דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא
סימן מג
שאלה מקוה שיש בה ארבעי' סאה כשרים אמנם המים אינם בגבוה כשיעור המבואר ביו"ד סי' קצ"ח סעי' ל"ו ונתנו, לתוכה מים שאובין יותר ממי המקוה אם כשרה היא לטבול בה לכתחילה או לא:
תשובה ראיתי לבא בהקדמה אחת קטנה תה תארה מעולם דרכי בתשו' שלא לילך בגדולת ולא יערב אלי הדרך שראיתי בכמה ספרי שו"ת שמתחילים לפלפל במקור הדין ושורשו במקום שמרן הב"י והרמ"א גילו דעתם להלכה והמפרשים החונים על דגלם כבר פלפלו בדבריהם ובארו דעתם להלכה והם מחדשים לפלפל להביא ראיות שדברי פלוני נראין להלכה ושל כנגדו דחוין וגם תמוהין ולא תעלה להם ארוכה וזו ראיה שאין עליה תשובה וכיוצא בזה דברים כאלו לא שייך לדור היתום הזה (ועיין בס' פלגי מים דף ה' הו"ד בשכנה"ג סי' רנ"ב בהגב"י אות ע"ח וז"ל שמעתי מפי מורי כי רבים מן החכמים טועים בחברם פסקים עפ"י כח החריפות והפילפול ולא כן היא המדה כי הפסקים צריכים להיות נעשים עפ"י הקו היושר וההיקש לדמות מלתא למלתא בדברים ישרים ופשוטים ולא בדיוקים ופילפולים בארחות עקלקלות עכ"ל) דאף אם יביא כל ראיות שבעולם אי אפשר לסמוך עליו כיון שהמפרשים הידועים ידעו מזה הספר ואפ"ה לא הביאו בתוך ראיותיהם מה לנו בראיותיו שמא מתוך חסרון בקיאותו אינו מרגיש בדמיונו שאינו עולה יפה ולא יבא על דעתו במה שיש לדחות דבריו וכמה רחוקים הן מן האמת כי לא קרב זה אל זה אמנם כל זה לא שייך אלא בדין שמפורש בש"ע או בנושא כליו אבל בדין שאינו מפורש ההכרח מוטל על הלומד ועל המשיב לתור ולדרוש מקום המעיין ששואבים בו החכמים הוא ים התלמוד מקור מים חיים או בספרי הראשונים כמלאכים ולעיין בשכלו עד שידו מגעת ולחוות דעתו וטעמו עפ"י דעת תורה ודעת נוטה להלכה:
ואחרי כל אלה הדברים נתחיל בשאלתינו והנה חפשתי בש"ס וראשונים ולא מצאתי לדין זה לבד מהא שכתב מרן הב"י בסי' ר"א וז"ל ודע דמדברי רשב"ם בפרק המוכר את הבית נראה שסובר דמקוה שלם נמי נפסל במים שאובין והנך רואה שכל הפוסקים חולקים עליו כו' וכתב הר"ן שכן הלכה למעשה ולא חיישינן לדברי הרשב"ם עכ"ל וכיון שכן נראה לכאורה בני"ד שאין שום טעם לאמר שהשאובין פסלו אותה מהא דהר"ן וגם שם בש"ע סעי' ט"ו כתב דמקוה שלם אין שאובין פוסלין אותה אפי' אם רבו על המים שהיו בתוכה ושם בסעי' כ"ה פסק דאפילו שנפלו לתוכה מי צבע ושינוי מראה של המים לא נפסלה ואף דמשמע בדעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מקואות ה"ז דהא דמקוה שלם אינו נפסל בשאובין אלא עד רובו היינו בי"ט סאה שנתנו לתוכה אינו נפסל אבל ביותר מזה נפסלה ע"ז יש לומר מלבד שכתב הרא"ש בהל' מקואות שדבריו תמוהין דהא איהו גופיה כתב שם בהלכה ואו מקוה העליון שיש בו ארבעים סאה כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון ארבעים סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אעפ"י שכל אחד מהן הוא רוב מים שאובין ואין בניהם אלא מום סאה מים כשרים אלא ודאי ההוא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות איירי כמו שפירש ר"ת ז"ל והחמירו חכמים במי פירות דלא חזי לטבילה כלל דמקוה מים כתיב שלכך פסלי ברובא עכ"ל:
זאת ועוד הא כתב שם הכ"מ דגם הרמב"ם לא קאמר אלא בההוא דנתן סאה ונטל סאה משום כי הוי רובו מיחזי להו לאינשי שנטלו הכשרים ונכנסו תחתיהם השאובים ויבאו להכשיר בכלם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה רמב״ן בפ' המוכר את הבית עכ"ל ולבר מן כל דין הא בש"ע שם סעי' כ"ד פסק דלא כוותיה וגם לא הביא דעתו לחוש מפני מראית העין אכן הש"ך בס"ק ס"ג הביא מ"ש בב"י שאין ראוי להכניס ראשינו במחלוקת ולחוש לדעת הרמב"ם:
ואולם כל זה אינו אלא בנתן סאה ונטל סאה דאז יש לחוש לדעת הרמב"ם שאינו מכשיר אלא עד י"ט סאה משא"כ בני"ד שאינו נוטל מן מי"ם סאה הכשרים אלא רק שמרבה עליהם שאובין דלא מצינו מי שפוסל בזה אלא הרשב"ם וכבר כתב הב"י בשם הר"ן שאין לחוש לזה שהוא יחיד בדבר וגם אין לפסול בני"ד מטעם שלא היה בגבוה של המים כשיעור דהא כתב בש"ע סעי' ל"ז אעפ"י שאין בגבוה מי המקוה לעלות בהם כל גופה אלא א"כ פניה וגופה כבושים בקרקע שפיר דמי ואף לדעת הרמ"א שם סעי' ס"ו דלכתחילה אין לטבול במקוה כזו וגם בש"ע סעי' ל"ו כתב דצריך לעשות מקוה שיהיה גבוה ממעל לטיבורה זרת (היינו ג' טפחים ועי' תוס' עירובין דף כ"א ד"ה אחד משלשת אלפים) מ"מ כעת שנתרבו שאובין על הכשרים ועלה בגובה כשיעור בודאי דגם זה אין חשש ומותר לטבול בה:
ברם איברא בחפשי בספרן של ראשונים בחיפוש מחיפוש מצאתי בב"ה להרא"ה בשער השביעי דף קפ"ח שכתב וז"ל ואפילו המקוה בעצמו אם היה בית גדול ובו ארבעים סאה או יותר ומימיו מרודדין ואין גופו עולה בהן כאחת אין ראוי לטבול בה עד שיהיו מים ראוים לטבול בהם ואסור ליתן בהם שאובין עד שיהיו בהם כשיעור הזה עכ"ל ושם במשמרת הבית כתב ע"ז וז"ל ומ"ש דמקוה עצמו אם היה בית גדול כו' אם בא לומר שאעפ"י שיש בו ארבעים סאה אלא שהמים מרודדים אסור להוסיף עליהן עד שיהיו גופו עולה בהן טעות הוא בידו דכל שיש בו ארבעים סאה הא שנינו ממלא בכתף ונותן דאעפ"י ששנינו שם במקואות מקוה שמימיו מרודדין כובש בחבילי זמורות לאו דוקא כובש אלא אם אין מים להוסיף קאמר הא אם יש להוסיף מוסיף ובלבד שלא יהא הרוב מן השאובין וכדעת הראב"ד ז״ל עכ"ל והרי חזינן מהא דהראב"ד והרשב"א והרא"ה כולהו ס"ל דאסור למלאות שיעור מי המקוה בגבוה ע"י רוב מים שאובין
אמנם מעתה יקשה עלינו הא שכתב הב"י בסי' ר"א וז"ל ובשם הראב"ד מצאתי שמקוה שלם נפסל בשאובין אם כפלו בו למחצה וכ"ש אם נפלו בו רוב פסולים ע"כ ונראה דבנתן סאה ונטל סאה קאמר דעד רובן כשר וכדעת הרמב"ם אבל בנתן ולא נטל אפילו באלף שאין אינו נפסל לדברי הכל עכ"ל הב"י ואנן חזינן דעת הרשב"א שהבין בהראב"ד דאפי' בנתן לא נטל נפסל ברוב שאובין דהא שם במשמרת בא לתרץ הא דתנן כובש בחבילי זמורות דבמקום שאין מים קאמר ועלה קאי וקאמר שאם יש מים להוסיף יוסיף ובלבד שלא יהא הרוב מן השאובין וכדעת הרב הראב"ד אלמא דגם בנתן ולא נטל ס"ל להראב"ד שאסור להוסיף רוב ודלא כהב"י ודוחק לומר דהרשב"א קאמר דוקא במימיו מרודדין דמפשטות לשונו שם במ"ה וכן בתשו' סי' תתי"ח נראה דאין לו שום חילוק בין מרודד לאינו מרודד ורוב שאובין פוסלין את המקוה של ארבעים סאה אף באינו מרודד ועוד אף אם נסבול זה הדוחק עדיין קשה על מרן הב"י כיצד סתם דבריו ולא ביאר דבמרודד נפסל ברוב:
ולבר מן דין הא בשלחנו הטהור סעי' ס"ו בדין מקוה מרודד דכובש בחבילי זמורות כתב אבל לא בכלים ולמה לא כתב אבל לא במים אלא וודאי דס"ל דאפי' במרודד מותר להוסיף אפילו אלף סאה כמו באינו מרודד ודוקא בכלים לא ומטעם שכתב הש"ך שם ס"ק ק"מ וצ"ע ומיהו זה הוא דבר ברור דהראב"ד והרשב"א במ"ה ובתשו' ס"ל דרוב מים שאובין פוסלין את המקוה של ארבעים סאה (אכן לא אחזיק לומר דאף באינו מרודד קאמרי) ולדעת הרא"ה אסור ליתן בהם שאובין כלל (ואולי דוקא במרודד אמנם במ"ה לא הבין כן) ולזאת כראה לע"ד בני"ד שהיה מרודד וגם נתנו רוב שאובין דבין להרא"ה ובין להרשב"א והראב"ד נפסל בזה דפשיטא דיש לצרף גם דעת הרשב"ם שהבאתי לעיל ולחוש לסברתם דעד כאן לא חשו לסברתו דלא מצאו לו אבר משא"כ בני"ד שמצאתי עוד שלשה עמודי הוראה בודאי שאין להקל נגדם בפרט בחומר איסור כזה והמחמיר תבא עליו ברכה:
ברם למודעי אני צריך דטעם הרא"ה אינו אלא משום מראית העין ולא משום דהווייתו בדבר המקבל טומאה ואנא אמינא לה דמלבד שכתב הש"ך בס"ק ק״מ דהיכא דהמקוה מחזקת ארבעים סאה שוב לא שייך הווייתו ע"י טומאה אפילו שמי המקוה מרודדין היו ועיין ברא"ש הל' מקואות סי' י"ב זאת ועוד שאם תאמר כן הרי בהכרח לומר דלהרא"ה מה"ת אסור להוסיף בה שאובין דהא לכל הפוסקים החולקים על הרמב"ם דס"ל דלא בעינן הווייתו ע"י טהרה אלא לזב אלא דס"ל דכל הטבילו בעינן ע"י טהרה לדידהו מה"ת הוא דהא מקרא מלא למדו זה בזבחים דף כ"ה אמר קרא אך מעי ובור כו' ועיין בח"ס יו"ד סי' קצ"ט ד"ה מעתה נבוא (וגם טבילת נדה היא מה"ת כמבואר בחולין דף ל"א עון כרת התרתה ועי' בא"ז הל' נדה אות שנ"ט מהיכן למדו טבילה זו ובתוס' יבמות מ"ז ד"ה במקום) וא"כ למה לו להרא"ה לומר אם היה בית גדול אסור להוסיף הא אף אם היה מי המקוה בגבוה שלש אמות רק לגדול שאין גופו עולה בהן אסור להוסיף מטעם דהווייתו ע"י דהמ"ט ואם תאמר הכי נמי א"כ אידך מצינו ידינו ורגלינו הא בכל מקומות מוסיפים שאובים על מ' סאה כשרים ואין פוצה פה לומר שיש חשש בזה (משא"כ אם נימא דאינו אלא משום מראית העין ניחא דמראית העין ליכא אלא בבית גדול שניכר לכל שאין בו בגבוה כשיעור ולא היה אפשר לטבול בתוכה אלא בשטיחה ולאחר שמלאהו שאובין טובלין כדרכו חיישינן למראית העין וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ בההיא דנתן סאה ונטל סאה:)
ועוד ראיה דטעם הרא"ה אינו משום דבר המקבל טומאה דא"כ למה דוקא מקוה הא מעין חמור לענין זה דלדעת המרדכי בפ"ב דשבועות בשם הר"מ הו"ד בב"י דוקא במעיין ולטהר בזחילה בעינן הווייתו ע"י טהרה אבל לא במקוה שאינו מטהר אלא באשבורן ולו יהא דהרא"ה פליג על הרא"מ מ"מ הי"ל לאשמועינן רבותא דאפילו מעין שמימיו מרודדין אסור להוסיף בו שאובין משא"כ אם נימא דטעמו אינו אלא משום מראית העין ניחא דנקט מקוה דבמעיין ליכא מראית העין וכמ"ש בדגול מרבבה דלענין נתן ונטל דלדעת הרמב"ם אינו כשר אלא עד רובו הו"ד בש"ך ס"ק ס"ג וכתב הוא עלה וז"ל ובב"י מבואר שטעמו של הרמב"ם מפני מראית העין שיאמרו שכולו הוא שאוב ולפי"ז נלע"ד דבמקוה שהוא מעיין הנובע ליכא למיחש שידוע שמעיין זה אין דרכו לפסוק עכ"ל וגם הרשב"א הבין כן דאינו אוסר אלא במקוה דהא שם במ"ה הודה לו דברוב שאובין נפסל לדעת הראב"ד ובמעיין שיש בו ארבעים סאה לכו"ע אינו נפסל בשאובין אפילו באלף סאין והראב"ד גופיה ס"ל דמעיין אפי' כל שהוא אינו נפסל בשאובין אפילו לאדם כמ"ש שם הב"י בשמו בד"ה והמרדכי בפ"ב דשבועות (ציון אות י"ז בד"מ) ומבואר שם אפילו ברוב שאובין כמו שיראה הרואה מלשון תשו' הרמב"ן סי' רל"א שהובא שם והיוצא מכל זה דמקוה שמימיו מרודדין והוסיפו מים שאובין אין לחוש אלא לדעת הרא"ה דאסור משום מראית העין ולא משום דהווייתו ע"י דהמ"ט שהוא מה"ת (ונ"מ לענין הא שכתבו התוס' והרא"ש בפ' חבית בשם ר"ג גאון באיסור חדרי חדרים דלית הלכתא כרב ועיין בתוס' כתובות דף ס' ד"ה ממעכן ברגליו דגם רב לא קאמר אלא באיסורא דאורייתא אבל לא באיסורא דרבנן והו"ד במג"א סי' ש"א סקנ"ו ואמנם הא שכתב הש"ג בפ"ק דע"א גבי ישב קוץ כו' בשם ר' ישעי' דאיסור דחדרים לא נאמר אלא בע"א משום חומרו אבל לא בשאר איסורים ליתא וכבר דחה דבריו בסי' ב"ש בשו"ת סי' ט"ז (דה"ר דף צ"ב ברם יש עוד נ"מ לענין איסור שויא אנפשי חד"א שאם נחליט כדעת הנוב"י שהוא מטעם נאמנות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כדאיתא בכריתות ולא מטעם נדר כדעת מהרי"ב עי' פ"ת יו"ד סי' א' סקי"ח א"כ אם נדון זה דדבר המקבל טומאה לא בא אלא מכח שויא אנפשי' חד"א אין בזה משום מראית העין שיהא אסור לטבול בתוכה אפילו בחדרים וכמ"ש בשו"ת הרמ"א סי' ב' וראייתו היותר העצומה מזה שאמר הכתוב והנה יצחק מצחק אף שאמר לאבימלך אחותי היא ועיין בזה ביו"ד סי' קפ"ה בט"ז וש"ך ופלתי בדין נתנה אמתלא לדברי' כתב שצ"ל כמ"ש בזוהר וישקף אבימלך בעד החלון היינו החלון דחכמתו מטעם שאסור לשמש לעין רואה והנה הרוחנו ממילא שנודע לנו שהרמ"א ס"ל הדעת הנוב"י ולא כדעת מהרי"ב כמובן ופשוט) וברוב שאובין גם להרשב"א והראב"ד אסור ובמעיין מרודד שיש בו מ"ם סאה (ובאר דין מעייין יש לו כמ"ש הש"ך בשם הב"י סק"מ וכן הבין הח"ס יו"ד סימן רי"ב בדעת הרא"ה ועיין ב"ש סי' קכ"ח ס"ק ט"ז ופ"ת ס"ק ל"א וג"ש בשם הנוב"י בכוונת הב"ש יע"ש) לכו"ע אינו נפסל בשאובין:
והנה יען כי בימות הקיץ אשר המים מתייבשים קשה לצאת דעת המחמירים במקוה כמו שביארנו לזאת העצה הנכונה להשתדל אחר מקוה של מעיין הנובע דשם ליכא חשש ברביית שאובין וגם בקל לנקות אותה ע״י שיעשו מחיצה באמצע ובה ינקב כשפ"ה עי' ש"ך ס"ק קי"ז ומטעם שאכתוב לקמן ובעת שינקה המים של צד אחד ימלא צד השני בשאובין ואחר כן יכנסו המים לצד הראשון וכך לעולם עז"ה בצד אחד יטבלו וצד אחד יעמוד נקי תמיד אך אם מקום הנובע אינו רחב שיחזיק מקום שני מקואות ולפירוש הר"ש פ"ה דמקואות מ"ב אין דין מים אלא במקום הכובע מעצמו ולא עד מקום שהרחיבו כביעתו ועיין בש"ך ס"ק י"א ואשר ע"כ טוב ליזהר שצד המעיין יעמוד נקי ולא לטבול כ"א במקוה וממעיין ימלאו בכל פעם להמקוה וכבר כתבתי שינקב בו את המחיצה כשפ"ה ובעת הטבילה יהיה הנקב פתוח לחוש לדעת הסוברים דאף שמעיין אינו נפסל אפילו ברוב שאובין הני מילי היכא שהם במעיין אבל אם הלכו למקום אחר דין שאובין עליהם והו"ד בש״ך ס"ק מ"א וס"ק קי"ב וכתב ע"ז וטוב להחמיר לכתחילה ועי' בזה בספר קנ"ס להרש"ק דף מ"ה סי' ג"ן:
וב אופן הזה שכתבתי יכולים להוסיף עוד כמה מקואות וכלם יהיו כשרים ומותרים לכתחילה לדעת כל הפוסקים ואף לפירוש הר"ש דלעיל שס"ל שאין דין מעיין אלא במקום הנובע אפי"ה מלבד שכל הפוסקים פירשו אותה המשנה דמעיין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו כו' באופנים אחרים כמו שיראה הרואה שם בהרא"ש וברמב"ם פ"ו ממקואות הל' י"א ושם בהשגות הראב"ד ובר"ן בפ' במה אשה זאת ועוד כי גם הר"ש בעצמו כתב שם סופ"ק בהרחיבו מקום נביעתו שאין לו דין מעיין אלא לטהר בזחילה אבל לטהר בכל שהוא דין מעיין עליו וא"כ לענין לחוש לדעת הראב"ד והרשב"א שכתבנו אין חילוק בין מעיין שבא מעצמו או שהרחיבו מקים הנביעה ואולם לפירוש הר"ש אין לזאת המקוה שבאה ממעין שריבו עליו שאובין וגם לזה המעיין גופי' אין להם דין מעין אלא לטהר בכל שהוא אבל לא לטהר בזחילה וכ"ש דלזבין פסול ולשאר הפוסקים דלא ס"ל כפירושו לדידהו ס"ל דהמים שריבו עליו נטהרו ע"י זריעה בתוכו כמ"ש הט"ז שם סק"ג והמקוה שבאה ממנו כשר אפילו לזבין וכמ"ש הט"ז שם סק"כ במעיין שהוא משוך ולדעת מהרי"ק שהובא בש"ך סק"ל וס"ק ק"ח אפילו שהופסק המעיין ממנה מ"מ כיון שהיתה ריקנית ולא באה אלא ממעיין עדיין יש לה כל דין מעיין אמנם הש"ך חולק עליו) וכדברי מהרי"ק הבין הב"י בדעת הר"ש והרא"ש והטור אכן כל חד לשיטתו להר"ש דוקא כשבאה ממעין שלא ריבו עליו שאובין ולדידהו אפי' ממעין שריבו עליו שאובין:
ומעתה בעשיית המקוה שכתבנו יש חילוק בין פירוש הר"ש לפירושם לענין ניקבו או נסדקו כותלי המקוה משום חשש זחילה וכמ"ש שם בש"ע סעי' נו"ן ועיין בזה בשו"ת מעיל צדקה סי' ט"ל באריכות עד סי' מ"ב ואפי' באין סדק מ"מ יותר נכון שתטבול במעין לחוש לדעת בה"ג שפסק דטעונה מים חיים וז"ל בהל' נדה דף פ"ה (דה"ר) והיכא דאיכא דוכתא דקריר עלמא ולא יכלה איתתא למיטבל אסירא ולא משתריא עד דטבלה במים חיים עכ"ל וכן כתב רש"י בפ' במה אשה בשם רבו ר"י הלוי דזבה טעונה מים חיים ובנדה דף ס"ז כתב כן בשם יש מפרשים אכן בפרק במה אשה ובנדה סתר רש"י לפירושם אבל בסנהדרים דף פ"ז כתב רש"י בסתם דטבילת זיבה במים חיים וז"ל ואם ראתה ג' ימים רצופים הויא זיבה לקרבן וכטבילת מים חיים והב"י כתב זה בשם רש"י דמס' בכורות לחד לישנא וכתב שהתוס' בפ' במה אשה סתר זה והוא מברייתא דת"כ חומר בזב מזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים והרשב"א בת"ה שער השביעי הביא ממשנה פ"ק דמקואות דתנן למעלה מהן מים חיים שהן טבילה לזבים ואמנם מה לנו להאריך בזה כבר ידוע הוא כי קי"ל דאינה טעונה מים חיים ובזה אסיים ומחיה חיים יזכינו לראות בטבילת כה"ג בחיל ע"ג שער המים מקום המקודש מהר הבית וירושלים כ"ד זעירא דתלמודייא:
הק'
מרדכי לוריא