דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא
סימן ח
החוה"ש יחדיו יהי' תאמים על ראש ידי"ן וידיד עליון החריף ובקי בש"ס טובא ויורד לעומקא דדינא ידיו רב לו לערוך מילי מעלייתא דינא זוטא ודינא רבא בכל מילי דלפום ריהטא לא משא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ודין גרמא בחצות ליליא דוד הוה קאים וצלל במים אדירים להבין דעת ראשונים כמלאכים ואיזן וחיקר בדעת רחבה להעלות בכתב יפה וברה ולפי רוב הענוה לישרים נאוה שלח דבריו לאיש קטינא דארעא קדישא להשיבו דעתי דעת תורה בכל מאי דמסתפקא לי' למר ניהו רבא כש"ת מו"ה דוד ני' ראש וראשון לכל דבר שבקדושה דירתו עתה בעיר הבירה לונדן קמ"ר יע"א:
ע"ד שרצונו לשמוע דעתי בדין ש"ץ שקולו ערב ובעל תורה ומרוצה לעם אמנם מרננים אבתרי' ששתה ס"י וכת"ר הביא בידו מ"ש הרא"ם בח"א סי' נ"ו דאיסור י"ל קל מאד נסמך על משענת קנה רצוץ ורמז לי לעיין במג"א סי' שכ"ח סק"ט במה שכתב בשם תשו' הרמ"א זתד"ק:
איברא כי בדעתי הי' למשוך ידי מלהשיב בזה כי ידוע מ"ש התה"ד בפו"כ סי' ס"ב וע"ב בענין להורות בדין לצד אחד דרק באיסור והיתר מותר אבל בדיני ממונות אסור וגם בשו"ת הרד"ך (דה"ר) בית כ"ו חדר ה' כתב וז"ל אינו מן הנכון ומן הראוי להשיב אם לא אשמע דברי שניכם ואפי' לכתוב הנראה בעיני לאחד מבעלי דינין כו' וכ"ש שלא לפסוק כו' וכן כתב הרלב"ח (דה"ר) בסי' כ"ט ד' ל"ז ובשו"ת עבוה"ג סי' מ"ז וסי' נ"ח ועוד כמה אחרונים שכתבו כן ועי' בשו"ת שפת אמת ד' ס"ז עד צ"ה שהאריך בראיות באיסור דנא ובהא דת"ר בפי"נ דב"ד בתר ב"ד לא דייקי (עי' סמ"ע סי' י"ט סק"ב ושם באה"ג סי' רנ"ה סעי' א') והביא התקנה שעשו רבני איטליא דבמקום שיש רב לא יוכל רב אחר שחוץ לעיר לכתוב שום גזירה אם לא יהי' ברצון הרב של העיר יעו"ש ומחמת כל זה חשבתי שאינו מן הראוי להכניס עצמי בני"ד:
אמנם אחרי שובי נחמתי כי בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב כתב דכל זה אינו אסור אלא במי שמקובל לדון בין שני הצדדים אבל בדרך שאלה לית בזה איסור ועם שסיים כי בענין ממון יש מדת חסידות שלא להשיב לצד אחד מ"מ ראיתי בשו"ת המבי"ט (דה"ר) בח"ב סי' כ"א שכתב גם כי אין מן הראוי להשיב עד שיהיה נדרש משני הכתות מתרי טעמי שכתב הריב"ש סי' קע"ט (הביאו בהג"ה חו"מ סי' י"ז) עכ"ז נהגו המורים כשהמקום רחוק להשיב ואינם חוששים לכבודם אם תסתר התשובה מפני חילוף הטענות וגם נזהרים בדבריהם שלא ילמדו מתוכם לשקר כו' יעו"ש וכן ראיתי בשו"ת עבוה"ג סי' מ"ד שכתב וז"ל מן הידוע שאין להשיב על דיני ממונות לצד אחד אמנם כאשר ראיתי היכא שמצאו איזה סיבה ועילה השיבו ובהיות שגם אני עילה מצאתי שהדבר נוגע ליתומים קטנים ע"כ אמרתי להשיב כו' ועוד שם בסי' ל״ד באשר שיש בדבר שייכות אפרושי מאיסורא הנני להשיב וע"ש עוד בסי' קכ"ד ועי"ע בשו"ת מהרמ"פ סי' מ' וגם בשו"ת מהרש"ל סי' כ"ד בדין אלמנה שהשיב בדרך משא ומתן ולא כדרך פסק דין ויותר מזה ראיתי בס' כסא אליהו בסי' י"ז על מה שכתב הרמ"א שמא מתוכם ילמדו לשקר כתב עלה וז"ל באדם חשוב או אדם כשר ליכא למיחוש להכי ירושלמי ובבלי פ' נערה עכ"ל נראה שכוונתו על הא דאמר ר"י אזילו קוצו לה מידי לרפואה והוא בד' כ"ב אבל אין מזה ראיה כ"כ אמנם שם בירושלמי הל' י"א מפורש הוא וז"ל כהדא חדא איתתא אתת לגבי ר"י אמר לה קצץ הוא אביך א"ל לא כן א"ר חגי בשם ריב"ל אל תעש עלומך כעורכי הדיינין שלא לגלות ליחיד את דינו יודע היה בה שהיא כשרה וכעין זה שם בבתרא פ' ט' הל' ו' ומאחר שכן אמרתי שאין שום חשש בזה שאכתוב לכת"ר חוו"ד בזה ואדרבה למצוה יחשב כמו שאבאר אכן מקודם ראיתי לסדר השתלשלות הענינים הנוגע לכל ש"ץ ואח"כ אבוא לשאלת כת"ר ואען ואומר:
הטור בסי' ג"ן כתב וצריך שיהי' ש"ץ הגון דכתיב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה כו' זה ש"ץ שאינו הגון ואיזהו הגון זה שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה כו':
וחזי הוית בשו"ת מש"צ ח"ב סי' ע"ה שכתב דדעת הטור שמה שנאמר שאינו הגון כשאין בו כל התנאים שמונה התם ודלא כפירש"י שם דאינו הגון ר"ל שהוא רשע וכתב עוד כי מהרשד"ם בא"ח סי' ל"ב כתב כי הגם דמשמע בדעת הרמב"ם דס"ל דכל התנאים הנזכרים בש"ץ אינו קאי אלא על ש"ץ דתעניות מ"מ הא הרא"ש פליג עליו וס"ל דכל התנאים צריכין להיות בכל ש"ץ ופסק כוותי' דהרא"ש והטור מטעם שהמה בתראי יע"ש והנה בעתים הללו שעיקר התמנות הש"ץ הוא לר"ה ויוה"כ א"כ אין נ"מ בזה בין הרא"ש להרמב"ם דגם להרמב"ם ס"ל דצריך שיהיה בו כל התנאים כמו שאכתוב לקמן וא"כ לפי"ז יש לתמוה טובא למה מקפידים דוקא בתנאי דקולו ערב לחוד ובשאר התנאים אין איש שישים לבו לזה:
ולמה לא נשים לבנו ולהטות אזנינו לדברי רבינו הר"מ די"ל בעל שתי ידות והבי"ד בשו"ת מים רבים א"ח סי' כ"ג שכתב שם שעתידין ליתן את הדין אותן החזנים שנוהגין להמתין ולהתמהמה בסיום הברכות ובקדושה ובנעימת ברכו ויהש"ר עד שיסיימו הקהל ואח"כ יאמרו הם כדי להשמיע קולם ונעימתם כו' יע"ש וידוע כי עכשיו רובא דרובא מאותן שקולן ערב עושין כן וגם לזכות יש לדונם כי ע"מ כן מקבלין אותן ועיקר התמיה' אינו אלא רק על המקבלין מי יבקש זאת מידם להעמיס את הצבור בדבר שיש בו הפסד לגוף ונשמה הלא הנגון וההמתנה גורמים להפסיד הכוונה כמ"ש שם במים רבים דמטעם זה דחה הטור בסי' ס"ח אמירת פיוטים אף שהי' מיוסד ע"י עמודי עולם ועי"ע בפר"ח סי' קי"ב שהרבה לקרא תגר על אמירת פיוטים והרואה יראה שם כי עיקר תרעומתו אינו אלא מטעם שהעיכוב וההפסק מבלבל הכוונה (ולא מטעם הראב"ע בקהלת ה' ע"פ ע"כ יהיו דבריך מעטים דהא בתשב"ץ ח"א סי' נ"א כתב כי הראב"ע לא היה בקי בדינים והגם כי בנו יקירו הוא הרשב"ש בתשו' סי' ז"ן כתב עליו החכם הגדול הראב"ע ומ״מ גם הוא יודה לדברי אביו שאין ללמוד ממנו לענין דינא וכ"ש לענין תחנה ותפלה דכתיב על זה ספרו נא את הגדולות אשר עשה אלישע כמ"ש במגילה ד' כ״ז) וכ"ש דהעיכוב וההמתנה של הנגונים וגם מה שחוזרים ואומרים חצי מזמורים וכל הקדושה בקול רם שפשיטא דאריכות כזה מבלבל הכוונה וטרחא בכדי טרחינן על ציבורא ולמה לכל זה הלא שיתחיל במלות אחרונות של קדושה רק כדי שיבינו העם שהוא סוף הענין של פסקא ראשונה ושיתחילו פיסקא שניה וכן שלא למשוך בניגון רק להשמיע קול רנה וקול תפלה שמעורר לבות בני אדם בתשובה:
לכו חזו בס' כסא אליהו סי' ג"ן שמשבח ערי המערב שמנהגם דהש"ן הוא אחד מרבני העיר דוקא ולא מהזולת ויש לשבח זה סעד ושורש דהא בפ' אין עומדין אמרו גדולה תפלה יותר מן הקרבנות ובפ' תפלת השחר תפלה כנגד תמידין תקנום ופסק כן בש"ע סי' צ"ח וכתב שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ומזה נשמע דהש"ץ במקום כהן הוא עומד וכמו דמחשבת כהן שלא לשם פוסל בקרבן כן גם בש"ץ זו המחשבה פוגם התפלה ח"ו שלא תעלה למעלה ואשר ע"כ מי לא יבין שצריך לחפש אחר ש״ץ היותר ראוי והגון:
והן אמת כי כל מה שכתבנו אינו שייך דוקא לני"ד כי לכל הקהלות ראוי והגון שלא לקבל ש"ץ מאותם שעיקר מעלתם קולם ערב אך מי יערב לבו לדבר בזה שכבר התלוננו קמאי דקמאי ולא השגיחו בהם כמ"ש ביש"ש פ"ק דחולין סי' מ"ט כי עכשיו בעו"ה חוקרים על שני פרטים האלו נעימת קול וקול ערב אפי' בעל עבירות ואני הגבר ראה עני עמי שאין בידי למחות כו' יעו"ש ולא כתבתי כל זה אלא לידע על מה אנו דנים בדבר שלא נאמר בו כי טוב אפי' באין שום ריעותא וכ"ש במי דאי תרע חזקתיה:
ומעתה נתחיל לעיין בש"ץ די"ד ואשים דברתי למ"ש כת"ר מתשו' הרא"ם דהן אמת שהרא"ם החזיק בפסק מהר"י מיניץ שם שנטה להקל בזה וכתב ווה שכתב (ואפ"ל דטעמ' מהא דאיתא בירושלמי דסנהד' פ"ד והובא בהמגמ"י פי"ב מהמ"א ר"י אומר אין מדקדקין ביי"נ) אכן מלבד דהר"א נוקאנדיא חלק עליהם שם בתוקף עוז וכתב שסברתם הוא נגד התלמוד וכן הראנ"ח בח"ב (ד"ב) סי' כ"א כתב כי אפילו ע"י כל הקולות שתצטרף מ"מ איסור שתייתו לא אזיל מטעם גזירת בנותיהן יעו"ש וגם עכשיו שייך זה הטעם כמ"ש הט"ז ביו"ד סס"י קכ"ג וסתר דברי המקילין בטעם נכון וכן מצאתי סתירה זה כתב בחידושי ע"ז להרמב"ן (ד' ליווארנו) ד' ח"י שדחה דעת היש מי שאומר להתיר פת עכו"ם משום דהאידנא דיש להם איסור גדול בחיתון של ישראל אין כאן גזירת חתנות וכתב עלה הרמב"ן דזה טעות גדולה דמלבד שאפי' כדבריו שבטל הטעם עכ"ז צריך ב״ד אחר להתירו זאת ועוד הא לא בטיל הטעם דהא גם בדורות הראשונים הוה להוי איסור בחיתון ישראל ועוד כיון שאסור להם החיתון כ"ש דשייך לגזור משום דיש לחוש שלא ישהמדו וראיה לדבר דבר פעור זת"ד הרמב"ן ועי' בט"ז סס"י קכ"ג במ"ש ושמעתי זאת ועוד הא המהריט"ץ בתשו' סי' י"א כתב מרורות וקללות נמרצות על המקילי' בזה וסיים דעכו"ם שבזה"ז מקרי בקיאים בעכו"ם וע"כ לא מבעיא שאסור בשתיה אלא אפילו בהנאה נמי אסור כו' ע"ש ועי"ע בשו"ת מים רבים יו"ד סי' כ"ח בד"ה הרי שיש חילוק מ״ש בשם הב"י דשנת שי"א:
על מה שרמז כת"ר מתשו' הרמ"א הנה בש"ע סי' קנ"ה אין דעתו נראה כן וכבר הרגיש בזה בשו"ת זר"א ח"ב סי' מ"ט ועוד נראה בדעתי לומר כי המעיין היטב שם יראה כי הואיל שבזמנו נעשה זה בעיני המון להיתר מצד איזה חכמים להרע שחשבו להקל בזה מהטענות שכתוב בס' הזכרונות הנדפס כמה שנים אחר הדור ההוא ולכך כתב שם הרמ"א הקולות שיש בזה אכן הלא הוא בעצמו סיים שם כי כל מה שכותב אינו אלא כמו שמטהר השרץ ומהאי טעמא גופא כתב המהרש"ל בפ"ק דחולין הובא בש"ך סי' קי"ט דמי שהוא חשוד על ס"י מותר להאמין לו ע"ז כשמשביעין עליו וכתב שם הש"ך דלא שייך זה אלא ביין לפי שמקילין בו וע"ע בשו"ת הגרע"א סי' צ"ג הו"ד בפ"ת א"ה סימן מ"ב סקי"ח אודות עדים שמגלחין זקנם בתער מ"ש בזה ונשמע מזה דכל זה אינו אלא באותו הזמן שהיה נראה להם ההיתר אבל בדורות הללו שנתבטלו דברי המקילין ונתפרסם איסורו בש"ע וכל הספרים מלאים מזה א"כ בודאי דכל השותה אותו אינו מאמין בתורת רבינו משה שכתב בסס"י קכ"ג דמי ששתה יי"נ בשוגג יתענה חמשה ימים כנגד חמשה פעמים גפן שבתורה (ומזה צ"ע על על מ"ש בנה"מ סי' רל"ד דבאיסור שוגג א"צ שום כפרה):
ופשיטא דאין להאמינו עוד באיסורין (ואפי' באיסור חמור מזה כשתקיף יצריה לפי מ"ש הרמב"ן בהל' בכורות סופ"ד (וע"ש במהריט"א אות ל"ה מ"ש בענין מין איסור אחד) דהיכא דהחמור תקיף יצריה והקל לא תקיף יצרי' לא אמרינן בכגו״ז החשוד על החמור חשוד על הקל וראייתו מע"ז דס"ט זונה נכרית וישראל מסובין היין שרי יע"ש ונשמע מזה דהחשוד על הקל דלא תקיף יצרי' חשוד להחמור דתקיף יצרי' כמובן) אפי' בשבועה וכמ"ש הש"ך שם סי' קייט בשם הרשב"א דגם באיסורי דרבנן שייך למימר מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור ולא לבד באיסורין אלא גם לעדות הוא פסול מדרבנן לדעת מרן המחבר ח"מ סי' ל"ד סעיף ג' (עי' בקש"ה) וברור דהפסול לעדות ולשבועה הוא נקרא רשע ואינו הגון אפי' לדעת רש"י דס"ל דאינו הגון ר"ל שהוא רשע וכ"ש לדעת הטור דאינו הגון ר"ל כשאין בו כל התנאים הנזכרים בש"ץ דבודאי שאיש כזה פסול מלהיותש"ץ:
ואפי' לדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל דמחלק בין ש"ץ דעלמא לש"ץ דתענית אפי"ה האידנא שלוחי ציבור דידן שמתפללים בר"ה ויוה"כ דינם כש"ץ דתעניות וכמ"ש בשו"ת מהרש"ל סי' כ' בשם ר' שמחה דר"ה ויוה"כ דיומי דרחמי נינהו לא גרעי מעצירת גשמים כו' כו' ע"ש וא"כ פשיטא שצריך שיהיה בו כל התנאים שמנו בש"ץ ואפי' לדעת מהרש"ל שם בדעת הרמב"ם והטור דכל התנאים שאמרו אינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכובא מ"מ הא גם הוא מודה דבפשע ומעשה רשע יכולין גם להעבירו וכל זה כשיש עדים בזה (ואם ע"א נאמן בזה עי' בש"ות סת"ם הקה"ת סי' ב"א מ"ש בזה בדבר סופר שעשה כעין מעשה הסופר דקיק שדה לבן) אכן יען דבני"ד אינו אלא רינון בעלמא וכבר פסק הרמ"א בסי' ג"ן שאין מסלקין אותו משום רינון ורק לכתחילה אין לקבלו ובני"ד שיש להם רשות לסלקו בכל עת שירצו עפ"י התנאי שהתנו עמו (ולענין אי בעינן בדיני ממונות משפטי התנאים שנתבארו בש"ע אה"ע סי' ל"ח עי' בטור, חו"מ סי' רמ"א) אפשר לומר דהוי כלכתחילה והגם שיש עוד להאריך בזה מ"מ ע"י כל מה שהקדמנו וע"י שכתב כת"ר עליו שהוא ת"ח ומצוה להפוך בזכותו כמ"ש בש"ע סי' ט"ו (ואיברא דדעת הסמ"ע שם דבזמנינו אין לת"ח דין זה וגם ידוע מ"ש הש"ע ביו"ד סי' רמ"ג דכשאין בו י"ש הרי הוא כקל שבציבור וביותר מזה איתא בתנא דא"ר פ"ו דת"ח שאין בו דיעה בהמה (יע"ש בפי' ישויע"ק דגירסת הילקוט ומד"ר נבילה) טובה ממנו מ"מ אפ"ה לאהבת התורה ראוי לצדד בזכותו דהא הב"ח פליג על הסמ"ע וגם בזה דתד"א ראיתי בשו"ת זר"א ח"ב סי' ק"ז שפירש עם הארץ טוב ממנו ונקרא נבילה לפי שאינו קם בהחה"מ כמ"ש בפב"ת דכתובות ועוד שאמר כן נבילה טוב ממנו ע"ד גוזמא כו' וכמ"ש בשבת דס"ג אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך אם ע"ה הוא חסיד אל תדור בשכונתו ופירש"י חגרהו שסופך ליהנות מתלמידו כו' יע"ש וע"ע בכנה"ג סי' קכ"ג בהגה"ט דבבית ישראל לא שייך חתנות ואשר ע"כ בודאי דהנכון הוא לקיים בכאן דעת הב"ח וכמש"ש התומים דאדרבה בדורות אלו חובה עלינו ביותר לסלסל ולרימם לומדי התורה כו' ולרדוף אחר השלום) נראה דטוב לפשר עמו ועל להבא יראו שלא יקבל עוד ש"ץ מאלו שעיקר מעלתם הוא רק שקולם ערב אלא לחפש אחר ש"ץ הגון בתורה ובמעשים אף שאין קילו נעים כמו שנראה מהמרדכי סופ"ק דחולין שהובא שם ברמ"א סעי' ה' וכמ"ש הרב כסא אליהו:
ואמנם על כל אלה הדברים ראיתי עוד להודיע פן ואולי יתעקש בהפשר ויתלה את עצמו בזה שכתבנו שאין מעבירין ע"י רינון לזאת ידע כי בשו"ת הראנ"ח ח"ב (ד"ב) סי' מ"ב הביא הא בשם הכלבו והרשב"א וכתב על זה אפשר שלא אמרו כן אלא לענין שאין איסור בהעמדתו ואין חייבין לסלקו אבל אם הם נקיי הדעת ואינם רוצים בו אינו בדין שיהא שלוחם בע"כ אעפ"י שקבלוהו עליהם מתחילה וכן נראה מתשו' רבינו האי גאון כו' ויותר יש להם לחוש לפגמם ולכבוד עצמם מלחוש לכבוד אחרים ולפגמם כו' יעו"ש והן אמת כי לא החליט שכ כן יען כי בענין כזה אין ראוי לשפוט אלא לאנשי מקום היודעים תוכן הדברים (ר"ל עפ"י מ"ש העקידה בשער סדום והב"ד בשו"ת שו"מ מהת"נ ח"ד סי' קל"ה בדין שלא לשנות ממה שנהגו שלא לומר הלל בערבית דפסח ודלא כחכם אחד שרצה להנהיג לאמרו שכתב שם וז"ל מה שהאדם עובר ויודע שעובר רק שבולמוס התאוה גובר זה אין רע כ"כ דיוכל לשוב אח"כ דהא יודע שחטא אבל מי שחושב שהדין כן זה אין לו תקנה עכ"ל דלפי"ז גם בני"ד יש לחקור בזה מאיזה טעם מהננים אבתרי') ועד כמה שיעור הרינון אם הגיע להא דאמרו בסו' קידושין דף פ"א מלקון על לא טובה השמועה או עדיין לא הגיע לשיעור זה ואשר ע"כ אני אומר כי לא כתבתי כל זה אלא רק בדרך עצה לעשות משפט שיש בו שלום ואתה שלום ובדבר שאלתו ע"ד הכתוב הרב המוסמך כמו בשו"ת מהריט"ץ ומהרמ"ב אם באמת שהי' להם דין סמוכים הנה יעי' בלשון הב"י ח״מ סי' של"ח הובא שם בש"ך בענין אם גם בזה״ז אמרי' חייבי מלקיות פטורין מתשלומין כדעת הב״ח והסמ"ע בס"ק טית ויראה שם מלשון הב"י שבזמנו לא הי' סמוכין וא"כ בודאי שגם אלו הנז' לא הי' סמוכין ממש אמנם מהש"ך מבואר שם, שגם בזה"ז יכול להיות סמוכין וע"ש בב"י סי' רצ"ה וכבר עמד בזה הרלב"ח לבטל דעה זו יעו"ש בקונט' הסמיכה: