזקת קמא לאו כלום. הרי חזינן דסמכי' על חזקה אפי' בלא טעמא דתליית ומוכרע טפי לקולא. אלא דבנדה תירצו התוס' דנגע ל"ד למקוה מצד הסברא דחסר ואתאי. אבל אחר שנאמר דגם מתירוץ זה חזרו התוס' כנ"ל ושלזה הניחו גם התוס' קושי' זו דנגע בצ"ע בחולין שם. וא"כ הדקל"ד מה שאני מקוה מסכין. ולכן גם מהרי"ט הניח זה בקושי' כמו שהניחו התוס' הא דמנגע בקושיא:
גם דמלבד קושי' התוס' על מקוה מסכין. ביותר יש לתמוה לכאורה מהא דחזינן דבחפיפה סמוך לטבילה גם התרל"ר לא מגרע החזקה. ואפי' דליכא הכא הודאי דתליית הקולא. דמיירי אפי' בלא נתעסק' באותו המין. וא"כ במקוה דמיירי נמי שבדק סמוך לטבילה ג"כ לא היה להתרל"ר לגרע החזקה. אפי' בליכא לתלות טפי לקולא. דהרשב"א בתה"א ובחידושיו לחולין הלא הוצרך מכח קושי' זו להמציא בסכין דחיתוך העור הוי כדברים החוצצים. אבל במקוה דלא שייך זה הלא תשאר הקושי' במקומה. ולכאורה ק"ו נמי הוא דבחציצה ליכא שום סברא שיתהווה דבר החוצץ מאליו ומעצמו. כ"א שתלוי במקום אחר שיגרום החציצה. וכיון דחפפה. וא"כ אלא מאין בא דבר החוצץ. מזה היה לנו לדחות החזקה מיד דבהכרח שבא החציצה מאיזו מקום גם קודם הטבילה. כעין ודוגמא דפי' הרשב"א במשה"ב (ד' ז') לשיטתו דס"ל בסכין דא"א שיפגם מאליו ומעצמו והפגימה מוכרח ממקום אחר שזהו לשון הגמרא ואלא במאי איפגום דלולי סברא דמפרקת היה מצד ההכרח שהפגימה בא מיד קודם השחיטה ולא היינו תולין באיחור זמן עי"ש. וה"נ דכוותיה בחפיפה דהחציצה היא דוקא ממקום אחר וכיון דליכא סיבה ידועה אין לתלות באיחור הזמן. והיה בהכרח לדחות חזקת החפיפה מיד. מה שאין כן במקוה דמתחסר מאליו ומעצמו בלי סיבה ממקום אחר. א"כ אף דליכא סיבה במה לתלות החסירה. עכ"פ אין לדחות החזקה ויש לתלות הריעותא באיחור זמן ולסמוך הספק על החזקה. כמו לסברת הרא"ה בבד"ה שם בסכין דס"ל שעשוי שיפגם מעצמו שמטעם זה תלינן באיחור זמן ומוקמי' על החזקה עי"ש. וכמשי"ת לקמן אי"ה. אולם מצד הסברא דחסר ואתאי יש לדמות (קצת) לסברת הרשב"א גבי סכין. דה"נ הוי מצד זה כדברים החוצצים. אבל כבר נתבאר דלהרבה פוסקים הדרא תלמודא מזה. וגם התוס' נסתפקו כנ"ל ובלא"ה לסברת הריטב"א בעירובין (ל"ו.) שכ' דבזמן מועט אחר הטבילה לא שייך כלל לחוש לחסר ואתאי עי"ש. ודאי קשה טובא וכאן הבן שואל מה נשתנה. (ובח"ץ סי' ג' כ' בטובל מיד ממש אחר המדידה ואח"ז נמצא חסר דבאמת מוקמינן על החזקה וסיים אלא שבזה לא דיברה המשנה. והוא תמוה. דלכאורה בהדיא מבואר להיפוך בגיטין (ל"א:) מהד"ת מעל"ע קמ"ל למפרע. ופשוט דקאי שם גם על מ"ד מעל"ע של הנחה. וכיון דלמ"ד זה לא פליגי רק במעל"ע קמא. ממילא צ"ל דקמ"ל למפרע דקא' היינו על שעה ראשונה ממש וכלשון לעולם שברש"י שמורה כן. ולכאורה צע"ג. אלא שקשה למה לא יהיה כן כדבריו וכנ"ל:
ואחר ההנחה הנ"ל דתלמודא חזרה מסברא דחסר ואתאי לכאורה אין לנו שום תירוץ מרווח על הקושיא העצומה של התוס' לחלק מקוה מסכין. דתירוץ התוס' דס"ס כבר דחה הרשב"א בתה"א וגם הגאון כו"פ דחה זה שהוא באונס חד עי"ש. ורוב האחרונים שסמכו על התירוץ דעצם ודאי פוגם כאשר האריך הגאון בפר"ת סי' א'. לבד דלכאורה אינו מוסכם מכולם. דהר"ן בחידושיו לחולין כתב דלמסקנא דאמרו סכין איתרעי כו' איעקר מילתא קמייתא דעצם ודאי פוגם. ומה שנסתייע הפר"ת מדקדוק דלא אמרו בלשון אלא כו'. הרי גם הר"ן הרגיש בזה. ועכ"פ לא חש להדא. גם דלכאורה הסברא דאמרו מעיקרא עצם ודאי פוגם היינו ר"ל דאין שום ריעותא וספק כלל גם בסכין גופא כמ"ש הר"ן שם בהדיא וכן החליט אאזמו"ר ז"ל (וכ"מ קצת לשון התוס'). ואם נא' דגם במסקנא לא נדו מזה. קשה מהו הלשון אומר סכין איתרעי. דלפי"ז אין ריעותא כלל גם בסכין. אמנם בר מן דין לכאורה נראה דראוי לתת לב בסוגיא דסכין דר"ה מטבל ועלה על הפירכא דאין ספק מוציא מודאי. דלפי' הרשב"א בחידושיו דהודאי הוא כפשוטו מחמת שטבל בודאי (ולא כפי' התוס' דהודאי הוא מחמת שנתעסק באותו המין זה הוי ודאי טבל שפיר). א"כ יש לתמוה למה לא מייתי רבא תיובתא לר"ח וסיוע לר"ה ממתני' דמקוה שנמדד כו' דודאי טבל ספק בחסירה ספק בשלימה וקאתי ספק כו'. דלבד שניחא להקשות ממתני' טפי מן ברייתא. דהפוסקים מדקדקים כזה בכ"ד. עוד זאת דמטבל ועלה הסיוע והתיובתא אינו רק מדיוקא ולא ממילתא דבהדיא. כקושית הרשב"א בתה"א דגם לר"ה קשה דבסכין היה בדיקה קודם שחיטה ומשא"כ בטבל ועלה מיירי בלא חפפה כו' אלא דלדידיה עסק העור הוי כמתעסק בדברים החוצצים בין בדיקה לטבילה ור"ל דלפ"ז ה"נ הוי כלא בדק. ונמצא דהסיוע הוא מדיוקא. דאע"פ דבטבל ועלה לא מיירי בנתעסק בדבר החוצץ ורק ספק אלא כיון שלא היה בדיקה לא עלתה טבילה. ומזה איכא למידק ולסייע מכ"ש בעוסק בדבר החוצץ אע"פ שהיה בדיקה דינא חדא כלא בדק והלא צריך לדחות טעמא דבדיקה מדיוקא. אבל ממתני' דמקוה היה הסיוע ממילתא דבהדיא ממש. דאף דנמי היה בדיקה וקאתי ספק כו'. וה"נ וכ"ש התיובתא לר"ח הוא רק מדיוקא. דלדידיה לא הוי העור כדבר הודאי חוצץ אלא רק ספק כמו הספק דטבל ועלה אם נתעסק בדבר החוצץ. כמ"ש הרשב"א בהדיא. וא"כ קשה מה זה תיובתא שהרי ל"ד דבסכין דהיה בדיקה עכ"פ ע"כ תלינן הספק לקולא משא"כ בטבל ועלה. ונראה דצ"ל דהתיובתא הוא לדידיה מסיפא דברייתא עד שיאמר ברי לי שלא היה כו'. הרי דלא סמכי' על ספק כלל כ"א על ברי ומזה מוכח ומדויק דלא מהני בדיקה היכא דיש ספק עדיין. וה"נ קשה למה שביק מילתא דבהדיא מתני' דמקוה שמפורש יצא דלא מוקמי' הספק על חזקת הבדיקה וקא מותיב מדיוקא. וכה"ג ממש מקשה תלמודא בחגיגה (ח':) דמותיב מטופלין בהמה לבהמה שהוא מדיוקא ושביק מילתא דבהדיא מלא טופלין מעות למעות (ערש"י שם). וה"נ דכוותיה ממש קשה דשביק מילתא דבהדיא ומסייע ומותיב מדיוקא. דממתני' דמקוה היה בין הסיוע ובין התיובתא לשניהם מילתא דבהדיא וכנ"ל:
והנראה בזה. דלכאורה הפוסקים הכריעו כדעת שלישית המכרעת בפלוגתא דהרשב"א והרא"ה בטעמא דפליגי ר"ח ור"ה. כדנקטינן כהרשב"א דגם לר"ח בדיקה דאחר שחיטה היא לחובה בדאיכא קמן. ולא כהרא"ה. והיינו דגם ר"ח חייש לעור כמ"ש הרשב"א בהדיא בכ"ד. (וכ"מ נמי מלשון רש"י ור"ן שכתבו אבל לא בדק אחר שחיטה מיד. דמשמע דלשניהם מפרשי'). ולפענ"ד מוכרע הסוגיא כן. דאי נאמר דר"ח לא חייש כלל לעור ובבדיקה ראשונה לחוד הוי חזקה טוב'. א"כ מאי מקשה הגמ' ואלא ר"ח מ"ט. דכלום חסר דכיון דלא חייש כלל לעור ויש חזקה ברורה בבדיקה ראשונה לבד ע"כ נודע במה נשחטה ור"ח ג"כ כשמעתתא דאמרי' נשחטה בחזקת היתר עומדת. ומה הפירכא עליו יותר מלר"ה. דהיה להש"ס לדחות סברתו אבל לא להקשות מ"ט. דלסברתו טעמא רבה איכא בדבריו וגם דלפ"ז לא היה צריך לדידיה לאוקמי משום דעצם ודאי פוגם. דהיכא דאיכא חזקה גם בספק שקול תלינן לקולא כמו דתלינן בזאב. א"ו דפשיטא לתלמודא דגם ר"ח חייש לעור. וכדמדקדק הרשב"א בחידושיו דר"ח א' עור ספק ולא קאמר עור לא פגים. וא"כ ס"ל נמי דבדיקה דאחר שחיטה היא לחובה וגם לדידיה אין בבדיקה ראשונה חזקה ברורה שפיר פריך ואלא ר"ח מ"ט. והשתא ניחא דלא מייתי רבא ממתני' דמקוה. דל"ד דהתם יש חזקה טוב' דלא צריך בדיקה אחר טבילה כמ"ש הרשב"א כנ"ל ולשניהם ל"ד לסכין. אלא דהפלוגתא ביניהם הוא לענין דיעבד דר"ה ס"ל דגם בדיעבד פוסל ולעולם עיקר הבדיקה הוא רק בדיקה אחרונה. דס"ל עור ודאי פוגם. ור"ח ס"ל עור ספק וע"כ בדיעבד סמכי' על בדיקה ראשונה. ורק בדאיכא קמן צריך לברורי. והנ"מ ביניהם לענין נאבד הסכין בלא בדיקה אחרונה. דלר"ה גם בנאבד וליכא קמן פוסל. ובזה הכריעו הפוסקים כהרא"ה ולא כהרשב"א דס"ל דגם לר"ה מכשיר בנאבד. (ואגב אמינא דבאמת תמיה לי מילתא טוב' בדעת הרשב"א בזה. דבתה"א ד' י"ז ובחי' לחולין שם כתב לתרץ לר"ה מחפפ' סמוך לטבילה. דבסכין אע"פ דהיה בדיקה סמוך לשחיטה אבל עסק העור קודם שיגיע לסימנים הוי כמתעסק בדברים החוצצים כו' ע"ש. וא"כ קשה דהרי בנתעסק בדברים החוצצים קיי"ל דאפי' לא ראינו שנמצא עליו ד"ח לא עלתה טבילה. וכמ"ש הרשב"א שם ובטוש"ע סי' קצ"ט סק"ג. וא"כ צדקו דברי הרא"ה והרמב"ן דלר"ה דעור ודאי פוגם והוי כמתעסק בדבר החוצץ. א"כ גם בנאבד וליכא ריעותא קמן ג"כ פסול כמו התם בלא נמצא ד"ח. ובחידושיו לחולין שם שהוסיף לומר ומכ"ש קא מותיב דהא הכא דלא נתעסק כו'. א"כ משמע מדבריו דעור דהוי כמתעסק בדבר החוצץ זהו יותר לגריעותיה מלא חפפה סמוך לטבילה (ואינו רק כדומה למתעסק). וא"כ למה סיים בסוף דבריו גבי סכין נקט הלשון היכא שנמצאת פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולא בעור. דמדקדק דוקא ונמצאת פגומה ולפי דבריו דעסק העור הוי מכ"ש מלא חפפה סמוך לטבילה משום שהוא כמתעסק בדבר החוצץ א"כ אפי' כשלא נמצאת פגומה פסול. ואיהו דחיק אנפשיה. אלא שלזה נקט לשון מיהא. היינו דבאמת צריך להיות לפי"ז אפי' כשלא נמצאת פגומה. אבל מיהא לכה"פ בנמצאת פגומה קשה ביותר. ולפי שיטתו כ"ז תמוה כנ"ל. אלא שבחידושיו שם נראה דרק לדברי הרמב"ן קא פריך וקא מתרץ. כמבואר שם שהתחיל ולדברי הרמב"ן קשה כו'. ומ"ש ונראה דס"ל לר"ה. היינו שמתרץ דהרמב"ן ס"ל דלר"ה עסק העור כו'. ולהרמב"ן ניחא כן. אבל לדידיה יש לומר דבאמת לא ס"ל כן. אבל בתה"א משמע דמעצמו פריך ומתרץ. ולא להרמב"ן. וכ"ש ממש"ש בתה"א מדפסקינן כר"ח כו' ש"מ דכ"ש כשנאבד כו' עי"ש. הרי מוכח להדיא דס"ל דמדר"ח שמעינן אבל לר"ה פסול בנאבד. הרי משמע שחזר מדבריו. והודה כאן לדעת הרמב"ן. והר"ן כ' בהדיא דלר"ה פסול בנאבד. וידוע דהרשב"א והר"ן מרב אחד למדו. וברוב המקומות דעת ולשון א' לשניהם. ואיך שיהיה עכ"פ דברי הרשב"א עם מ"ש במשה"ב ד' ג' סותרים זא"ז וקשה לזווגם. וצע"ג לכאורה). ואיך שיהיה עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל כהרא"ה והרמב"ן בזה דהפלוגתא דר"ח ור"ה היא רק לענין דיעבד וליכא קמן דלר"ח בדליכא קמן סמכי' אבדיקה ראשונה. אבל בדאיכא קמן הכרעת הפוסקים כהרשב"א דגם לר"ח בלא בדיקה אחרונה אין להסכין חזקה. ואין להבשר חזקת היתר. וכן פסקוה בטוש"ע סי' י"ח להלכה. והיינו פשוט דזהו גם אליביה דר"ח דכוותיה נקטינן וע' ט"ז וש"ך שם:
ולפי"ז לכאורה יהיה תמיה גדולה מה דמסקינן והלכתא כר"ח ובשיבר עצמות. דמאי מהני שיבר עצמות. דלהפוסקים הנ"ל דלר"ח נמי בדאיכא קמן אין לסכין חזקה בלא בדיקה אחרונה והבשר עדיין בחזקת איסור. א"כ הכא דמיירי בלא בדק אחר שחיטה כדפירש"י והרי איכא קמן. א"כ הבשר עדיין בחזקת איסור. ואם היה בא לשאול אפי' אחר ששיבר עצמות רק קודם שראה שנפגם היינו מורים איסור. ואיך אחר שראינו שנפגם נא' בהמה לא איתרעי כי איך שייך לומר לא איתרעי במקום שלא היה מעולם שעת הכושר בדאיכא קמן ולא נבדק כדינו:
אלא דצ"ל דטעמא דשיבר עצמות בנתיים. דאז הוי כליכא קמן. דא"א לברורי איך היה קודם ששיבר. והוי ממש כנאבד הסכין וליכא קמן. וכסברת הרא"ה בבד"ה ד' ב'. שכ' דאין לך אבידת סכין גדול מזה דשיבר עצמות עי"ש וכיון דהוי כליכא קמן ע"י שבירת עצמות מתירי' בלא בדיקה אחרונה. אמנם הרי גם בנאבד הסכין דמתירי' מטעם דליכא קמן. לרוב הפוסקים זהו דוקא בלא נמצא אח"כ פגומה. כמו שהוכיח הפר"ח בסי' י"ח סקכ"ג בדעת הרשב"א. דבכ"ד בדבריו נתן טעם בנאבד משום דאין ריעותא לפנינו. מוכח שפיר אבל אם היה נמצא פגומה לא היינו תולין לקולא. וכל האחרונים לא דיברו נגדו בזה וכן משמע מכל הפוסקים זולת הרא"ש בתשו' מתיר אפי' בנמצא פגומה. וא"כ אפי' שנא' שע"י שבירת עצמות נעשה כנאבד. אבל הכא דמיירי בנמצא פגומה א"כ אין לתלות לקולא משום דא"א לברורי וליכא קמן וכמו בנאבד כנ"ל דבנמצא פגומה אסורה. ולכן נראה דזהו הטעם שכתבו הפוסקים דגם במסקנא הטעם משום דעצם ודאי פוגם. דמטעם זה דעצם עושה פגימה בודאי ממש בלי ספק א"כ הוי כמו שלא נמצא פגומה ודמי לנאבד ולא נמצא פגומה. ע"כ תלינן לקולא גם בנמצא פגומה דאין פגימה זו ריעותא כלל. רק דלבסוף ר"ל אף דבאמת עדיין איכא ספק בסכין שמא במקום שפגמו העצמות היה פגימה ע"י עור ג"כ. ועל ספק זה הוא דמסקינן בהמה נא איתרעי. דזה א"א לברורי ושוב הוי כליכא קמן. וא"כ גם במסקנא לא נדו מסברא דעצם ודאי פוגם. אבל צריך גם לטעם דבהמה לא איתרעי דבלא"ה עדיין איכא ספק. ושניהם צריכי. (והרשב"א במשה"ב שם שדחה דברי הרא"ה דעצמות פוגמים בודאי. נראה דצריך לדחוק בדבריו דרק אליביה דר"ה קאמר דלא ס"ל עצם ודאי אבל לר"ח דקאמר בהדיא עצם ודאי פוגם מודה הרשב"א דס"ל לר"ח כן. או מצד שמצוי לפגום כמש"ש מצד זה נמי יש לומר דהוי כליכא פגימה. ותדע דכ' שם דכששיברו בידים גם ר"ה מודה דכשר דאפי' ספק אין כאן כו'. ולכאורה תמוה דעדיין גם בזה איכא ספק שמא במקום פגם שיברו כנ"ל (דמיירי דלא בדק אחר שחיטה). אלא ר"ל כיון דאז ודאי לר"ה א"א לברורי והוי כליכא קמן וכנאבד. דלדידיה גם ר"ה מכשיר בנאבד. אבל לר"ח דא' בהדיא עצם ודאי פוגם ואפי' מצד שמצוי לפגום לדידיה. תלינן שודאי ממש פגם. ע"כ מצד סברא זו תלינן לקולא דחששא שמא במקום פגם פגמו זהו א"א לברורי והוי כנאבד. דהרשב"א בכ"ד בדבריו מדמי להדדי נאבד הסכין לשבירת עצמות מוכח דס"ל דמחד טעמא הוא כנ"ל):
ומעתה מידי טעמא דבחזקה יהיה בעינן תליית ההיתר בקרוב לודאי הוא דוקא רק גבי סכין. דמצד דאיכא חששא דעור ע"כ אין בו חזקה כלל לכתחילה. משא"כ במקוה דליכא מידי במה לחוש וחזקת הבדיקה בסמוך לטבילה הוא דבר ברור וחזקה טובה. דלהכי גם באיכא קמן אין שום חיוב בדיקה אחר טבילה. א"כ הכא אף דליכא במה לתלות בקרוב לודאי תליית ההיתר היה לומר ג"כ דגברא לא איתרעי. ותרל"ר לא אמרי' בשני גופים דומיא דסכין:
והרשב"א בתה"א תירץ דאלימא ריעותא דמקוה לאורועי לאדם כיון דליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא. אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה כיון דעור ספק ועצם ודאי כו'. והוא כעין פי' התוס'. ומלבד שקשה כנ"ל. לדידיה קשה ביותר דלדידיה יש לומר דהא דבסכין בעינן לתלות שיהיה מוכרע צד ההיתר. משום דס"ל דבלא דבר הגורם א"א שיפגום מעצמו כמ"ש במשה"ב הנ"ל. ובהכרח היו דנין עליו שנפגם ע"י איזה סיבה. ע"כ בההכרח הוי חיישינן לעור אף שהוא סיבה רחוקה. ע"כ צריכי' לתלות הפגימה בודאי דעצמות שיהיה מפיק מחששא דעור. משא"כ במקוה שמעצמה מתחסר בלא דבר הגורם. ע"כ בכה"ג יש לסמוך על החזקה ושאחר זמן נתחסר. דלפי"ז מ"ש במקוה ליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא. והוא תמוה וכלפי לייא דמידי טעמא בסכין דבעינן מידי למיתלי באח"כ הוא רק מצד דיש במעיקרא חששא דעור כנ"ל. משא"כ במקוה דבבדיקה הסמוך לטבילה ליכא שום חששא במה לחוש. א"כ להיפוך איכא למימר כיון דליכא שום סיבה למיתלי ביה במעיקרא טפי מדהשתא. למה נוציאנו מחזקה חנם. ויותר יש לתלות באיחור זמן כבכל חזקה. דזהו דאמרי' בכ"ד דמעמידים ספק על חזקתו. וכ"ש למ"ש הרשב"א במשה"ב שם עוד טעם בסכין דבדיקת' קשה ותלוי בכוונת הלב דאירע שיבדק כמה פעמים ולא ימצא פגימה ובאחרונה הכין לבו והרגיש. ולא שהפגימה נתחדש עתה אלא שגם מתחילה היה רק שלא הכין לבו כו' עי"ש. ולפי"ז יש בכח הריעותא להטיל ספק בשורש החזקה שלא בדק מעולם. משא"כ במקוה פשוט דאין בכח הריעותא להטיל שום ספק בעצם הבדיקה ולזוז כמלא נימא מתחילתה ובראשונה בשום פנים. רק דהספק נולד ונתחדש אח"כ בזמן מתי נולד הריעותא אחר הבדיקה. ובכה"ג ודאי יש לסמוך על החזקה כבכ"ד ואח"כ כו':
מיהו אף אם יהבינן לכל תירוצי התוספות. עדיין לא הונח לנו מצד אחר ע"פ מה שחידש לנו הרא"ש בתשו' (כלל כ' סי' י"ד) בטעם דמכשיר בנאבד ואפי' בנמצא פגומה אח"כ. משום הואיל ויצא בהיתר. והט"ז והש"ך חיזקו וביאר הטעם והסברא דכיון דבשעה שנאבד היינו מתירים בלא בדיקה כיון דליכא קמן ובדיעבד. וא"כ יצא הבשר בחזקת היתר והיה להבשר שעת הכושר וע"כ אף דעתה נמצא פגומה אין להוציא הבשר מחזקת היתר שהיתה עד עכשיו. ולפ"ז במקוה נמי היה ניחא תירוצי התוס' רק בגווני אם הי' מיירי בנמצא חסר מיד ממש אחר הטבילה. ולא היה עדיין לגברא שעת הכושר וזמן בהיתר. ועל אותה שעה אתה דן עליו שפיר מוקמינן ליה על חזקת טמא שהיה עכשיו. משא"כ בנמצא חסירה בזמן ארוך אחר הטבילה. וכל המשך היה בחזקת היתר ושעת הכושר דהכי נמי נאמר הואיל ויצא בהיתר. וק"ו נמי הוא דבסכין מה שיצא בהיתר הוא רק מצד חסרון המציאו' בלבד דליכא קמן. אבל מצה"ד אם היה באפשר לבדוק היינו מחוייבים לבדוק. א"כ לא שייך כ"כ לומר שיצא בהיתר מצד הדין. משא"כ במקוה שאפי' שהיא לפנינו ואין שום מניעה וחסרון מצד המציאות אבל הדין פוטר לגמרי מלבדוק אפי' לכתחילה. ואם היה בא לשאול קודם שנמצאת חסירה אם לבדוק היינו מתירין אותו בלא בדיקה. א"כ הרי בוודאי מיקרי זה יצא בהיתר מבורר גם מצד הדין ואלימא מיצא בהיתר דסכין שאינו מצד הדין ממש רק משום דיעבד. ואיך שייך בכה"ג לומר עליו מחזקת טמא אל תוציאנו. דלא עתה באת להוציאו דכבר יצא ממנו וחזקת טמא כבר אזלה ונתבטל ממנו וכולא כלא וכאין נחשב קמיה חזקת היתר שנכנס תחתיה ולכאורה זו קושיא חזקה:
אמנם סברא זו שחידש הרא"ש משום הואיל כו' במחלוקת שנויה בין האחרונים ואומרים דהרא"ש עיקרו לאו אהא סמיך. והתבו"ש בסי' י"ח ס"ק כ"ט אף דבנה יסוד לסברא זו מההיא דכתובות כ"ד גדולה חזקה דגבי כהנים דאין לב"ד לאסור מה שנהוג היתר אפי' במקום ספק שהיה החזקה בטעות כפי' רש"י שם אין אני יכול לאסור עליכם מפני שהוחזקתם. אבל גם איהו שדי בה נרגא דבסכין צ"ל דסברא זו מיירי דווקא באופן דיכולים לתלות הפגימה באיזה סיבה בוודאי. ויצא לו זה מכח קושית הב"ח דסותר הרא"ש למ"ש בפסקיו דפסקינן כר"ח בשיבר עצמות בוודאי ולא לתלות בספק שיבר (כמו בנאבד). אמנם לפעד"נ דאין זו סתירה וכפי מ"ש לעיל דהטעם בשיבר עצמות משום שעי"ז הוי כנאבד וליכא קמן לברורי. א"כ פשוט דלפ"ז בעינן שיהיה בוודאי שיבר. דבלא"ה הרי בכל שעה איכא קמן לברורי וחסר בדיקה אחרונה מצה"ד שהוא לכתחילה משא"כ בדיעבד בנאבד ממש די לנו לתלות ע"י ספק שיבר דעיקר הקולא משום דנאבד לחוד וליכא לברורי ועוד נ"ל דטעמא דהרא"ש דמתיר בנאבד אפי' בנמצאת פגומה. דלאו משום רק שבשעת מעשה שיצא מאתנו יצאה בהיתר משום דליכא לברורי לחוד. אלא דר"ל משום שעל חזקה זו היה כבר מוחזק בכשרות. והיו אוכלים הבשר בפו"מ. וע"כ שוב אין להוריד דבר ממה שהיה מוחזק בפו"מ. (כמשי"ת לקמן אי"ה). וכההיא דכהנים אף שנפל ספק שהיה חזקה בטעות. אך הטעם כיון שהיו אוכלים בפו"מ. משא"כ הא דפסק הרא"ש כר"ח בשיבר עצמות דהכא לא היה עדיין מוחזק במעשה בפו"מ וליכא הכא רק משום דליכא לברורי א"כ בעינן בוודאי שיבר לכה"פ ולא שייך לומר הסברא דליכא לברורי משום ספק שיבר:
אבל עדיין קשה דהרי לתלות בספק שיבר בעינן עכ"פ גם בנאבד כמ"ש הרא"ש בעצמו שם. ומסוגיא דכהנים הנ"ל לכאורה משמע דאפי' אין לנו במה לתלות הריעותא ג"כ סמכינן לקולא. ואדרבה דכהנים חזקתן מעיקרא ג"כ לא הוברר מעולם. והנה באמת לכאורה זה תמוה דהיכא מצינו לסמוך על חזקה כזו שלא נתברר ומעולם הוא בספק (ולכאורה זה יותר גריעא מחזקה דגבינות לסברת התוס' בנדה). וכש"כ למאי דמסיק שם דגדולה חזקה משום דהשתא איכא לחוש לחששא דאורייתא. וכש"כ ללי"ק דהותרו בתרומה דאורייתא ממש. וכ"ז לכאורה פלא דלא מצינו לסמוך על חזקה גרועה כזו שמעולם הוא בספק. והרי חזינן בהו גופא דלמ"ד מעלין מנש"כ ליוחסין והיה להם בגולה חזקה ליוחסין והורידום כקושית התוס' שם וכמ"ש הרשב"א שם דמזה מוכח דאינה גדולה. וגם לתירוץ התוס' דאיתרע חזקתם ולכו"ע אין מעלין. ולפ"ז וודאי קשה א"כ מ"ט לא הורידום מטעם זה גם מתרומה ומ"ש הא מהא. גם קשה מה דמקשה תלמודא מאי גדולה חזקה. דכלום חסר זה גופא דלגבי תרומה מוקמינן להו בחזקתייהו ואע"ג דמיוחסין הורידום משו' דריע חזקתייהו (לפי' התוס'). שפיר הוה רבותא רבה בתרומה. לכן נראה דהפי' בחזקה זו דלאו משום חזקת קמא הוא ככל החזקות. אלא דהפי' כמו דאמרינן חזקה מה שביד אדם הוא שלו. וביאר זה בתשו' חתם סופר אה"ע סי' פ' דלאו מצד חזקה הוא. דהרי מיירי אפי' שהמוחזק בעצמו מסופק בחזקתו. אלא דר"ל דספיקו עצום כ"כ דאין לנו כח להוציא מה שבידו כ"א בראיה ברורה ממש ע"ש. וה"נ דכוותה בכהנים דאפי' בעצמם מסופקים בחזקתם אבל מה שהיו מוחזקים בהיתר אכילה ספיקו עצום כ"כ דאין כח ב"ד להוציא מידם. ולפ"ז ניחא דליוחסין שחזקתן היה רק מצד מנש"כ אבל לא בפו"מ דבגולה ליכא יוחסין. ולכן השתא דאיתרעי חזקתם שפיר הורידום אבל בתרומה דהיה בידם והוי אכלי בפו"מ. אין כח ב"ד יפה להוציא מידם. ולזה ניחא נמי דלא אמרינן דזה גופא הוה גדולה חזקה דאע"ג דריע חזקתייהו והורידום מיוחסין כפי' התוס' עכ"ז מוקמינן להו בחזקתייהו גבי תרומה. דאין זה רבותא דבחזקה זו מה שבידם היתר שאין להוציא אין נ"מ בזה אם ריע ואיתרעי חזקתם. דעכ"פ ספיקו של ההיתר עצום ואין להוציא. ולכן מוקמינן כיון דאיכא לחוש לחששא דאורייתא. והיה הסברא נותן מצד חששא זו לגדור מלתא ולהורידם. לזה אמרינן רבותא דגדולה חזקה זו ואפי' בכה"ג אין להוציא מחזקה שבידם היתר. ולפ"ז אין מקום להשגת המקומ"ח סי' י"ח דבכהנים ליכא ריעותא לפנינו משא"כ בסכין כו'. דזה אינו דלפי' התוס' גם בכהנים איתרעי חזקתם ומיוחסין באמת הורידום מטעם זה אבל מתרומה גם בכה"ג אין להורידם מטעם הנ"ל. ועוד דבכהנים לא שייך זה דאם היה ריעותא לפנינו בכהנים כמו בפגימה דסכין. א"כ הרי נתברר שאינם כהנים כלל בוודאי. אבל בריעותא דפגימה דסכין עדיין הכל עכ"פ ספק. ומסקנין דאפי' דאיכא לחוש לחששא דאורייתא אין כח להוציאם מחזקתם. וה"נ בנאבד הסכין בלא בדיקה אחרונה חזקתה בספק אבל כיון דכבר בדיעבד סמכו על החזקה דבדיקה הראשונה ויצא בהיתר. חזקה זו שהיה נהוג היתר כחו עצום ורב הוא שאין לב"ד להוריד. ולא בעינן כלל לחפש ולמצוא טעם וסברא במה היה חזקת ההיתר. דחזקה זו מאליו ומעצמו חזק הוא כנ"ל גבי כהנים ולפ"ז נראה דמ"ש הרא"ש לתלות דאימר שיבר כו' הוא רק לרווחא דמלתא והיינו דלא תימא כיון דפגומה לפניך ולחוש כסברת הרשב"א שא"א שיפגום מעצמו. א"כ היה מזה ראיה ברורה לכאורה שהיה פגום מתחלה מן העור כמ"ש הפר"ח שם וכקושי' הגמ' ואלא במאי איפגם. ובראיה ברורה בוודאי מוציאים גם מה שביד אדם כנ"ל. ע"כ כתב דעכ"פ אין זה ראיה דאימר שיבר כו'. ומש"ש בזה כיון דאיכא עוד ספק יש לומר דסבירא ליה כסברת הרא"ה דסכין אפשר שיפגום עצמו. אלא אפי' לחוש לסברת הרשב"א. איכא עוד ספק דשמא שיבר. ובר מן דין נראה דעכ"פ לא הוצרך הרא"ש לתלות בספק שיבר דזה רק גבי סכין צריך לזה. דאם לא נתלה בעצמות א"כ צריך לתלות עכ"פ דבמפרקת נפגם לסברת הרשב"א הנ"ל דא"א שיפגום מעצמו. ונמצא דקודם שנאבד והיה בחזקת היתר היה ברור לנו שהיה פגום מקודם שיצא בהיתר אלא שאתה דן אימת נפגם אם מהעור או ממפרקת וא"כ הרי נאבד ויצא מתחלה מאתנו מספק ולא בחזקה כלל ע"כ מוכרח להמציא סברא דאחר שנאבד נפגם ומתחלה יצא בחזקת היתר ממש ועל הספק דעתה אין להוציא מחזקת היתר דתלינן אימר שיבר אחר שנאבד. אבל גבי מקוה דמיד שיצא מן הטבילה הרי יצא בחזקת היתר מבורר בלי שום ספק בשעת מעשה כלל דלא בעינן בדיקה אחר טבילה כנ"ל ויצא בהיתר בוודאי. ואח"כ שנולד ספק בחסירה אין להוציאו מחזקתו שהיה מוחזק בהיתר. ולא בעינן כלל במה לתלות ההיתר. וסברא זו כתב מר אבא הגאון ז"ל בחלק יו"ד סי' א' לחלק שוחט מסכין ע"ש. ואין להאריך דכבר גם המקומ"ח הביא ראיות רבות לסברא זו ממקומות אחרי' מש"ס. דחזקה זו מה שיצא בהיתר אין כח ב"ד להוריד. ועפ"ז וודאי קשה טובא על הא דמקוה. ותירוצי התוס' דמצד דמקוה איתרעי גם הטובל בה איתרעי זה היה טוב לדחות רק דבר שלא היה נהוג בו היתר עדיין על חזקת הטבילה כמו כלים שעדיין לא נשתמשו בו טהרות אבל גברא שיצא בחזקת היתר מכבר והיה משתמש בטהרות דלבד חזקת המקוה נתוסף לו חזקה של עצמו מה שבידו שהיה מוחזק היתר בידו. ה"נ דיש לומר עליו דספק שנולד על המקוה הרי אתה בחזקתך במה שהיית משתמש כנ"ל בכהנים. ובמשכנות יעקב חלק יור"ד סי' ט"ז ראיתי שכתב להיפך דבאדם יש להחמיר יותר מבכלים ודקדק מלשון ר"ע בקדושין דאמר אדם זה כו' ולא קאמר סתם טמא זה דהוה קאי בין על אדם בין על כלים א"ו דדוקא על אדם דצריכין לדון עליו בעצמו ע"כ מוקמינן על חזקת טומאתו שלא יאכל בקדשים משא"כ בכלים דבעצמם אין נ"מ כו' ע"ש ומחילוקו ממילא מבואר דמיירי באדם שעדיין לא נשתמש בטהרות ובגוונא שנמצא חסר מיד אחר הטבילה. כמ"ש דצריכין לדון עליו אם יאכל בקדשים. ומסברתו זו ממילא מובן דאבל בגוונא שכבר יצא בהיתר והיה אוכל בקדשים ונתוסף לו חזקה של עצמו שהיה מוחזק כבר בהיתר שוב לא שייך עוד להעמיד בחזקת קמא דטמא שכבר אבדה ונתבטל ממנה כנ"ל. אלא דבעיקר הדקדוק שלו מלשון הגמרא אדם זה כו' ולא קאמר סתם טמא זה כו' תמהני דבאמת בתוספתא שהביא הר"ש פ"ב דמקוואות ובירושלמי פ"ח דתרומות שזהו המקור. שם נא' באמת סתם טמא זה. וממילא אין לחלק כדבריו. ואם נא' דכוונתו דלהכי דקדקו בגמ' לשנות הלשון כדי לחלק בין אדם לכלים. וא"כ בתוס' ובירושלמי הל' סתם צ"ל שהוא כדי שלא יחלק. ומאין לו לחדש פלוגתא בין בעלי הגמרא. ובתוספ' גופא ראיתי הלשון בדר"ע הואיל ומקוה זה בחזקת טומאה כו' (והוא לשון חדש ותמוה וית' לקמן אי"ה). אבל סברתו אמיתית דדבר שצריכין עתה לדון עליו אם ישתמש בטהרות וודאי יש להעמידו בחזקת קמא. אבל אין לחלק בין אדם לכלים בזה כיון דחסירה לפניך ומקוה איתרעי ממילא גם מה שטבל בה איתרעי כסברת התוס'. אבל בנמצא חסר בזמן ארוך אחר הטבילה ונתחדש לגברא עוד חזקה של עצמו שיצא בהיתר והיה משתמש כבר בטהרות. חזקה זו לא איתרעי כלל. דדינא הכי דחזקה זו מה שביד אדם אין להוציא כ"א בראיה מבוררת כנ"ל. ולא אדע איך להעמיד סברת התוס' דגם בכה"ג שנמצא חסר בזמן ארוך אחר הטבילה שנא' גם בזה אדם איתרעי ולדחות חזקתו גם משעה ראשונה מטבילתו שמיד אחר המדידה. והוא תמוה מאד לכאורה:
ועוד דלכאורה יש לומר בזה דהוי חדא במקום תרתי תרי חזקה להיתר. חזקה דמקוה דמעיקרא וחזקה שנתוסף לאדם עצמו שהיה מוחזק כל המשך בהיתר. ממילא מצד חזקה זו של עצמו נתבטל חזקת קמא וכלא היה כל המשך. ולא נשאר רק חדא דחסר לפניך. והוי חדא במקום תרתי. וראיה ברורה לזה לכאורה דכה"ג ממש מוקמינן בכתובות (ע"ו) גבי מומין. דלאשה יש תרי חזקה והוי חדא במקום תרתי. והקשה הריטב"א שם דלבעל נמי יש עוד חזקה קמא דממונא. ותירץ כיון שחיובו ברור לפניו שכנסה ונתחייב לה כו' ע"ש. ולכאורה גם הכא איכא תרתי לריעותא חזקה קמא דממונא ומומין לפניך. וא"כ אף שוודאי כנסה אין זה ברור שנתחייב דיש לומר דבמומין כנסה. כמו דאמרינן במקוה אף דודאי טבל אין זה מדחה חזקת קמא דטמא דבמקוה חסירה טבל כדברי התוס'. אלא וודאי כוונתו מובן דכיון דבשעה שכנסה היה אז בשעתו חזקה ברורה שנתחייב וכבר יצא בחזקה זו כל המשך וממילא נדחה ונתבטל אז לגמרי מחזקת קמא דממונא ולא נשאר עכשיו רק חזקה דמומין לפניך ע"כ תרתי דידה עדיפי דהוי חדא במקום תרתי. וה"נ דכוותה:
והנה לכאורה היה עולה על דעתי לומר דבאמת זה גופא טעמא דפלוגתא דר"ט ור"ע במקוה בקדושין (ס"ו) דהקשו התוס' והרשב"א ושאר מפרשי' על משל דר"ט מבן גרושה ור"ע מבעל מום דאין לזה שייכות לעיקר מחלוקתם שהיא בספק חסר. ואיך משיאו משל בידוע שהיה וודאי חסר. ותירוץ התוספות דבתרתי פליגי הוא דחוק ונתקשו המפרשי' בתירוץ זה. ולפ"ד לכאורה לא זכיתי להבין הקושיא מעיקרא דאלו היה ממשל משלים על חזקת המקוה וחסרונה שפיר היה קשה. אבל באמת ר"ט בא לדון על ר"ע דאזיל בתר חזקת קמא דגברא שהיא ג"כ חזקה וודאית דוודאי היה טמא ועל חזקה זו הוודאית הוא משיב לו מנודע שהוא בן גרושה דעכ"ז לא מהני חזקת הוודאי דכהן לפסול הקרבן כיון שכבר יצא בהיתר. אף דוודאי פסול וחזקה היה בטעות חזינן דגזיה"כ הוא דמה שיצא בהיתר קאי לעולם בחזקתו. וה"נ וכש"כ גברי כיון שכבר יצא בהיתר. לעולם הוא בחזקתו אף דנא' דוודאי היה טמא ולא שייך בזה חזקת קמא כמו חזקה דביד אדם כו' כנ"ל. ור"ע השיב ראיה מבע"מ דחזינן דאזלינן בתר חזקת קמא של הוודאי. והמשל דומה לנמשל אלא דלפ"ז צריך טעם מ"ט הודה לר"ט דאכתי איכא לדחות דבע"מ וודאי הוא פסול משא"כ חזקת טמא דגברא עכ"פ עכשיו ספק. וכש"כ לשיטתו דאזיל בתר חזקת המקוה כנ"ל:
והנלפע"ד בסוגיא זו. דחזקה דמקוה מיירי שהיה בחזקת סתם בדוק. ולא שהיה בשום זמן מדידה ברורה לעינינו. וכלשון הברייתא בקדושין שם שהיתה עומדת בחזקת שלימה. משמע דרק עומדת בחזקת סתם ולא שנמדד בשום זמן לעינינו. ומובן נמי מלשון רש"י בגיטין (ל"א) שפי' מקוה שהיה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר. וניכר היטב שדקדק ונמדד לאחר זמן כו' כדי שלא נטעה דונמדד קאי על בדיקה ראשונה אלא דקאי על בדיקה אחרונה שנמצאת חסירה ועל תחילתה פי' בהדיא שהיה רק בחזקת שלם. דר"ל בסתם חזקה ולא חזקה ברורה לעינינו. וז"ב למעיין. וא"כ יש לומר דס"ל לר"ע דכה"ג כשנמצא ריעותא סותר לגמרי החזקה. דהריעותא מטיל ספק שגם בתחלה לא היה חזקה ומתחלה חסירה ולא שנתחדש הריעותא אח"כ. דכיון שחסירה לפנינו אמרינן שלא נבדק מעולם. וכמו דקיי"ל דלא סמכינן על חזקה התלוי במעשה כההיא דבכורות (כ'.) לרבנן ברוב התלוי במעשה ולמדו הפוסקים דכש"כ חזקה כדאיתא בר"ן פ"ק דחולין והרשב"א והרמב"ן במלחמות פ"ב דקדושין שכתבו דיש לומר שלא היה כן המעשה. וכה"ג כתב הס"ט בסי' ק"ץ ס"ק צ"ג בסוף דבריו שם. להפוסקים האומרים דהרגשה דאורייתא ובלא הרגשה תלינן דמעלמא אתי. וגם בבדקה קרקע עולם דמסקינן בגמרא דמיבדק שפיר תלינן נמי מעלמא. וכתב דמיירי שלא בדקה הקרקע ממש לעינינו אלא שהיה הקרקע בחזקת סתם בדוק ע"ש. (דהיה ק"ל על בדיקה לעינינו לומר שאין זו חזקה ולכן פירש שהוא סתם חזקה התלוי במעשה די"ל שמא לא היה כן המעשה). וכן כתב הב"ח בתשו' סי' א' שהביא ראיה מבדיקת חמץ ולא סמכינן אחזקת בדוק דבית כיון שאינו אלא ע"י מעשה וכבר אפשר ע"י סבה שלא בדק ע"ש (ולפ"ז יש לומר גם הב"ח שהובא במג"א באו"ח סי' ח' ס"ק י"א לענין ציצית מיירי נמי שהיה בסתם חזקה ולא שבדקם לעינינו). וה"נ דכוותי' במקוה שהיתה עומדת בסתם חזקת מדוד. ודומה לסברת הב"ח והס"ט בחזקת בדוק דבית וקרקע עולם דאין זו חזקה גמורה. דרק בליכא ריעותא סמכינן גם אסתם חזקה אבל בכה"ג שנמצא ריעותא לפניך מחליש כח החזקה מעיקרא לומר שמעולם היא חסירה. ושפיר אזל ר"ע בתר חזקת הטמא דלא נודע במה טבל. וכן מוכח להדיא בירושלמי בפ"ח דתרומות בדר"ע שא' אדם זה כו' לעולם הוא בטומאתו עד שיוודע שנטהר. ולשון עד שיוודע כו' מוכח דמיירי במקוה שלא נודע חזקתה בבירור ולכן הוסיף הרמב"ם על לשון המשנה במקוה שנמדד כו' עד שיוודע זמן שנמדד והיה שלם. הרי בהדיא דמיירי שלא נודע לנו בשום זמן שהיה שלם. ולפ"ז ניחא לשון התוספתא הנ"ל בדר"ע הואיל ומקוה זה בחזקת טומאה כו' דלכאורה קשה מה שייך על מקוה חזקת טומאה ולפי הנ"ל ניחא דמיירי שלא היה לה חזקה כיון דתלוי במעשה. וכה"ג מה שחסירה הוי חזקה בוודאי שכן למפרע (כשעת מציאתה לדעת הרמב"ם הויא חזקה דאורייתא) ע"כ שייך עכשיו לומר גם על המקוה חזקת טומאה. והשתא ניחא המשל דר"ע מבע"מ שהוא בוודאי חסר. וכן ר"ט השיב עליו מב"ג לפי סברתו. וטעמא דר"ט דאזיל בתר חזקת המקוה אפשר יש לומר דס"ל דגם סתם חזקה הוי חזקה גמורה. דההיא דבכורות קאי לפי אוקימתא דרבינא. אבל לאוקימתא דרבא שם גם רוב התלוי במעשה הוי רוב ע"ש. ה"נ בחזקה. וזה הלשון בדר"ט בירושלמי דתרומות שם עד שיוודע שחסר. ור"ל) דמתחילה ידענו בבירור שלא היה חסר ולכן מוקמינן אחזקה עד עת שחסר בוודאי וזה שבא לדון על ר"ע מב"ג בדבר שוודאי חסר. היינו דקא פריך עליה גם לטעמו נהי דאין חזקה אבל חזינן מב"ג דגזיה"כ הוא דמה שיצא בהיתר שוב אין לאסור למפרע. אפי' שנתברר עכשיו שבטעות היה בהיתר. אין להוציא ממה שהיה מוחזק. וה"נ במקוה אף דאין לה חזקה ונתברר שבטעות היתה מוחזקת. אבל מה שייך חזקת קמא דטמא נגד החזקה דגברא שבידו שהיה מוחזק בהיתר כמו בחזקה מה שביד אדם כו' דלאו מצד חזקת קמא הוא כנ"ל. רק דכחו חזק שאין להוציא מה שבידו. וה"נ דכוותיה. ומקשה מב"ג בדרך ק"ו דגזיה"כ בב"ג אפי' שנודע בוודאי אבל אין להוציא ממה שהיה מוחזק וכש"כ במקוה שלא היה נודע בוודאי שהיה חסירה בשעה שטבל פשיטא דמה שהיה מוחזק אין להוציא. (ויסולק קושית התוס') וע"ז השיב לו מבע"מ. והחילוק מב"ג לבע"מ דבב"ג פסולו מאחרים ובע"מ פסולו מגופו. ור"ל דהאי חזקה מה שמוחזק בהיתר שאין לבטלה. היינו בסתם. אבל אם יש ראיה ברורה היפך חזקתו מבטלי' חזקתו. כמו החזקה שביד אדם כו' דאם יש ראיה ברורה מוציאים כדאמרו המוציא מחבירו ע"ה. וה"נ ב"ג פסולו מאחרים דר"ל דעדיין ספיקו עצום ונשאר ספק גם עתה שמא הוא כהן. דיכול להכחיש העדים כדאיתא בגמ' שם ועכ"פ אין זה ראיה מספקת וברורה בהכרח חזק. משא"כ בע"מ שפסולו מגופו שהוא ראיה מספקת וברורה דאו' לו הפשט בגדיך ונראה כפירש"י. וה"נ במקוה אין להכחיש. שזו ריעותא ברורה על המקוה דפסולה מגופה. ואו' פסיק מימך וגלי מקורך שוודאי חסרה ואין לתלות בשום סבה לדון שאין זו ריעותא על הטובל. וכיון שהחזקה גם מתחלה גרועה בכה"ג הוי ראיה ברורה לומר שכן למפרע בוודאי ומוציאים ממה שהיה מוחזק. וכמש"כ החת"ס הנ"ל דבשני שמא מוציאין ממנו מהמוחזק. דכיון שהמוחזק בעצמו מסופק בשני שמא אם הוא שלו וחזקתו גרועה כ"כ. אין להניח ברי של חבירו נגד ספק עצום של עצמו. (וע' מהרש"ל בכתובות ע"ה עהת"ו ד"ה מי ששנה זו). וכה"ג ה"נ כשחזקתו גרועה בשני שמא חדא שמא גם מתחלה לא היה שום חזקה ומעולם חסירה ולא יצאה בהיתר מעולם. ואף שהיה חזקה באיזה פעם שמא עדיין חסירה מקודם שטבל. ע"כ אין להניח הברי שוודאי חסרה שכן למפרע נגד הספק העצום של עצמו ומוציאין אותו ממה שהיה מוחזק וממילא ל"ד לכהנים הנ"ל דהתם החששא מצד תערובות משפחה. ואף לאוקימתא דירושלמי בפ' עשרה יוחסין עדיין ספק שלא זנו והוו פסולים מאחרים כמו בב"ג ממש דיכול להכחיש ואיכא ספק. משא"כ במקוה כנ"ל:
ועל יסוד זה בניתי לי בית נאמן לבאר עפ"ז הסוגיא דריש נדה שיסולק בזה כמה דחוקים. דפריך שם ממקוה דלהלל קשיא וודאי. ולכאורה קשה דה"ל להקשות גם להלל קשיא למפרע כמו לשמאי. דטעמא דהלל דמטמא למפרע באשה משום דמגופה קחזי' ואין לה חזקה כלל כפיר"ש שם אבל אם היה מודה לשמאי במציאות דיש חזקה הוי מוקי אחזקה כשמאי כמ"ש התוס' שם (דל"פ בדינה של חזקה רק במציאות לחוד) וא"כ במקוה דנא' דאיכא חזקה קשה גם להלל למפרע. והול"ל בין לשמאי בין להלל קשיא למפרע וכה"ג הקשו התוס' בקדושין (ע"ט ד"ה שמואל) ובנדה שם. דלמה לא פריך לרב נמי ממקוה דטעמא דרב דאמר מצפרא נמי בגרה משום דליכא חזקה אבל אי הוה חזקה מודה רב ע"ש. דר"ל נמי כיון דלא פליגי בדינה של חזקה רק במציאות ואם הי' המציאות כשמואל היה מודה רב. וה"נ דכוותה ממש היה להקשות כאן להלל. ותירוץ התוס' דלעולם לרב נמי קשה רק דנקט לשמואל דפריך ליה בהדיא טפי. תירוץ זה לא שייך הכא. דהכא נחית תלמודא לדיוקא להקשות לשניהם לשמאי למפרע ולהלל רק וודאי מוכח דלמפרע לא קשה כלל להלל. ול"ד להתם דאין לרב שום קושיא בפ"ע יש לומר דנכלל הקושיא גם לדידיה משא"כ הכא. ולכאורה זה קושיא גדולה. ונפלאתי שלא ראיתי מי שעמד ע"ז. ועוד דבתירוץ דתרתי לריעותא לא מתורץ כ"א הקושיא של למפרע. אבל אין בזה תירוץ על הקושיא של וודאי דהלל. דאדרבה יש לתמוה מ"ט דמקוה וודאי. דבנא החזקה דטמא היה כ ע מודים לשמאי דאז חם יש רק החזקה דהיתרא כ"ע מודים דמוקמינן על החזקה עד שעה דאיתרעי אפילו היכא דהריעותא לפניך. כמ"ש התוס' (בד"ה דאיכא) להוכיח כן מנגע באחד בלילה ע"ש אלא משום תרתי לריעותא נופל ספק ודי שיהיה מספקינן (מדרבנן) אבל לא וודאי וכדמוכח מרש"י בעירובין (ל"ו) דמוקי במקוה שלא נמדד מעולם וליכא שום חזקה. מוכח להדיא דאבל אם היה חזקה. לא היה רק ספק כמ"ש ראיה זו במש"י סי' הנ"ל אלא דאיהו הוכיח מזה דבאמת גם רבנן דהכא ס"ל ספק. וז"א כמשי"ת בסמוך אי"ה. ולהיפוך קשה יותר דבתירוץ תרתי לריעותא עדיין אין מתורץ כלל למה באשה ספק דהכא אפי' בחד ריעותא די שיהיה וודאי. דלדידיה כיון דליכא בה רק חדא חזקה לאיסורא ואין לה חזקת טהרה. ומאיזה טעם יהיה ספק ולא וודאי. דבכה"ג אמרינן בכ"ד דאוסרים למפרע בוודאי. דהלא בלא ראוהו חי מבערב רבנן דמטמאים משום דל"ל חזקת חיים באמת מטמאים וודאי לשרוף. והתם נמי משום דליכא אלא חדא ריעותא כמו באשה. ועי' מהר"מ שם וצ"ל דהוי ספק רק מטעם שכתבו התוס' (ד"ה מעל"ע) דהוא משום לבו נוקפו ע"ש. ואם כן אין בטעם תרתי לריעותא מספיק כלל על הקושיא של וודאי. וממילא יהיה נשאר הקושיא גם על מקוה דאיכא חזקה ומ"ט וודאי. א"ו צ"ל דמזה מוכח דלקושטא גם במקוה ליכא חזקה וכנ"ל. ולהלל אשה ומקוה דמי להדדי דבשניהם ליכא חזקה ושפיר פריך להלל רק וודאי ולא למפרע. ושפיר מתורץ מטעם דתרל"ר רק על מקוה. ובאשה ספק צ"ל שהוא מטעם התוס'. וזהו דמקשה לשמאי מחביות. דר"ל דאלו ממקוה הוי אמינא משום דליכא חזקה גמורה דדינא הוא שיהיה וודאי ע"כ ממילא גם למפרע. אבל היכא דאיכא חזקה כמו לדידיה באשה הוי למפרע. וע"כ מקשה מחביות דג"כ איכא חזקה גמורה דהיה בודק תנן ודמי לאשה ומטעם תרל"ר הוי למפרע. ולרבנן דמסקינן דס"ל דבחביות נמי וודאי צ"ל דכר' יהושע ב"ל ס"ל דאמר טעמא (בבתרא צ"ו) דחמרא מתתאה עקר והוא שטעמו מלמעלה ולא ידע דמתתאה עקר כפירש"י ותוס' שם בהדיא ור"ל דאין כאן שום חזקה כמו במקוה (וא"ל דאיכא חזקה דיין מצ"ע גם בלא בדיקה. דז"א דוודאי הכא מיירי שבדק החביות בג' פרקים שבודקין את היין דבזמן זה אין ליין חזקה מעצמו דמצוי להתקלקל. וה"נ מורה לשון הרמב"ם שם דקאי על ג' פרקים) וע"כ ס"ל דה"נ וודאי הוא למפרע. ור"ש ושמאי דס"ל בחביות ספק היינו דס"ל כר"י שם דמעילאה עקר ויש חזקה בחביות:
אלא דלפ"ז יהיה קשה על ההיא דגיטין (ל"א) במניח פירות דאמרו חולקין עליו חביריו דמקוה על ר"א ע"ש דלכאורה היה לומר דבמקוה וחביות דליכא חזקה ולכן ס"ל וודאי. וא"כ ממילא למפרע לעולם משא"כ בפירות אף דאיכא נמי תרל"ר העמד טבלים כו' ואבודים לפניך. עכ"ז לכ"ע רק ספק. דגם רבנן דחביות יודו דבפירות דאיכא חזקה בבדיקה ול"ד לחששא דחביות דהוי רק ספק מטעם התרל"ר כמו בחביות לר"ש דאיכא חזקה הוי רק ספק מטעם התרל"ר. וא"כ כיון דליכא רק ספק אפשר דס"ל נמי כר"א דלמפרע רק מעל"ע ומנין דחולקין כלל. וראיתי במש"י סי' הנ"ל שכ' דלשינויא בתרא דטעמא דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחלת טומאה כו' לשינויא זו באמת גם לרבנן דמקוה רק ספק. ולפ"ז ניחא דמוכח דחולקין. אבל יחידאה הוא ולא ראיתי בפוסקים מי שסובר כן. וגם דלדבריו קשה מאי מקשה תלמודא בקדושין (ע"ט) לשמואל דס"ל בבוגרת ספק ממקוה אליבא דרבנן. ואם גם לרבנן ספק שפיר שמואל כרבנן. וצ"ל לדידיה דמקשה רק לפי אוקימתא ראשונה בנדה דגמר מסוטה. וזה רחוק שיהיה מקשה לא לפי המסקנא. דעכ"פ היה לתרץ לשמואל דהוא דאמר כשינויא בתרא בנדה. אלא דאיהו עיקר דבריו אליבא דהרמב"ם כתב זה. אבל לכאורה יש סתירה גדולה לדבריו. מדכתב הרמב"ם פ"י דמקואות הלכה ו' שני מקואות כו' וכן מקוה שנמדד כו' טמאות ואח"כ הלכה ז' כ' שני מקואות כו' ועשה טהרות הרי אלו תלויות ע"ש הרי לך להדיא כיון דכ' גבי טהרות שעשה אח"כ שהן תלויות מוכח שפיר דטמאות שכ' גבי טמא עצמו דטמא וודאי ולא ספק. ובאמת הקשה שם המשנה למלך מה טעם לחלק דטמא עצמו טמא וודאי ולא ספק והטהרות שעשה הן תלויות. אבל עכ"פ הרי בהדיא דהרמב"ם ס"ל דרבנן במקוה וודאי. אלא וודאי דגם לשינויא בתרא ס"ל דמצד תרל"ר הוי וודאי. וקשה כנ"ל מנין דחולקין בפירות:
ולכאורה לפעד"נ. דהנה הרבה פוסקים תמהו על הרמב"ם דבמקוה פסק וודאי כרבנן ובחביות פסק ספק כר"ש ומזכי שטרא לבי תרי. ולפעד"נ דלק"מ דלפי הנ"ל דבמקוה מיירי דליכא חזקה וכדמוכח נמי להדיא מלשונו שכתב בפ"י מהל' מקוואות עד שיוודע זמן והי' שלם. הרי דמיירי בהדיא במקוה שלא נודע לנו בשום זמן לעינינו שהיה שלם וכנ"ל. וע"כ פסק דהוי וודאי. דזהו נמי טעמא דרבנן וככל הנ"ל וכבר נתבאר דזה נמי טעמא דרבנן בחביות דס"ל וודאי משום דס"ל כריב"ל דמתתאה עקר וגם בחביות ליכא חזקה ולפ"ז ל"פ רבנן בחביות רק במציאות היין שהטבע דמתתאה עקר. אבל לא בדינה של חזקה כלל. דאי הוי מודים במציאות דמעילאה עקר היו מודים דבחביות ספק. ולכן הרמב"ם דפסיקא ליה בטבע המציאות כר"י דמעילאה עקר וכמ"ש הכ"מ בהלכות תרומות פ"ה הל' כ"ד. וא"כ א"ז סתירה דפסק בחביות ספק. דגם מטעמייהו דרבנן מוכח דאם היה חזקה בחביות היה ס"ל ספק ול"ק מידי. ולכן במניח פירות (בהל' מעשר פ"ז הלכה ד') פסק נמי ספק והיינו גם אליבא דרבנן בחביות. דל"ד לחביות דמהבדיקה אין חזקה כיון דמתתאה עקר. אבל בפירות דחזקת הבדיקה ברורה גם לרבנן ספק כנ"ל. וניחא מ"ש ע"ז הכ"מ שהוא פשוט דקושית המל"מ שם מרבנן דחביות ליתא כלל. ומטעם הנ"ל. אבל לכאורה קשה לר"י דס"ל דיש חזקה טובה בחביות דמעילאה עקר א"כ למה צריך לטעם בהא דבג' ימים הראשונים וודאי יין משום דבריחא וטעמא דבתר טעמא אזלינן דאפי' דבתר ריחא אזלינן אבל לדידיה יש לומר דאינו חושש שמא עם סלוק ידים התחיל להריח כיון דלדידיה מעיקרא מתחלה יש חזקה לחביות כמו דבאמת חזינן דס"ל כן לר"א בפירות ולא חיישינן שמא עם סלוק ידים נאבדו משום דכל ספק תלינן באיחור הזמן ומוקמינן מתחלה על החזקה ואדרבה בפירות דא"א שיאבדו מעצמם בלי סיבה ע"כ היה לחוש למיד משא"כ בחביות דאפילו בחזקה דריחא מתחמץ מעצמו ע"כ יותר היה לתלות באיחור זמן כההיא דסכין לפי פלוגת' דהרא"ה והרשב"א הנ"ל). עכ"פ מזה מוכח דס"ל לר"י דבלא טעם זה לא היה מספיק מצד החזקה לסמוך לגמרי עליו והיינו דהיכא דאיכא חזקה נגד חזקה הוי ספק. ולכן בחביות כיון דבתר טעמא אזלינן מצד זה הוי בהכרח בג' ימים הראשונים ודאי ולאו מצד חזקה הוא כלל כ"א מצד ודאי וממילא בפירות דליכא כהאי סברא דודאי ואינו רק משום חזקה. והוי חזקה להדי חזקה וע"כ הוי ספק למפרע לעולם ולפי"ז צ"ל דגם ר"י מודה בפירות דלמפרע לעולם. וכמו"כ במקוה דג"כ ליכא סברא דודאי. לבד החזקה. וה"נ הוי ספק לעולם. ול"ד לחבית. והשתא ניחא דמוכח דחולקין על ר"א חביריו דמקוה. דטעמא דרבנן דפליגי על ר"ש הוא רק דלדידיה ליכא חזקה במקוה. ובחבית פליגי במציאות כנ"ל. אבל בלא"ה בעצם דיני חזקה ל"פ כלל. והיכא דאיכא חזקה נגד חזקה וליכא סיבה לתלות בודאי הוי ספק לעולם. וא"כ בפירות יהיה מוכח דס"ל למפרע לעולם מספק כמו דס"ל לר"ש במקוה. ויותר יש לומר דחביריו העיקר קאי על ר"ש אלא דממילא גם לרבנן כן. דגם מטעמייהו במקוה ובחבית יהיו מודים בפירות דספק לעולם משעה ראשונה:
אמנם יש לומר דז"א. דא"כ יהיה קשה ממתני' דפ"ג דתרומות מ"א. התורם חבית של יין ונמצאת חומץ כו' אם ספק מתי החמיצה כו' הוי ספק כו'. והיינו כל הימים בשוה משעה ראשונה. וקשה בין לר"י ובין לריב"ל למה לא מחלק לכל מר כדאית ליה. דלשניהם רק בינתיים הוי ספק. ועוד אדמקשה הגמ' על ר"א דפירות דחולקין חביריו דמקוה. דהוא מודאי על הספק. וגם מטומאה לתרומה יותר היה טוב להקשות עליו ממשנה זו דתרומות שהוא מתרומה על תרומה. וגם מספק על ספק ולמפרע לעולם ונראה דצ"ל דמתני' מיירי בלא בדק תחילה כלל. ואם ספק כו' קאי שגם בשעה שתרם לא ידע. דלא נזכר במשנה בדיקה כלל. דיש לומר דמשנה זו מיירי באמצע השנה ולא בזמן ג' פרקים שבודקין. דאמצע השנה יש ליין חזקה בסתם ולא צריך בדיקה. וע"כ הוי ספק אפי' בלא בדיקה (וניחא דלא רמי' ממתני' זו על מקוה בריש נדה שם. דל"ד סתם חזקה דיין לסתם חזקת בדוק דמקוה הנ"ל. דבמקוה סתם החזקה תלוי במעשה ויש לומר שמא לא היה כלל המעשה כנ"ל משא"כ סתם חזקה דיין באמצע השנה הוא תלי בטבע. ובאיזו פעם ודאי היה יין) אבל עכ"פ פשוט דאינו חזקה ברורה כ"כ כמו חזקה דבדיקה חדשה דבשעת מעשה ולכן ל"ד נמי לבודק חבית דבריי'. שהוא חזקה ברורה ולא סתם חזקה וכיון דאינו רק ספק אפי' בג' ימים האחרונים צ"ל דס"ל למתני' דאין נ"מ בפלוגתא דריחא חלא וטעמא חמרא. אלא דמשום דחזקה להדי חזקה לחוד הוי ספק. ולפי"ז יש לומר דמידי טעמא בג' ימים הראשונים ספק הוא משום דמיירי בלא בדק וליכא חזקה ברורה רק סתם חזקה. אבל אם בדק די לנו שיהיה ספק מצד החזקה לחוד. ולאו מטעם דאזלינן בתר טעמא. דלא נזכר כלל מזה במתני'. וא"כ יש לומר דגם לר"י דס"ל בג' ימים הראשונים ודאי דהא רק משום חזקה דבדיקה לחוד והא דקאמר מטעם דבתר טעמא אזלינן הוא רק לדברי ריב"ל קאמר וכלשון הגמ' ואת"ל כו' דמשמע דלריב"ל קאמר ולדידיה לא צריך לזה. וא"כ הדקל"ד מ"ש פירות מחבית. דבפירות נמי היה חזקה טובה דבדיקה. ול"ד למתני' דתרומות ומנין דחולקין וכנ"ל:
ונראה לחלק חבית מפירות וכמו"כ ממקוה. שהוא בין חששא דאוריי' מקודם שנולד הספק. לדבר שמקודם שנולד הספק היה רק לתאי דרבנן. דגבי חבית אינו רק טבל דרבנן. דקיי"ל כחכמים דיין וחומץ מין א'. ולחכמים יש לומר דגם בנתכוין ליין ונמצא חומץ הוי תרומה כמ"ש התוס' ביבמות פ"ט ד"ה קישות. דגם לרבי מדאוריי' הוי מין א' וכ"כ הכ"מ בה' תרומות פ"ה הכ"ב שאם תרם הוי תרומה דמדאוריי' הם מין א' עי"ש. ולפי"ז אף דבריי' דהיה בודק מתוקמא כרבי כמ"ש הר"ש שם. אבל עכ"פ פשוט דהוא רק טבל דרבנן. וא"כ הכא דגם קודם שנמצא ריעותא וספק היה רק טבל דרבנן. וכיון שיש בזה גם חזקה דבדיקה לר"ש וכן להרמב"ם דס"ל דהמציאות דמעילאה עקר כר"י ואף לרבנן היה כן וכנ"ל. א"כ בחששא דלתאי דרבנן ודאי סמכי' לגמרי על החזקה בג' ימים הראשונים. משא"כ בפירות וכמו"כ במקוה לר"ש דיש חזקה והוי ספק משום חזקה להדי חזקה והוי עתה ספק דרבנן אבל עכ"פ הספק הוא על הזמן שהיה איסורא דאוריי' ממש דקודם שנולד ריעותא היה איסור דאוריי' ממש. ע"כ למפרע לעולם מספק. היוצא לנו מכל הנ"ל דהיכא דחזקת קמא דאיסורא נסתלק לגמרי סמכי' לגמרי על החזקה בשעות הראשונות עכ"פ. ולא בעינן שיהיה מוכרע צד ההיתר לקולא. ובנד"ד במשאל"ס דחזקת א"א דאוריי' נסתלק לגמרי וגם קודם שנמצא ריעותא ושנתלה שמיד נחתך הרגל ג"כ אינו כ"א איסור דרבנן (דמיירי בשהה כדי שת"נ). שפיר יש להעמיד על חזקת הגוף בשעות הראשונות. ודמי ממש לההיא דחבית:
ודברי קדשו דמר אבא הגאון זצ"ל נכונים וברורים למאד:
סוף הספר