אור ברסלב
דברי מהריא חלק ב לפרשת כי תצא

דברי מהריא חלק ב· רבי יהודה אסאד

לפרשת כי תצא

לפרשת שופטים

למעלה מענין כתי' ואתה תבער וכו' ופתח כי תצא למלחמה וכו' נ"ל סמיכות הפ' עפי"מ שפרשתי בישעו' נ"ח קרא בגרון וכו' כשופר הרם קולך ותמו' הדמיון לשופר בפשוט נ"ל כי היציאה מן ההיפוך אל ההיפוך קשה מאד ואין הטבע סובלתו ע"כ צריך המוכיח להורות לבעל תשובה לשוב מעט מעט וידוע כי מחכמת התקיעה הוא להתחיל בקול נמוך ואח"כ להגביה הקול יותר ויותר כמ"ש וקול שופר הולך וחזק וזה"ש קרא בגרון להחזירם בתשובה באופן זה דווק' כשופר הרם קולך דייקא תחילה נמוך ואח"כ הרם, עונ"ל ויובן ר"פ דברים אלה וכו' אל כל ישראל דאית' בעירוכין ספ"ג אראב"ע תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח וז"ל רש"י דרך כבוד שלא יהי' פניו משתנין עכ"ל דז"ל רש"י ר"פ דברים כאן סתם הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל ונ"ל זהו בדור המדבר שהיו דור דעה ודי לחכים ברמיזא וזה"ש תמיהני בדור הזה דייקא שהן חסורי דעת מי שיודע להוכיח דרך כבוד דייק' דברמז אין מרגישין כמ"ש שוטה אין מרגיש ולפרש החטא איכ' משום כבוד אמנם כן ק' מצות תוכחה מה תהא עלי ונ"ל בפני רבים דווק' איכ' חששא דכבוד אבל ליחיד בפ"ע אין כאן בושה וזה"ש קרא הוכח תוכיח את עמיתך דייק' ביחיד ולא אשא עלי' חטא א"צ לכסות החטא כלל להזכירו ברמיזה ע"ד נשוי פשע כסוי חטאה וגם ליכ' חטא דבושה משא"כ ברבים בעי' ברמז דווק' משום כבוד וא"כ מרע"ה נמי לכ"א בפ"ע הי' מוכיח פשעו בפניו ולז"א אלה הדברים דייקא ר"ל במדבר בערבה וכו' שהזכירן ברמיזה הו' אשר דיבר משה אל כל ישראל דייקא ואיכא משים כבוד אבל ליחידים גילה עונם בפניהם אמנם דור דעה מרגישים ברמיזה הי' ול"ה צריך יותר משא"כ בדור הזה וזה"ש שהע"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק ר"ל הדורש ומוכיח ברבים צריך להחליק לשנו ולהזכיר חטאו ומי שאין מרגיש ברמיזה אין לו תועלת בתוכחתו וע"כ צריך אח"כ להוכיחו לכ"א בפ"ט לז"א מוכיח אדם לכל א' בפ"ע אחרי שהוכיח לרבים חן ימצא והנה הטור הל' ר"ה והר"מ בהל' תשוב' כתבו כי השופר מלב"ד שגזיה"כ הו' רמז י"ב כלומר עורו ישינים וכו' לחזור בתשובה וכו' ע"ש אמנם קול השופר אינו מפרש החטא רק רומז וזה"ש קרא בגרון ולא בהרמת קול כגון תוכחה ליחיד אזי אל תחשוך לפרש לו החטא כנ"ל אבל כשופר הרם קולך כגון הגד לעמי פשעם דורש ומוכיח ברבים בקול אזי דווק' ברמיזה בעי' כשופר מ' כבוד עונ"ל כפשוטו בגמ' הנ"ל אם יש שיודע להוכיח שאם אומר טול קיסם מבין שיניך א"ל טול קורה מב"ע ולז"א קרא בגרון להוכיח אל תחשיך אבל כשופר הרם וכו' דייקא כשופר המוכיח שאין יכולין לומר לו קשוט עצמך וכו' כך אתה והגד לעמי פשעם דייק' שלא יוכלו לומר לך גם אתה חולית כמוני וכמ"ש התקוששו וקושי קשוט עצמך וכו' והנה גם ירמי' ירא להוכיח וא"ל ד' אל תירא מפניהם וכו' הפקדתיך היום וכו' לנתוש וכו' ונלחמו אליך ולא יוכלו לך הרי דקרא התוכחה לרבים כמו מלחמה לכבוש יצרם הרע ולהחזירם בתשובה ומתנאי מוכיח הו' קשוט עצמך וכו' וזה"ש ואתה תבער הדם הנקי מקרבך דייקא כי תעשה אתה הישר בעיני ד' ואח"כ כי תצא למלחמה על אויביך הם הרשעים משנאיך ד' אשנא כדי להחזירם בתשובה ונלחמו אליך ולא יוכלו לך אבל ונתנו ד"א בידך תצליח ושבית שביו כנ"ל - עוד יובן סמיכת הפ' איפכ' מהנ"ל דאית' הבא לטהר מסייעין לו ואית' בפסיקתא הקב"ה אומר לישראל אם תפתחו לי מלא מחט נקב סדיקת אני אפתח לכם כפתחו של אולם וע"י תשובה מאהבה זדונות נעש' זכיות וז"ש כ"ת למלחמה על אויביך וכו' זה יצה"ר אויב פנימיי וזהו במלחמת הרשות הכ' מדבר ע"ד הרשות נתונה הבחיר' חפשית וכי תצא מעצמך משמע אתה תתחיל ומיד בהתחלה ונתנו ד"א בידך הוא נתון בידך לגמרי כמ"ש צדיקים יצרם מסור בידם ושבית שביו דייקא העבירות הוא שבי של יצה"ר ושבית אתה שביו שיעשו זכיות ולשון הילקוט וספרי ואתה תבער בער עושי הרעות מישראל וזה"ש ואתה תבער וכו' דוק' כי תצא למלחמה וכו' על אויביך וכו' קשוט עצמך תחילה אח"כ תוכל לקשט אחרים ולבער רעות מישראל כנ"ל:

למעלה מענין כ' כי תצא למלחמה וכו' ד"א עמך המעלך מא"מ וק' לשנא דהמעלה כדדייק הש"ס ר"פ איז' נשך על המעל' אתכם מא"מ דכ' גבי שרצים ות אמר הקב"ה אלמלא לא העליתי את ישראל מא"מ אלא בשביל זה שאין מטמאין בשרצים דיו ומעלה גדולה הו' אצלי שהם מעולין ונאים ולא מאוסים עש"ה ונ"ל ה"נ מה"ט זכו ביציא' מצרים על שלא יראו משש מאות רכב בחור ועם רב וסוס ורכב והם שמו בטחונם בד' אבל לשנא דהמעלה עדיין קשי' ונ"ל ע"ד מוסר הפ' כ"ת למלחמה במלחמת מצוה הכתו' מדבר על אויביך דייק' אויב הפנימיי וכאז"ל דהע"ה עשה מלחמה עמו והרגו שנאמ' ולבי חלל בקרבי וכתיב במלחמת מצוה בפ' זו לא תחיה כל נשמה ר"ל עפ"י מאז"ל הרוצה שיחי' ימית א"ע ואמר וראית סוס ורכב עם רב ממך כי בכל עבירה נברא מלאך מקטרג א' וזה"ש סוס ורכב מוכן למלחמה עם רב ממך דייקא שיצה"ר יראה אותך אנשי בריתך וחיילות שנתתם לו כבר מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו וכבר אתה נמסר בידו ולא לו יותר וכדי שלא תתייאש א"ע מן התשובה גלל כן הזהיר' תור' ואמרה לא תירא מהם כי ד"א עמך דהן אמת אתה לא תוכל להם אבל עזר ד"א עמך ע"ד הבא לטהר מסייעין לו וכו' וכמ"ש בפסיקת' אמר הקב"ה פתח לי כמלא נקב מחט וכו' ותוכל להם והמופת לזה תדע המעלך מא"מ שכבר היית משוקע שם במ"ט שערי טומאה וכאז"ל ע"פ גוי מקרב גוי שהיו הללו והללו עובדי ע"ז וכו' ובזכות מצוה א' שכתוב בה המעלה אתכם מא"מ הי' מצות אכילת שקצים הי' כדאי להציל ויכולתם לו ליצה"ר בעזרת ד' א"כ ק"ו במצות הרבה ומכ"ש בעשיית תשובה וכל זה כי תצא למלחמה וכו' בתחילת היציאה הוא בר"ח אלול מאז אזהרה על כל א' וא' לא תירא מהם מעבירות של כל השנה ומקטריגים שנבראו ע"י להתייאש ח"ו עי"ז וכנ"ל ואמר עוד והיה כקרבכם אל המלחמה היינו ביום הדין ובר"ה ויוה"כ אז וניגש הכהן המושל ומנהיג בכל דור עד"ה יורו משפטיך וכו' אל הכהן אשר יהי' בימים ההם ודבר אל העם דברים קשים כגידים להוכיחם ואח"כ יאמר אליהם אמירה רכה שמע ישראל דייקא הכל תלוי רק בשמיעה שמעו ותחי נפשיכם כמ"ש ברבה ס"פ יתרו אתם קריבים היום זה ר"ה שנא' ויהי היום וכו' למלחמה על אויביך על דייקא עלי' יהי' המלחמה שאתם הנצחוהו אל ירך לבבכם וכו' כי ד"א ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם וכו' כנ"ל ועמכם דייק' אתם תתחילו וד' יגמור בעדיכם כנ"ל ודו"ק:

ולקחת לך לאשה וכו' פירש"י סופו להיות שונאה וכו' ותמוה מ"ש שכתב רש"י כאן ולא לקמן על והיתה לך לאשה עוד ק' האי ולקחת לך לאשה מיותר לגמרי ועו"ק הרי והיתה לך וכו' משמע בהוי' קיימת היפוך טעם הסמיכות לרש"י הנ"ל ועו"ק על טעם הסמיכות הנ"ל שסופו להיות שונאה והרי בשתי נשים קאמר א' שנואה ולא ביפת תואר לחוד ועו"ק אמאי אם באמת מגיירה הרי מצות עשה שהכניס תחת כנפי השכינה ומכ"ש דל"ל שנואה בעיני המקום במעשי' ונ"ל דפליגי בקידושין דף כ"ב רש"י ס"ל והבאתה שלא יחלצנה במלחמה לבא עליה והק' בתוס' שם משמע מתוך פירש"י דבמלחמה אסור לבא עליה אפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצה"ר במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועו"ק אמאי קרו לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ע"ז ונ"ל לתרץ דמודה רש"י לא דברה תורה וכו' והתיר' ביאה א' במלחמה נמי אב בכה"ג סופה לשנאותה שהיא בשר תמותות וע"ז קאי הסמיכות הנ"ל וה"פ ולקחת לך לאשה דייקא דייקא לאשה שיש לך מקודם וסופו כי תהיינ' לאיש שתי נשים וכו' א' שנואה במעשים היא היפת תואר הנ"ל שבא עליה במלחמה ודברה תורה עד יצה"ר לז"א קרא אבל והבאתה אל תוך ביתך ר"ל שלא תבא עליה במלחמה רק אחר כ המעשים שתהי' גיורת גמורה ובכתה את אביה וכו' זה ע"ז כמשאז"ל ואח"כ תבוא אליה ובעלתה אזי באופן זה והיתה לך לאשה בהוויותה תהא ע"ד ולו תהי' לאשה לא יוכל לשלחה וכו' כי סופו מוכיח שלא נגד יצה"ר נשאה אלא למצוה להכניסה תחת כנפי השכינה לז"א והבאתה וכו' שלא יחלצנה במלחמה ע"צ היותר טוב לא נגד יצה"ר לכן פירש"י טעם הסמיכות מיד על ולקחת ולא על והיתה ולק"מ כמובן ודו"ק - עכ"ל מרן אכי הג' זצוק"ל - [א"ה ליישב הדקדוקי' של כק"ז הג' ז"ל נר' דרש"י כ' ע"פ כי תצא וכו' במלחמת הרשות דאין לומר במלחמת מצוה הא כ' לא תחיה וכו' ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה ולקחת לך לאשה ל"ד תורה אלא כנגד יצה"ר ונר' לשמואל דסבר לאחר כל המעשים אז גיורת גמורה היא כמ"ש א"ז הג' ז"ל א"כ לא מוכח במלחמת הרשות הכתוב מדבר דאיכ' למימר במלחמות חובה וכ"ת הא כ' ל"ת כל נשמה יכולין לתרץ דהלא הוי גיורת גמורה ובזה לא נאמר ל"ת כל נשמה משא"כ לשיטת רב דביאה ראשונה נמי מותרת קודם שתתגייר' נמי שפיר מוכח במלחמות הרשות הכ' מדבר, ותוס' בקידושין הק' רק לשמואל אליב' ק' קושי' התוס' וא"ש המשך דברי רש"י ז"ל דכתב ל"ד תורה אלא כנגד יצה"ר רק להוכיח דכאן במלחמות הרשות הכ' מדבר ממילא ושבית שביו אתי' לרבות כנענים שבתוכה]:

והסיר את שמלת שביה וכו' פירש"י כדי לנוולה וכו' ולולי דברי רש"י ז"ל נ"ל אם ע"ד שאמר יעקב אבינו לבניו בפ' וישלח הסירו אלקי הנכר וכו' והחליפו שמלותיכם ופירש"י שמא יש בידכם כסות של ע"ז וה"נ ה"ט גופ' וכתיב לא ידבק בידך מאומה ועונ"ר ע"ד שכ' רש"י בפ' צו ופשט בגדים שבישל בהן קדיר' לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו - עכ"ל אבי דג' זצוק"ל:

וראית בשבי' אשת יפת תואר וכו' פירש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר אם אין הקב"ה מתיר' ישאנה באיסור וקשה א"כ יתיר לנו כל האיסורין מפני חשש זה ונ"ל דכך פירושו דיש כאן שני כוונות לשאת יפת תואר אחת מחמת יפיה והשנית להוציא הנשמות קדושות שבתוך האומות ולהביאם תחת כנפי השכינה כמו שמבוא' בס' חכמי אמת וזה הי' הטעם בדוד ושלמה שנשאו יפ"ת וכוונה זו רע בעיני יצה"ר כי כל מגמתו שישתקע הנשמה בתוך הקליפות וזה פירש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר דהיינו שישאנה לש"ש להוציא הנשמות וזה כנגד יצה"ר שאם לא התיר' דהיינו שלא ישאנה בכוונה זו ישאנה באיסור דהיינו להנאות גופו וזה באמת אסור מאאמו"ר הג' זצוק"ל:

אית' בחולין דף קל"ט א"ל פפונאי לר' מתנא מצא קן בראשו של אדם מהו אמר לי' והאדמה על ראשו משה מן התורה מניין בשגם הוא בשר ע"ש פירש"י על והאדמה על ראשו וכו' ותמוה המשך ב' שאלות אלו זאח"ז גם הפ' לא ידון רוחי וכו' בשגם הוא בשר משולל ההבנה לדרז"ל ונ"ל דכ' והאיש משה עניו מאד וכו' ותוב' ע"פ האדמה הו' שפר יתר דפשיט' כל האדם ע"פ האדמה המה גם יובן מאז"ל צאן מרעיתי אדם אתם קרוים ואין אוה"ע קרוים אדם ותמוה בפשוט ונ"ל דהנה בחולין פ"ט הנ"ל אית' אמר הקב"ה חושקני בכם וכו' נתתי גדולה לאברהם וכו' למשה ואהרן לדוד וכו' אבל אוה"ע אינו כן נמרוד אמר הבה נבנה וכו' פרעה אמר מי ד' נ"נ אמר אעלה וכו' א"ר גדול מ"ש במשה ממ"ש באברהם וכו' ע"ש ואית' בפ"א ג' כתרים הן כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר ש"ט עולה ע"ג והנה לארבע כתרים הללו זכו אלו דחשיב הגמ' אברהם אבינו אהרן כהנינו משה רבינו דוד מלכינו ואמר הקב"ה נתתי גדולה לאברהם הו' כתר שם טוב שנא' ואגדלה שמך אמר אנכי עפר ואפר, למשה ואהרן משה זכה לכתר תורה כאז"ל אמר הקב"ה תורה שלי היתה ונתתי לך, אהרן זכה לכתר כהונה אמרו ונחנו מה לדוד מלכינו נתתי כתר מלכות אמר ואנכי תולעת וכו' ואלו הארבע' הן הן ראשי יחוסינו בכל הכתרים והגדולות ומיעטו עצמם ע"כ חשק הקב"ה בנו כאמרו לא מרובכם כי אתם המעט וכו' והנה ר"ת אדים יאברהם "דוד "משה וז"ש ואתן צאני צאן מרעיתו כפי המזג ונמוכי רוח בהכנעה כצאן הללו אד"ם אתם ירושה הו' זה לכם מראשי ייחוסיכם "אברהם "אהרן "דוד "משה אתם קרוים אד"ם ואין או"ה קרוים אד"ם שאין עושין כן בגדולתם לחשוב שהן רק אדם עפר מן האדמה ע"ש כך נקר' אדם אלא בהיפוך עושין עצמם אלקות כמו נמרוד ופרעה ונ"נ, והנה ז"ל הרמב"ם באגרת תימן וכבר הבטיח הקב"ה ליעקב אע"ה אעפ"י שישתעבדו האומות בזרעו ויענו אותם וכו' הם ישארו ויעמדו והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו כמ"ש והי' זרעך כעפר הארץ יר' אעפ"י שהם נתונים למרמס כעפר הזה שהכל דורסים אותו סופו שיגברו וינצחו וכן ע"ד המשל כמו שהעפר באחריתו יעלה על הדורסים אותו וישאר הוא והדורסים אותו לא יעמדו עכ"ל הזהב וכדברי הרמב"ם אלו כ' תוס' בברכות י"ז בסיים צלותי' דרבינ' ונפשי כעפר לכל תהי' מה עפר אין מקבל כלוו' לעולם כן יה"ר שזרעו לא יכלה לעולם כמ"ש והי' זרעך כעפר הארץ וכו' ע"ש והנה כבר העיר רבא בחולין הנ"ל גדול הנאמר במשה ואהרן ממ"ש באברהם וא"כ הה"נ ממש בדוד ואית' במד' והאיש משה עניו מאד מכל האד"ם פי' יותר מ"אדם "דוד "משה ותמוה הא במשה קיימי' ונ"ל דה"פ דמ"ם של תיבת מאד הו' מ"ם היתרון וה"פ והאיש משה עניו מא"ד יותר "מאברהם "דוד כי אברהם חשב עצמו עפר ודוד חשב עצמו תולעת הו' למעלה מעפר ומה"ט נ"ל דשבקי רבא לומר גדול מ"ש במשה ממ"ש בדוד דעפר הו' דומם ושוו' לאדמה אבל תולעת הו' תו ולמעלה רוחש על האדמה וכיון שאמר רבות' גדול יותר ממ"ש באברהם תו א"צ לומר ממ"ש בדוד ועפ"ז נ"ל סיפא מפרש לרישא שאמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם יותר אפי' "מאברהם "דוד אשר ע"פ האדמה דייקא ר"ל לפי שכל האדם אפי' אברהם ודוד שהיו ענוים ביותר וממעטים א"ע בגדולה מ"מ חושבים שהן ע"פ האדמה על דייקא כמו עפר מן האדמה ותולעת חי על האדמה דומם אבל משה אמר נחנו מה פחות אפי' מעפר משמע ולמטה ממנה והנה להיות מצד הגוף שהוא בו"ד קרוץ מחומר עלול האדם לחטוא ומצד הרוח ונשמה חלק ד' מושכו לטוב למעלה ועי"ז לוחמים תמיד גוף ונשמה ואמר החכם עקב ענוה שלום היו' ב"א לחבירו ונ"ל דהאדם עצמו נמי הענוה גורמת שלום ממלחמת היצר וכא"זל הסתכל בג"ד וכו' לאן אתה הולך למקום עפ"ר רמה ותולע"ה א"כ זהו המשך בגמ' קן בראשו של אדם נמי על הארץ קרו בו' שנא' והאדמה על ראשו שע"כ כן יהי' בסופו סוף אדם למות אז האדמה על ראשו וסמך לו משה מה"ת מניין ר"ל מניין שמשה חשב כן תמיד שהאדמה על ראשו ושבזה גדלה מעלת ענותנותו ממעלת אברהם ודוד שנא' בשגם וכו' וה"פ שאמר הקב"ה לא ידון רוחי באד"ם דייקא ור"ל מלחמת היצר היי' רוחי באדם גוף חלק האדמה ונשמה רוח ד' לא יריב ולא ילחם רוחי באד"ם באלו ד' ענוים בר"ת אד"ם אברהם "אהרן "דוד "משה כי עקב ענוה שלום ולא יחטאו בחשבם על סופם עפר ותולע ואמר בשג"ם הוא בשר בשג"ם זה משה ר"ל בשג"ם ומה ג"ם מש"ה שג"ם הוא בשר חלק אדמה ואמר נחנו מה חשב א"ע לכלום אפי' פחות מעפר עאכו"כ שלא יחטא וקצרתי ודו"ק:

או יאמר להיות באמת גם מרע"ה מבחר היצורים והי' עניו מאד ואז"ל בפ' חלק הוי קבל וקיים ועכ"ז נקצבו לו שני דורות ולא נשאר חי בעולם הזה ושם אדם ע"ש אדום שאמו מזרעת אודם ממנו בשר ודם ע"ש יסודו מעפר מן אדמה וא"כ זהו המשך הש"ס והאדמה על ראשו אדם ע"ש אדמה יסוד עפר נקר' כן אפי' בראשו של אדם הו' משה מבחר היצורים מה"ת מניין שגם עלי' נאמר כן והאדמה על ראשו אפי' בראשו של מין אדם דייקא אף שזוכך חומרו יהי' סופו למות ולא נתבטל ממנו שם אדמה לז"א שנא' בשג"ם הו' בשר לפי שג"ם מש"ה הו' בשר מיסוד עפר לכן לא ידון רוחי באדם לעולם לא יהי' נשמתו בו בגופו לחיות לעולם גם עליו נאמר בשג"ם זה מש"ה ג"כ הי' בשר והאדמה על ראשו והי' ימיו ק"כ שלה. - עכ"ל מרן אבי הג' זצוק"ל ולפי הנ"ל נ"ל לפ' פ' ותדבר מרים ואהרן וכו' הלא גם בנו דיבר וכו' דהנה כתיב אתו דכא ומשה הי' עניו מכל אדם ואית' ענוה מביא לידי רוה"ק וכו' וז"ש ותדבר וכו' הלא גם בנו דיבר וכו' וא"כ השוו א"ע לו בהכרת גדולות ד' לז"א וישמע ד' ומעיד על משה והאיש משה וכנ"ל הו' האיש וכולם נגדו אדם וכיון שהי' עניו מאד מכה"א ע"כ השגת משה ג"כ יותר בנבואה והשגת כבודו ית' כי אתי דכא ובכל ביתי נאמן הו' במ"ט שערי בינה בית"ו דייקא א"ב אל"ף בינים בכ"ל גימט' בנו"ן ביתי בנו"ן שערי בינה ודו"ק בס"ד - [א"ה ואני פי' מאמר חז"ל גדול שנאמר במשה ואהרן וכו' דאילו באברהם נאמר אנכי עפר ואפר ובמשה כתיב ונחנו מה וכ' רש"י שאברהם חישב עצמו עכ"פ לעפר ויל"ד מאי חשיבות דעפר ונר' הכונה דאברהם אע"ה רצה לרמז במה שאמר אנכי עפר ואפר שהוא ראוי שהקב"ה ישמע תפילתו ויעשה בקשתו כי הפיל עצמו לכבשן אש ומסר נפשו בעבור לוט וז"כ עפר ואפר כפל לשון עפר בימי סדום ואפר בימי נמרוד כמ"ש רש"י בפ' וירא וכבר הייתי ראוי להיות עפר ע"י המלכים ואפר ע"י נמרוד והזכיר אברהם אלה הדברים כדי להזכיר זכותו משא"כ משה ואהרן לא היו חושבין זכותם לכלום כמ"ש רש"י בפ' ואתחנן אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ"מ אינם מבקשים אלא מתנת חנם וז"ש גדול הנאמר במשה וכו':]:

מסורה תשלח ג' פעמים שלח תשלח את האם, תשלח חרונך, תשלח רוחך יבראון ותחדש וכו' מובן עם מאז"ל שלהי חולין בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שא"ל אביו עלה לבירה וכו' ובחזירתו נפל ומת וכו' אלא לעולם שכולו ארוך וזה תשלח את האם וכו' תשלח חרונך שעושה רושם כגון שבחזירתו נפל ומת היכן אריכת ימיו לזה אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש וכו' היינו לאחר התחיי' - ומובן יותר לענ"ד עפמ"ש הכלי יקר דמה"ט פרש' שליח הקן מתחלת בכ"ף ומסיימין במ"ם דהיינו בין הכל סמ"ך וכן פ' מעקה על שם סומך ה' לכל הנופלים כי בשלוח הקן הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והיבא גוזלות ועלה ונפל ומת היכן אריכת ימיו של זה וסמכו ה' ליתן לו אריכות ימים לעולם שכולו ארוך וא"כ ה"פ המסורה תשלח את האם ואם גם לפעמים תשלח חרונך תדע כי סומך ד' לכל הנופלים תשלח רוחך יבראון - גם יובן לענ"ד דאית' במדרש ע"י מצות שליח הקן זוכה האדם לבנים שנא' השלח את האם ואת הבנים תקח לך ר"ל בנים תקח לנפשך בשכר מצוה זו ויש להבין לפי"ז תיבת למען ייטב וכו' בפשוט כאן מתחיל הבטחת השכר למען ייטב כמו בכ"מ, ואת הבנים תקח לך הוא תנאי המצוה או רשות עי' שו"ת ח"צ סי' פ"ג אבל לפי המדרש הנ"ל הבנים תקח לך הוא הבטחת השכר הו"ל להקדים תיבת למען שהוא בכ"מ התחלת הבטחת השכר ועו"ק איפכ' הול"ל והארכת ימים שכר שהוא בגופו בעצמו שהוא חביב לאדם יותר וכל אשר לו יתן בעד נפשו ואח"כ הול"ל וגם בנים תקח לך בשכרה ובפשוט נ"ל ע"ד אז"ל מי שיש לו בן ממלא מקום אבותיו לא נאמרה בו מיתה א"כ ה"פ בשכר שלוח האם תזכה לבנים ועי"ז והארכת ימים שלא יפול עליך שם מיתה כאלו אתה חי - אבל יותר נר' לפרש דהנה בטעם מצוה זו כ' הרמב"ן ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר ובזוהר פי' הטעם כדי שתצטוק האם על בנים וירחם הקב"ה גם ע"י שלוח אמנו השכינה מעל בניה והבנים בצער ע"ש ונ"ל להרכיב שני הטעמים ללמדינו להיטיב דרכינו כי בראות האדם בקומו מצוה זו שהאם צועקת על בניה אחר שילוחיה מזה יקח מוסר בלבו הלא בפשעינו שלחה אמנו הקדושה והוא נותן לב לחזור בתשובה על גלות השכינה לקרב הגאולה ואז"ל ביומא גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם כנ"ל - ובזה מובן היטב מאז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך משתקין אותו ברכות דף ל"ג ופי' אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו ותמוה דלשון המשנה על קן צפור יגיעו רחמיך עיקר חסר מן הספר וגם תמוה על טוב יזכר שמך לפי' הגמ' ענין אחר הוא ומאי לשון יזכר שמך הול"ל על טוב יהללוך או יברכוכה לפי' הגמ' ע"ש לכן נר' לפמ"ש בטעם מצוה זו ובאמת זו נר' ראי' והכרח לזה ממה שלא הזכיר הכתוב השם במצוה זו ובאמת גבי למען ייטב לך לא פירש מי והול"ל למען ד' ייטיב לך וכו' ובכולה פרשה גם מקודם לא הוזכר ד' וצ"ל דסמוך הכתוב למען ייטב לך מי שבידו להטיב הוא הקב"ה אמנם לפמ"ש א"ש טפי דה"פ לאו הטבת גמול קאמר אלא הטבה זו ר"ל שכר מצוה מצוה שמצוה זו גוררת מצוה ור"ל למען ייטב לך פעולה זו שתשלח האם וכו' ייטיב לך יגרום לך שתטיב דרכך בתשובה גמורה מאהבה בשביל גלות השכינה כנ"ל וגדולה תשובה שמארכת וכו' והארכת ימים אבל לפי' הרמב"ן בשביל ללמד רחמנות ולא להיות אכזרי זה מדה טובה אחת אבל בקרא למען ייטב לך ליכ' לפרש כנ"ל אא"כ הטבה גמורה בכל דרכיו מכל וכל וע"כ צ"ל הטבה הוא תשלום גמול כפשוטו וא"כ הול"ל בפי' למען ד' ייטיב לך כנ"ל וא"כ ה"פ האומר על קן צפור יגיעו רחמיך דייקא ר"ל האומר טעם המצוה זו הוא רק ללמד לבני אדם מדת רחמנות שיגיעו להם רחמיך מה אתה רחום כמאז"ל והלכת בדרכיו וכו' ולכן קשי' לי' ועל טוב יזכר שמך דייקא ר"ל לפי טעם זה ראוי' הוי להזכיר השם הטוב ומטיב אצל ההטבה שהבטיח תשלום גמול ר"ל למען ד' ייטיב לך לכן משתקין אותו כי באמת הטבה זו הכונה כפשוטו הטבת גמול אלא שכר מצוה מצוה שמצוה זו גורמת לאדם להטיב דרכו לחזיר בתשובה שלימה כנ"ל וידוע אז"ל אין מושיבין סנהדרין מי שאין לו בנים לפי שהוא אכזרי וא"כ נר' לטעם הרמב"ן הנ"ל דמצוה זו ללמד רחמנות בדין הוא שיטול שכרו שיזכה לבנים כמד' הנ"ל דאל"כ מה תועלת לו המצוה אם מ"מ טבעו גורם להיות אכזרי וא"כ גם שניהם אמת עעם רמב"ן ללמד רחמנות וטעם שני להטיב דרכו בתשובה, ויצה"ר נקרא רוח כמ"ש איזהו גבור הכובש יצרו שנא' ומושל ברוחו וכתיב אם רוח המושל יעלה וכו' וכן אין אדם שליט ברוח' וזה פ' המסורה תשלח את האם וטעם מצוה זו שנים המה אחד הוא תשלח חרונך ר"ל הסר כעס מלבך להיות רחמני ולא אכזרי, ושני הוא כדי תשלח רוחך יצה"ר רוח המושל עליך תדון אותו בשלוח וגירושין לגמרי יבראון ותחדש פני האדמה ר"ל ובראת לך לב חדש והארכת ימים עי"ז תתחדש כנשר נעוריך היינו ותחדש פני האדמה והן הן דברי הכתוב שמפרש עצמו שני הטעמים תשלח את האם טעם א' הוא כדי ללמד להיות רחמני ומזה ימשך שאת הבנים תקח לך תזכה לבנים שלא להיות אכזרי ועוד טעם שני למען ע"י מעשה זו ייטיב לך יהי' סיבה שתטיב דרכך לגמרי והארכת ימים עי"ז כדברי המסורה תשלח האם משום תשלח חרונך ומשום תשלח רוחך וכו' ודו"ק עכ"ל מרן אבי הג' זצוק"ל [א"ה עיין בפ' בשלח עוד פי' נכון על מסורה הנ"ל]:

כי תבנה בית חדש וכו' פירש"י אם קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית י"ל דמשמע שד' נותן שכרו בעוה"ז והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וביותר ק' דאית' בחולין דף קמ"ב אין לך מצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי' בה בכבוד או"א כ' למען יאריכון ובשלוח הקן כ' והארכת ימים הרי שאמר לי אביו עלה לראש הבירה והביא לי גוזלות ובחזירתו נפל ומת היכן אריכת ימיו של זה אלא ע"כ קאי על תחה"מ אלמא דמשלוח הקן גופא מוכח דאין השכר בעוה"ז ונר' דהנה בכל מצות שאדם עושה צריך שתי הכנות כנגד בכל לבבך ובכל נפשך דהיינו המחשבה כנגד הנשמה והמעשה כנגד הגוף למשל מי שנטל שופר בידו כל היום ואינו תוקע בודאי אינו יוצא וה"ה אם תוקע ואינו מתכון נמי אינו יוצא כדאמרי' בר"ה עד שיתכון השומע ומשמיע והנה השכר על המחשבה דהיינו הנשמה תקיים לעוה"ב אבל שכר המעשה שיקבל הגוף עיקר שכרו בעוה"ז ועל שכר כזה מצינו בכל התורה כמו ונתתי גשמיכם ואכלתם לשובע ולפי"ז מתורץ קושי' דלעיל דרש"י מפרש רק שכר הגוף דהיינו שיבנה בית שהגוף נהנה אבל הגמ' בחולין הנ"ל איירי משכר לעוה"ב כמו שתחה"מ תלוי' בה לכן מוכח שפיר שאינו בעוה"ז וכן מה דאמרי' שכר מצוה בהאי עלמא ליכא דהיינו נמי שכר הנשמה, מאאמו"ר הג' זצוק"ל:

על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ואשר שכר וכו', ונ"ל המשך ב' עבירות אלו שלא קדמו ואשר שכר וכו', דאית' בפסחים ד' קי"ח אר"א קשים מזונותיו ש"א כקריע' י"ס שנאמ' וכו' ופי' הרי"ף שייכות המזונו' לקריע' י"ס דאי' בברכות כל האומר תהלה לדוד בכ"י ג"פ מובטח שבעוה"ב דאית בי' תרתי, דאתי' בא"ב, וי"ב שבח מזון לכל חי, ופי' ב' הגאון מהרא"ו ז"ל דכוונ' דהל"ל תהלים קי"א אודה בכל לבב דאתי בא"ב, וכתי' בי ג"כ פרנסה טרף נתן ליראיו, אך התם כתי' ליראיו, ובאמת מכין הקב"ה מזון לכל חי, לכן קבעו תהלה לדוד וכו', ובזה פי' הרי"ף המשך, מ' דמדה"ד מקטר ע"ז ליתן מזונות לרשעים כשהקב"ה מפרנס לכל, כמו שקטרג מה"ד בקרוע' י"ס הללו עע"ז, וכו' ע"ש, והנה מזונו' מפעילות האדם, צריך לתובעו, ולפעמים להעמידו בדין וכן הי' בקריע' י"ס ויצעקו ב"י, וז"כ קשים מזוניתיו ש"א וכו' שתלוים באדם, כקריע' י"ס וכו', ולי נ"ל דאי' בערובין י"ח גבי שליחות היונה כתיב והנה עלה זית טרף בפיה, אמר' יהי מזונותי מרורים כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקים כדבש בב"ד, והנה מזונות התלויים בבו"ד, הם בב' עניינים, דאי' בביצה ל"ב ג' חייהם א"ח, המצפה לשלחן אחרים וכו', ויל"ד על לשון מצפה, הל"ל האוכל על שלחן אחרים, ונ"ל דאיכ' ב' גווני מצפה לשלחן אחרי', א' אף בלא אוכל אצלו, א' אם דרך העשירים בהרוויחם ממון, לשליח לעניים, הם העניים מצפים על שלחונו, יר' שירוויח העושר, ב' שהו' שכר אצלו בענין עסקים, ודרך העולם הו', כשמרויחים אז נותנים שכר פעולה, בטובת עין, וא"ל דוחים אותו בלך ושוב, והב"ל דרוש מ"א פי' כי ממך הכל ומידך נ"ל, משל לאדם ששולחים אותו ליריד בסך ממון לשלם שם לכל א' חובותיו, שהו' צרי' לשלם כל חלופי כתבים של המשלח, וכן יש לעני על העשיר ח"כ פתוח תפתח וכו', הענק תענק וכו', וז"ש כי ממך הכל, ומידך חתימת ידך נ"ל, שיש לעני חתימ' ידך עלינו ועל ב' אלה אמרו המצפ' לשלחן אחרי', שהו' מצפ' שירוויח העשיר, וכן יש ב' מיני מזונות בידים, א' שעוסק במו"מ ומרויח, ב' מעלת מזונות נפלאה, כמו שנעשה במדבר ומבוא' בזה פ' תהלים קיו וימירו את כבודם בתבנית שיר אוכל עשב, ונ"ל דכ' ביואל ב' ואכלתם וכו' נ"ל עפמ"ד בחגיגה י"ו ג' דברים אדם דימ' למה"ש, וג' לבהמה, אוכלי' ושותי' ומוציא' ריעי כבהמה, ואי' בתענית כ"ו אין אומרין הלל אלא על נפש שבע' וכרס מלאה, וא"כ אכילה כזו, הוא צורך הודאה, ח"ש ואכלתם אכיל ושבוע כשנענים על הצרה, למען יאמרו הלל, והללתם את שם ד"א אשר עשה עמכם להפליא, ולא יהי' בושה במאכלם, ויקויים ולא יבושו עמי לעולם, והנה בהיותם במדבר היו במעל' יותר מזה, של"ה מוציאים ריעי דכתי' לחם אבירים, ואמ' ביומא ע"ה לחם שמה"ש אוכלים, ורי"א שנבלע ברמ"ח איברים, וא"כ הי' להם אכילה זו לכבוד גדול, להיות כמה"ש, והנה הם תפלו על המן ואמרו נפשינו קצה בלס"ק, ז"נ וימירו את כבודם שהיו אוכלים מאכלי מה"ש, בתבנית שור אוכל עשב שמוצי' ריעי - ומעתה איכ' התנצלות על עמון ומואב שלא קודמו בלחם ומים, של"ה כדאי להם לחמם ומומם הגשמיית אחרי שהם מושגחים בלחמי ומימי השמים אך א"כ איך עלה בדעתו שבלעם יקללם, ואי' במד' ולא קם נביא עוד בישראל, אבל באו"ה קם ומנו בלעם ותמי', ונ"ל דעקרים ועקוד' הק' איך מנע קב"ה טובה מב"א לגזור אומר שלא יקום נבי' עוד, ונ"ל דבשני עניינו' כתי' בתור' מעלת משה על כל מיני ברואים, עניו מאד מכל אדם, ובנבואתו, והנה בענוה כתיב מכל אדם ע"פ האדמה, י"ל שהי' באותו הדור, משא"כ בנבואה, והנה מעלת הענוה והנבואה, א' הו' עפמ"ד ספ"ק דע"ז ענוה גדול' מכולם וכו' וענוה מבי' לידי רוה"ק, והב"ל פי' עניו מאד מכל אדם וכו' יר' שהי' חושב שכל אדם נתעלה ממנו, והנה כמו כן אם יקרה בדורות הבאים שיעל' אדם כמשה בנבואה, או למעל' ממנו, הו' בנפשו בודאי לא יגבה לבו לחשוב שעלה במעלה זו, שהכנות לנבואי, הו' ענוה ואיה ענונותו, כשיחשוב שנתעלה ממשה, אך בלעם הרשע עלה בדעתו לקלל ישראל בימי משה, ולא הי' חש שברכת משה יתעלה על קללתו, וז"ש ול"ק נביא בישראל יר' שיחשוב שעלה למעלתו, אבל באו"ה קם, שחשב שעלה עליו, ואית' בתענית ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, וכנגדם ג' דברים, המן והבאר וענני הכבוד, וז"כ על דבר אשר ל"ק אתכם בלחם וכו', אך יש בזה התנצלות שאין כדאי להם מאכלם שהי' להם לחם ומים מן השמים בזכות משה, אך א"כ איך שכר בלעם לקללם, עינ"ל ליישב מאמ' אבל באו"ה קם, ויפיר' המד' וישכון ישראל בטח בדד לא כבדד שאמ' משה ד' בדד ינחני, ולא כבדד שאמ' ירמי' מפני ידך בדד ישבתי אלא כבדד של בלעם שנא' הן עם עם לבדד וכו' ותמי', ונ"ל דאי' בפ' בהעלותך גבי לשה"ר של מרים ויאמרו הרק אך במשה דיבר ד' וכו', ובאה התשוב' אם יהי' נביאכם וכו' ונ"ל עפמ"ש העקרים לפ' לא קם נביא וכו' דאיך שידד הטבע מכל ישראל לגזור אומר כזה, ותי' שגם משה ל"ה עולה כ"כ במעלי נפלא' רק למעלת הדור ההו' שקיבלו תור' מפי הקב"ה, וז"ש לך רד מגדולתך כלום נתתי לך וכו', וז"ש הרק אך במשה פי' בשביל גדולתו לבד' הלא גם בנו בשבילנו, דאנחנו הסיבה, וישמע ד' באמרו לך רד מגדולתך וכו', והתשוב' אם יהי' נבאכם, הו' עפמ"ש הרמ' מעלת נבוא' משה נגד שארי נביאים שהו' כעין חלום, משא"כ נבוא' משה, וזהו התשוב' מעל' משה יותר נגד שארי נביאי', אם יהי' נביאכם בשבילכם עכ"ל, זאת לא יזכו אלא למראה, לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו, בשבילו לבד הו' זוכה למעל' זו, הרי דהרשיעם קב"ה לייחס מעלי נבוא' משה לאחרים והנה משה התפלל ונפלינו אני ועמך, ופי' רז"ל ביקש שלא תשרי שכינה על או"ה ונתן לו, והסיב' הו' לזה ע"י בלעם כמ"ש במד' הצור ת"פ לא הניח הש"י פ"פ לאו"ה לומר אתם רחקתנו שלא נתת לנו נביאים, ופרצו בזנות ע"י, והעקרים פי' ונפלינו אני, פי' על נבוא' משה נגד נביאי ישראל, ועמך שלא תשר' שכינה על או"ה, והנה לזה שיהי' הו' מופלא ל"ה צריך סיוע, אבל שלא תשרי שכינה על או"ה הי' צרי' לסיוע לזה מבלעם שע"י נתחזק משאלתו, שמבלעדו הי' פתחון פה לאומות, וז"כ ולא קם נביא וכו' זהו הי' מצד עצמותו לקיים תפלת משה ונפלינו אני על מעלתו, אבל באו"ה קם שלא נתקיים תפילתו שלא ישר' שכינה על או"ה רק מחמת בלעם - וטעם שלא תשרה שכינה באו"ה, עפמ"ש בשופטים תמים תהי' עם ד"א, כי הגוים וכו' נביא, הרי דעי"ז שיש בישראל לבד מעלו' הנבוא' יהי' תמימים ולא ידרשו לעינות וכשפים, ואי' בנדרים ל"ב כל שאינו מנחש מכניס' אתם במחיצה שאפי' מה"ש א"י לכנוס לשם כי לא נחש וכו' והסיבה לזה הי' בלעם, שע"י נראה דליכ' מעלה לאומות ע"י נביאם וז"ש הן עם לבדד ישכון בנבוא', כי בגוים בל יתחשב הנבוא', והנה עי"ז זכים למחיצה לפנים ממה"ש וז"כ המד' כבדד של בלעם וכו':

ולא אבה ד' לשמוע אל בלעם ויהפוך וכו' כי אהבך, נ"ל דאי' במד' ראוי' הי' הקללו' לבלעם והברכות למשה אלא שלא יאמרו אוהבם מברכם ולא יתקיימו כ"כ וכו' ולי נ"ל טעם אחר ויפי' הנה ברך לקחתי ובירך לא אשיבנה דאי' בברכות ראוי' הי' לעשות להם נס בימי עזרא אלא שגרם החטא, והק' דאי' כל דיבור שיצ' מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר ותי' צל"ח עפמ"ש ר"מ לחלק בין הבטחה מפי קב"ה עצמו או ע"י נביא, שחס על כבוד הנביא יותר שלא יאמרו שהו' נביא שקר, וכן אי' במד' לא איש אל מה שניבא ע"י נביא ויכזב ההו' אמ' בעצמו ולא יעשה, ולכן במשה דל"ש זה, דכתי' בי' וגם בך יאמינו לעולם, אית' בחזרה ומעתה אלו הי' הדברות ע"י משה הי' בחזר', אבל אחרי שיצ' מפי בלעם שהו' הי' הסיבה להסתלקות שכינה מאו"ה שנביאי' מכשילום, וא"כ אם לא נתקיים נביאתם עודנה הי' פ"פ לאו"ה ויאמרו שא"כ מבלעם שהי' נביא שקר, א"כ מההכרח לאמת נביאתם, ואי' במלאכי אהבתי אתכם וכו' הלא אח וכו' נ"ל דאם גם ישראל אינם בשלימות ולמידום מעש' נכרים שהיו אחים עמהם, עכ"ז הש"י אוהבם, וזהו ראיי' שאוהבם אהבה עצמיו", והי' אהבתי אתכם אהב' עצמיי', אף לא ע"י מעשיכם, וראיי' הלא אח עשיו ליעקב ודו"ק וז"ש ולא אבה ד' וכו' ויהפיך את הקלל' לברכה, שיוצא' הברכה מפי בלעם, של"י בחזרה, ומזה ראי' כי אהבך ד' יר' אהבה עצמיית:

ע"ד אשר לא קדמו וכו' ואשר שכר עליך נ"ל המשך ב' עבירו' אלו, עפמ"ש לא יהי' בכיסך אבן ואבן יר' לפעמי' מדת הכלוי והוותרנות, חלבמו סגרו פימו דברו בגאוי, שאינם מהנים מנכסי' ואעפי"כ מתגאים והיו' אשר ל"ק, ואחזו מדת הכלוי, ואשר שכר עליך, היי' מדות הפזיר, ושניהם לרעה הי': כי תדור נדר לד' אלקיך לא תאחר לשלמו ויל"ד מאי קאמר לשלמו והלא אם הי' אומר לא תאחר לשלם נמי מובן וא"כ הוי"ו הוא מיותר ונר' דהנה אית' במתני' היתר נדרים פורחין באויר ותמוה הא ילפינן מקרא לא יחל דברו הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ מוכח בפירש דמותר להתיר נדר, ונר' דידוע דמכל מצוה שעושה האדם נעש' מלאך מליץ ובעבירה קונה לו מלאך קטיגור והמלאכים אם גם שהם רק מלא רוח מ"מ יש בהם לחלק כמו באדם שתואר החיצונה הוי הגוף והנשמה מבפנים ה"נ יש במלאך חלק גופניי' ורוחניי' ואם אדם מתחיל לעשות מצוה נוצר תחילה חלק גופניי' מהמלאך ואח"כ חלק רוחני' שבו ואם אנו מתחילין המצוה ואין גומרין אות' א"כ יש כאן מלאך בלא חלק אלקי ורק בהתחלת המצוה נוצר בו חלק גשמיות וא"כ זה המלאך לית ליה אחיזה בארץ דהא אעפ"י שיש בו חלק גופניי' מ"מ הוי יותר מסתם אדם וגם בשמים לית ליה מקום אחוזה דהא עוד לא הוי בי' חלק רוחניי' ולא הגיע למדריגה שיעלה לשמים דאין לו מקום אחר רק פורח באויר בין השמים לארץ א"כ הכא בנדר נמי אם מתיר הנדר ואינו גומר נדרו א"כ אינו גומר המצוה וגם מלאך שינצר ממנה נמי אינו גומר רק חלק אדמה שבו ונמי צריך לפרות באויר וז"כ היתר נדרים היינו אם מתיר הנדר וא"כ מלאך שנברא עי"ז למו וז"כ הקרא וכי תדור נדר לד"א א"כ ממילא נברא מלאך א' א"כ לא תאחר לשלמו דהיינו שהמלאך יהי' שלם בגוף ובנשמה יחדיו שיוכל להיות בשמים מאאמ"ו הג' זצוק"ל: כי יהיה בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה ותמוה כפילות הלשון ויצא וכו' ולא יבא וכו' ונ"ל דאית' דלפעמים נבר' האדם להיות בעולם רק זמן קצר כגון שסיבת הווייתו אינו רק לתקן איזה דברים בעבודת ית"ש דהיינו שכבר הי' פטם א' בעולם והתרשל באיזה מצוה ע"כ מוכרח לבא עוד הפעם ע"י גלגול לתקן אות' מצוה שביטל ממילא מיד אחר תיקון של אותו מצוה שהתרשל בגלגול הראשון והתקין הקלקול מה שקלקול מיד בא זמנו ליפטר מעוה"ז והנה מצינו ב' מיני עבירות א' שהגלות המר גרם להם כגון בענין מו"מ שאין לנו בגלות שדות וכרמים לפרנס אותנו וזה גרם גדול לכמה עבירות כגון לשקר קנאה ושנאה ולה"ר וכמה מצות שאין ביכולתנו לקיים בגלות כגון תרומה ומעשר וכו' וא"א לקיים רק על אדמת הקודש שהנחיל ד' לאבותינו ויש עוד סוג עבירה שאין הגלות גורם וסיבה ואדרבה מחמת הגלות הי' לנו לעזוב אותם שעשו בשאט נפש למשל שישבו בסוד משחקים עם תוף חליל בריקוד בחור ובתולה יחדיו וכגון הגאוה והשררות עבירות אלו אין הגלות גורם ונהפוך הוא הגלות הי' לנו למנוע דוגמתן ולהיות לבינו נכנע על אריכת הגלות וא"ש דהנה מצינו שהגלות מכונה בשם לילה כמ"ש בישעי' שומר מה מליל וכו' והנה אותן עבירות שהגלות גורם על אותן אין שום תכלית להביא עוד פעם בגלגול כי חוזר וניעור כל זמן הגלות כי הגלות יכריחו עוד הפעם לעשות עבירות אלו שהגלות סיבה לכן לא יבא עוד הפעם בשביל עבירות הללו לעוה"ז כי אין שום תכלית רק על אותן עבירות שעבר בשאט נפש שאין הגלות גורם יכול להיות כשיבוא עוד הפעם בגלגול שיתקן מעוותו מה שקלקול וז"כ הכ' כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה ר"ל שהסיבה לעבירות שבידו יהי' הגלות הנקר' לילה אבל משאר עונות יהי' נקי אז כשיבא הזמן שיצא אל מחוץ למחנה להפטר מעוה"ז לא יבא אל תוך המחנה ר"ל לא יבא עוד בגלגול לעוה"ז כנ"ל ודו"ק - מאאמ"ו הג' זצוק"ל:

הרמב"ם פיה מה' דעות ה' י"א כ' דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה שנא' מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה והתמי' מפורסמת דמקרא איפכא כתיב אשר בנה וכו' אשר נטע וכו' וגם בסוטה ד' מ"ד ע"א ת"ר אשר בנה אשר נטע לימדה תורה ד"א שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה ועי' בכ"מ ולח"מ ובסדר משנה - ונ"ל טעמי' דהרמב"ם דבמשנה בסוטה ד' מ"ג אלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו הנושא את ארוסתו וכו' שנא' נקי יהי' לביתו וכו' לביתו זה ביתו יהיה זה כרמו ושמח את אשתו זו אשתו וכו' ופירש"י נקי יהיה לביתו בשביל ביתו, יהיה רבוי' הוא הוסיף לך הוויי' אחרת להיות כזו עכ"ל, הנה נשמר רש"י באריכת לשונו זה מקושי' גדולה דקשה קרא דפ' שופטים שהקדים הבית לכרם ללמד ד"א כדתני בבריי' ד' מ"ד הנ"ל ולמה א"כ בפי תצא סמוך ונראה. שינה הקרא הסדר והקדים הכרם לבית כדדרשי' נקי יהיה לביתו יהיה זה כרם לביתו זה ביתו וכו' לכן פי' רש"י כנ"ל ור"ל אע"ג שהקדימו הקרא בתיבת יהי' ע"כ נטפל הוא לבית דרך רבוי' הוא דגלי קרא והוסיף לך הוויי' אחרת להיות כזו, ומי נתלה במי הוי אומר המאוחר נתלה בהמוקדם, וגם במשנה גופא תמוה שהקדים לדרוש תחילה לביתו המאוחר בפסוק ואח"כ תיבת יהיה המוקדם בפ' ואיפכא הל"ל כסדר הפסוק לזה פירש"י כנ"ל דע"כ נהפוך היא לביתו תחילה ואח"כ יהיה לרבות כרם שיהי' דינו כמו בביתו כנ"ל ברור כוונתו אבל קשה קרא גופיה למה הקדים הטפל להעיקר יהיה לביתו איפכא הל"ל נקי לביתו יהיה שנה א' וכו' על הסדר הכתוב בפ' שופטים אשר בנה אשר נטע וכו' אע"כ מוכח כהרמב"ם הנ"ל אבל עדיין קשי' קראי אהדדי וגם קשיא המשנה ובריית' אהדדי כנ"ל וגם מיהת קרא דמייתי הרמב"ם לא כן הוא כדבריו בההוא קרא כנ"ל לכן נ"ל דהחילול לכרם הוא בשנה הרביעי וכבר נטע הוא שלשה שני ערלה ואותן השנים אין לי בו כלום שהוא אסובה"נ, וא"כ גם אם יטע כרם קודם בנין הבית אין לו פרנסה ממנו עד אחר בנין הבית ואחר חילול הכרם בשנה רביעי לנטיעתו ולכן דייק הרמב"ם בראייתו מקרא בסיום הקרא מי האיש אשר בנה וכו' אשר נטע כרם ולא חללו דמוכח שבנה בית קודם שנת חילול הכרם וע"כ כבר נטע הכרם קודם בנין הבית בשני הערלה כדי שיהי' מוכן פרנסתו אחר שיבנה הבית יגיע שנת החילול ולכן בפ' תצא שפיר הקדימו הקרא הכרם לבית נקי יהי' לביתו וכו' לפי שבפועל באמת הכרם כבר נטעו מקודם ביתו וסוף מעשה ותכליתו במחשבה תחילה שכרמי יהי' לביתו דייקא יצורף יהיה כרמו לביתו שקדם ר"ל שיהי' פרנסתו מוכנת תיכף מיד אחר בנין ביתי מזה הכרם שכבר הכין ונטעו מקודם ונמצאו שניה הכתובים קיימים וכל ד"ח במשנה וגם בבריית' וגם דברי הרמב"ם קיים וקיימים ומזוקקים מכל סיג בס"ד ולק"מ כנ"ל:

והנה הגדול שבחכמים בקהלת סי' ב' אמר הגדלתי מעשי בניתי לי בתים ואח"כ נטעתי לי כרמים וכו' וכן בסי' ג' בסדר העתים נקט בהיפוך תחילה עת לטעת ואח"כ עת לבנות ותמיה על עצמו ועכ"ל אין קפידא באלו השתים לכן אפכי' שלמה לסדרא ויפה עשה גם הרמב"ם כן ביקש משה להיות כשלמה וכתב יושר דברי אמת ואפשר עוד שאחר אשר כן עשה שלמה בניתי בתים נטעתי כרמים וכו' חזר ואמר ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי וכו' והנה הכל הבל ורעות רוח וכו' לכן חזר ואמר לכל זמן ועת לכל חפץ וכו' עת לטעת עת לבנות וא"כ הו' ודאי שפיר חזי הרמב"ם שכ' כסדר העתים שקבע שהע"ה באחרונה כנ"ל והנה בנביאים בישעי' סי' ס"ה כ' ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר ואכל וכו' ובירמ' א' כתיב לבנות ולנטוע עוד שם בסי' ל"א עוד אבנך ונבנית וכו' עוד תטעי כרמים וכו' עוד שם כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע וכו' ובישעי' ס"א ובנו חרבות עולם וכו' ובני נכר כורמיכם וכו' ומן הנמנע שלא היו אלו הפסוקים כולם בזכרונו של הרמב"ם בעת כתבו הלכה זו דרך בעלי דעה וכו' הנ"ל דמי לנו בעל דיעה גדול יותר משהע"ה - ושם בהלכה י' ז"ל הרמב"ם ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר וכו' הבונה בית חנכו וכו' והנושא ארוסתו וכו' ומי שחילל כרמו וכו' שנא נקי יהי' לביתו שנה א' ושמח וכו' אשר לקח מפי הקבלה למדו שיהי' נקי שנה בין לבית שקנה בין לאשה שנשא בין לכרם שהתחיל לאכול פריו עכ"ל הרי כפל דבריו פעמיים ושינה הסדר כנ"ל נטיעת הכרם לבסוף, ואפשר דס"ל דמרבי' כרם מאשר לקח דכ' בסוף הקרא ולא כפירש"י הנ"ל דנפ"ל מיהי' כנ"ל, מיהת גם מזה נרא' בעליל דקפידא דקרא הו' כמ"ש הכ"מ והפ"ח הנ"ל דבחדא סגי או בית או כרם קודם נשואין אבל כוונת הרמב"ם הוא שיכין עוד מקודם מלאכה קבוע לפרנסתו ואפשר שהע"ה כיון לזה באמר תחילה הגדלתי מעשי ר"ל הכנתי פרנסתי תחילה ואח"כ בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים וכו' גם שניהם כנ"ל שוב מצאתי לחז"ל בויקרא רבה פ' כ"ה בס' קדושים וז"ל וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ ר"י בר סימן פתח אחרי ד"א תלכו וכי אפשר לב"י לעלות לשמים כי ד"א אש אוכלה אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה הה"ד ויטע ד"א גן בעדן אף אתם כשנכנסתם לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה הה"ד כ"ח וכו' ונטעתם ר"י בשם ר"ל פתח הגדלתי מעשי בניתי לו בתים נטעתי לי כרמים אמר הקב"ה למשה לך אמור לאבות הראשונים הגדלתי לעשות עם בניכם כ"מ שהתניתי עמכם בניתי לי בתים שנא' ובתים מלאים כ"ט נטעתי לי כרמים שנא' כרמים וזיתים אשר לא נטעת וכו' עשיתי לו גנות וכו' נטעתי בהם עץ כל פרי הה"ד כי תבואו אל הארץ ונטעתם עכ"ל הנה מתחילת המד' מדרש דר"י בס' מוכח דהנטיעה קודם גם לבנין הבית וכדברי הרמב"ם שנא' כי תבואו אל הארץ מיד ונטעתם שכן קב"ה לא נתעסק מתחילת ברייתו ש"ע אלא במטע תחילה ועז"נ אחרי ד"א תלכו אבל סיום המד' דרש דר"י משמע דפליג ומייתי קרא דשלמה הנ"ל בניתי לי בתים תחילה ואח"כ נטעתי לי כרמים וכו' וכן הי' בכניסתן לארץ כי תבאו אל הארץ כבר מצאו הכל מוכן לפניהם ובתים מליאים כ"ט כרמים וזיתים אשר לא נטעת ולפי שאותן פטורין מן הערלה לכן ונטעתם כתיב לקיים מצות ערלה ורבעי כנ"ל וצ"ל לדיד' שאותו המטע שנתעסק קב"ה תחילה זה נטיעת הגן הי' בנין בית ונטיעת כרם בהדדי שהרי וישם שם את האדם וכו' כתיב שהי' הג"ע בית דירה לאדה"ר [וקצת צ"ע על דמייתי המד' על בניתי לי בתים האי דבתים מליאים כ"ט ואין כוונת הקרא על טובת הבתים בנויים שימצאו אלא על הטובה שימצאו הבתים מליאים. מכל טוב וכדח"ל שאפי' קדלי דחזירי אבל הו"ל למסמכ' אקרא המוקדם בסמוך לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים וכו'] ומ"מ גם מהאי מ"ד ומהאי קרא דתורה בפ' ואתחנן שהקדים בנין הבתים לנטיעת הכרם אין קושי' על הרמב"ם דהתם ע"כ לסדרם כן לפי הענין שהתחיל והי' כי יביאך ד"א אל הארץ אשר נשבע וכו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים וכו' כרמים וזיתים אשר לא נטעת וכו' דנתינת הארץ אשר נשבע ד' וכו' וקאי בי' קרא באמרו כי יביאך ד"א אל הארץ וכו' ע"כ מקדים הערים ובתים שהם יותר בשם ארץ יקראו מכרמים וזיתים דר"ל הנטיעות שבה - ועוד לפמ"ש בפתח דברינו בכוונת הרמב"ם משום שני ערלה ע"כ צריך להקדים נטיעת כרם לבנין בית א"כ התם קרא קאמר מנטיעות שימצאו בא"י כמ"ש אשר לא נטעת שהן אין בהם ערלה ורבעי ומוכנים מיד לפרנסה מהן לכן שפיר הקדים תחילה נתינת הערים ובתים להם וזהו אפשר כוונת המשך הפ' לתת לך ערים וכו' ובתים ואח"כ כרמים וזיתים משום שהם אשר לא נטעת ואכלת ושבעת דייקא ר"ל כיון שלא נטעתם אתה אין בהם ערלה ותוכל לפרנס מהם מיד לכן בישר תחילה כל טובת הערים גדולות וטובות אשר לא בנית וכו' כנ"ל:

עוד שם ברבה ס"פ כ"ה ובשיר השירים רבה פ' שוקיו עמודי שש ז"ל ארשב"י וכו' לפי שבעוה"ז אדם בונה בנין ואחר מכלה איתו אדם נוטע נטיעה ואחר אוכל אותה אבל לע"ל מה כתיב לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל וכו' עכ"ל משמע נמי דדייק סידור' דקרא דוקא מדסמיך לי' מקודם קרא דשמואל א' י"ד אותו החל לבנות מזבח ודרש במלכים הוא הי' ראש בונה מזבחות החל לבנות עש"ה תחילה בונה בית ואח"כ נטיעה כנ"ל - שוב מצאתי במד' הנעלם בס' זוהר חדש פ' בראשית ד' ה' ע"ב דפוס קראקא שנת שס"ג ז"ל ר' יוחנן פתח בחכמה יבנה בית שלשה דברים צריך האדם לעשות בדרכי העולם ואלו הן לבנות לו בית מושבו וליטע כרם להתפרנס בו ואח"כ לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסם בהם ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחילה ואח"כ נוטעים כרם ואח"כ בונים בית כי הא דא"ר סימון כל הלוקח לו אשה ואין לו בתחילה במה שיוכל להתפרנס הרי זה חפשי מן המצות שנא' במתים חפשי ולמה נקרא חפשי שהוא חפשי מן המצות מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו אלא בעבודת אשתו ר' יהוד' אומר כאלו לוקח ע"ז לעצמו דאר"י בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחין אשה ולא הי' להם די פרנסתם וממיתים עצמם ברעב ובצמא ומניחים כל חיי העוה"ז ועוסקים בתורה ובמצות ולעבוד בוראם אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר הפרנסה צריך לכונן בית תחילה ולזמן מזונותיו ואח"כ לקחת אשה ויכול לעבוד בוראו ולעסוק בתורה כי הא דאז"ל אם אין קמח אין תור' דאר"י מאחר שהאדם נושא אשה אז נקרא עבד ד' מפני שלבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים ומלתור אחר לבבו ועיניו כד"א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לפי' צריך להשתדל האדם לכונן בית בראש ולעשות ישוב בבית וממי אתה למד מהקב"ה שקודם בנה בית וכוננו וזימן כל פרנסה והמזונות קודם שיבוא אדם לעולם האיך ברא את העולם בראש שהוא הבית וזימן כל הפרנסה האיך ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות ואת הדגים והצמחים והאילנות שהם זימון כל הפרנסה לאחר שהכין הבית והפרנסה הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישיב בבית וע"כ נאמר בראשי"ת בי"ת רא"ש כאשר תבין באותיות תמצ' בית ראש וכן התחילה התורה בראשית כלומר בית ראשית והכל ענין א' ועכ"ז צריך האדם להשתדל בדרך ארץ ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו מפני שיגיעת שניהם משכחת עון וכו' עכ"ל לענינינו וזה מסכים הולך למאז"ל לגמרתינו כנ"ל [א"ה עיין בשו"ת מהרי"א אה"ע סי' ע"ז באריכות]:

תוכן העניינים

דברי מהריא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה