אור ברסלב

דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא

סימן ו

סימן ה

מה שהשבתי לפעיה״ק צפת ת"ו שנת תרנ"ד

בדבר בקשתו להשיבו בכתב מה שאמרתי בענין פדיון הבן בשם הר' יעבץ הנה יען כי דבר זה כחוץ לו למעשה הנני להשיבו על אתר כרצונו הטוב בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנה (הובא בפ"ת יו"ד סי' ש"ה) כתב דבכהני חזקה כי האידנא אע"ג דלחומרא אזלינן בהו כדין כהנים מיוחסים ופרקינן בכורים על ידייהו משום דלא אפשר באחריני מיהו להקל לא כו' ומהאי טעמא נמי בן הכהנת והלוי' יש לפדותו מספק דמאי שנא מכל ספיקא דאורייתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנן כו' יעו"ש:

ולאשר כי זה הוא דבר חדש לכן יש להסתפק אם אדם רשאי להחמיר בזה דהא דעת מהרש"ל בפ' כל הבשר הביאו הש"ך בסי' פ״ט ס"ק כ"ז דאין להחמיר במה שלא נמצא בתלמוד ומהר"מ שהחמיר על עצמו שלא לאכל בשר אחר גבינה משום שבא תקלה על ידו (עי' בקש"ה) הוא דהחמיר וכ"כ המרדכי ברי' פ' כ"ה וז"ל ששאל אדוני ששמע שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה אחר גבינה בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם העושים כן והי' נראה בעיני כמו מינות כו' אמנם הש"ך גופי' לא הסכים למהרש"ל וכן הכנה"ג כתב שם בשם דמשק אליעזר וז"ל ולא ידעתי מה מינות שייך בזה וכי אין אדם רשאי לאסור המותר וא"כ כשמחמיר מה מינות איכא עכ"ל וכן בשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה האריך לדחות דברי מהרש"ל וסיום דבריו דדוקא על אחרים הוא דאין לנו רשות להחמיר אבל לעצמו רשות לכל אחד להחמיר והלכות פסח יוכיח שהאשכנזים מחמירים בכמה חומרות שהם נגד התלמוד ולפי דברי מהרש"ל הי' לנו למחות בידם ולפי"ז בני"ד שסברת הריעב"ץ אינו נגד התלמוד דבימיהם היו כהנים מיוחסים רק שהוא נגד הפוסקים דבזמניהם כבר פסקו המיוחסים כמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' צ"ד דכהנים שבדורינו אין להם כתב היחוס ועכ"ז לא אשתמיט חד מנהון להזכיר מזה דבר וא"כ פשיטא דכל אחד יכול להחמיר לעשות כהריעב"ץ לפדות גם בנו הנולד לו מהכהנים ומהלוי':

ואשר אני אחזה עוד דגם פוסק גדול ראשון לאחרונים עומד בשיטת היעב"ץ ה"ל מהרשד"ם בתשו' לאה"ע סי' רל"ב דפסק שם בדין שבוי' לכהן דמותרת לי' מטעם ס"ס ספק אם לא נטמאת וספק שאינו כהן ועי' בזה בשו"ת גבעות עולם סי' ויו ועי' בשו"ת מוצל מאש סי' י"ג דלענין קיום מצות עשה אף שיש ספק רק אחד מני אלף אם הוא חייב אפי"ה לא קיים העשה וכן נראה דעת הפלתי סס"י ט"ז שכתב דלמנוע ממצוה לא אמרינן ס"ס ולפי"ז פשיטא דנכון לקיים דעת היעב"ץ בזה (ע"כ תשובתי אליו):

וכשאני לעצמי ראיתי לבאר עוד בזה כי חזיתי בשו"ת מעיל צדקה סי' מ"ט שרצה ג"כ לחלק בהחילוק של דברי יוסף בין לעצמו ובין לאחרים ודחה אותו מהא דפריך בפ"ק דיבמות על התירוץ שב"ש לא עשו כדבריהם משמאי הזקן שסיכך ע"ג סוכתו של כלתו מהך דרע"ק שנתן שני מעשרות וקשה מאי פירכא הוא זה דלמא לעצמו הי' מחמיר:

אבל לאחרים לא הורה אלא כב"ה אלא בודאי שאין לחלק בין לעצמו ובין האחרים:

וכתב שם עוד לתמוה למאי דפסק בש"ע בענין תפילין דר"ת דלחסיד מופלג מותר להניחם עם תפילין דרש"י בבת אחת אף שכתב בש"ע בעצמו דהמנהג בכל המקומות כרש"י וא"כ מאי שנא מכל ספיקא דפלוגתא דב"ש וב"ה דאסור משום לא תתגודו ועל שהפוסקים הראשונים שכתבו כן לעשו' שני זוגות תפילין אין קושיא דבזמניהם לא הי' עדיין מנהג קבוע כרש"י או כר"ת משא"כ בזמן הב"י דכבר נהגו כרש"י וסוף דבריו העלה דבאותן הדברים שהחומרא סייג וגדר לדבר איסור כגון שלא להאמין באיסורין לכל אדם כגון בדיקות הסרכות או ביינות בזה מותר להחמיר (ולאשר כי מאד חשקה נפשי שיתקבלו דבריו שלא להאמין בסרכות לכל שו"ב ושו"ב הנני להעתיק מ"ש בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' ש"ל בשם מורו הגאון הנב"י וז"ל שמעתי ממו"ר הגאון רבן של ישראל נבג"ע עליון הנה ברוב הש"ע דעת המחבר להקל והרמ"א מן המחמירים ולענין מיעוך ומשמוש בסרכות מוחלפת השיטה ולואי שחכמי ישראל הסכימו להיפך כי רבו המכשולים בעוה"ר מקולא זו במיעוך ומשמוש מה שאינן בכל הקולות שזכר המחבר אמנם כן קבלנו עלינו ועל זרעינו במדינת אשכנז ופולין הנמשכים אחריו משה אמת ותורתו אמת עכ"ל ועי"ע בשו"ת ישמח לב א"ע סי' ד' ד"ה ואחרי שובי נחמתי אודות אשכנזים הבאים לגור באה"ק מ"ש בזה ובתשו' שהביא משו"ת ס' אבקת רוכל למרן ב"י סי' רי"ב) אבל מה שתלוי בפלוגתת הפוסקים ובני מדינתו נהגו אחד מהם להקל אסור להחמיר על עצמו זת"ד שם במעיל צדקה:

ולפי"ז בניד"ד אין נכון לתפוס דעת היעב"ץ מאחר דלא נהגו כן ואולם בשו"ת מהרש"ל סי' כ"א בדין מי שנתן סבלונות לכלתו וטען שקידש אותה בהן העלה שם דאין חוששין לזה כלל ומה שמקצת מן הרבנים החמירו בענין הסבלונות שרי להו מארייהו כי רדפו אחרי חומרתם ושכר הנאתם להם ולסופריהם כאשר נתגלגל מסבה זו מגל אל גל עד אשר נתמלא אמתחתם בצר צורר כספם ואף התנצלותם שאמרו שאין זה נגד הדת מה שאנו מחמירים הוא שקר והבל ורעות רוח (והגרמה לזה עי' בהקדמת שו"ת מעיל צדקה שכתב כי נעדר האמת מן המקבלים את הרבנים ומי שמעיז פנים ויש לו אב ומשתדלים בעדו להם לבדם נתנה הארץ למורשה ויותר מזה כי רוב המקבלים אינם יודעים לברר בין טוב לרע והכסף יענה את הכל ועל כל פשעים תכסה זת"ד:

ואיברא אין כל חדש דכבר קדמו ביותר מזה הרמב"ם בפי' המשנ' פ"ד דבכורות משנ' ד' ובשו"ת רד"ך (דה"ר) בית כ"ב סוף חדר ד') דלמה להם למפסל בנות ישראל לזרע של אהרן והעזרה ומשיררים תצוה עליהם צוחה ח"ו ודומה לזה כתב המרדכי גבי המקדש בעד א' וכ"ת צריך גט לחומרא נמצאת פוסלה לכהונה עכ"ל מהרש"ל.

והנה נראה מדבריו דאי לאו משים חשש פיסול לכהונה אין איסור להחמיר לתפוס דעת הפוסק שאין נוהגים כמותו וזה סתירה למ"ש בשם מעיל צדקה סי' מ"ט ולא עוד אלא גם המהרש"ל בעצמו בסי' נ"ד כתב על המנהג שנהגו שלא לאכול בשר עד שבת נחמו שהוא מנהג שטות דתיכף אחר ט"ב מותר וגם התרה אינו צריך ועוד שהוא נקרא חוטא דכיון דקבעו הלכה כר' מאיר והוא בא להחמיר כרשב"ג הרי זה דומה להא דפ"ק דברכות גבי ר' טרפון שאמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה זת"ד והביאו הכנה"ג בסי' תקנ"א בהגה"ט וכנראה שהסכים עמו ומזה התשו' נראה כדעת המעיל צדקה שאסור להחמיר כדעת הפוסק שאין נוהגים כמותו אכן הוא סתירה למ"ש הוא בעצמו בסי' כ"א בקידושי עד א' שאין להחמיר משום פיסול לכהונה:

ועוד מה נעשה לזה התשובה דסי' נ"ד ביום שידובר בנו הרב דברי יוסף מחומרות אשכנזים שמחמירים בפסח ואינם אוכלים אורז שהוא נגד התלמודא דאמרינן בפ' ערבי פסחים לית דחש לדריב"ם שאמר אורז מין דגן וכו':

ומכל זה נלע"ד לחלק בין דורות בין חכמי התלמוד והגאונים לדורות הפוסקים דבדבר שהתלמוד פסק להלכה עליו אין להוסיף להחמיר אפי' לעצמו ולכן באכילת בשר אחר ט"ב דנקבע בגמ' דהלכה כר"מ אין להחמיר עוד כרשב"ג (והן אמת דהט"ז בסי' תקנ"א ס"ק יו"ד דחה להא דמהרש"ל מטעם דהתם בק"ש עשה כב"ש מה שאינו נכון לב"ה אבל בנידון זה אינו עובר אליבא דר"מ בשום דבר כשיעשה כרשב"ג ובמג"א שם ס"ק בט"ז כתב בשם הב"ח תי' אחר דהתם אין סרך מצוה אליבא דב"ה כשקורא ק"ש בהטי' אבל בהדברים שיש סרך מצוה גם להפוטר פשיטא דרשאי כל אדה להחמיר יעו"ש בדבריהם אבל מלבד דהט"ז הסכים בזה למהרש"ל דהמחמיר אסור לו להחמיר משום שהוא חש לדעת רשב"ג רק שיחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ור"ל דרך סיגוף ותענית כמו שיש שמוסיפין שלא לאכל בשר מי"ז בתמ״ז וע"ד דאמרינן בסו"פ חזקת משחרב ביהמ"ק רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר וכו' זאת ועוד רואה אנכי בס' מטה יהודה שם שהסכים למהרש"ל בכל דבריו וכתב בזה"ל דאפי' מי שמתכוון בחומרא זו שלא לחלוק על ר"מ ולחומרא מעצמו הוא עושה מ"מ אין לו טעם ודעת שוטים הוא זו עכ"ל):

משא"כ במקדש בעד אחד דלא נפסקא בגמ' הלכתא כמי אם כרב כהנא שאין חוששין או כרב פפא דחוששין והסמ"ג בשם הרא"ם כתב דחוששין לדר"פ ולכן לולי חשש פיסול לכהונה הי' מקום לחוש לדבריו ועי' בערך השלחן סי' מ"ב שכתב בשם תשו' מהרי' בן הרא"ש דראיית הסמ"ג ראי' חזקה ובריאה מדקאמר בגמרא מאי הוי עלה וכו' וקושית דברי יוסף מהאשכנזים שאינם אוכלים אורז בפסח בקל יש לדחות משום שהיא חומרת הגאונים ומצינו בכמה דברים שהחמירו וגם הוסיפו ברכות ושינוי הקריאות והתפטרות כמבואר כל זה בס' הישר לר"ת ד' ע"ד ע"ש באורך (ועי' פר"ח א"ח סי' נ"א ובט"ז סי' מ"ו מ"ש בשם הרא"ש פ"ק דכתובות בברכת בתולים) ועי' בש"ך יו"ד סי' כ"ה סק"ב מ"ש על דברי בה"ג וז"ל וכמה פעמים מצינו שהתוס' וכל הפוסקים חששי לדברי בה"ג אפי' היכא דלא מסתבר טעמי' ואפי' להקל מפני שכל דבריו דברי קבלה וכ"ש כאן שהוא מחמיר ומסתבר טעמי' ע"כ (וצופה הייתי בשו"ת הון יוסף אה"ע סי' יוד תשובה מהר"ם סוזין שכתב וז"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ואין לחלק בין חכמי התלמוד לחכמים שלאחר התלמוד דהלא רבינו הארי זיע"א כמה דברים רבו מספר שרטט וכתב היפך הש"ס וגדולי הגאונים ואפי' בדבר דאיכא חשש ברכה לבטלה ח"ו כאשר אסף איש טהור הרב שלמי צבור בחלבי השלמים וד"ז ע"ג ואילך כו' ובכל דור ודור גדולים וקדושים אינם זזים מכל מה שצוה האר"י זיע"א אפי' שדבריו הם נגד הש"ס והגאונים וכו' ואמנם ע"ש בסי' י"א שהמחבר סתר את דברי מהר"ם הנזכר וע"ש עוד במ"ש בשם מהריב"ל ח"ג סי' ד') וגם אין להקשות מזה שכתב הטור ובהג"ה סי' תרכ"ד שאנשי מעשה עושין שני ימים יוה"כ דהתם שאני משום שמצינו באמוראים שעשו כן בר"ה דף כ"א רבא הוי רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי (ורק שהתלמוד לא מחייב לעשות כן אלא משום שאין יכולין לעמוד בה) אבל זולת זה בודאי שאין לחוש לחומרת המ"ד שהתלמוד פסק דלא כוותי' וכמ"ש לעיל בשם מטה יהודה:

אבל בדבר שלא נקבע הלכה רק בפוסקים רשות לכל אחד להחמיר על עצמו בצנעה לעשות כדעת המחמיר ולאדם חשוב גם בפרהסיא כמו שמצינו בס' השל"ה בשער האותיות תחלת אות קוף שכתב דראוי להיות זהיר בהחומרות שהם אליבא דמהרש"ל נגד הרמ"א אף שזכה הרמ"א לקבוע הלכה כמותו וכן בהרבה ספרים חזינן להו בכמה דוכתי שחששו אפי' לדעת יחיד ועי' במג"א סו"ס ת"ל שכתב ויש להחמיר הואיל שיצא מפי אותו צדיק (ועם כי הרד"ך בית כד בנידון דהר"ש בר"א כתב דאין לחוש לסברת יחידאה יש לחלק בין הענינים וכמו דמחלקינן גבי ס"ס עי' ש"ך סי' ק"י אות ס"ו דהיכא דאין הפסד צריך לברורי כדעת הרשב"א ודלא כתה"ד.

ועפ"י החילוק שכתבנו לחלק בין הדורות ניחא ליישב תמיהת המעיל צדקה בהנחת שתי זוגות תפילין ביחד משום דכיון דמנהג סדר פרשיות איך היה בזמן התלמוד והגאונים לא נתברר לנו ורק בדורות האחרונים נקבע כרש"י לכן התיר הש"ע למי שמפורסם בחסידות להניחם (ברם זכור תזכור את אשר כתב הפמ"ג א"ח במ"ז סי' ל"ד דהמניחים תפילין דר"ת לאחר קדושה של י"ח עושין שלא כדין ואינו רוצה לשאל אותם ואינו רוצה בתירוצם) וגם קושיית המעיל צדקה שאין לחלק בין לעצמו ובין לאחרים מהא דפ"ק דיבמות שהתבנו ניחא לפי שיטתנו דכיון דנקבע הלכה כב"ה הן מטעם רוב והן מטעם הבת קול שוב אין להחמיר גם לעצמו דהרי זה דומה לדברים שנקבע הלכה בגמרא לדידן שאין להחמיר בזה גם לעצמו

ואין להקשות מפ"ק דשבת נוהגים הי' בית אבא שהם נותנים לי לבן ג' ימים קודם השבת כב"ש דשב ואל תעשה שאני כמ"ש שם התוי"ט אכן מניעת אכילת בשר דומה לקום ועשה כמ"ש בס' נהר שלום סי' תקנ"א.

והנה עוד נראה לכאורה לומר דבמאי שאיקבע הלכה בפוסקים שאמרנו דמותר להחמיר לעצמו דמכל מקום יש לומר דהנכון הוא כמ"ש במעיל צרקה שם ד' ס"ג ד"ה וכלל היוצא דבדבר שהוא מפורסם אצל המון להיתר אסור להחמיר בפרהסיא גם לעצמו כי כן מבואר מדברי הרא"ש פ' מקום שנהגו במי שהולך למקום שמקילין אפי' שדעתו לחזור יעשה כמנהגם ואל ישנה להחמיר מפני המחלוקת וכן כתב הש"ך ביו"ד סי' רי"ד סק"ח דקיי"ל כהרא"ש (ודלא כמו שנראה מהרמב"ם בסו' הל' יו"ט דגם באין דעתו לחזור נותני' עליו חומרי מקום שיצא משם ועי' במג"א סי' תס"ח ותצ"ג ובפר"ח סי' תס"ח ותצ"ו האריך הרבה בזה) דבמקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממנהג שהוא שם אפי' להקל ומוכח דמיירי שדעתו לחזור למקומו שמחמירין דאם דעתו להשתקע הא כבר כתב זה מקודם יעו"ש בש"ך ועי"ע בשו"ת דבר שמואל סי' ש"ב אכן ביו"ד סי' קי"ט סק"כ כתב הש"ך דהא שיכול לאכול במקום שנהגו כסברת המקילין אפי' בדעתו לחזור דוקא כשנראה לו היתר בזה שהוא סובר כסברתם אבל בשאין נראה לו היתר אסור לאכול ואולי דמיירי בצינעה ולהכי בעי שיהא נראה לו היתר אבל בפרהסיא אינו צריך לזה דהא אין לו לשנות מפני המחלוקת וכמ"ש בעצמו בסי' רי"ד ולא חילק בין נראה לו היתר או לא ועי' בשו"ת הרלב"ח (דה"ר) סי' קכ"א שהאריך בדינים אלו וכן בשו"ת גו"ר חיו"ד כלל ג' ובמטה יוסף ח"ב חיו"ד סי' א' ושם בססי' ב' בנידון הלעז על השו"ב שנתמנו עפ"י ב"ד יעוי' היטב מ"ש בזה באריכות ומעתה כיון דחזינן שחששו הרבה שלא לשנות מפני המחלוקת א"כ היה נראה לקיים הא שכתבנו בשם מעיל צדקה:

אבל עכ"ז נראה דלאדם חשוב אפשר לו להחמיר אף שמשנה ממנהגם דכיון שהוא ידוע לאדם חשוב לא אתו לאנצויי עמו וכמו שהתירו לאדם חשוב ומפורסם בחסידות להניח תפילין דר"ת עם רש"י בבת אחת וכן מצינו במנחות ד' מ"א חסידים הראשונים כיון שארגו בה שלש (ושם בד' מ' איתא אימא כיון דפצע בה שלש) היו מטילין בה תכלת וקאמר שאני חסידים דמחמרי אנפשייהו וכן במרדכי ריש ברכות כתב על המאחרים לקרות ק"ש ולהתפלל עם צאת הכוכבים שזה מיחשב כיוהרא שכל העושה דבר שא"א נקרא הדיוט אלא ח"ב הורגל בפרישות גם בשאר דברים והרמ"א בסי' רל"ה כתב זה בנוסח אחר וע"ש בט"ז סק"ב:

וכן כתב הטור בסי' תרנ"ב והביאו שם הרמ"א דהמדקדק יאחוז הלולב בידו בשנכנס מביתו לביהכ"נ כו' וע"ש בט"ז דר"ל דמדקדק גם בשאר מעשיו אבל אם אינו מדקדק בשאר מעשיו מחזי כיוהרא אם רוצה לנהוג בזה יתר על החיוב וכן אמרינן בכמה דוכתי בגמרא אדם חשוב שאני במציעא ד' ע"ג לענין איסור ריבית וגם שם בד' ס"ז צורבא מרבנן לא ליכול בנכייתא בשבת ד' כ"א לענין בישולי עכו"ם ושם בד' קמ"ב לענין איסור מוקצה ובמ"ק ד' י"ב לענין איסור מלאכה בחוה"מ ועוד בכמה דוכתי והא דהרי"ף והרמב"ם וגם הטוהש"ע השמיטו לפעמים איסור דאדם חשוב כבר כתב הש"ך ביוד סי' קנ"ב דלא הוצרכו לכותבו משום דמלתא דפשיטא היא דאדם חשוב יש לו להרחיק עצמו בכל מאי שיכול יעו"ש:

אכן מי שלא הורגל בפרישות ודאי דאין רשאי להחמיר בפרהסיא כמו שביארנו וכן ראיתי בס' מטה יהודה בסי' א' שהביא בשם כמה פוסקים לאמר פ' קרבנות מעומד אבל בציבור יש לחוש ליוהרא וכן בשו"ת קול אליהו חא"ח סי' ה' כתב דלפי פסק מרן סי' קמ"ו דאין צריכים השומעים לעמוד בשעת קה"ת דאם איזה יחיד רוצה להחמיר על עצמו לעמוד כסברת הרמ"א שם וכן בשעת קריאת עשרת הדברות שנהגו המדקדקים לעמוד ויש ת"ח דלא חיישי להכי אינו רשאי לעמוד כיון דאיכא גדולים ממנו ואינם עומדים ועי' במג"א סי' ס"ג סק"ב מ"ש בשם רש"ל ועי"ע באה"ג סי' רצ"ג מ"ש בשם הב"ח באיסור חדש:

ואכתי פש גבן לבאר דגם לאיש מפורסם שכתבנו דרשאי להחמיר גם בפרהסיא דזה דוקא בדבר שיש מאן דאוסר או אפי בדבר שלא יש מי שאוסר רק דחזינן דבגמרא או בפוסקים משבחי' להאחמיר כמו שלא לשתות מים חוץ לסוכה בסי' תרט"ל ולעמוד באמירת הקרבנות (מג"א סי' מ"ח) (עי' בקש"ה) ובעת קה"ת וגם שלא לאכול מבהמה מסוכנת (יו"ד סי' י"ז) ומבהמה שהורה בה חכם (סי' קט"ז) אמנם הא ודאי דרשאי לכל אדם להחמיר בהני תרי חדא דשב ואל תעשה הוא ועוד דבאיסור אכילה יש להחמיר יותר מטעם שכתב התוס' פ"ק דחולין גבי אין מביא תקלה על ידן) וכן בענין פרוזבול לעשות גם בערב שביעית שכתב התומים סי' ס"ז יעו"ש בפ"ת סק"ה מ"ש בזה בשם הח"ס ועוד כמה דברים שראוי להחמיר בהן (ומדי דברי בזה אעתיק מתשו' הרלב"ח (דה"ר) סי' ק"ח כלל נכון לידע מתי היא שנת השמיטה שתחלק השנים שיש לבריאת עולם בשביעיות וכפי חשבון השנים שישארו בידך שלא יגיעו לשבעה בכך שנים אתה לשמיטה ואם יתחלקו כלם לשבעה הנך עומד בשנת שמיטה וככה תמצא ששנת חמשת אלפים ומאתים ותשעים ושנים יצאו כלם בשביעיות ולכן היא שנת השמיטה ועפי"ז היתה שנת השמיטה שנת תרמ"ט ותהיה אי"ה שנת תרנ"ו הבע"ל וכל זה אינו אלא לחשבון הרמב"ם שע"פ חשבונו היתה שמיטה שנת פ״ט לאלף הששי (וכן קי"ל להלכה) משא"כ לדעת רש"י ור"י המובא בטור חו"מ סי' ס"ז דלרש"י היה בשנת פ"ז ולהר"י בשנת פ"ח וע"ש ברלב"ח סי' קמ"ד שהאריך הרבה בזה וסיים שם בד' רנ"ו שאם נאמר ששמיטת קרקע בא"י הוא מה"ת ראוי לנו לשמור כל שנות הספק מכח ספיקא דאורייתא לחומרא כו' והאמת שלא נתחייבנו בשמיטה בזה"ז כ"א מדרבנן לפי שאין השמיטה נוהגת מה"ת אלא בזמן שהיובל נוהג ולכן אין עלינו לשמור כ"א שנה אחת זת"ד וזה כהבנת מר"ן הכ"מ בהרמב"ם פ"ד מה' שמיטה ולא כמ"ש שם בפ' יו"ד דלהרמב"ם שמיטת קרקע בא"י הוא מה"ת וראיתי בשו"ת מהריט"ץ סי' צ"ח שעמד בסתירת אלו דברים של הכ"מ והעלה דהאמת בזה בזה כהרב כו"פ (שהביאו הכ"מ שם דין כ"ט) שהבין בהרמב"ם דגם בזה"ז שמיטת קרקע בא"י הוא מה"ת ומ"ש בפ"ט דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם זה קאי על שמיטת הארץ ביובל שתחזור לבעליה בלא כסף יעו"ש שחיזק דבר זה במסמרים בל ימוטו (ועל מה שנראה מדבריו דהחזרת קרקע לבעלים נוהג גם בזה"ז מדרבנן לא ראיתי נוהגין כן וצ"ע ושוב מצאתי בס' העיטור ח"א או"פ בדיני פרוזבול שכתב ורבנן דבי רב אשי נהגו שמיטה ויובל כו' שיובל היה נוהג בחוצה לארץ כו' יע"ש) ועי' בס' פאת השלחן הל' שביעית הל' כ"ג שהעלה דהעיקר כדברי מרן בפ"ד דשביעית בזה"ז היא דרבנן לכל דבר וכנראה שנעלם ממנו מ"ש המהריט"ץ בסי' הנז' והן עתה ראיתי עוד בס' מעשה רקח שם פ״ט שכתב דאיזה ט"ס יש בדברי מרן הכ"מ בפ"ד דין כ"ט בהשגתו על כו"פ והעיקר הוא דס"ל למרן דגם בזה"ז הוא מה"ת ועי"ע בשו"ת נבחר מכסף וגם בהגה' דשם סי' כ"ג ואכמ"ל ונחזור לדלעיל) אבל בדבר שלא מצינו מי שאוסר וגם מי שישבח להמחמיר ורק שירצה להחמיר בדרך לפנים משוה"ד על זה אמרו בירושלמי פ"ק דשבת הביאו התוס' במנחות ד' לב ריש ע"ב וברמ"א סי' תרטל דכל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר על עשייתו:

ואפשר לומר משום דלפנים משוה"ד אינו שייך אלא בדברים שבין אדם לחבירו ונ"ל סעד לזה מהא שאמרו במציעא ד' ג"ל לא חרבה ירושלים כו' שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משוה"ד ולשון דינהם אינו אלא רק על דברים שבין אדם לחבירו כדמוכח מהא דפריך שם אלא דייני דמגיזתא לדיינו משא"כ בשם ד' פ"ח גבי מפרי מה חרבו חנויות מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ודבריהם קאי רק על דברים שבינם לבין המקום כמבואר שם לקמן ולכן פירש״י שם כלומר מה שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מן התורה יעו"ש והרי דלא חרבו החנויות אלא מפני שעברו אדרבנן וירושלים חרבה מפני שלא עבדו לפנים משוה"ד אף שלא עברו אדרבנן ובע"כ לחלק כמו שכתבנו דרק בין אדם לחבירו צריך לעשות לפנים משוה"ד ולענין אי כופין ע"ז עי' בחו"מ סי' י"ב ובשו"ת השיב משה סי' מ"ח) אבל בשאר דברים כבר אמרו דכל הפטור מן הדבר כו' (ועי' במג"א סי' ל"ב סק"ח וסי' תע"ב סק"ו מ"ש בשם ט"ז ורש"ל וע"ש בח"י סק"י אמנם במידי דאית בי' יוהרא מחינן בידי' כמו שנראה מההיא דפ' הכונס גבי אליעזר זעירא וכן ברש"י פסחים ד' נ"ה ד"ה ליטול את השם ועי"ע בשבוי"ע ח"ב א"ח סי' מ"ד ובמג"א סי' עי' סק"ב בענין הלכה כרשב"ג).

ומה שאמרו קדש עצמך במותר לך (ביבמות ד' כ') היינו שלא ילך אחר מותרות בעניני אכילה ושתיה ותאוות אחרות כמו שהאריך בזה הרמב"ן ברי' פ' קדושים תהיו אבל לא שיחמיר עליו בזה שהתורה והקבלה לא חייבו או שיאסור עליו מה שהתורה התירתו דבכגון זה אמרו בנזיר ד' י"ט ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל עאכ"ו ועי' בשו"ת מהר"י מיגאש סי' קפ"ו מ"ש באיסור דנא:

אם לא בדרך סיגוף ופרישות יתירה כדרך בעלי תשובה דבזה הדרך ודאי שרשאי לאסור עליו מה שלא אסרה התורה או כשעושה זה החומרא לא מצד שראוי להחמיר אלא לתכלית אחר כמ"ש מרן הב"י בסי' ל"ב בשם ס' התרומה לענין שרטוט תפילין דלא נקרא הדיוט מי שמשרטט אעפ"י שמן הדין א"צ שרטוט כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר ולא משום חומרא יעו"ש:

ומכל האמור מבואר דבני"ד רשאי כל אחד לקיים סברת הר' יעב"ץ בצנעה ואפשר גם בפרהסיא דברש"י ריש ביצה גבי כח דהתירא עדיף ובכתובות ד' ז' גבי מי איכא הוראה לאיסור מבואר דמצד ספק שאין הלכה ברורה לו רשאי להחמיר והן ה"נ בני"ד אינו עושה זה משום דחש לדרב פפא ועי' תוס' בכורות ד' מ"ז ד"ה מר בריה) אלא מצד ספק אם הוא כהן או לוי דשמא אינו אלא ישראל והן אמת דמהש"ך בסי' רמ"ב בקיצור הוראות אות ט' ומקורו בירושלמי תרומות סו' פ' ה' כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור) נראה דלא ס"ל כרש"י וע"ע בשו"ת הריב"ש סי' תצ"ח שהשיב על מי שמתחלה החמיר ואסור ואח"כ התיר שכתב וז"ל אף אם יהיה בקי בהלכות טריפות הנה כמה חכמים ובקיאים בחדרי תורה ובדיני טריפות ואינם יודעין לבדוק מפני שלא הורגלו בזה וא"כ כיון שנראה להם שאינו מומחה לבדוק אף אם ידע הלכותיה ראוי להם לאסור הפרה ששחט ובדק שאעפ"י שעתה החמיר ואסר הכשר סופו להכשיר את האסור כמו שאמרו בירושלמי דע"ז (והוא בפ"ב הלכה ט' והובא בתוס' חולין ד' ס"ד ובתוס' ע"ז ד' ונ') לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא שסופך לומר על טהור טמא כו' יעו"ש ואולי יש לחלק בין שהחמיר מצד שהלכה אינה ברורה לו לבין מצד ספק בבקיאות הענין אבל הא ודאי דגם לדעתם מועיל כשיאמר שאינו עושה זה מצד החיוב אלא מצד חומרא (ששוב לא שייך בזה אפשר שיתגלגל איזה קולא מזה) שרצונו לקיים מצות עשה ע"צ היותר טוב הנלע"ד כתבתי מה שנ"ל בזה להלכה:

תוכן העניינים

דברי מרדכי (לוריא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה