אור ברסלב

דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא

סימן טו

סימן יד

שנית להנ"ל

וע"ד בקשתו ממני להודיעו אם ראיתי בספרי הפוסקים מי שחולק על דברי גאון עוזינו רוח אפינו הנוב"י מהד"ק יו"ד סי' צ"ג בענין אמירת לשם יחוד נעתרתי לבקשתו וכדי שלא יהיה דברי כספר החתום אמרתי לבאר הצריך לזה הנה הרב השואל ששאל מהנוב"י הביא ראי' מגט דאמרינן בריש זבחים דצריך שיאמר בפירוש בפיו שעושה לשם גירושין ומאור עינינו אשר מפיו אנו חיים הוא הגאון נוב"י דחי דבריו ואדרבה הביא משם סתירה לזה דהרי הגמרא מחלק שם בין אשה לקדשים משום דאשה סתמא לאו לגירושין עומדת ולכך צריך שיאמר בפה אבל קדשים להכי סתמן כשרים לפי שסתמא לשמן עומדים ואשר ע"כ אינו צריך לאומרו כלל דאם במצוה שיש ברכה לפניה אין הזמנה גדולה מזו ואם אין בה ברכה טוב לומר הכני עושה זה לקיים מצות בוראי וכן היה נוהג בעצמו עכת"ד וראיתי להגאון הלדי' בעל באר מים חיים בספרו שער התפלה שיצא לחלוק והרבה לתמוה עליו דהא רוב הפוסקים ס"ל דמצות צריכות כוונה ומוכח מזה דלא דמי מצות לקדשים דסתמא לשמן עומדים דבקדשים כבר היה להם הכוונה בעת הפרשתם ולשם זה הביאן עתה למקדש להקריבן ולזאת אמרינן דבסתמא לשמו הראשון שקראו להם הבעלים עומדים משא"כ עשיית המצות דעדיין לא היה בהם שום כוונה ולכך הוא דומה ממש לגירושין דבסתמא לאו לגירושין היא עומדת וצריך הסופר להוציא כוונתו בפירוש ואינו מועיל מחשבה וה"ה הכי נמי בעשיית המצות צריך להוציא כוונתו בפירוש ע"ש וכן הביא בספר עיקרי הד"ט כי בספר שמחת הרגל מחא אמוחא דהא שמעתתא דהרב נוב"י:

וכעת מצאתי בשו"ת תפארת יוסף אה"ע סי' כ' שדחה דברי שניהם להנוב"י ושער התפילה וז"ל לע"ד נראה אחר מכ"ת הגאונים הקדושים הללו אשר דבריהם תמוהין מאד ומקודם הנני מתמיה על הגאון הנוב"י שמדמה מצות לקדשים דסתמא לשמן עומדים והרי התוס' כ' שם דאשה סתמה לאו לגירושין עומדת ואפי' בזינתה לאו להתגרש בגט זה עומדת דיכולה להתגרש בגט אחר משא"כ קדשים דמוכרח להקריב קרבן זה שהפריש וא"כ לפי״ז ממילא בכל המצות שייך האי טעמא כמו בגירושין דאטו דוקא בלולב זה או בתפילין אלו מוכרח לצאת את המצוה דהרי יכול לצאת באחרת ודומה ממש לגירושין ולא דמי לקרבן דרק בקרבן זה שהפרישו הבעלים מוכרח לצאת וע"כ סתמא לשמן עומדי'. ולפלא בעיני על הנוב"י אשר נעלם מאתו לפי שעה דברי התוס' הנ"ל אולם באמת בלבד זה נוראות נפלאתי על שני הגאונים הנ"ל כי לע"ד צדקו דברי שניהם דלא דמי לקרבן ולא לגט דשם בקרבן ובגט משום דהעושה המצוה אינו עושה בעצמו המעשה רק אחר כמו בקרבן דהכהן מקריב בשביל הבעלים וכן בגט דפשטות הסוגיא מיירי שם באופן דהסופר הכין עצמו לכתוב גיטין על שמות אלו לכשיזדמן איש ואשה שיהיו שמם כך לגרש בגט זה וכיון דהבעלים בעצמם לא עשו המעשה רק אחר א"כ לא ניכר מחשבתו מתוך מעשיו דעושה לשם בעלים וע"כ צריך הסופר לומר דכותב הגט לשם איש ואשה זה ובקרבן ג"כ היה צריך הכהן לומר דמקריב לשם בעלים אלו לולי האי טעמא דמסתמא לשמן עומדין כיון דהבעלים בעצמם הפרישו את הקרבן משא"כ בשאר מצות דהאיש גופא עושה מעשה המצוה כמו במניח תפילין וכדומה א"כ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעושה המעשה רק לשם מצוה ע"כ לא צריך לומר בפה כו' ע"ש:

ולכאורה יש לדקדק דהא כתב בש"ע ק"ח סי' י"א גבי טווית ציצית דצריך שיאמר בפירוש בפיו שעושה לשם ציצית וכן בסי' ל"ב צריך שיאמר לשם קדושת תפילין וביו"ד סי' רע"ד שיאמר לשם קדושת ס"ת וכל אלו מיירי אפי' כשעושה שה ע"י עצמו אמנם אחר העיון זה אינו פרכא אלא צריך לבאר למה דוקא בהני פסק הש"ע דצריך שיאמר בפיו ולא כתב כן גבי תקיעת שופר ולקיחת לולב ובשאר מצות דצריך שיאמר דכוונתו לצאת זאת המצוה ובהכרח לומר דשאר מצות אינו דומה לציצית ותפילין וספר תורה דהא הטוויה וכתיבה אינו מצוה רק לבישת הציצית והנחת התפילין הוא המצוה ולזאת בטוויה וכתיבה מחשבתו אינו ניכר שעושה לשם מצוה ואשר ע"כ צריך שיאמר בפירוש אבל בעת עשיית גוף המצוה כמו בתוקע ובמניח תפילין ובאוכל מצה עשייתו מוכיח עליו שעושה רק לשם מצוה ואשר ע"כ אינו צריך לאמירת פיו ועיין או"ח סי' תע"ה סעי' ד' ובח"י שם ס"ק י"ח ובאה"ע סי' קל"א בב"שסק"ח במ"ש שם בשם סמ"ג דצריך הבעל לומר בפיו שכותב לשמה ע"כ ומדלא נקט לשמו ולשמה נראה דבשביל עצמו אינו צריך לאמר דעשייתו היא כתיבתו מוכיח עליו והגם דכתיבת ס"ת היא גוף המצוה ואפי"ה צריך שיאמר בפיו שאני התם דאולי בדעתו שלא לכתוב אלא בתורת חומשין ולזאת צריך שיאמר בפיו שכותב לשם קדושת ס"ת ועיין יו"ד סס"י רפ"א בהגה והנה כל זה כתבתי להודיעו דעת הפוסקים אולם כשאני לעצמי לא ידעתי מאי נפקא מינה אם יש איזה פוסק החולק עליו או לא דלו יהיה דבפוסקים לא מצינו שום חולק עליו (או שנאמר בזה כפי מ"ש בתשו' תועפת ראם יו"ד ל"ה דאנו קבלנו עלינו הוראת הנוב"י והגם דשם בא"ה סי' ס"א לא חש לזה שפסק בנוב"י מה"ת קי"ד דסידור הגט בעי ב"ד של שלשה מטעם דהוי כמו דין דע"י הגט תבעה הכתובה ודמי לחליצה דפסול בלילה מהאי טעמא שאני התם דטעמו שלא חש כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים. ובעיקר דין זה הובא בפ"ת סי' קנ"ד חבילו' תשובות ואגב שראיתי שנתגלגל להביא פה דעת הגאון בעל תועפות ראם אשר לא הובא שם במ"ת אמרתי מצוה להביא עוד בזה מן החדש והוא מ"ש בשו"ת תפארת יוסף א"ה סי' כ"ג לחלק בין גט בעל כרחה לגט הנעשה מדעת שניהם משום דדין לא הוי רק אי הוי זכות לזה וחוב לזה דזהו עיקר הדין מי הזכאי ומי החייב אבל בנתרצו שניהם לא שייך דין וע"כ י"ל דרק במגרשה בעל כרחה אז הוי כמו דין משא"כ אם הוא מדעתה לא הוי כמו דין כו' וגם טעם תביעת הכתובה לא שייך בזמנינו משום דמפשרין עצמן קודם נתינת הגט ואם כן לא שייך לומר דכדי דמיין כו' ע"ש והנה בכל דבריו לא דחה אלא סברת הסוברים דסידור הגט עצמו בעי שלשה אבל סברת הח"ס בא"ח סי' נ"א השאלות ששואל הרב להסופר ולהעדים זהו קבלת עדות ובעי שלש מן התורה עדיין במקומה עומדת ואשר ע"כ לכל הפחות משעת חקירת העדים ואילך צריך להיות שלשה דיינים כשרים ולע"ד נראה דגם בשביל זה אין צריך שלשה דהא עיקר טעמו של הח"ס משום המעשה ב"ד ובתשו' הריב"ש (דפו"ק) סס״י ש"צ פסק דעידי הגט יכולין להיות דיינין בהמעשה ב"ד שנותנין לה ולא אמרינן בזה אין עד נעשה דיין יע"ש שכן השיב לו רבו הר"ן). מ"מ מאחר דעפ"ד מקובלי' צריך לאומרו פשיטא דלדברי הקבלה שומעים ואף שהכנה"ג בסיף סתרו בכללים הביא בשם הרדב"ז דהיכא דגמרא חולקת עם הקבלה הלך אחר הגמרא ועיין בשו"ת שו"מ מה"ת ח"ד סי' קע"ג שכתב הטעם בזה דלא עדיף קבלת הזוהר עפ"י נסתר ממה דדרש ר"ש טעמא דקרא עפ"י נגלה ולא קי"ל כר"ש בזה כל דסותר להדין כו' וכ"ש מה שהוא עפ"י סוד דאין לנו עסק בנסתרות ע"כ) מ"מ זה לא נאמר אלא בדבר שהוא מפורש בגמרא אבל בדבר שאינו מפורש אלא בדברי הפוסקים אחר הקבלה הולכים כמו שמתבאר מדברי מרן הב"י באו"ח סי' קמ"א וז"ל ומתוך דברי הרא"ש ז"ל שכתב רבינו יתבאר לך שצריך העולה לקרות בנחת עם הש"ץ כדי שלא תהא ברכתו לבטלה אבל בס' הזוהר פ' ויקהל כתב שאסור למקרי באוריית' בר דיבור חד בלחודוי כו' וכיון שלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו שש"ץ הוא הקורא העולה אסור לקרות אע"פ שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מ"מ מאחר שלא נזכר זה בגמרא בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים עכ"ל:

והן איברא דיש להעיר דהא מבואר בב"י סי' הנז' דתפילה וקריאת התורה כי הדדי נינהו לענין שלא להשמיע וא"כ למה בסימן קמ"א פסק בש"ע שלא ישמיע לאזניו ונמשך אחר הבנתו בדברי הזוהר ר"ל לא כהבנת רבו ולא כהבנת הרמ"א שם בד"מ ובסי' ק"א גבי תפלה לא חש לזה וכתב שישמיע לאזניו ואפשר דהב"י גופיה הרגיש בזה וכתב שם בבד"ה וז"ל ומ"מ הזוהר שכתבתי בסי' קמ"א מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו עכ"ל ור"ל דאסור להשמיע תפילתו לאזניו:

והרב ע"ת רצה לחלק בין תפילה לקריאת התורה לדעת הזוהר ונראה כי נעלם ממנו דברי מרן הב"י בבד"ה הנז' ועיין בד"מ ובדרישה שכתבו בדעת הזוהר דאף בתפלה אינו אסור להשמיע לאזניו אלא להשמיע לאחרים הוא דאסור ועיין פמ"ג א"א סי' ק"א סק"ג ושם בפר"ח הסכים לדברי בד"ה ואיך שיהיה עכ"פ חזינן למרן הב"י דאפילו בענין ברכה לבטלה הסכימה דעתו דעת עליון דמאחר שלא בא הדבר מפורש בגמרא אלא בדברי הפוסקים עם היות שהסכימו לדעת אחת עכ"ז פסק שלדברי הזוהר שומטין כ"ש בענין נוסח תפלה כמו בנידון שלפנינו דגם לדברי הפוסקים אין בזה אלא חשש קיצוץ בנטיעות (ועיין תשו' הריב"ש סי' קנ"ז והובא דבריו בספר עבודת הקודש בחלק העבודה פ' י"ג גם הרמ"א בתשובותיו בתשובה שהשיב למהרש"ל סי' ז' רמז על זה לעיין שם בריב"ש ועיין עוד תשו' רשב"ש כפי המונח בזכרוני הוא בסימן קפ"ח ותשו' מהרש"ל סי' צ"ח הובא בח"י סי' תפ"ט ותשו' ח״י סי' ר"י ונוב"י מה"ק יו"ד סי' ע"ד באמצע התשובה ומהד"ת חא"ח סי' ק"ז ותשו' תשובה מאהבה ח"א סס"י א' מ"ש בשם עצמו ובשם רבו ושם סס"י כ"ו) ועפי"ד חכמי מקובלים צריך לאומרו פשיטא דלדברי הקבלה שומעים כדמוכח ממרן הב"י ועוד י"ל דאף להרמ"א דפליג שם בד"מ על הרב"י וס"ל דאין לזוז מדברי הפוסקים מ"מ בניד"ד דאין כאן חשש ברכה לבטלה אפשר גם לדעתו הקדושה לא שבקינן בזה דעת המקובלים זהו מה שנראה לענ"ד להשיב לכת"ר ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אין דעתינו מכרעת ומי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראיני מתורתו נפלאות. הכ"ד ידידו הדו"ש וש"ת:

הק' מרדכי לוריא מעיה"ק טבת״ו.

תוכן העניינים

דברי מרדכי (לוריא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה