דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא
סימן מב
נתתי אל לבי לעיין בזה שכתב החוו"ד בכללי ס"ס אות כ' על מ"ש הש"ך שם דבספק איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור הולכין לחומרא שכתב עלה וז"ל והכר"ו רוצה להוכיח דמותר מכמה הוכחות כו' וממקום שהביא ראיה לסתור דברי הש"ך משם מוכח להיפיך כו' מה שהביא מהא דאתרוג אינו ניטל בבה"ש דשביעי שכתב הר"ן הטעם משום דהוי ספק דרבנן אף דאתחזק בחיובא ואין משם ראיה כלל דהתם היינו טעמא כיון דנטילת לולב הוא איסור מדרבנן לא דחינן איסור דרבנן מקמי ספיקא כו' ותדע דאלת"ה ודאי דהיה צריך ליטול בלא ברכה כו' עכת"ד ששייך לזה ולפע"ד נראה להביא ראיה לסברת הכר"ו דטעם הר"ן גבי לולב רק משום דהוי ספק דרבנן מהא דהר"ן פרק ערבי פסחים גר' הא דאמרינן והשתא דאיתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי הסיבה וכתב עלה הר"ן אע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ״מ הכא בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרווייהו הא מעיקרא מצות הסיבה לגמרי עכ"ל. נשמע מזה דאי לאו משום שלא תיעקר תקנתם הוה מהני טעמא דספק של דבריהם לקולא לפטור אף דאתחזק בחיובא בהסיבה וגם ברכה ליכא בזה וכן לטעם הראשון שכתב שם בר"ן דכיון דהסיבה לאו מלתא דטרחא הוא עבדינן לרוחא דמלתא נשמע ג"כ דבמקום דאיכא טירחא או באיסורין שיש הפסד אמרינן שם ספק דרבנן לקולא וכן מצאתי בשו"ת הריב"ש סי' רכ"א שכתב דמי ששכח אם נטל לולב ביו"ט שני אין צריך ליטול אפי' בלא ברכה דספיקא דרבנן היא כדמוכח מההיא דספק קרא ק"ש וספק אמר אמת ויציב עכ"ל הרי דהטעם דגבי לולב אינו משום איסור טלטול ועיין במל"מ פ"א מהל' מגילה הל' י"א במ"ש לענין עירות המסופקות ובמ"ש שם מתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"א:
ועי' תוס' פסחים דף ט' ד"ה כדי שתהא דס"ל בתירוץ הראשון דבדרבנן מוליא ספק מידי ודאי אפי' בדאתחזק איסורא כגון שודאי היה חמץ ספק אכלתה אך יש לדחות משום דספק אכלתה עדיף משאר ספיקות כמ"ש שם התוס' בד"ה ואת"ל אמנם המל"מ פ"ב מהל' חו"מ בדין עכבר נכנס ועכבר יוצא האריך להוכיח דספק אכלתה גבי עכבר הוה ספק גרוע ומשו"ה אינו מועיל זה הספק היכא דאתחזק ודאי חמץ נשמע דספק שאינו גרוע מועיל אפי' בדאתחזק ודאי חמץ דכיון שביטלו דשוב אינו אלא מדרבנן תלינן לקולא והרי מכאן אתה דן לנידון הפלתי דהלכתא כוותיה בהנז' דהא בחמץ יש להחמיר בספיקו יותר משאר איסורין מטעם שכתב הה"מ שם הל' יו"ד בשם הרא"ה וז"ל כיון דבדיקת חמץ תחילתה על הספק (עיין בקש"ה) החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם וכן עיקר עכ"ל ועם כל זאת פירש המל"מ דעת הטור דבספק שאינו גרוע מועיל לפטור מבדיקה אפילו בדאתחזק דהיינו שהעכבר בודאי הכניס שם חמץ ועי' סי' תל"ט במג"א ובמחה"ש סק"ה הטעם בזה:
ואגב גררא ראיתי להודיע שאין אנו צריכין לומר בדעת המל"מ בהטור דס״ל דספק אכלתה הוי ספק גרוע דלפי"ז הטור פליג על התוס' דס"ל דספק אכלתה עדיף משאר ספיקות אלא יש לחלק בין חולדה לעכבר ולומר דבעכבר גם התוס' מודה דהוי ספק גרוע וכמו שהובא שם במל"מ בשם בעה"מ דבעכבר עודה רבא דשיורי משייר ולא הוצרכתי לזה אלא משום שראיתי להפ"ת בנ"צ יו"ד סי' ק"י שכתב לחלק בין מדורות הכושים לקמץ משום דגבי טומאה בעינן כזית אף למגע ולמשא משא"כ גבי חמץ דגם בפחות מכזית חייב לבדוק ולבער לשיטת התוס' דטעם הבדיקה שמא יבא לאכלו זת"ד אכן זה אינו דאדרבא בטומאה יש להחמיר דהא עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא מדין תורה כדאיתא ברמב"ם הל' טו"מ פ"ב הל' יו"ד וע"ש בכ"מ:
ולבד מזה לפי חילוקו הוצרך לבא לדחוקים לומר דהמקשה שהוקשה ממדורות הכושים אחמץ סבר כדעת רש"י דטעם הבדיקה כדי שלא יעבור בב"י ובב"י ובפחות מכזית אין צריך לבדוק ומה יענה ביום שידובר בו הב"ח בסי' תכ"ו שרש"י אינו חולק על התוס' שגם הוא מודה דבדיקה שאחר הביטול הוא מטעם דלא אתי למיכל מניה ואין מי שסובר דטעם הבדיקה שאחר הביטול אינו אלא משום חומרא דב"י וב"י לחוד ובהכרח לומר דסברת המקשה היא סתירה להב"ה וא"כ למה הניח התרצן בטעותו ולא רצה לתרץ לו דבחמץ יש חשש בפחות מכזית דהא לכו"ע הבדיקה שאחר הביטול הוא משום שלא יאכלנו וא"כ יש חשש שלא אכלה כולה משא"כ גבי טומאה דאין חשש שלא אכלה כולה רק שלא ישוייר כזית ואגב אורחיה היה מלמדינו דפחות מכזית חייב בבדיקה ומדלא תירץ כן בע"כ יאמר דגם התרצן סובר דפחות מכזית אינו חייב בבדיקה דטעם הבדיקה אינו אלא משום חומרא דב"י וא"כ קשה על הב"ח כיצד לא הרגיש בכל זה וגם התוס' למה לא העירו לומר דמוכח מהכא דטעם הבדיקה אינו משום סמא יבא לאכלו ומכל זה נראה שאין לחלק בזה אלא כמו שכתבתי:
ואיך שהוא עכ"פ חזינן בדעת הטור וגם להתוס' דבספק שאינו גרוע תלינן לקולא בדרבנן אפילו בדאתחזק ועפמ"ג כללי ס"ס אות כ' בד"ה שוב התבוננתי שדעתו להקל דלא כהש"ך והא דספק הניח עירוב אסור משום דספק הניח גרע טפי וסיום דבריו דכל שיש ספק אם נעשה מעשה להתיר כגון ספק הניח או ספק טבל הטמא או לא טבל כל כי האי ספיקו לחומרא והן אמת כי דבר זה סובל אריכות לסתור ולבנות אכן יען כי אני לא באתי כעת אלא להעיר על השגת חוו"ד לפליתי בטעם הר"ן גבי אתרוג והשאר אינו אלא אגב גררא לכן קצרתי ופה תהיה שביתתי ותפלתי מהשוכן במעונה עשה עמי אות לטובה גל עיני ואביטה כי ששון לבי המה: