אור ברסלב

דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא

סימן לט

סימן לז

ראיתי בספר מנחת יוסף על דיני שו"ב ד"ע נדפס שם תשו' גאון א' מגאוני דורינו נ"י בדיני הפ"מ אם השואל עשיר ואירע שאלה אצלו בדבר שמכשיר המורה בה"מ אם מותר להמורה לאמר תנה לעני ויוכשר ופסק שם להתיר ויסודו מהא דאמרינן להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וכתב שם בפירש"י דהואיל אם ימכרנה לנכרי לא יקח כ"א דבר מועט מצוה עליו לתתה לגר תושב בחנם וא"כ ק"ו גבי עני ישראל דהא אם יטרוף לא יקח כ"א דבר מועט במחירו כו' רק יודיע להעני משום גניבת דעת זת"ד ואחרי המה"ר מכת"ר הנני אומר כי מלבד שכתבו התוס' בע"ז דף כ' דדין זה נתינה לגר דוקא בנבילה שאינה אלא דבר מועט לישראל משום שלא היו נכרים מצוים ביניהם וממילא נשמע דבזה"ז שנכרים מצויים אף שלא ימצא למכור לנכרי כ"א בפחות משויה עכ"ז אינו נקרא בשביל זה דבר מועט אצלו שעי"ז יתחייב ליתן לגר דאל"כ הדרא קושית התוס' שם לדוכתה דהא כל חפץ לא ימכור כ"א בפחות לבד מן התגר ובהכרח לחלק בין מכירה בזול מעט למכירה בזול הרבה כדי שלא יקשה קושית התוס' ועי' בחו"מ סי' קע"ה סעי' מ"א:

זאת ועוד הא הש"ך בהנהגת הוראות או"ה בד"ה עוד נראה הבין דעת הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה ובתשו' הרשב"א המובא שם כי דעתם דהחילוק בין הפ"מ לאין הפ"מ הוא רק באיסור דרבנן ומטעם דלא העמידו דבריהם במקום ממון והוא מהירושלמי פ״ז דשביעית הל' ד' שהובא בש"ך סי' קי"ט ס"ק כ"ז דכל דבר שאיסורו אינו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה הרי חזינן שלא העמידו דבריהם במקום ממון וכ"ש במקום שיש מי שמתיר זהו טעם ההיתר הפ"מ (ואגב גררא בדברי בזה ראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' פ"ג לתרץ קושית הר"ן נדרים דף נ"ב למה מחלקינן בדבר שיל"מ בין מינו לאינו מינו לומר דדוקא במינו אינו בטל ותירץ בתשו' הנז' משום דדבר שיל"מ שאין שום הפסד בזה אם אינו בטל לכן חיישינן לדברי ר' יהודא דס"ל כל מין במינו לא בטל משא"כ במין ואינו מינו שאין שום אדם מחמיר לכן גם דשיל"מ בטיל עכ"ד ולע"ד אחרי המקכ"ת זה אינו דהא כתבו התוס' ביבמות דף פ"ב ד"ה ר"י דדוקא לח בלח לא בטל אבל יבש ביבש בטל גם לר"י והא דדבר שיל"מ לא בטל דוקא במינו הוא מוסכם גם לדעת התוס' ועוד לפי סברתו צ"ל דשיל"מ לא בטל הוא מה"ת ודלא כמו דקי"ל ועיין בדברי מרן כ"מ ובמל"מ פ"ז הל' מעילה מ"ש בקושית התוס' דשם שהוקשו לבטיל המטבע ברובא שכתב שם מרן דדשיל"מ לא בטל מה"ת והמל"מ והבאים אחריו השיגוהו וצ"ע והן אמת דגם לטעם הר"ן צ"ל דדשיל"מ מה"ת לא בטל אבל עכ"פ הקושיא הראשונה ניחא לדידיה דאף אם נימא דר"י מודה ביבש עם יבש דבטל מכל מקום רבנן דפליגי עליו וס"ל שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם לדידהו אין חילוק בזה בין לח ליבש ורק לר"י דס"ל לילך אחר דמיון העצם יש לחלק ולומר דדוקא לח בלח לא בטיל משום דהטעם שכל דבר הדומה לחבירו מעמידו ומחזקו לא שייך אלא בלח שמתפשט ומתערב זה עם זה משא"כ יב"י שהאיסור מונח במקומו אבל לרבנן דס"ל לילך אחר דמיון ההיתר אין לחלק בין לח ליבש וא"כ לטעם הר"ן ניחא דין דישל"מ בי"ב ולטעם שו"ת הנז' קשה ועוד לבר מן דין קשה עוד אחת דידוע שס"ל להרמב"ם הטעם דחמץ אינו בטל משום שהוא דשיל"מ וכתב הה"מ ומשים חומרא דחמץ החמירו גם במין באינו מינו וא"כ הא ניחא אם מב"ע בדשיל"מ מדינא לא בטל אבל אם גם זה אינו אלא משום חומרא בעלמא איך שייך עוד להוסיף חומרא להחמיר גם במין באינו מינו ועיין בר"ן פ' כ"ש שכתב בדעת הרמב"ם דהא דפסק רבא דחמץ אינו בטל לאו מטעמיה דרב דס"ל כל מין במינו לא בטל אלא הטעם הוא משום שהוא דשיל"מ ומבואר מזה דטעם דשיל"מ אינו משום דחוששין למ"ד כל מין במינו לא בטל ודוק) ולפי"ז איך נוכל לומר שיתן לעני ויוכשר הלא אף כשיוטרף אין הפסד לעני רק מניעת הריוח הוא אצלו ואנן קי"ל לענין חוה"מ דמניעת הריוח לא מקרי דבר האבד אפילו למאי דקי"ל דמלאכת חוה"מ אינה אסורה אלא מדרבנן דהא הרא"ש הכריע ברי' מ"ק דאיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן ושם בסוף פ"ק אות כ"ג גבי דין ודבר האבד מותר וכתב עלה ולא מקרי דבר האבד אלא שחסר מן הקרן כגון זיתיו הפוכין ושאר דמייתי התם אבל אם השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד עכ"ל והובא זה בב"י סי' תקל"ט ועוד כתב שם הרב"י בשם ר"ת דלא קרינן דבר האבד אלא זרעים שיבשו ותאנים דמתלעי שהקרן נפחת אבל מה שלא בא לידו לא מקרי דבר האבד:

ואפי' למאי דכתב שם הב"י דאם נזדמן לו סחורה שאינו מצוי גם מניעת ריוח מקרי הפסד אפ"ה הא סיים שם דהטעם הוא לפי שמקח וממכר גם ביו"ט אינו אסור אלא מדבריהם גזירה שמא יכתוב ובחולו של מועד התירו זה ועוד הא כתב שם בשם הרמב"ן דפליג וס"ל דאפילו ריוח כזה שאינו מצוי ג"כ אינו כדבר האבד ואסור לקנות כדי להרויח וע"כ לא פליגי אלא בסחורה אבל במציווה כתב שם הטור בשם הרא"ש דאפי' לדידי' דס"ל דמקח וממכר בסחורה שאינו מצוי מקרי הפסד מ"מ במציאה אסור וכתבו שם הב"י והפרישה בשם הרא"ש טעם לזה לפי שבמציאה ליכא שום פסידא אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא ולפי"ז בני"ד דגרע ממציאה דהא עדיין לא בא לידו (ועדיף ממציאה בודאי אי אפשר לומר) וא"כ הא ודאי דלא מקני הפסד ושמעתי מרב אחד שאמר לי אולי בשעה שנעשה בה הרעותא אצל העשיר שאינו ראוי לו אלא למוכרה בזו הרגע זכה בה העני דוגמת הא דאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה כן נאמר בני"ד אמנם השבתי לו דזה אינו דבשלמא בעלמא כגון בגיטין דף ל' במלוה מעות לכהן שהתקינו שימכור את התרומה ויעכב המעות לעצמו בפרעון החוב התם טעמא רבא איכא כדי שימצא הכהן מעות להלואה ובהני דפ' הנזקין עשו כן משום דרכי שלום ובשנים אוחזין גבי השוכר את הפועל ילקוט בנו אחריו משום דעניים גופייהו ניחא להו ובבכורות גבי כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות פירש"י הואיל ומעיקרא הוה שייכא ביה יד כהן הרי בכולן יש טעם לזה שהתקינו לעשות את שאינו זוכה כזוכה ומדין הפקר ב"ד עשו כן כיון דממונא הוא אבל בני"ד מי זיכה זה להעני מדין תורה גם להעשיר ראוי לאכלה וא"כ בודאי דאינו חייב ליתנה להעני ורבנן ג"כ מאיזה טעם יזכו בזה להעני הא לא דמי לנבילה דנבלה היתר גמור לגר משא"כ בכאן שאינו מותר לו אלא מטעם הפסד וכבר ביארנו שזה אינו נקרא הפסד וא"כ למה יזכו אותו בדבר שאינו מותר לו אלא מטעם הפסד הא במקום מניעת ריוח כזה העמידו את דבריהם אליבא דכו"ע כמו שביארנו לעיל:

ואכתי פש גבן לברורי בזה דמניעת ריוח לא מקרי הפסד שאין להקשות הלא הש"ך לסברתו שכתב שם דסמכינן איחיד במקום הפ"מ מטעם דלא העמידו דבריהם במקום ממון הביא ראיה מהא דכל שאין איסורו אלא מדבריהם מותר להסתחר בו וא"כ לכאורה משמע דגם מניעת ריוח מקרי הפסד דשאני התם כיון שהוא דבר המצוי תמיד ופעמים שחיי אדם ופרנסתם תלוי בזה לכן אפילו הרוחה מקרי הפסד מקח, שכתבתי לעיל בשם הרא"ש דביטול מקח וממכר פסידא הוא וכן מבואר מהב"י שכתב שם לחלק בין מציאה למו"מ וז"ל מתוך שבני אדם מרויחים בו פרנסתם דעתם עליו והלכך חשיב דבר האבד אבל מציאה מתוך שאינה מצויה כלל כמעט אין דעתם של בני אדם עליו לא חשיב דבר האבד עכ"ל (וכן מצינו בהלואת רבית לנכרי דאפי' למאן דס"ל דטעם איסורו משום דלמא אתי למסרך דלא שייך שם תירוצא של התוס' מציעא דף ע' ד"ה תשיך שכתבו ועוד שאנו שרויין בין האומות כו' אפ"ה כדי חייו התירו ועיין במל"מ פ"ה מהל' מלוה רי' ה"ב הרי דריוח שחיי אדם תלוי בו לא העמידו דבריהם:)

ואיברא כי בדברי הש"ך שכתב דלא העמידו דבריהם במק"מ יש לטייל בהם ארוכות וקצרות ובפרט להסוברים דאיסור סחורה בדברים שאסורים מה"ת אינו אלא מדרבנן כמ"ש בט"ז יו"ד רי' סי' קי"ז דמזה נראה שהעמידו דבריהם במק"ע ואין לחלק בזה בין מניעת ריוח להפסד. מטעם שכתבנו לעיל דמניעת ריוח כזה מקרי הפסד אך לאשר כי זה אינו נוגע לני"ד לא אאריך בזה אמנם מכל האמור מבואר דמניעת ריוח מהשאלה של העשיר לא מקרי הפסד וממילא נשמע דמטעם שכתב הש"ך להתיר בהפ"מ אי אפשר לומר לומר שיהא מותר לומר להעשיר תנה לעני ויוכשר ולזאת לבי אומר לי כי קשה להאמין שיצא דבר זה מפי גאון ישראל כמוהו רק השומע שמע וטעה ובפרט אחרי כי הגאון מהרי"ש נשאל בני"ד בשו"מ אהדת"כ ח"ד סי' קכ"ח בד"ה והנה בשנת וכתב לאיסור מי ירום ראש נגדו להקל בלי ראיה מפורש (ומזה שמאכילין את עניים דמאי אין להביא ראיה דשאני התם הם אמרו והם אמרו כמ"ש בשו"ת הריב"ש רכ"א) מפורש בספרן של ראשונים כמלאכים כי כן מותר להורות ואסיים בתפלה. גל עיני ואביטה נפלאות:

נאם

מרדכי לוריא.

תוכן העניינים

דברי מרדכי (לוריא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה