דברי נגידים על הגדה של פסח· רבי יהודה יודל רוזנברג
מגיד · ארמי אבד אבי
פסקה ב
צא ולמד. כלומר ראה ולמד כמה גדול׳ ההבטחה והברית בין הבתרים. כי תמיד היו עומדים עלינו לכלותנו והקב״ה לא נתן להם לכלותנו. ויש להתבונן איך הניח מה שרצה עשו לעשות ליעקב שהוא מבואר בכתוב והתחיל בלבן הארמי מה שלא נתבאר כל כך בכתוב. ועוד שאין הדעת נותן שיהיה שונא לבן אל יעקב מבלי סבה כלל שהיו הבנים בניו והבנות בנותיו עד שיאמר כי לבן בקש לעקור את הכל. ויותר אמרו עליו ממה שאמרו על פרעה שפרעה לא היה כוונתו רק על הזכרים וזה אף על הבנות. ומה ראו רז״ל על ככה להגדיל כל כך מחשבת לבן. ועוד שאמר שפרעה לא רצה לעקור רק הזכרים בלבד. והכתוב אומר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק משמע שרצה לאבד את הכל. דע כי במאמר הזה גלו דברים הרבה מאד. כי היה לישראל מתנגדים לא כמו שאר מתנגדים שבאו בשביל סבה. אבל היה להם לישראל שונאים ואויבים מבלי סבה. ומי שהיה מתנגד לישראל ביותר מבלי סבה היו לבן ופרעה. כי לא עשו מאומה לפרעה וגזר על הזכרים. אבל מה שאמר פרעה אריק חרבי וכו׳. זה לא היה מבלי סבה כי חשב שישראל בורחים ורצה להחזירם. ואם לא יחזרו יעשה עמהם מלחמה ואין זה מבלי סבה. וכן השנאה ללבן היה גם כן מבלי סבה כי לא עשה לו יעקב רק טובות גדולות ורדף אחריו. ומה שאמר לבן הבנות בנותי והבנים בני. היה כאשר הפך הקב״ה מחשבתו בחלום הלילה ואמר השמר לך וגו׳. ואם לא הזהרו לא היו אותן הבנים בניו ולא הבנות בנותיו. ומזה נלמד שרצה לעקור את הכל זכרים ונקבות. מה שאין כן בעשו שחשב להרוג את יעקב היה זה בשביל סבה שלקח ברכתו. ולפיכך זכר אלו שנים בלבד ולא אחרים. וכאשר תעמיק בדבר הזה תמצא מקור השנאה. שיש לך לדעת השתלשלות קדושת יעקב במדרגתו והשתלשלות לבן ובמה שהיה דבק ושהיה ההפך אל יעקב. ומצד שהיו שני הפכים ביחד לגמרי לכך היה רוצה לאבד את הכל. ומעלה הכתוב על לבן כאלו אבדו ליעקב והוא דבר נסתר מאד. כי מאחר שהיה לבן מתנגד אל יעקב בעצם והוא ההפך לו אין מעשה יותר מזה. רק שהקב״ה לא נתן ליעקב לאבדו ח״ו. ולא כתב ארמי האביד אבי כי לא אבדו ח״ו. רק נקרא אובד כמו שיקרא האבן מכשול אע״ג שלא נכשל בו אדם רק מוכן הוא למכשול. כך מוכן היה לבן לאבודו של יעקב אם לא שעזרו הקב״ה. ואף שהיה לו להזכיר תחלה שהצילו הקב״ה מלבן ואח״כ וירד מצרימה. אין זה קשיא. כי ממילא כאשר אמר וירד מצרימה. נלמד שהצילו מלבן. ודבר פשוט הוא:
פסקה ג
ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע. פי׳ שאילו ירד להשתקע חס ושלום היו מבטלים הגאולה כי כל זמן שלא היו רק כמו גרים לא היו ראוים להיות נשארים. כי הגר הוא כמו אורח נוטה ללון ולמחר יוצא. כך היו ישראל במצרים שלא ירד יעקב להשתקע ובשביל כך זכו לגאולה. וכדי שלא תאמר כי הם ירדו להשתקע. והא דכתיב ויגר שם. שלא קבלו אותם מצרים רק כמו גרים אבל ישראל מחשבתם דירת קבע. לכך מביא מקרא זה לגור בארץ באנו וגו׳. דמוכח מזה שגם הם לא היה מחשבתם רק להיות כמו גרים ולא ירדו להשתקע:
פסקה ה
ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. פי׳ כי לא היו בטלים ישראל אצל המצרים להיות נקראים בשם מצרים אלא מצוינין ומסומנים. כי ציון מלשון סימן כי כל רואם היו מכירין ישראל בשם בפני עצמן עד שהיו אומרים עליהם אלו עם ישראל. ואם היו ישראל בטלים אצל מצרים להיותם נקראים בשם מצרים ח״ו לא היו ראוים לגאולה. יען כי שם מצרים היה נקרא עליהם. ורק מפני שהיו ישראל מסומנים בין המצרים והיו עם בפני עצמם. ראוים היו להוציא אותם מתוכם מאחר שלא נתחברו עם המצרים:
גדול עצום כמה שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳. ויש לך להתבונן במה שאמרו ז״ל בב״ר ובני ישראל פרו וישרצו כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד. וי״א שנים עשר, פרו שנים וישרצו שנים וירבו שנים ויעצמו שנים במאד (שנים) מאד שנים ותמלא הארץ אותם שנים. וי״א ששים בכרס אחד. ואל תתמה שהרי עקרב שהוא מן השרצים מולדת ששים. ר׳ נתן אומר ותמלא הארץ אותם. כחושים של קנים ע״כ. ויש לתמוה למה ילדו ששה דוקא לא פחות ולא יותר. וכן למאן דאמר ס׳ טעמא מאי, שלא נוכל לומר שדבר זה במקרה שיהיו יולדות כך בלי סבה. כי סבה המקרית אינה תמידית ודבר זה תמיד היה. ויש לפרש כי כתיב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ולפי שהיו מענין אותם ששה ימים רצופים בלי שום הפסק ובשבת היו נוחים. כדאית׳ במדרש שבא משה לפני פרעה ואמר וכי אפשר לבני אדם שיעשו מלאכה תמיד בלי הפסק ולא יהיה להם מרגוע בינתים. אמר לו לך בחר לך יום אחד שלא יהיו עושים בו מלאכה ובחר משה ביום השבת. וכיון שנתן הקב״ה שבת על ידו אז שמח במתנת חלקו שבחר לחלקו יום השבת במצרים. וזהו שתקנו ישמח משה במתנת חלקו ע״כ. ואם כן לא עשו מלאכה רק ששה ימים. ואע״ג שבזה הזמן לא נולד משה עדיין. מ״מ כיון שאח״כ לא היו עומדים ישראל ז׳ ימים בענוי רק ששה ימים. לא היה נחשב רק לששה. ולפיכך נגד הענוי של ששה ימים פרו ורבו ששה בכרס אחד. ולמ״ד י״ב היו יולדים. מפני שאף בלילה היו עושים ויש כאן משנה שכר שכיר לעבודת יום ולילה לכך היו מולידים י״ב נגד יום ולילה. ונראה לי כי אלו י״ב היו ששה זכרים ושש נקבות כי היום נקרא זכר והלילה נקבה. כי בלילה שולט המאור הקטן וביום המאור הגדול. וידוע שהמאור הקטן בשביל חולשת כח המאור דומה לנקבה. והשמש כח פועל. וכנגד זה היו מולידים זכר ונקבה זוג אחד. ולמ״ד ס׳ בכרס אחד דעתו כיון דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה והו״ל למכתב כאשר יענו כן יפרה. כי לשון ירבה פירושו יותר מאחד. ולזאת פירושו שהיו יולדות ס׳ בכרס אחד כי היו נגד כל יום ויום מימי השבוע רבוי. וזהו עשרה שנקרא רבוי אבל הפרטים לא נקראים רבוי. ולמאן דאמר שהיו כמו הקנים רצה לומר שלא היה להם גדר וגבול כלל רק שהיו פרים ורבים דרך רבוי כמו הקנים שהם גדלים בלי גדר וגבול. שכל כך היה ברכתם באה מן מדרגתם העליונה עד שלא היה גבול ושיעור לברכתם. ואולי יקשה לך איך היה דבר זה שתהיה אשה אחת מולידה ששים והרי הולד יוצא מצורת אדם להיות כאצבע או פחות או יותר. דע הפירוש כך הוא שלא היה להם מניעה מצד כח ההולדה. רק שכח תולדתם היה גדול מאד עד שהיה ראוי להיותם ששים אלמלא לא היה מונע מצד אחר מה שאי אפשר להיות שיעור גדלם כך. והלשון שהיתה יולדת ס׳ בכרס א׳ פירושו שהיתה יכולה ללדת כך על פי כח התולדה שלה:
פסקה ו
ורב כמה שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך. פי׳ כמו שהצמח אינו יוצא צמח אחר אלא נוצצים כאחד. כך היו מתרבים כאחד. כי ורב מגזרת הכפולים כמו רבבה שהוא גם כן מגזרת הכפולים. ונראה כי אלו ג׳ דברים שזכו ישראל. עם גדול. עצום. ורב. הוא בזכות שלשת אבות. כי גדול הוא בשביל אברהם ועליו נאמר ואעשה אותך לגוי גדול לפיכך זכו להיות בנים גדולים. ועצום הוא בזכות יצחק שנאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד וזה ועצום. ורב בזכות יעקב שתראה כי הוליד י״ב שבטים תקיפים מה שלא היה בכל האבות. וכתיב בו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. ומן האבות אשר הם כמו שרש נמשך אל הענפים שלשה דברים אלו. וזה מובן לחכמים איך אלו ג׳ דברים באו מן האבות אל ישראל. והבן זה:
ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו׳. פירוש הכתוב שישראל שבאותו הדור אע״ג שהיו בשעבוד גדול מאד ועושים לבנים. היו בעלי גוף נקי וטהור. וזהו בעדי עדיים כי העדי מקשט את הגוף לכך היו נקיים ומקושטים בגופם ויפים מאד.
ושערך צמח. פי׳ כי ישראל שבאותו הדור היו דור שלם. כי כאשר הגיעו ישראל לששים רבוא היו אומה שלמה. וזהו שדים נכונו ושערך צמח. כי כאשר שדים נכונו והשער צמח כבר יצאה מקטנותה להיות עומדת על שלימות הגוף שלה. וכך עמדו ישראל על שלימותם אשר ראוים להיות נכנסים תחת כנפי השכינה.
ואת ערום ועריה. פי׳ שעדיין לא היה להם לא מצות ולא תורה שהם קשוט נפש אדם כמו שהמלבוש כבוד הגוף. וראויה הכלה להיות נכנסת תחת החופה על ידי קשוט מלבושים. וכך עשה הקב״ה לישראל כאשר היו ערום ועריה מתורה ומצות. נתן להם הקב״ה תורה ומצות ואח״כ היתה השכינה מתחברת לישראל בשכון שכינתו ביניהם. כדכתיב אחר מתן תורה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:
ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו׳. פי׳ שנתן להם שתי מצות. מצות פסח ומצות מילה שיעסקו בהן. שהן מצות אלהיות ובשביל זה יזכו לגאולה כמו שכתוב וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וגו׳. ודוקא דם פסח ודם מילה. כי דם מילה הוא הסרת הערלה שהוא פחיתות וגנות האדם. ואין דבר גנות ופחיתות כמו הערלה המבדיל בין הש״י ובין האדם. ואחר שהסיר פחיתות וגנות שלו אז יעבוד לו בודאי. וזהו דם פסח. שהפסח הוא עבודתו לו יתברך ואז יהיו ראוים להגאל. אבל שיהיה עובד עם פחיתות וגנות שעדיין בו אין זה עבודה. לכך נתן להם אלו ב׳ מצות. המילה והפסח. שאלו ב׳ מצות הן התחלה לכל המצות. והן היסוד של סור מרע ועשה טוב:
פסקה ז
וירעו אותנו המצרים כמה שנאמ׳ הבה נתחכמה לו וגו׳. דורש דבר זה על וירעו מפני שההתחכמות לענות אותם מורה על שהיו המצרים מתנגדים להם וחושבים עליהם רע כמו מי שהוא מתנגד לאחר תמיד חושב עליו רע. אבל ויענונו הוא שנתנו עליהם עבודה. וע״ז מביא הקרא וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם וגו׳. אמנם ויתנו עלינו עבודה קשה הוא דבר זולת זה. והוא שהגדילו המלאכה יותר מכשיעור. לפיכך על ויתנו עלינו עבודה קשה מביא הקרא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. שהיא מלאכה יותר מכחו של אדם. וכנגד הג׳ תארים של ישראל. האחד גדול. הב׳ עצום. הג׳ רב. נתנו עליהם ג׳ דברים. כנגד ורב אמרו הבה נתחכמה לו. כי ההתנגדות לאחר הוא המעטת אותו דבר שהוא מתנגד לו. וכנגד שהיו עם גדול חשבו לענותם. כי כל ענוי הוא שפלות מלשון עוני הפך הגדלות. וכנגד שהיו עצומים חשבו לתת עליהם עבודה קשה המשברת כחם ורוחם:
פסקה יב
ונצעק וגו׳. הביא הפסוק ויהי בימים הרבים לבאר כי היתה הצעקה כאשר מת מלך מצרים והיו יראים שיהיה גם המלך האחר מתנהג עמהם כך ולפיכך היו נאנחים. אבל אצל מלך הראשון היו מתיאשים ובדבר שהאדם מתיאש לא שייך יראה ואנחה. אמנם על דעת רז״ל אין פירוש וימת מלך מצרים רק שנצטרע. כי מצינו לשון מיתה אצל מצורע כדכתיב אל נא תהי כמת. ואומר בשנת מות המלך עוזיהו וגו׳. וכך אמרו ז״ל כיון שנצטרע אמרו לו החרטומים אין לו רפואה עד שיהיה שוחט מאה וחמשים ילדים בבקר ומאה וחמשים ילדים בערב ורוחץ שני פעמים ביום בדמם. כיון ששמעו ישראל גזירה זאת היו נאנחים ע״כ. ומה שהיו אומרים החרטומים לשחוט את בניהם ולרחוץ בדמם הוא כדי שיגמרו בישראל אכזריותם מה שאפשר. ואע״ג שהשליכו את קטניהם ליאור. זה שהיו זורקים הקטנים ליאור לא היה להם עמהם עסק. וזה שהיה רוחץ בדמיהם אין לך דבר כזה המורה על אכזריות גדולה כזו. שאע״ג שהדם אינו מרפא את המצורע. החרטומים ברוח הטומאה שלהם נתנו לו זאת העצה. וכך אמרו לו החרטומים הנה בשביל זה צרעת באה עליך כדי לגמור בהם כל אכזריות מה שאפשר. והוא שתרחץ בדם שלהם. כי גדול הרחיצה בדם יותר מן שתית דמם כי השותה אין עיניו רואות רק זמן אחד אבל הרוחץ הוא מטייל בהדם. ולכך כאשר תעשה זה תהיה נרפא מצרעתך. ולפיכך היו נותנים העצה ליקח ג׳ מאות ילדים ולרחוץ בדמם. ואז היו נאנחים ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים. כי אחר זה אינו כלום עוד. ואין ויזעקו אלא לשון קינה שנאמר זעק והילל בן אדם. ותעל שועתם כמו שנאמר ונפש חלל תשוע. וישמע אלהים את נאקתם. נאקת חללים כדכתיב ונאקת חללים תשוע. ועוד כתיב מעיר מתים ינאקו. ומה שכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כך פירושו כי ע״י השועה הזאת שהיא נאקת חלל עלתה אל האלהים גם שועתם מן העבודה. ובשביל שני דברים יחד דהיינו שועת חלל והעבודה שמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו. ואם לא היה נאקת חלל לא היה גורם שתכנס אז צעקתם מן העבודה לפני האלהים. כי שועת חלל קרובה לכנוס לפניו יותר מן שועת העבודה. ועוד דע כי התפלה עד שתתקבל צריכה ג׳ דברים. האחד שצריך האדם לכוון דעתו בכל לבו. והשני שלא יהיו המקטריגים דוחין את תפלתו שאם יש מקטריגים תפלתו נדחה. והשלישי עת רצון לפני הקב״ה שישמע התפלה. נגד הראשון אמר ויזעקו שהיו זועקין בכל לב. והשני שלא היו מקטריגים לתפלתם עד שנכנסה התפלה לפני הקב״ה. וזהו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. שלא היו דוחים את תפלתם. והג׳ שהש״י שמע את נאקתם שהיה עת רצון. והיו כאן כל הג׳ סבות לקבלת התפלה וזה נכון:
פסקה יג
וישמע ה׳ את קולנו כמה שנאמר. הוצרך להביא מקרא זה וישמע את נאקתם לומר כי השמיעה היתה בזכות אבות כדכתיב ויזכור אלהים את בריתו ולא היתה בזכותם של ישראל. וישמע ה׳ את קולנו הזכיר השם המיוחד. ובפסוק וישמע וגו׳ נאקתם הזכיר שם אלהים. והטעם מפני שבקול שייך השם המיוחד כי השם המיוחד הוא אלהי יעקב אשר נאמר עליו הקול קול יעקב והבן זה מאד. אבל שם אלהים נאמר אצל נאקתם כי נאקת חלל נשמע במה״ד. לכך נאמר אלהים. ועוד צריך להבין סדר כל הקרא שהוא וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הרי ארבעה דברים ובכל אחד זכר השם ולא כלל ארבעתן יחד והוא דבר גדול. לרמז שהיו ישראל מושגחים במעלה גדולה אחר שהיו נעזבים וקרבם אליו ודבקם אליו בכל ארבע המדרגות. השמיעה היא ראשונה וידוע כי השמיעה אינה רק הסרת הפרגוד והמחיצה שהיה מבדיל בין הש״י ובין ישראל ואז עלתה צעקתם לפניו. ואח״כ הזכירה שזכר הדבר אבל אין עוד ענין זה דבוק גמור. כי זכירה נקרא רק שזוכר הדבר אע״ג שאין ידוע לו לגמרי. אבל הראיה היא דביקות יותר מצד שנגלה לפניו הדבר כמו שהוא. ומ״מ לא תבא הראיה רק על דבר שהוא בחוץ. אבל הידיעה השכלית תבא על דבר פנימי שידוע לו לגמרי כאשר הוא בנגלה ונסתר. וזהו חבור גמור. ולכך אמר באחרונה וידע אלהים כי אין דבר חבור יותר מן הידיעה. והרמב״ן ז״ל רמז פי׳ זה בדרך סוד גדול. והנה נגלה לפניך דברים אלו וכאשר תבין כי לשון זכירה נאמר בלשון עלה כמו עלה בזכרונו. והראיה בלשון הבטה והשקפה שהוא מלשון המכה על דבר בכח ויורד עליו. ומזה תבין ההפרש שיש בין זכירה לראיה. כי ראיה יותר חבור לדבר מן הזכירה. אבל הידיעה עוד יותר חבור כי מי שידע הדבר מתחבר לגמרי עם הידוע אליו. שכל דבר שכלי יש לו חבור במושג. וכאשר תתבונן בדברי אלהים חיים תדע כי אלו ד׳ דברים נפלאים מאד. שמיעה זכירה ראיה ידיעה לחבר אליו את ישראל בכל המדרגות:
פסקה יד
וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמ׳ כו׳. דרשו המקרא הזה וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו על פרישות דרך ארץ ועל הבנים ועל הלחץ. כי הענוי הוא העדר הטוב ואילו אמר ענותנו היה פירושו כמו ענותו בסבלותם. אבל ענינו פירושו עוני. והעוני הוא חסרון הטוב. ועמלנו פירושו דבר שהוא עמל בעינו ואין נפשו נוחה בו. ולחצנו הוא כמשמעו. לפיכך פירשו רז״ל כי העוני אי אפשר לפרש על העבודה. שאין זה נחשב עוני רק צער. אבל העוני הוא מה שהוא חסר טובה. וזהו שהיו פורשים מנשותיהן שגזרו עליהם לעשות מלאכה בשדה. כדכתיב ובכל עבודה בשדה. כדי להפריש אותם מנשותיהן שלא יהיו פרים ורבים. וזה נקרא ענוי בודאי מצד חסרון הטוב והוא פרישות דרך ארץ. ואת עמלנו ג״כ א״א לפרש על העבודה כי העבודה בודאי שעבוד שהוא יותר מעמל. ולכך דרשו ז״ל ואת עמלנו אלו הבנים. פי׳ כאשר זרקו הבנים ליאור היה זה עמל בעיניהם. וזה נקרא עמל שנפש האדם אין יכולה לסבלו. והלחץ הוא כמשמעו. ועתה יהיה כאן ג׳ דברים. ענינו. עמלנו. ולחצנו. הראשון הוא חסרון דבר. השני יותר מחסרון שהוא עמל שקשה לסובלו. השלישי הוא לחץ ודוחק יותר גדול עד שהוא רוצה לדחות את מציאותו ולאבדו:
פסקה יח
ויוציאנו ה׳ וגו׳. כבר אמרתי הטעם למה לא היתה ההוצאה לישראל כי אם ע״י הש״י. וראוי לבאר עוד הסבה למה היתה ההוצאה מיוחדת לו. וזה כיון שהש״י בעצמו רצה בישראל שיהיו ישראל לו לעם ולהיות יוצאים מרשותן של מצרים ולהיות לו יתברך לעבדים. ודבר שהוא מיוחד לו ית׳ ראוי שיהיה הש״י בעצמו הפועל. ולא שיהא דבר זה ע״י אחר. א״כ הש״י בודאי הוציא אותם ולא אחר כלל. ועוד כי איך אפשר לומר שיהיה מלאך פועל ההוצאה. כי הלא ישראל היו תחת רשות מצרים לגמרי ואין מלאך נוגע ברשות מלאך אחר. שהיה למצרים ג״כ מלאך. וכיון שנתנם ברשות מצרים תחת כח מצרים אין מלאך נוגע ברשותו כי אם הקב״ה בעצמו שאין שום כח ומלאך נחשב אצלו. והוא אלהי האלהים שיכול להוציא ישראל מתוך רשותם. אמנם יש לדקדק במאמר זה שאמר ועברתי אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף וכו׳ דמניין דבר זה לדורש. וי״ל דהוקשה לו דהוה ליה למכתב ועברתי להכות מצרים ולעשות שפטים ולא יכתוב ועברתי בארץ מצרים והכיתי. דהא אין כל אחד ואחד דבר בפני עצמו. שהרי ההעברה היתה להכות ולעשות שפטים. וכן בפרשה שאחר זאת כתיב ועבר ה׳ לנגוף את מצרים ולא כתיב ועבר ה׳ וינגוף מצרים. לפי שההעברה היתה לנגוף. ולכך דרשו רז״ל מדכתיב ועברתי. והכיתי. אעשה. למידרש ועברתי ולא מלאך והכיתי ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח. והא דצריך לכל אחד ואחד מעוט בפני עצמו. פירוש דבר זה כי הפעל אשר הוא בעולם נחלק לב׳ חלקים או שהפעל הוא בדרך הטבע ובמנהגו של עולם. או שהוא שלא בטבע והוא פועל נסיי. ופועל נסיי נחלק לב׳ חלקים. האחד או שהוא פועל הויה וע״י אותה הויה נעשה מה שירצה כמו שנתן המן והבאר לישראל. וזהו פועל של הויה. או שהוא פעל בהפסד כמו המלאך שהכה במחנה אשור כי בזה שהרג מחנה אשור נצלו ישראל. והרי לך בענין זה ג׳ דברים. ויציאת ישראל שלא ע״י הקב״ה אפשר לומר ע״י ג׳ אלו או שהיה המלאך מוציא את ישראל ביד חזקה והיה פועל הגאולה. או שהיה מחריב ושורף את מצרים ובשביל כך יצאו. או שהיה זה ע״י הטבע דהיינו על ידי מערכת שמים ודבר זה טבעי. וכנגד הראשון אמר לא על ידי מלאך שפעל היציאה על ידי פועל הויה. ולא ע״י שרף לפעול היציאה על ידי הפסד מצרים ולא ע״י השליח שהוא טבע מנהגו של עולם שלפעמים אומה אחת שפלה עולה. וזה נקרא שליח. שהטבע הוא שליח של הקב״ה לפעול בעולם הזה כל דבר. ופירוש זה נכון:
אמנם יש בזה עוד דבר נפלא ועמוק. דע כי המלאך הזה הוא מיכא״ל בגימטריא מלאכ״י ככתוב הנה מלאכי ילך לפניך וכתיב כי אם מיכאל שרכם. ושרף זה הוא גבריאל ואלו שני המלאכים מיכאל של מים וגבריאל של אש ולפיכך נקרא שרף ועליהם נאמר עושה שלום במרומיו שהעמיד מיכאל ממים וגבריאל מאש ואין האחד מזיק את חבירו. והנה המים והאש הם שני הפכים בפעולתן. ויש פעולות בעולם נמשכות מן מדת המים ויש מן מדת האש. ולא תמצא כח הכולל הכל זולת השם יתברך. כי כל המלאכים זה ממונה על זה וזה ממונה על זה אבל השם יתברך הוא הכל. אמנם ימצא מלאך אחד שאינו פועל פרטי והוא כולל יותר משאר מלאכים אבל החלוק גדול מאד מאד בין מלאך זה ובין הבורא הפועל. כי כללות שלו בכח קטן יותר. נמצא כי מלאך ושרף נבדלים לגמרי מן הבורא הפועל. כי כל אחד פועל רק דבר פרטי. והענין השלישי שהוא המלאך שאינו פרטי ואמנם כחו קטן בפעולה. ולפיכך נקרא שליח. כי שלוחו כמותו בענין הכללות. אבל מפני שהוא שלוחו הוא קטן במדרגה. שהגדול שולח את הקטן. ואצל החכמים ידוע כי השליח הזה מטטרו״ן שמו בגימטריא שד״י. ואמר עליו הכתוב הנה אנכי שולח מלאך וגו׳ כי שמי בקרבו. וקראו אותו החכמים שד״י קטן. ועליו נאמר נער הייתי גם זקנתי. ולפיכך אמר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שלא היתה היציאה בכח חלק האחד ממדת המים. ולא על ידי שרף בכח חלק השני ממדת האש. ולא על ידי השליח בכח שהוא ג״כ כללי אבל כחו בקטנות. כי אם על ידי הקב״ה בעצמו הכולל הכל.
ומה שאמר אני ה׳ אני הוא ולא אחר הוא ענין נפלא למבין שרמז בכאן על אלהים אחרים שלא היתה ההוצאה על ידי אלהים אחרים. ואמר אני ה׳. כלומר הוא השם המיוחד שאליו היו מקריבין שעיר הפנימי. ולא אחר שאליו מקריבין השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל שנקרא אלהים אחרים. שברא הש״י זה הכח להוציא לפועל גזירת הדין ולפעול פעולות זרות. ואינם בכלל סדר מציאות העולם כמו המזיקים והשדים אשר אין פעולתם נמשכת לסדר המציאות. וזה הפירוש עמוק מאד:
פסקה כ
ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב ובמורא גדול זו גלוי שכינה ובאותות זה המטה וכו׳ ובמופתים זה הדם וכו׳. הנה במאמר הזה יש לתמוה מאד עליו איך חבר הכתוב הדברים האלו יחד הדבר והחרב וגלוי שכינה והמטה והדם. ועוד למה מזכיר הדבר מכל שאר המכות. וכן מכת הדם. וכן מה שאמר ובזרוע נטויה זו החרב. איזה חרב היה במכת מצרים. אם הוא מכת בכורות קשיא למה זכר המכה הזאת אחר מכת הדבר ולפני מכת הדם. וכן מה שאמר ובאותות זה המטה. אע״ג שהמטה היה עושה בו האותות. למה יחשב לדבר בפני עצמו בשביל שהביא עליהם המכה. דע כי המאמר הזה הוא ענין גדול מאד מאד בחכמה שדרשו הכתוב הזה ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמפתים על החמשה מיני מכות שבאו עליהם. שיש מכה שבאה בלא פעולה במקבל רק שהש״י מסלק עצמו מן הנמצא ועי״ז הנמצא נעדר. כי כל הנמצאים קיומם בו יתברך וכאשר הוא מסתיר פניו מהם אז יקבלו העדר ואינם נמצאים. ולפיכך הדבר הוא בא מחמת סלוק העילה מן הנמצאים ובזה הם נעדרים. וזה שאמר על הדבר ביד חזקה. כי קיום הנמצאים בהשגחתו ית׳ נקרא כח חזקת היד. כמו גבור גדול שידו חזקה להחזיק ולתמוך בה בנין גדול הנוטה לנפול. ובהסרת ידו אך רגע נופל הכל. ויש מכה שהוא כח פועל לגמרי במקבל. וזה שאמר ובזרוע נטויה זו החרב. כי חרב הוא כח פועל במקבל המכה וזה נקרא חרב. אבל גלוי שכינה הוא דבר ממוצע שאינו כמו החרב שהוא כח פועל במקבל ואינו כמו הדבר שאינו כח פעל במקבל כלל. כי גלוי שכינה שהוא המורא לא היה ע״י שהיה פועל בהם. שלא היתה השכינה פועלת היראה בהם רק שמצד גלוי שכינה בלבד התחדש ממילא מורא למקבל. ומ״מ יש כאן פועל שמגיע ממנו יראה אל המקבל. ואין זה פועל גמור בעצם. כי לא היה פועל היראה. וזה כמו ממוצע בין הדבר ובין החרב. דומה מצד מה שיש כאן פועל ומצד מה שאין כאן פועל. משל למלך גדול שבא למקום א׳ ובני אדם אשר שם מקבלים המורא. נחשב המורא שקבלו ואשר התפעלו שלא היה זה מן המלך רק כאלו מעצמו היה. שהרי הוא לא היה פועל המורא בעצם אלא שהם התפעלו בבואו לשם. ומ״מ מצד מה נחשב שהמלך פועל המורא. כי כאשר נגלה לשם באה מאתו המורא. ומה שאז״ל ביד חזקה זו הדבר. אין הפי׳ יד החזקה הוא הדבר בלבד אלא הדבר וכל אשר ממינו. וזרוע נטויה זו החרב וכל אשר ממינו. ובמורא גדול זו גלוי שכינה וכל אשר ממינו. והכוונה בזה שכל המכות שבאו על המצרים היו בענין אלו הג׳ דברים. או שהגיע להם הפחד מצד כי הש״י סלק עצמו מהם והיו לאפס מיד. או על ידי שהיה פועל בכחו בהם. או ע״י דבר ממוצע בין שניהם שהיו ממילא מקבלים הפעולה מן הש״י. וזהו כמו גילוי שכינה שהיו מתפעלים ממילא מגלוי השכינה. ועדיין אין כאן זכר אות או מופת כי אפשר ויכול להיות הכל בדרך הטבע כי אין הדבר והחרב וגלוי השכינה יציאה מן הטבע כלל:
פסקה כג
והנה אומר עוד ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם. ובאור הדבר הזה בענין אות ומופת כדכתיב בקרא ונתן לך אות או מופת. ובספרי בפרשת ראה ונתן לך אות. בשמים וכן הוא אומר והיו לאותות ולמועדים. או מופת. בארץ. וכן הוא אומר אם יהיה טל על הגזה לבדה ועל הארץ חורב ויעש ה׳ כן בלילה ההוא וגו׳. ולפי זה קשיא מה שאמר כאן ובאותות זה המטה אע״ג דאין זה אות בשמים. אבל יש לך לדעת כי כל שינוי אשר נראה בפועל נקרא אות. כגון שיאמר הנה הפועל הזה יפעל כך וכך וזה נקרא אות. והשינוי אשר הוא במתפעל שיאמר כי דבר זה מתפעל כך וכך נקרא מופת. ומפני זה אמרו חז״ל כי אות בשמים ומופת בארץ. ופי׳ כי השמים הם פועלים ואינם מתפעלים. והארץ מתפעלת ואינה פועלת. וכאשר יתן אות בשמים שיהיו פועלים כך וכך יקרא זה אות. והארץ שהיא מתפעלת אם יש שינוי בה זה נקרא מופת. ולכך המטה שהוא פועל השינוי נקרא אות. שהרי נראה בו שינוי בפועל כי מטה שהוא עץ יפעל כך וכך. אבל השינוי אשר הוא במקבל הפעולה שאמר ראה דבר חדוש שנעשה בו. דבר זה נקרא מופת. ואין בכל מכות שינוי במתפעל שיאמר דבר זה נעשה בו חדוש כמו הדם שנעשה מן המים דם. שהרי היא בריאה שאינה בדרך הטבע אבל שאר מכות שהיו המים שורצים צפרדעים אין כאן חדוש במתפעל שהרי כל יאור דרך להשריץ צפרדעים. וכן דרך כל ארץ להשריץ כנים. וכן הערוב כבר היו בעולם החיות הדורסות אלא שצריך להביאם על מצרים. וכן הדבר וכן השחין וכן הברד וכן הארבה. והחשך אע״ג שאין רגיל להיות חשך בעולם מ״מ אין החשך רק העדר האור. ולפיכך אין שינוי זה אל המתפעל רק שצריך סבה שיבא חשך לעולם דהיינו דבר המבטל האור. ומכ״ש מכת בכורות אינו כלל שנוי במתפעל רק שצריך סבה פועלת את מיתת הבכורות. לפיכך לא תמצא מכה שתקרא מופת רק דם שהוא שנוי במתפעל. ורש״י במצרים פעל שינוים על ידי שני דברים אלו. שהרי אין ראוי שיהיה המטה פועל צפרדעים וכנים וברד וארבה וחשך והיה המטה פועל דברים אלו. לכך אומר ובאותות זה המטה. זה השינוי שמצד הפועל. ושינוי השני שמצד המתפעל שיהיו מן המים דם קרא מופת. ואחר שהזכיר הכתוב שבאו המכות עליהם בכל הג׳ אופנים שהם מצד הפועל בלבד ומצד המתפעל בלבד ומצד שניהם ביחד. אומר גם כן שעשה הקב״ה נסים ונפלאות במצרים באותות ובמופתים. אותות זה המטה הוא השינוי שמצד הפועל שהיה פועל במטה דברים נפלאים שאין ראוי בטבע. ובמופתים זה הדם. הוא השינוי שמצד המתפעל שנשתנה להיות דם. זהו פי׳ המאמר כאשר תבין אמתת דברים אלו: