דברי נגידים על הגדה של פסח· רבי יהודה יודל רוזנברג
מגיד · מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
פסקה א
מתחלה עובדי ע״ז. הכתוב בא להגיד איך קרב הקב״ה את ישראל ובחר בהם. ואלו לא היו גם שאר האומות. מה שייך בזה בחירה בדבר שאין שם אחר. אבל בודאי היו שם אחרים והקב״ה בחר בהם. וזה כי היה אברהם ותרח ובחר הקב״ה באברהם. והיה יצחק וישמעאל ושאר זרע אברהם ובחר הקב״ה את יצחק. ונתן ליצחק את יעקב ועשו ובחר הקב״ה ביעקב ובניו. הרי שלשה פעמים הוחזק לברר ולבחור דבר מדבר עד שנעשה שלשה פעמים טפה קדושה וברורה שאין בה פסולת. ולפיכך ויעקב ובניו. כלומר שכל בניו היו נבחרים אין בהם פסולת ושלשה פעמים זה אחר זה נתבררו. ואחר שזכר גנות גופני כמו שאמר עבדים היינו לפרעה במצרים הזכיר גם כן גנות נפשי שבשניהם היה גנאי להם בין בנפש ובין בגוף. והקב״ה העלה אותם מן הגנות אל השבח והעלוי. ומה שאמר ויעקב ובניו ירדו מצרים אע״ג דלקמן פי׳ שהיה יעקב אנוס על פי הדבור והוי לו למכתב ויעקב ובניו הוריד למצרים. אין זה קשיא. דודאי היה גזירת הקב״ה שיבא יעקב ובניו למצרים אבל נתן הקב״ה סבה טובה לבניו כדי שירד למצרים בכבוד בשביל יוסף ומרצון נפשו:
פסקה ג
ברוך שומר הבטחתו לישראל. יודיע לנו בזה כי אותה הבטחה שהבטיח הקב״ה את אברהם לעשות הקץ גרם שלא יוכלו שונאינו לנו כמו שלא יכלו לאבותינו. וכל זה הוא מקושר שמתחיל בגנות וקאמר אחריו וא״ת למה לא נאבדו ח״ו ישראל כאשר היו עבדים לפרעה. אחר שכ״כ היו בשעבוד הקשה ומי הוא השומר אותם. וקאמר ברוך שומר הבטחתו לישראל שהקב״ה היה מחשב הקץ לעשות. ובזה היו נשמרים שהקב״ה חישב הקץ לגאול אותנו. ואם היו נאבדים ח״ו לא היתה זו הגאולה שהקב״ה היה מחשב תמיד לעשותה. וכן לנו ג״כ עומדת זאת ההבטחה כי בברית בין הבתרים הראה לו הקב״ה כל המלכיות עד הגאולה האחרונה:
שנאמר ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו׳ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. פירוש הכתוב שהקב״ה גזר על זרע אברהם גירות ועבדות וענוי. הגירות במה שהם ברשות אחר וזה בודאי אינו טוב שיהיה זרעו ברשות אחר. והעבודה שיהיו עובדים לאחרים. וזה בודאי תוספת יותר שאחר שהיו ברשות אחרים יהיו משועבדים לאחרים גם כן בכל השעבוד כדרך העבד שהוא משועבד לאדון שלו. ואחר כך נתוסף עליהם הענוי שהוא יוצא מן גדר המשועבדים. כי סתם אדם אינו משעבד עבדו בענוי. נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו. גירות עבודה וענוי. ובשלשה דברים הוחזק גלותם. ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות. ומן מיתת השבטים היה שעבוד עד שנולדה מרים והתחיל הענוי. וזה היה פ״ו שנים קודם צאתם. ולכך נקראת מרים על שם המרירות:
אמנם יש לנו להתבונן על מה חרי האף הגדול הזה שאמר לו הקב״ה כך. ויובן זאת בפרק ארבעה נדרים. אמר ר׳ אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת״ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב״ה שאמר במה אדע. ור׳ יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקב״ה מלהביא גרים תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. הרי ג׳ דעות בענין זה וכולם תלו הדבר בחטא אברהם מפני כי מן השרש והעיקר נמשך הכל. שאם נמצא חסרון בשרש ימשך החסרון גם כן אל הנמשכים ממנו. לפיכך דעתם ז״ל כי במראה הזה הראה הקב״ה לאברהם הכל כי הוא היה שרש הכל. ולכן נרמז בזה כל הגליות. לא גלות מצרים בלבד אלא אף שעבוד כל המלכיות כמו שדרשו ז״ל וגם לרבות שעבוד שאר מלכיות. ולא היה אפשר העונש להתקיים באברהם. כי נאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח״כ יצאו ברכוש גדול. ואם היה אברהם בכלל יורדי מצרים היו ישמעאל ועשו ג״כ בכלל וגם אשר יעבדו. ולכך לא גזר הקב״ה רק על זרע יעקב שירדו למצרים. שכבר נבדלו עשו וישמעאל מן יעקב ובניו. נמצא אע״ג שהעונש בא בשביל אברהם לא היה אברהם ביורדי מצרים מטעם זה כדי שלא יהיה נתינת הארץ רק אל זרע יעקב. וסובר ר׳ אבהו שאברהם היה ראוי לעונש בשביל שאז לא היה בוטח עוד בה׳ לגמרי שהרי עשה אנגריא בת״ח. ולקחם למלחמה מיראתו. ואלו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא שאין סומכין על הנס. אבל לקח ת״ח מורה שהיה ירא והיה לו לבטוח בו יתברך ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח. ולפיכך נשתעבדו בניו ד׳ מאות שנה שיראו גבורותיו אשר עשה ובזה יקנו אמונה שלמה. ושמואל סובר דאין לומר שאז היה אברהם ח״ו אינו בוטח בו יתברך שהוא מציל את אוהביו שזה רחוק לומר ואין ספק שהיה בוטח. אבל החטא שאמר במה אדע. ואין זה מעוט בטחון כל כך כי דבר זה לתת לו הארץ שהיא מתנה. שמא לא יזכה מצד מדת הדין. ולפיכך שאל אות ואמר במה אדע. ולכך היה זרעו בגלות ד׳ מאות שנה וקנו האמונה שלמה כדכתיב ויאמינו בה׳ וגו׳. ור׳ יוחנן סובר דגם זה בראש המאמינים שהוא אברהם ששאל אות לא יתכן לומר. רק שלא הכניס גרים תחת כנסי שכינה וזה היה כבוד להש״י שגרים באים להתגייר ולהאמין בו יתברך והוא התעצל שיקנו הבריות אמונה בו יתברך ולא הקפיד על האמונה. והש״י רוצה שיהיה שמו נודע בכל העולם ויאמינו בו. ולפיכך נשתעבדו בניו ד׳ מאות שנה ואח״כ יצאו בנסים ונפלאות עד שגרים הרבה באים להתגייר ולהאמין בו כדכתיב וישמע יתרו וגו׳. וכן ברחב הזונה ועל זה נאמר שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. הרי שלשה דברים אלו כלם מגיעים אל האמונה. ועתה לא יקשה לך וכי כ״כ שקול החטא זה של אברהם להביא עונש גדול על זרע אברהם. כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות הש״י בעולם. כי מה היה נחשב העולם אם לא נודע ונתפרסם מציאותו ית׳ בעולם. רק שצריך חטא מה להוציא הדבר אל הפעל. דאין שעבוד וצרה בלא חטא. ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע. ודבר זה מבואר מאד למבין. וכאשר תבין דברי חז״ל תמצא שכנגד אלו ג׳ דברים בא העונש שנאמר כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. הזכיר ג׳ דברים גירות עבודה וענוי. כי הגירות הוא מפני שפגם בת״ח. ומדת ת״ח ומדת הגרים אחת היא שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וכי יגור אתך גר. וכן כללו רז״ל בברכה ביחד ועל זקני עמך בית ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק. ומפני שחטא בכבוד חכמים נגזר על זרעו גירות. וכן ועבדום נגד שהפריז על מדותיו של הקב״ה וחטא במדת הדין. לכך בא הדין של עבודה על זרעו ממדת הדין. וכן מה שחטא שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה ובשביל זה היה הענוי. כי עיקר הענוי מה שהיו צוררים את ישראל בשביל שהיו ישראל בהבדל האמונה. וזה בא בשביל שלא הכניסם תחת כנפי השכינה ולכך היו נשארים בכחות מתנגדים לישראל:
פסקה ה
והיא שעמדה. מוסב על מה שאמר קודם ברוך שומר הבטחתו לישראל. זו ההבטחה שהבטיח הקב״ה לאברהם שלא יוכלו שונאינו לנו. וע״ז אומר כי ברית ההבטחה ההיא היא שעמדה לא לבד לאבותינו אלא אף לנו וכמו שדרשו על הפסוק וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. וגם לרבות וכו׳. ומה שנוהגים בזה להגביה הכוס הוא בשביל שזה הכוס הוא נגד והצלתי נקרא כוס ישועת ההצלה. ויש לנו להראות שישועה זו היא גם לנו בתמידית. ע״ש הכתוב כוס ישועות אשא וגו׳. כי בכל דור ודור וכו׳ והקב״ה מצילנו מידם. הרי לך טעם ברור ונכון למנהג הזה: