אור ברסלב

דברי נגידים על הגדה של פסח· רבי יהודה יודל רוזנברג

מגיד · חצי הלל

פסח מצה ומרור

פסקה ב

לפיכך אנחנו חייבים וכו׳. הגירסא שמצאתי בסדרי אשכנז הנכונה אלי מאד היא לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך ולעלה ולקלס למי שעשה נסים וכו׳. והם ט׳ שבחים. ונאמר לפניו הללויה הוא שבח עשירי. ונראה שהם י׳ שבחים נגד י׳ שבחים שנאמר בהן ספר תהלים. ובפ׳ ערבי פסחים בעשרה מיני זמר נאמר ספר זה. בניגון בנצוח במזמור בשיר בהלל בתפלה בברכה בהודאה באשרי בהללויה. וגדול מכולם הללויה שכולל שם ושבח בתיבה אחת ע״כ. ולפיכך אמר כאן ט׳ מיני שבחים. ונאמר לפניו הללויה הוא השבח העשירי שהוא היותר גדול בעשרה שבחים. והכי גרסינן שהוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליו״ט ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה. וביאור ענין מעבדות לחרות הוא כפשוטו. שהיתה העבודה בפריכה המשברת את רוחם וכנגד זה אמר מיגון לשמחה. כי מפני שהיו משעבדים בהם בפרך נשבר רוחם ובא להם יגון ונהפך לשמחה. ומאבל ליו״ט אמר נגד וימררו את חייהם כי המרירות הוא אבל. שנאמר ואחריתה כיום מר. נהפך לי״ט שהוא הפך האבל. כי המרירות מגיע אל החיים כאשר החיים של אדם אינם על מנהגם. וזהו וימררו את חייהם. ומפני שהאבלות היא על בטול החיים לגמרי לכך אמר על המרירות שהגיע אל החיים ומאבל לי״ט. ואלו שלשה דברים נזכרו בכתוב זה אחר זה וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם וגו׳. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו׳. ומשעבוד לגאולה הוא הרביעי והוא כמו כל מלך המשעבד בעמו. ואף מזה הוציא אותם שלא יהיו משועבדים כלל. אמנם בערבי פסחים במשנה הגירסא היא מאפלה לאורה משעבוד לגאול׳ הוסיף עוד אחד על אלו ד׳ דברים. והכוונה בזה לרבותינו ז״ל כי כאשר היו במצרים תחת רשות אחר היו דומים כמי שהוא עומד באפלה ויש הפסק בינו ובין השמש. כך כאשר היו במצרים היו כאלו לא היו נמצאים בפעל. וזהו שאמרו רז״ל שכאשר היו ישראל במצרים היו נחשבים כעובר במעי בהמה. וכאשר יצאו נחשבו כעובר הנולד. וע״ז יאמר שיצאו מאפלה לאורה. ר״ל שלא היה להם מציאות בפעל וזהו האפלה. ואחר כך יצאו לאורה להיות להם מציאות בפעל לפי שנתהוו לעם להשם ית׳. אבל סדר הגדה כמו שמצאתי בנוסחות לא זכר רק ארבע אשר אמרנו ושניהם אמת ואין בהם קשיא:

פסקה ג

הללויה הללו עבדי ה׳ הללו את שם ה׳. היה די שיאמר הללו עבדי ה׳ את שם ה׳. אלא שר״ל מצד שהם עבדי ה׳ ראוי להם להלל. כמו העבד אשר הוא מהלל לאדון שלו במה שמיטיב עמו. ועוד יוסיף בהלל להלל את שם ה׳. כלומר בהילול המיוחד לשמו יתברך ולפיכך חלק אותו לשנים:

יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. התחיל אחר כך לספר שבח הקב״ה בכל שלש עולמות. יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. הוא עולם העליון כי לכך כתב מעתה ועד עולם. כלומר עד עולם שהוא עולם הבא. וראוי להבין לשון יהי שהוא לשון עתיד והוא רמז על עולם הבא. ואח״כ עד עולם השני אמר ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה׳. כי מצד התנועה הזאת שהיא התנועה ממזרח עד מערב מורה על המגיע בכחו הנותן התנועה למתנועע. לפיכך ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳. כי אחר שיש כאן מתנועע אין מתנועע בלא מניע. ומצד זה הוא מהולל בעולם השני. השלישי זכר הלול שלו במה שהוא רם על כל גוים. שאע״פ שהם אומות מחולקות הוא יתברך רם על כלם והכל הוא עושה בהם כרצונו. הנה זכר באלו שלשה עולמות כל שבח ושבח לפי הראוי לו. על השמים כבודו. פירושו שלא תאמר מאחר שכבודו למטה. מצד השפלות שיש בתחתונים הנה כבודו ח״ו אינו שלם. לכך אמר על השמים כבודו. שאין מצטרף כבודו אל התחתונים:

מי כה׳ אלהינו המגביהי לשבת וכו׳. הוסיף חמשה יודי״ן המגביהי המשפילי מקימי להושיבי מושיבי. ונראה כי מפני שהיו״ד בסוף הוא המשך המלה שצריך להמשיך האות. וכדי לחלק בין אלו חמשה דברים אשר בין מגביהי ובין משפילי ובין מקימי ובין להושיבי ובין מושיבי באו חמשה יודי״ן. כי בהמשך התיבה נעשה חלוק ביניהם בלשון. ובא לומר כי אלו הפעולות הן מחולקות. כי מגביהי לשבת הפך משפילי לראות. כי מגביהי לשבת ר״ל שכל הנמצאים הגבוהים והרמים בשמים הם תחת רשותו והוא מגביהי לשבת עליהם ולהשגיח עליהם. ועם כל זה אינו עוזב את הפחותים. וזהו משפילי לראות גם להנבראים השפלים אשר בארץ. אחר כך יאמר כי הוא יתברך מסדר מציאות שלהם על חלוקי הנהגות שהן חסד ודין ורחמים ולפיכך אמר מקימי מעפר דל שהקב״ה מקים מעפר דל. וזהו במשפט כי למה יהיה הדל כל כך שפל עד הארץ. ולפיכך כאשר מקים אותו הוא במשפט ובמדת הדין. אבל דבר זה מה שהוא מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. הוא על צד החסד. כי מצד הדין די לו שאינו אביון והוא כמו שאר בני אדם. אבל מה שהוא מושיב אותו בין נדיבים זהו חסד גמור. ולפיכך המשך היו״ד מורה שיש חילוק ביניהם זה מצד הדין וזה מצד החסד. אמנם נגד הג׳ שהוא הרחמים אמר מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. וזה אינו חסד ואינו דין. כי אינו חסד שהרי כל אשה נבראת להיות לה בנים בטבע. ואינו דין כי זו שאין לה בנים אין זה שפלות רק שאין לה הברכה מה שהיא לשאר נשים. והנהגה הזאת כלולה קצת ממדת הדין וקצת ממדת החסד והוא הרחמים. ובאלו שלש מדות הקב״ה מנהיג עולמו דכתיב אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ. לכן עושה חלוק ביניהם בהמשך היודי״ן לרמז שיש חמשה חלוקי דברים שבהם יושלם ההנהגה. האחד שהוא המגביהי לשבת שיושב בגבהי מרומים להנהיג כל הנמצאים העליונים. השני כי אינו עוזב את הפחותים והשפלים וזהו המשפילי לראות. ואת כל רואה כל אשר בשמים ובארץ. ואחר כך זכר שלש מדות שבהן הקב״ה מנהיג עולמו והוא החסד והדין והרחמים כמו שהתבאר. וחותם הללויה כדי לסיים בהלל. הלל בתחלה והלל בסוף מורה לך שאין בכל מעשיו רק הלל:

פסקה ד

צאן. וכן בסוף המזמור מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. וכן ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים כפל הלשון. ופירוש מה שאמר כפל ישראל ובית יעקב יתבאר בכונה מיוחדת. בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. כל השבח הזה כפול. היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. וכן הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור. וכן ההרים רקדו כאילים גבעות כבני כי תדע שהיו מצרים גוברים על ישראל מצד צורתם. שעליה נקראו בשם ישראל מלשון כי שרית. וגם גוברים עליהם בצד אשר הם עם במדרגת החומר. שעליה נקראו בשם יעקב מלשון עקב. כי אשר היו ישראל עבדים למצרים זהו דבר אחד. ומה שהיו מוסיפין עליהם ענוי זה ענין שני. העבדות מה שהיו תחת רשותם לעבוד אצלם בא להם מצד החמרי שהחומר הוא העבד. ומצד הצורה ר״ל ממה שהיו עם ישראל עם אלהי אברהם מזה בא להם הענוי של מצרים. כי הצורות גוברות זו על זו ומתנגדות זו לזו. ולכך נאמר לאברהם בברית בין הבתרים ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו׳ ועבדום וענו אותם. הזכיר שני דברים עבודה ועוני. עבודה מצד ענין החומר וענוי מצד ענין הצורה שהיו מצרים גוברים עליהם. וכנגד אלו שני דברים אמר הכתוב בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז שיצאו ישראל ממצרים בשני חלקיהם בשם יעקב ובשם ישראל. וכאשר יצאו ממצרים אז נעשה ישראל להקב״ה לעם. למען היות יהודה שהוא ראש ונשיא לישראל לקדשו. כי מאחר שהובחר שבט יהודה למלכים הנה הוא לקדשו למשוח ממנו מלכים בשמן קדש. והקדושה הזאת מורה על קדושה אלהית. ואמר לשון נקבה היתה יהודה. ר״ל שהיתה יהודה לשמו יתברך כאשה שהיא מקודשת לבעלה כך היתה יהודה מקודשת לשמו. שקדושתו של יהודה שמקבל הקדושה מן הש״י כמו הנקבה שמקבלת הקדושה מן הבעל. ישראל ממשלותיו. שממשלתו של הקב״ה על ישראל. כי נקרא אלהי ישראל בפרט. ומאחר שהיתה היציאה הזאת בדרך שינוי מן מנהגו של עולם. וכל הדברים הנעשים שלא במנהגו של עולם הם יותר במדרגה ובמעלה מן הדברים אשר נעשו במנהגו של עולם. לכך נזכרים כל אלו הדברים כפולים. להורות מדרגה על מדרגה שהיתה היציאה למעלה במדרגה מן מנהגו של עולם. והבן זה:

ומה שאמר הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור אע״ג שלא היו ישראל אצל הירדן. פירשו רז״ל כיון שלקה גברתה שהוא הים שפחתה לקה עמה. ודבר זה נתבאר למעלה אצל ויבקעו המים. ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים. וזה שאמר הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור. ומה שזכר ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן יותר ממה שזכר שאר הנמצאים. בא לומר שלא היתה היציאה בענין טבעי רק הכל יוצא מן הטבע. והיה פועל הקב״ה נסים ונפלאות אף באלו הנמצאים הרחוקים מן קדושתו יתברך כמו הים והירדן שנוטים לענין החומר והם רחוקים מן הצורה. הים מצד שהמים הם בלתי צורה. כי המים אין להם שלימות. וכן ההרים בעלי חומר גם אין להם יחוס אל הש״י בעבור קדושתו של הקב״ה שהוא נבדל מן החמרי. ומה שאמר מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. פי׳ מלפני האדון הבורא ית׳ תחיל הארץ. כי מאחר שהוא אדון אין משותף יחד האדון עם זה שהוא אדון לו. ולפיכך הארץ אין עמידה לה עם מדרגת האדון שלה. ואמר עוד מלפני אלוה יעקב שהוא קדוש נבדל מן החומרי. כמו שאמר והקדישו את קדוש יעקב. ולפיכך הזכיר אלהי יעקב לפי שנקרא אלוה יעקב על שם הקדושה. והבן זה מאד:

ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. כלומר מפני קדושתו הופך הצור החזק אל אגם לעשות ממנו אגם מים. שהוא דבר נמס כמו המים. וכל זה מפני שלא יוכלו הנמצאים לעמוד מפניו והצורים החזקים נהפכו מפניו למים. כי כאשר יאמר על דבר שיהפך חזקו ותקפו ללא דבר. נאמר. ויהי למים. כדכתיב וימס לבב העם ויהי למים. ובשביל זה היה הים בורח וההרים רקדו כאילים שלא יוכלו לעמוד מפני קדושתו. ושני היודי״ן הנוספות חולי ההופכי באו לחלק בין פעולה לפעולה. כי חלוק יש בין אשר מחולל את הארץ ובין אשר ההופך הצור לאגם מים. וכל הדברים הנזכרים במזמור זה הם כפל כי מזמור זה בא על שנוי הטבע ונסים שעשה בעולם. וכבר אמרנו כי כל נס נעשה למעלה מן הטבע והוא במדרגה שניה לכך נכפלו הדברים. ומה שהוסיף וי״ו על למעינו מים שהיה לו לומר למעין מים ובא הוי״ו להמשיך הדבר להפסיק. וכך פירושו כי הוא יתברך ההופך חלמיש למעין. לא שרצונו בזה לעשות מעין להשקות האדמה. רק שמפני קדושתו ורוממותו הכל נמס ונעשה למים. וכמו שאמרנו כי כל הנמצאים נעשים לפניו לאפס. והבן הדברים:

תוכן העניינים

דברי נגידים על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה