אור ברסלב

דברי מהריא חלק ב· רבי יהודה אסאד

תהלים

דרשה קהלת

א לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. בילקוט (תהלים רמז תרי"ח), ר' פנחס אומר אמר הקב"ה לרשעים אני אמרתי ויהי כן, ואתם אומרים לא כן, אני אמרתי לא כן, ואתם אומרים כן חייכם לא כן. והוא תמיה. ונ"ל דהנה הקב"ה ברא העולם שיתנהג בדרך הטבע, ומפני זה שהעולם מתנהג ע"פ דרך הטבע, פקרו המינים ואמרו שהעולם קדמון וטבעי ואין בורא ומנהיג לבירה, והנה בשעה שעשה הקב"ה ניסים לעיני כל העולם, בקריעת ים סוף שהפך ים לחרבה והעביר ישראל בתוכו, טענו האפיקורסים שהוא דרך הטבע ואין כאן שום נס ח"ו, כי מבואר בספרי המחקרים (עיין בספר הברית) כי יש בים גאות ושפל (עבבע פלוהט) וכשנכנסו ישראל אל הים היה בזמן השפל, וכשמצרים נכנסו היה בזמן הגאות ולכך נטבעו, והנה באמת מהא גופא שאנו רואים רשעים כאלה חיים בעולם מוכח שהקב"ה מנהיג העולם דהרי מן הראוי היה שרשע כזה ימות מיד, אלא הקב"ה רב חסד מאריך אפו ממנו ונותן לו חיות וקיים בעולם:

וז"כ הילקוט אמר הקב"ה לרשעים "אני אמרתי ויהי כן" דהיינו שהעולם יתנהג ע"פ דרך הטבע, "ואתם אמרתם לא כן" דהיינו אתם אמרתם דאילו היה בורא ומנהיג לעולם לא היה צריך להתנהג ע"פ דרך הטבע אלא בדרך נס, "אני אמרתי לא כן" פי' אני אמרתי בקריעת ים סוף שהוא אינו ע"פ דרך הטבע, "אתם אמרתם כן" ר"ל אתם אמרתם שזה גם בדרך הטבע, "חייכם" דהיינו מחייכם מהא גופא שאתם חיים תראו ש"לא כן" שאין העולם מתנהג בטבע, שהרי נאמר לא כן הרשעים כי אם כמיץ אשר תדפנו ריח, ומהראוי היה שתתחייבו מיתה ומ"מ אני מאריך אפי ומוכח דיש בורא ומנהיג: ה אמרי האזינה ה' בינה הגיגי הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי כי אליך אתפלל. נראה לבאר עפ"י קושית העקידה למה צריך האדם להתפלל ולבקש צרכיו הלא ה' יידע מחשבות בני אדם וא"כ ממ"נ אם הוא ראוי לכך בלא תפלה נמי יתנהו השי"ת, ואם לאו מאי מהני כלל תפלתו, ותירץ דבתפלה גופא שמקבל עליו אחדותו יתברך ומהללו ומשבחו ומכיר עצם גדולתו יתברך וגם שהוא משגיח בתחנונים, עי"ז גופא זיכה שיקבל תפלתו עש"ה, ובזה מבואר מה שאומרים בסוף התפלה יהיו לרצון אמרי פי אף כי והגיון לבי לפניך ואין אתה צריך לתפלתי, לז"א ה' צורי וגואלי, כלומר לפי שע"י התפלה גופא אני מכיר שאתה צורי וגואלי ובזה אני זוכה שתמלא בקשתי, יזה כוונת דהמע"ה אמרי האזינה אף כי ה' בינה הגיגי ואין צריך לאמרה אבל בכל זאת הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי כי אליך אתפלל כלומר לפי שבזה אני מכיר כי אתה מלכי ואלקי:

ח מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. נ"ל דהנה האפיקורסים אומרים הא דאסר לנו הקב"ה חזיר ובשר בחלב וכדומה, הוא רק מפני שהוא מזיק לגוף, ולא מפני שהקב"ה רוצה לזכות אותנו במצוות, והנה יש להביא ראיה נגד דעתם הנפסדה מהא דאמרינן [יבמות קי"ד ע"א] קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, ואלו היה הטעם מפני שהוא מזיק לגוף, כ"ש שהוא מזיק לקטנים ולמה אין מצויין להפרישו, אלא ע"כ שהקב"ה רצה לזכות את ישראל לכך הרבה להם תורה ומצוות, וז"ש "מפי עוללים ויונקים" ר"ל ממה שאנו רואים דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו "יסדת עוז" ואין עוז אלא תורה (שהש"ר ב. י). שהתורה לא באה רק לזכות את ישראל:

י למה ה' תעמוד מרחוק תעלים לעתות בצרה. ונ"ל דהנה שם הויה מורה על רחמים אבל אם הוא בא ב' פעמים כגון ה' ה' הוא מורה על דין, וא"כ קשה למה בי"ג מדות הרחמים מתחיל ה' ה' ב' פעמים שהוא מורה על דין, ומפני מה נחשבים עם מדות הרחמים, וי"ל עם מה שכתב הרא"ש (סוף פ"ק דר"ה) וז"ל ובמגילת סתרים דרבינו נסים גאון אינו מונה השם הראשון [בין י"ג מדות], שיש פיסוק בין שני השמות ואינם נקראים כאחת] וה"ק קרא ויקרא הקב"ה ששמו השם קריאת ה' אל רחים וחנון עכ"ל. ולפי"ז ליכא באמת רק שם אחד שהיא מורה על רחמים. וז"ש למה ה' תעמוד מרחוק, דהיינו נתרחק שם הראשון מהשני ע"י פיסוק, וע"ז בא כמשיב תעלים עתות בצרה ר"ל שיהא רק שם אחד שהוא מורה על רחמים:

באופן אחר נ"ל, דהנה לכאורה קשה, דאיתא בגמרא [פסחים קי"ג ע"ב] כי תראה חמור שנאך וגו' עזב תעזב עמו, ותניא שינא שאמרו אפי' שונא ישראל, ופריך והכתיב לא תשנא את אחיך, ומשני דעביד איסורא, עיי"ש ואפ"ה איכא גביה מצוה דעזוב תעזוב לפרוק משאו, וא"כ קשה למה אין הקב"ה מקיים מצות פריקה אף אם אין ישראל עושין רצש"מ, וי"ל דאיתא תו בגמרא (ב"מ ל"ג ע"א) כי תראה יכול אפי' מרחוק ת"ל כי תפגע דוקא מקרוב ואיתא בחז"ל (ר"ה ל"א ע"א) כשחרב ביהמ"ק הפריש הקב"ה שכינה מן הארץ ונטע אהלה בשמי שמים, וכיון דבעוונותינו הקב"ה רחוק מאתנו לכך אין צריך לקיים מצות פריקה, וזה המכוין במה שאנו מתפללים כל יום קרוב ה' לכל קוראיו, דע"י הקריאה אליי יהיה קרוב אלינו ומתוך כך צריך לקיים מצות פריקה, וז"ש דהע"ה "למה ה' תעמוד מרחוק ואין אתה קרוב אלינו שמפני זה יתעלים לעתות בצרה" שאין אתה מחוייב לקיים מצות פריקה:

יט תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. נל"פ עפי"מ שכתב העיקרים טעם על מה שלא הוזכר בתורה רק יעודים גשמיים, ולא שכר עוה"ב, כי שכר עוה"ב הוא דבר שאינו מושג בחוש, ודבר שאינו מושג בחוש הוא שקר ורחוק אצל המון העם שאין מבינים ולא יאמינו בהם כלל, ותורה ניתנה גם לטפשים ולא רק לחכמים, לכך כתבה התורה יעודים גשמיים שהם מושגים ונראים לכלל וז"ש "תורת ה' תמימה משיבת נפש" דהיינו ע"י העסק בתורת ה' נזכה להשיב הנפש אל האלקים ולזכות לחיים הנצחיים, וא"ת למה לא נכתב בתורה, לז"א "עדות ה' נאמנה" ראויה היא שיתנו בה האמנה גדולה, וזה א"א רק ע"י יעודים גשמיים, כי היא מחכימת פתי" וניתנה גם לטפשים שלא יאמינו בדבר שאינו מושג בחוש:

לט נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. אפשר לפרש דהנה לדרוש ברבים להמון העם דרושים אחד מג' תנאים אלו, אי ששיחתו תהיה בלשון נעימה המושכת לב השומעים, או שתוכן דבריו יהיו דברים הנשמעים, ואף מי שאין בו א' מב' תנאים אלו, מ"מ אם הוא אדם המעלה אפשר לו לדרוש, דהמון העם יקשיבו לדבריו מחמת כבודו, אבל אם גם זה אין בו, מוטב שלא ידרוש ולא יבייש עצמו. וכל זה הוא רק בדרשה שלא לשם תוכחה, אבל כשדורש להוכיח ולהשיב רבים מעיון, אז וודאי מחייב להוכיח אף אם אין בי תנאים הנ"ל ולא יחוש על כבודו וביושו. וז"ש דהע"ה נאלמתי" דומיה" דהיינו שאין שיחתי נאה, "החשיתי מטוב" שגם תוכן הדברים בעצמם אינם טובים, "וכאבי נעכר" מכאב עווניתי נעכרתי ואין אני אדם המעלה, וא"כ מן הראוי היה לי להמנע מלדרוש אבל מפני ש"חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש" התוכחה להשיב רבים מעיון לכך דברתי בלשוני אף שאיני ראוי לזה:

מה רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. נ"ל דהנה אם אחד אומר ד"ת לפני ת"ח צריך לאומרו במהירות ולא יטריח עליהם באריכות לשון כי הם אינם מדקדקים על לשון צח רק על תוכן הדברים, משא"כ כשאומר לפני המון עם אשר הם רק על לשון נאה ינטו אוזן צריך לדרוש להם בדברים נאים המושכים את הלב, והנה ת"ח מכונה בשם מלך כדאיתא [גיטין ס"ב] מאן מלכי רבנן והתורה נקראת טוב כדכתיב כי לקח טוב נתתי לכם, וזש"א "ראש לבי דבר טוב" ר"ל כשרחש לבי לומר דברי תורה, אז אם "אומר אני מעשי למלך" דהיינו לפני ת"ח הנקראים בשם מלך "לשוני עט סופר מהיר" צ"ל במהירות, אבל אם "יפיפית מבני אדם" כשאני אומר לפני שאר בני אדם "הוצק חן בשפתותיך" צ"ל בלשון נאה:

מט אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו. א"ל דהנה לאו כל אנפין שווין בנתינת צדקה, ישנם הנותנים בכוונה רצויה ולשם שמים. ויש שרק לכבוד עצמם הם דורשים כדי שיהללום בשערים, והבחינה בזה הוא, כגון אם יש לו להאדם קרובים עניים, ואין ניתן להם כי אם לאחרים שאינם קרוביו, אז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלכך הוא נותן כדי שיכבדוהו, וז"ש "אח לא פדה יפדה" דהיינו אם לאחיו וקרוביו לא יתן ולא יפדה אלא איש דהיינו לאיש זר יתן מכספי, מיניה מוכח "לא יתן לאלקים כפרו שאין נתינתו לש"ש אלא להתהדר:

נא כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וגו'. ונ"ל דאפשר לומר ב' טעמים על הקרבת קרבנות, חדא כיון שאין לכהן חלק ונחלה בתוך בני ישראל וע"י הקרבת הקרבנות יתנו לו מתנות, והב' שיחשוב שמה שעושים עם הקרבן היה ראוי לעשות עמו ומתוך כך ישבור את לבו וישוב בתשובה שלימה, והנה קרבן עולה יוכיח שע"כ כטעם האחרון, שהרי עולה הוא כולה כליל ואין לכהן שום חלק בה וע"כ הטעם כדי שיבא לשבירת לב, וז"ש שכי לא תחפוץ זבח ואתנה ר"ל שאין רצונך בקרבנות כדי שיתנו מתנות לכהן דא"כ "עולה לא תרצה" דלפי"ז עולה לא ירצה לפניך שאין בו לכהן כלום, אלא ודאי "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה" שעיקר טעם הקרבנות שיבא לרוח נשברה לפני הקב"ה:

צ מי יודע עוז אפך וגו' למנות ימינו כן הודע. ונ"ל דהנה ב' טעמים ישנם הגורמים למיתת צדיקים ח"ו, א' מפני שהקב"ה רוצה להביא רעה על העולם ח"ו, ע"כ נוטל הקב"ה את הצדיק כדי שלא יראה ברעה אשר ימצא את העם, והב' כדי שלא ילמד ממעשי הרשעים שבדורו, והנה הבחינה בזה לדעת מפני מה מת הצדיק, אפשר עפי"מ דאיתא בגמרא [יומא ל"ח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, וא"כ אם הצדיק מת בזקנותו דליכא חששא שיחטא, אז בוודאי נאסף מפני הרעה, וז"ש "מי יודע עוז אפיך" ר"ל מי יודע הטעם לאפיך שנטלת את הצדיק, אמנם "למנות ימינו כן הודע" ר"ל כשנעמוד למנין ימיו ונראה שעברו רוב שניתיו אז נודע דהטעם הוא מפני הרעה וכנ"ל:

קיח מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה. נ"ל ע"פ מה דאיתא במשנה (מידות פ"ד מ"ז), ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו ודומה לארי שנאמר הוי אריאל אריאל וכו', וכתב שם המהרש"א בח"א וז"ל ועניני כמ"ש שהתחלת ממשלת שלמה שבנה המקדש הוא היה במעלה עליונה, ומכאן ואילך נפחת מלכותי, וע"ז רמז שהיה רחב מלפניי בתחילת בנינו בימי שלמה, והי' נפחת והילך עד שהיה מאחוריו צר ונשאר ממנו מעט בסופו בכותל המערבי, ומייתי מתני' שנאמר הוי אריאל אריאל בלשון כפול, דקאי על חורבן ב' מקדשים עיי"ש ודפח"ח. וא"כ לפי טעם זה ע"ש שסופן ליחרב נעשו באופן וצורה זו, ממילא נשמע דבבית הג' שלא יחרב לעולם לא יהיה ההיכל צר מאחוריו אלא בשוה ממש ארכו כרחבו, וזה כוונת דהע"ה, לפי שראה שעתיד הבית ליבנות בצורה זו צר מאחוריו ע"ש שסופו ליחרב, לז"א מן המיצ"ר קראתי יה בשני בתי מקדש שנבנו צ"ר לאחוריו קראתי י"ה מקדם, אבל בקשתי ענני במרח"ב יה בבית השלישי העתיד שיבנה ב"ב, שגם במערב מקום שכינה יהיה רחב מאחוריו כמו מלפניו כנ"ל:

לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. ויל"ד על כפל הלשון, כיון שאמר לא אמות למה חזר ואמר כי אחיה, ונ"ל בהקדם ביאור הגמרא שבת [ל"א ע"א] מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כה"ת כולה על רגל אחת וכי בא לפני הלל א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא היא זיל גמור, וצ"ב מה היה כוונת הנכרי במה שאמר על רגל אחת, וא"ל דלכאורה קשה, האיך יכול אדם א' לקיים כל התרי"ג מצוות, ותרצו המפרשים על ב' דרכים, חדא דבזמן שיש שלים בין כלל ישראל וכל ישראל ערבים זל"ז ומה שמקיים חבירו נחשב כאלו קיים גם הוא, ועוד תי' דהנשמה לאחר מיתה מגולגלת עוד פעם לעוה"ז, ומה שלא קיים בגלגול זה, יקיים בגלגול אחר, אבל עדיין קשה, דהתינח למצוות הנוהגות גם בזה"ז אבל מצוות שא"א לקיימם בזה"ז כגון קרבנות האיך יתקיימו, אבל כבר אמרו חז"ל (מנחות ק"י ע"ב) כל העוסק בפ' עילה כאלו הקריב עולה ונחשב כאלו קיים המצווה בפועל:

וזש"א הנכרי למדני כל התורה כולה על רגל אחת, ר"ל שאוכל לקיים כל התורה בגלגול אחד ולא אצטרך לחזור ולבא פעם ב', ע"ז אמר לו הלל ואהבת לרעך כמוך, דהיינו שיהיה בשלום ואחדית עם כל ישראל, ואז נחשב כאלו קיים כה"ת כולה ואידך היינו המצוות שא"א לקיימם בזה"ז זיל גמור, דהיינו למוד איתם וכל העוסק בפ' עולה וכו', וזה שאמר דהע"ה, "לא אמות כי אחיה" דהיינו לא אמות באופן שאצטרך לחזור ולחיות וכ"ת הא איכא מצוות שאין נוהגות בזה"ז ע"ז אמר "ואספר מעשי יה" שאספר בפי ואעסוק במצוות הקרבנות ויהיה נחשב כאלו עשיתיו:

קלא שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני וכו' נפשי כגמול עלי עמי. נ"ל דהנה מתנאי המוכיח הוא שיהיה זקן בחכמה מיתר העם למען יקבלו תוכחתו, והנה על שני פנים אנו רואים מוכיח בשער בלי מעלה הנ"ל, חדא, אם א' מתגאה ובדעתו הוא חושב שהיא גדול מן השומעים, והב' אף אם יודע מך ערכו מ"מ אם הוא נמצא בין קרוביו ומכיריו, אפשר לו להוכיח באמור להם אך עצמי ובשרי אתה, ויקבלו תוכחתו כתינוק היונק משדי אמו מפני שהוא עצם מעצמה ובשר מבשרה, וז"כ דהע"ה "ה' לא גבה לבו וגו' ולא הלכתי בגדולות ר"ל מה שאני מוכיח בשער הוא לא מפני שהלכתי בגדולות, אלא מפני טעם הב', והוא אם לא שויתי ודוממתו נפשי כגמול עלי אמו, כמו שהתינוק יונק משדי אמו כיון שהיא עצם מעצמה כך אני שויתי נפשי:

קכה הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. נל"פ דאנו רואים שכל עני בעניו אומר שאילו יתן לו הקב"ה עשירות, ודאי ירבה בנתינת צדקה, ויחזיק ידי לומדי תורה וכדומה, אבל באמת יש כאלו שאף אם בפיהם יאמרו כך מ"מ אין פיהם ולבם שווים בדבר, וקמי שמיא גליא שמחשבותיו אינם נכונים בזה, דהע"ה "הטיבה ה' לטובים" דהיינו לאלו שאומרים שיעשו אך טוב אבל רק ולישרים בלבותם שגם בלבם הם ישרים בזה. ובזה א"ל הפי' במשלי (י"ט) טוב רש מאיש כזב. דה"ק טוב שישאר הרש ברישו, מאשר יעשיר וימצא מכזב, דהרי בעניו כוזב לאמר שירבה עשית צדקה:

תוכן העניינים

דברי מהריא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה