דברי מהריא חלק ב· רבי יהודה אסאד
לפרשת ואתחנן
ואתחנן אל ד' וכו' אתה החלות להראות וכו' רב לך אל תוסף וכו' וכ' אאמו"ר הג' זצוק"ל ז"ל כבר הארכתי בפנים שינים כוונת הוווכוח בהנחה זו שהקדים מרע"ה לתפלתו ותשוב' הקב"ה אליו במעט תיבות ורב האיכות, וכעת נ"ל עוד מילי להראות פנים במקראי קודש אלו בעזה"י, איתא בכתובות ד' ע"ז כד שכיב ריב"ל א למלאך המות זיל עביד רעותי אזל אתחזו לו א"ל אחוי לי דוכתאי א"ל לחיי א"ל הב לי סכינך דלמ' מבעת לי באורחא יהבי נהלי' כי מטא להתם דליו' קא מחוי לין שוור נפל להאי גיסא נקטי' בקרנ' דגלימא א"ל בשבועת' דלא אתינא אמר קוב"ה אי איתשל אשביעת' נהדר אי לא לא נהדר וכו' וראיתי בס' גבולות בנימין פי' ב' אבין עפי"ז מד' תמוה אתה החלות וכו' להתיר לי שבוע' שבמדון אעבר' נא ואראה, וביאר דאית' במד' דמשה אמר להקב"ה אם נגזר עלי למות במדבר מ"מ אעבר' נא ואראה וכו' ואח"כ אחזור למדבר למות שם, וא"כ אפשר דמה"ט לא נענה בזה דאולי אחר שיעבור משה את הירדן ישבע שלא לחזור עוד למדבר, לכן הקדים משה בתפלתו ואמר אתה התרת לי פ"א שבועה שבמדין, וא"כ גם אז יתירו לי כשאשבע לכן אעברי נא ואראה וכו' ודפח"ח, והנה בברכות ד' ל"ב דחז"ל על ויחל משה וכו' מלמד שהפר את נדרו, ורש"י פי' בפ' תשא ועתה הניחה לי עדיין לא שמענו שנתפלל משה עליהם אלא כאן פתח לי פתח והודיעו שהדבר תלוי בו וכו' והו' מגמ' דברכות הנ"ל ע"ש הרף ממני, וע"פ הניחה לי דרש אדרב' מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם וכו' עש' וצל"ע על רש"י בחומש הנ"ל, וא"כ נ"ל אחר שידע משה שנשבע ד' לכן לא תביא וכו' וגז"ד שיש שבועה עמו א"א לבטלה, לכן הקדים בתפלתו לאמר ד"א אתה החלוית וכו' להראו"ת את עבדך את גדל"ך ואת יד"ך החז"ק" דייק' ר"ל בעת שהראיתני ידיך החזקה דייק' מה"ד בשבועה לכלותם כמ"ש וישא יד"ו להם להפיל אותם במדבר, ושבועה היתה כפל דבורו ויחר אפ"ו בהם ואכל"ם, אז הקדמת רחמים לרוגז והראותנו מחילה את גדל"ך מדת טובך שהדבר תלוי בי באמרך ועתה הניחה לי וכו' להפר נדרך, א"כ אפוא אתה החלו"ת' להראות, כבר התרת לך נדר ושביעה ויחל משה וכו' לכן גם עתה אתשיל אשבועתך זה ואעברה נא ואראה וכו' והשיבו הקב"ה רב לך וכו' ר"ל נדר ויחר אפי ואכלם הי' רק ביני לבינך, ומה"ט גופא שרציתי שתתיר לי הנדר, כמו שאמרתי ועתה הניחה כי כנ"ל, וטעמי נמוקי עמי הי' בזה כי רבים המה אומה שלימה, ורבים נפישא זכותי, עד"ה ואיך לא אחוס על ננוה העיר הגדולה וישראל הי' רק להורות תשובה דרבים, אבל השבועה לכן לא תביאי וכו' ר"ב ל"ך דייק' שבועה זו הנוגע ל"ך שבועה ונדר ברבי"ם הי' מדינא אין לו התרה, וגם לדעתך וכי דין רבי"ם יש ל"ך, ר"ב ל"ך בתוזו", לכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה דייק' כנ"ל, שוב ראיתי דז"ל רש"י בפ' אתה החלות וכו' פתח להיות עומד ומתפלל אעפ"י שנגזרה גזירה א"ל ממך למדתי שאמרת לי ועתה הניחה לי וכי תופס הייתי בך אלא לפתוח פתח שבי תלוי כמו כן הייתי סבור ולעשות עכשיו עכ"ל, והקשה המפורשים עליו וכי מאין נשמע מזה שאמר הקב"ה במעשה העגל הניחה שתועיל תפלתו להכניסו לארץ, אמנם לפמ"ש הדברים מכוונים ונכונים כמון חומר, וז"ל הילקוט ד"א אתה החלות את השבועה כתבת בתירה זובח לאלקים יחרם ובניך עבדו ע"ז ובקשתי עליהם רחמים וסלחת להם אתה החלות החלת השבועה וכו' ותמ' הברכת שמואל איכ' הי' תשובת הקב"ה מספקת על שאלת משה דשפיר קאמר עש"ה והנך רואה בעיניך עפמ"ש לעיל דדברים אחדים המה דברי הילקוט ודברי רש"י ולק"מ, עכ"ד קדשו של מרן אאמו"ר זצוק"ל:
[אמר המסדר ונר' לפרש ג"כ כוונת הפסוקים אתה החלות וכו' והקב"ה השיב לו רב לך וכו' דאית' במ"ר פ' תשא ויחל משה מלמד שהתיר נדרו של יוצרו אמר הקב"ה כבר נשבעתי זובח לאלקים יחרם ודבר שביעה שיצא מפי איני מחזירה אמר משה רבש"ע ולא נתת לי הפרה של נדרים וז"כ ויחל משה שהתיר את השבועה דזובח לאלקים יחרם עיי"ש ואית' במדרש שמשה הי' מתפלל מאת ד' שיכנס לא"י ויהי' הוא תלמיד ליהושע ואית' בגמ' דנדרים לא יאי לאינש למשרא נדרא במקום רבו וא"ש דמשה התפלל אל ד' שאתה החילות בתחילה השביעם בעגל ט"ו שעשיתני כחכם ורב עליך והתרתי לך שבועתך כמ"ש ויחל משה ע"כ אעברה נא ואתיר לך גם השבועה שנשבעת לכן לא תביאו וכו' והקב"ה כשיב לו רב לך יש לך רב דהיינו עכשיו יהושע רבך ולא יאי לאינש להתיר הנדר במקום רבו וגם יהושע אינו יכול להתיר הנדר להקב"ה מאחר שהיית רבו וג"כ אינ' רשאי להתיר הנדר בפניך שהיית רבו]: ולי הצעיר נ"ל ג"כ עד"ז, דהנה ההבדל בין התרת חכם להפרת בעל מבואר דהתרת חכם הורא' הו' עפ"י חרטת ופתח של הנודר ועוקר הנדר מעיקרו משא"כ הפרה הוא מבטל הנדר בלתי טעם ומוגז גייז מכאן ולהבא עי' רשב"ם בב"ת ד' ק"כ ע"ב, וא"כ שבועת הקב"ה א"א להתיר ע"י התרת חכם דלא שייך פתח וחרטה אצלו ית"ש אלא ע"י הפרה של צדיק ע"ד ותגזר אומר ויקם לך הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה וע"י בתיח בב"ת ד' ע"ד ומה"ט נקרא איש האלקים בעלה דמטרוניתא, ולכן כתיב מושל באדם צדיק וכו' ע"ד והוא ימשול בך עש"ה והנה רש"י ר"פ מטות מייתי דחז"ל בב"ת ק"כ דילפי' מזה הדבר דבעל שאמר בלשון התרה וחכם בלשון הפרה לאו כלום הוא ובאמת גבי חטא העגל אשכחן סתירה בדחז"ל לשון הגמ' דברכות ד' ל"ב רבא אמר וכו' עד שהפר לו נדרו וכו' ובמ"ר פ' תשא פ' מ"ג ויחל משה אר"ב אר"י ש"התיר נדרו של יוצרו וכו' אמר משה רבש"ע ולא נתת לי ה"פרה של נדרו ואמרת וכו' לא יחל וכו' אבל ח"כם מוחל את נדרו וכו' אותו שעה אמר משה מ"ותר לך מיותר לך מיותר לך וכו' ארשב"ל לפיכך נקרא שמו א"יש ה"אלקים לומר ש"התיר נדר לאלקים עש"ה, ונ"ל לפמ"ש לעיל א"ש אחר שהקב"ה הקדים רחמים לרוגז באמרו ועתה הניחה לי ויחר אפו בהם ואכלם הרי תלה מיד הגזירה דידו של משה לבטלה הו"ל שבועה על תנאי וכיון שהרבה משה בתפלה נתקיים התנאי ונעקר הנדר מעיקרו הי' יכול להתירו ממש בלשון חכם מותר לך ולפי שלא הזכיר הקב"ה התנאי בפירו' אלא ברמיזה, לכן הי' מרע"ה מסופק דלמא צריך הפרה דייק', ואחז בשניהם הפר נדרו וגם התיר נדרו ונמצא כל ד"ח קיימים כנ"ל, אמנם נ"ל דווק' להפר נדרו של הקב"ה על ישראל כיון דמשה מלך ישראל היה כמ"ש ויהי בישורון מלך דינו כבעל גם בכנסת ישראל של מעלה כמחז"ל ויהי ביום כלות משה כתיב כלת שהוא איש האלוקו' בעלה דמטרוניתא, משא"כ הנדר שנוגע אליו בלבד ל"ש לומר כן לבטל בלשון הפרה הגז"ד שיש עמו שבועה שאין חבוש מתיר א"ע מבית האסורים, וזה"ש הקב"ה למשה לך רד וכו' כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' רמז לו בזה ג"כ שהדבר תלוי בו לבטל הגזירה בלשון הפרה כמו בעל לאשתו, וזה"ש הכ' וזאת הברכה וכו' משה איש האלקים את ב"י דייק' ור"ל עם בני ישראל ובמה שנוגע אליהם היה נקרא איש האלקים בעלה דמטרונתא, וא"כ א"א להפר נדר הקב"ה על משה אלא בלשון התרה וכיון שנדר דמשה ל"ה על תנאי א"א להתירו ע"י פתח וחרטה כי לא ב"א הוא ויתנחם כנ"ל ובזה מובן אצלי מאמ' תמוה במד' א"ל הקב"ה למשה חכם אתה ואתה רוצה ליכנוס לא"י, ולפמ"ש מובן היטב דה"פ בנדר שנוגע לך אין אתה בעל להפר אותי אלא חכם אתה להתיר בלשון התרה ע"י פתח וחרטה, וזה מן הנמנע ואיך אתה מבקש ליכנס לא"י הרי א"א להתיר השבועה כנ"ל, וזה"ש אתה החלית להראות את עבדך דייק' את ג"דלך דייקא שעשתנו א"יש ה"אלקים בעלה דמטרוניתא להפר נדרך ושבועתך בחטא העגל וכדברי רש"י וילקוט הנ"ל, אלא דמשה מצד ענותנותו לא החזיק א"ע בכך ופתח אז גם בהיתר כיון שהי' פתח מעיקרו כנ"ל, לכן אעברה נא ואראה וכו' ומופר לך נדרך והשיבו הקב"ה רב לך וכו' ואחת דיבר אלוקים ושתים זו שמענו הלא כה דבריי' וכו' כפטיש וכו' וה"פ ר"ב ל"ך גידולה זו שנתתי ל"ך להיותך נקרא איש האלקים בעלה דמטרניתא והיינו רק משום ר"ב לך בזכות הרבים בשביל ישראל להצלתם דייקא, אבל מה שנוגע לך לבד ריב ל"ך דין ח"כם ו"רב יש לך כמדרש הנ"ל חכם אתה וכו' ולא ב"על ובעינן התרה דייקא והרי ריב ל"ך אותה שבועה הנוגע ל"ך ר"ב הוא גדול יותר משבועה דגבי העגל דהתם על תנאי היה אפשר בהתרה כיון שגלותי לך הפתח מיד קודם הנדר הרי נעקר ממילא מעיקרו ע"י התרך ותפלתך, משא"כ נדר זה בלא תנאי וא"א להתירו אא"כ בהפרה, ולכן אל תוסף דבר אלי דייקא עוד ב"דבר הזה דייקא בטענה ז' אתה החלו"ת וכו' להתיר או להפר הנדר בשביל הדב"ר הז"ה דייקי דילפי' מז"ה הדב"ר בפ' מטית דבעל שאמר בלשון הפרה אינו כלום כנ"ל ודו"ק אמר המסדר בדברי א"ז הג' זצ"ל נר' לפרש הכ' וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בנ"י לפני מותו וקשה וכי אין אנו יודעי' שמשה הי' איש האלקים ונר' דאי' בגמ' שמשה התיר נדרו של הקב"ה לפי דברי א"ז הנ' זצ"ל יש כאן ספק אם משה רבינו ע"ה הי' לו דין של בעל או שיש לו דין ת"ח ובאמת חילוק גדול יש בין הפרת הבטל ובין התרת נדר של חכם דאילו הבעל מפר נדר בע"כ בלתי פתח חרטה אבל דוקא ביום שמעי ואם עבר היום אין יכול להפר עוד אבל ת"ח מתיר בכל עת שירצה אף שלא ביום שמעו אבל צריך דוקא פתח וחרטה והנה כשבירך משה את בנ"י קידם מותי ומיתתו בא לו מחמת השבועה שנשבע הקב"ה לכן לא תביאו וכו' הי"ל למשה להתיר אותה שביעה כדין ת"ח המתיר אפילו שלא בו ביום אלא ודאי מה שלא היתר השבועה ומוכרח למות מוכח מזה שדין בעל יש לו וכיון שלא התירו בו ביום תו אין בידו להתיר ראובן מזה שאין לנו להוכיח שלמשה דין בעל הי' לו כי אם לפני מותו, דבלא סמוך למיתתו אפשר לנו לומר שדין ת"ח יש לו ולא ימות כי יכול להתיר נדרו של הקב"ה בכל שעה שירצה, אבל עכשיו שהוא סמוך למיתתו קשה מדוע אינו מתירו אם יש ני דין ת"ח אלא מדלא התיר נדרו של הקב"ה מוכח שהוא איש האלקים בעלה דמטרוניתא ודין בעל יש נו ובעל אינו יכול להתיר רק ביום שמעו וז"כ איש האלקים לפני מותו דהיינו מכח שהיא סמוך למיתתו מוכח שהוא איש האלקים ודו"ק]:
עוד שמעתי דבר נכון בענין זה ממורי א"ז הנ' ר' אהרן שמואל זצ"ל בשם אביו הג' מהרי"אסאד זצ"ל לפרש פסוקי' תהלים תפלה למשה איש אלקים וכו' אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכו' הפסוקי' הללו תמוהים ואין להם קישור ונר' שמשה התפלל שהקב"ה יניח לו להתיר נדרו כבעל המפיר נדר לאשתו אך קשה והלא הבעל אינו יכול להפיר אלא ביום שמעו דוקא ומשה בקש להפיר לאחר יום שמעו אמנם שיומו של הקב"ה הוא אלף שנים א"כ הי' נקרא יום שמעו וז"כ תפלה למשה שהתפלל שיכניס לארץ וקשה הלא כבר נדר הקב"ה שלא יכנס לארץ לכן בא הכתוב ואמר שהתפלל וטען איש אלקים שאני נקרא איש אלקים בעל' דמטרוניתא ואוכל אני להפיר הנדר כבעל המפיר לאשתו ולזה דייק ואמר איש, ואית אף שיש לך דין כבעל הרי הוא עתה לאחר יום שמעו ולא תוכל עדיין להפיר באשר שהוא לאחר יום שמעו על זה אמר משה כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול שיומך הוא אלף שנים וא"כ עדיין נקרא יום שמעו ויש לו עוד זמן להפיר נדרך ונכון היא: עוד נ"ל לבאר בהקדים גם מקראי קדש פ' בראשית ויאמר קין אל הבל אחיו וכו' ויקם קין אל הבל אחיו ויאמר ד' וכו' אי הבל אחיך וכו' ויאמר מה וכו' והנה רש"י פ' ויאמר קין נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעול עלי להרגו וכו' הרגיש לתרץ שאין מפורש ב"פ מה אמר קין להבל וכו' אמנם הספורנו כ' בהיפוך ויקם קין וכו' בלי מריבה קודמת אז כמו וארב לו וקם עליו עכ"ל ובאמת במד"ר אית' הבל הי' גבור יותר מקין שנאמ' ויקם מלמד שהי' נתון תחתיו וכו' עש"ה. וגם לפי' הספורנו ק' קו' רש"י מה הי' מאמרו של קין, ונ"ל שהרגיש בזה וכתב מילת א"ז דייקא ור"ל דמקודם זמן הרבה היה מריבה כמובן, ומ"מ תמו' מאי שייך ויאמר קין וכו' להכא, וגם לפירש"י ק' דויהי בהיותם בשדה וכו' הל"ל קודם לויאמר קין וכו' וגם מאי ויאמר וכו' לשון רכה וידבר קין הל"ל דברי ריב ומצה לשון קשה, עוד תמוה' שאלת הקב"ה אי הבל וכו' למה יעי' רש"י, ועוד מאי אחיך פשיטא שהרי ל"ה הבל אחר בעולם, וגם אי לא הי' אחיו אסור היה לרצחו ועוד ב"פ אחיו בפסוק ראשון מיתרים, ונ"ל לתרץ בהיפוך מפי' רש"י לפמ"ש במד' הנ"ל ויקם קין מלמד שהבל הי' גבור יותר, א"כ ודאי ידע הי' קין שאם יהי' שונא עם אחיו נשמר ממני, ואפשר שהבל יהרוג אותו, לכן בא בערמה ודיבר עמו טוב באחוה ואהבה כדי שלא ירגיש בו ולא יוכל לשמור ולהזהר ממנו, וזה"ש הפ' ויאמ"ר קין אל הבל אחי"ו, יר' אמירתו ושיחתו הי' עמו באמיר"ה רכה כאהבת אחי"ם, ויהי בהיותם בשדה שנזדמנו עי"ז ביחד בשדה, דאילו הרגיש הבל דבר מה בלבו של קין הי' נשמר מלהתייחד בשדה עמו, ואמר גם שם בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו דייק' במרמה הזו שהראה לו אחו"ה ולא הרגיש בו, ויהרגהו, וזהו קרוב לפי הספורנו הנ"ל והנה במד"ר בראשית שם ארשב"י קשה הדבר לאמרו וא"א לפה לפרשו ל"ב אחליטין שהיו עומדין ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן לא רצה המלך לפרשו נתחזק א' על חבירו והרגו והיה מציוח ואומר מאן בעי דינן קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי וכו' עי' במפורשים ועי' בתוי"ט פ"ג דאבות במשנה הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון וכו' שפי' הרע"ב ורמב"ם כוונת התנא להעיר על הידיעה והבחירה שאין סותרים זא"ז ומקום יש לשכר ועונש והתוי"ט שם נסתייע לדידהו מאמר רשב"י הנ"ל במד' שהעיר כה"ג על המלך וכו' ולא תי' למה לא פורשן עש"ה, והנה לפמ"ש א"ש מעשה קין שעשה ערמה הנ"ל כמ"ש, ע"כ בבחירתו עשה וראוי לעונש, ומה גם אחר שהשיב להקב"ה לא ידעתי, הרי הו' גונב דעת עליון ומכחיש בידיעת ד' ודאי ראוי לעונש על שעשה בבחירתו, א"כ מה"ט לא רצה הקב"ה לשאלו מיד מה עשית, אולי ישיב שהי' מוכרח במעשיו עפ"י הידיעה וראי' שידע וראה הקב"ה מהם מקודם כי קושי הרמב"ם, לכן הקדים הקב"ה לשאלו אי הבל אחיך דייק' שנהגת עמו באחיה, ואילו היית' מוכרח, מה לך בערמה זו, בלא"ה ל"ה יוכל להמלט ממך, וכשהשיב קין לא ידעתי, הרי גלי דעתו בפומבי שהוא כופר בידיעת ד' בהוה ועבר וכ"ש בעתודות, חזר הקב"ה ושאלו א"כ מה עשית בבחירתך, הן אמת קול דמי אחיך שאינו מכחיש הידיעה וגם לא ידע מערמה שעשית עמו, הם צועקים אלי דייק', כדברי רשב"י במד' שמוכרח הי' ולמה לא הפרשתם כנ"ל, אבל אתה שעשית בערמה וגם מכחיש בידיעתו, ע"כ מעשיך בבחירתך הי' מה עשית - ואית' במד"ר בפ' תשא א"ר פנחס כהן וכו' מהו ראה ראיתי אמר הקב"ה למשה וכו' אני רואה אותן איך מתבוננים בי אני יוצא בקרובין שלי שאתן להם התור' שנא' רכב אלקים וכו' והם שומטין א' מן טטראמולין שלי שכתוב ופני שיר מהשמאל לפיכך אמר משה למה ד' יחרה אפך בעמך, אתה היית יודע אותם ועכשיו אתה כועס עליהם על שעשו העגל עכ"ל, וזה נ"ל נמי כוונת משה במליצתו עוד במד"ר שם מקודם שאמר לי צווית ולא להם דיבור אנכי וכו' ור"ל להוכיח שהם מוכרחים וכמ"ש חז"ל ל"ה ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה דמן השמים הוה, וע"כ לי צווית שאמרת בלשון יחיד אלוקיך, וצריך להבין מה זו טענה הרי הונח שהידיעה אינה סותרת הבחירה כמ"ש התנא הכל צפוי והרשות נתינה, וכבר ביאר הרמב"ם התי' עד"ה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' וכן פי' האלשיך בזה הפ' למה תאמר יעקב וכו' נסתרה דרכי מ"ד או מאלקי משפטי יעבור, הלא ידעת וכו' אין חקר לתבונתו, ונ"ל דייק' ידיעת ד' לבדו במחשבה אינה מכרחת מה"ט הנ"ל, אבל אחר אשר כבר דיבר ד' והראה ידיעתו בעתיד גם לבני אדם, הו"ל הדיבור מעשה, וכן ידיעה שלו ית' וגם ראיית האדם מכרחת שפיר כמ"ש מרש"א בחא"ג בחגיגה ובר"ה דמה"ט נברא העולם במאמר שהוא מחשבה בלבד, כי דיבורו של הקב"ה הוא מעשה כמ"ש במד"ר פ' לך ע"פ ונתתי את הארץ וכו' ומי יבא אחר המלך אחר אשר כבר עשהו והי' בטל הבחירה, וא"כ יפה אמר משה כיון שכבר אמרת לי ראה ראיתי, הרי מוכרחים היו אח"כ במעשה, ונענה בטענה זו דבאמת לא היו ראוים לאותו מעשה וכו' וכנ"ל, ואית' בסוטה ד' י"ב שראו אצטגנוני פרעה כי מושיען של ישראל נלקה במים, וכיון דשבועת הקב"ה על משה לכן לא תביאו הי' על מי מריבה, רצה משה להתיר השבועה גם עכשיו עפ"י טענתו הנ"ל בחטא העגל שע"י הידיעה, וגם הראו' של אצטגנוני פרעה מוכרח היה, וזה"ש ד"א אתה החלות להראות דייקא את עבדך אותן שתי ראיות רא"ה ראיתי"ך וכו' את גדל"ך זו קבלת תורת חסד, וגם את יר"ך החזקיה פני שור מהשמאל מימינ"ו א"ש דת למו, ולמה הראיתני ע"כ כדי להשיב חמתך מהם בטענה מוכרחים היו, אע"ג אשר מי אל בשמים וארץ אשר יעשה כמעשי"ך וכו' וכ"ש כי לא מחשבותי מחשבותי' וכו' ואין ידיעתך מכרחת, אבל בצירוף הראיה של האדם מבטל הבחיר' והרי בטענה זו אתה החלות השבועה אז שהתרתי לך כמ"ש ויחל משה, לכן גם עתה אעברה נא ואראה וכו' בטענה זו כנ"ל, והנה בפשוט חטא במי מריבה במה שהכה ולא דיבר אל הסלע, אבל הרמב"ן וא"ע כתבו עוד במ"ש נוציא לכם מים בלשון רבים שתלה בעצמו ג"כ, אמנם כיון דשכינה היתה מדברת מתוך גרונו לא חטא בזה שאמר נוציא וכו' עד"ה נעשה אדם וכו' ונ"ל הרי מתוך כעסו דיבר כך וגם הכה הסלע וכל הכועס נבואתו מסתלקת וחכמתו והה"ד ענותנתו, וזה"ש בתהלים ק"ו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה שעבורם והיינו ע"י כי המרו את רוחו ונסתלקה ממנו שכינה ויבטא בשפתי"ו דייקי ואמר נוציא וכו' תלה בעצמו כנ"ל, וזה"ש משה ויתעבר ד' בי למענכ"ם דייק', ויאמר ד' אלי ר"ב ל"ך ר"ל אותו חטא של מי מריבה אשר רב"ו בני ישראל שאתה מייחסו לי ז"א אלא של"ך הוא כי מלבד ההכאה יש דברים בגו ריב ל"ך במה שאמרת בלשון רבי"ם נוצי"א לכם וכו' ותלית הגדולה ל"ך לבד בעצמך, וגם ראי' האצטגנונים ל"ה מכרחת שהרי לא ראו שום חטא על משה, אבל ראו רק לוקה במים וסברו הם לדינו במים וכל זה נמי רק לטובה הי' שעי"ז גזרו כל הבן וכו' ולא איפכא כל הבת וכו' למעט יותר הפו"ר כי איש אחד נישא כמה נשים משום דטעו לדון מושיען של ישראל במים וכמ"ש באלגזי בסוטה י"ב שם לתרץ בזה תמיה' תוס' ד"ה בשבילי עש"ה ג' מאות אלף רגלי בשבילי נעשה הרבה כזה שלא גזרו איפכ' על הבנות כנ"ל עש"ה ודפח"ח יזה"ש ר"ב ל"ך מה שהראיתי לחכמי פרעה הי' רק להטעותם כדי שישראל עם ר"ב ל"ך יתייחסו אבל לא ראו שום חטא, וידיעתן לחוד אינה מכרחתו לכן אל תוסף דבר אלי עוד וכו' והנה באמת בתפילות משה במרגלים סלח נא וכו' סיים כאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה ע"כ ר"ל על חטא העגל הרי חזר והודה שלא היו מוכרחים גם הם אלא בבחירה חטאי, וז"כ המד' שא"ל הקב"ה למשה אם סלח נא אתה מבקש בטל אעבר' נא וכמובן כנ"ל ודו"ק - [א"ה גם אני נכדם אלך בעקבות של א"ז הגאונים זי"ע לפרש הפ' אתה החלות וכו' פירש"י פתח להיות עומד ומתפלל אעפ"י שנגזרה גזירה א"ל ממך למדתי שאמרת לי ועתה הניחה לי וכי תופס הייתי בך אלא לפתוח פתח שבו תלוי להתפלל עליהם כמו כן הייתי סבור עכשיו ויל"ד מי דמי התם אצל ישראל הי' הגזירה על רבים ואצל משה הו' יחיד ובפי' אית' בגמ' דר"ה שאצל ציבור אע"פ שנחתם גז"ד נקרע ועו"ק שלמה הזכיר משה תוארים אלו את גדלך פירש"י זו מדת טובך ואת ידך החזקה שאתה כובש ברחמים את מה"ד החזקה ורש"י פי' ע"פ ויחד יתרו על כל הטובה וכו' טובת המן והבאר והתורה ובפ"ק דתענית איתי' מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים והק' שם דאית' ג' פרנסים טובים עמדו לישראל משה אהרן ומרים יג' מתנות נתנו על ידם ואלו הן באר וענן והמן וכו' מתה מרים נסתלק הבאר וכו' חזרו כולן בזכות משה אלמא אשכחן פרנסה בשביל יחיד כי המן הי' בזכות משה שאני משה כי דאלים זכותיה כרבים דמי וז"כ הכ' אתה החלות וכו' כפירש"י ז"ל פתח להיות עומד ומתפלל אעפ"י שנגזרה גזירה וממך למדתי שאמרת ועתה הניחם לי וכי תופס הייתי בך וכו' ואל תקשה התם צבור שגזירתם נקרע אפי' אחר גז"ד אבל אני יחיד וגזירת יחוד אינו נקרע לזה אמר אתה החלות להראות את עבדך כפירש"י זו מדת טובך ורש"י פי' על ויחד יתרו על כל הטובה טובת המן ואת ידך החזקה וכו' וכגבורתך דהיינו שעשית טובה לישראל במן ובבאר כפירש"י בפ' יתרו טובת המן והבאר נכלל במלת הטובה וכגבורתיך ר"ל ענני הכבוד שהקיפם סביב ולא נתנה רשות להלחם בישראל כל זה החלות להראות את עבדך שבזכותו הי' שלשה מתנות אלו אעפ"י שקיי"ל פרנסה בשביל רבים כמ"ש הנני ממטיר לכם לחם וצ"ל דאלים זכותי וכרבים דמי א"כ אעברה נא וכו' והקב"ה השיבו רב לך ר"ל מאחר שהוא לך לצרכך לבד ולא לצורך רבים]:
ואאמו"ר הג' זצוק"ל כ' לפרש ז"ל נ"ל בהקדים מאחז"ל בחולין ד' קל"ט משה מה"ת מנין שנא' בשגם הוא בשר בשג"ם גימט' מש"ה וכתיב והיו ימיו ק"כ שנה ותמוה מאי שייך הרמז זה להתם ס"פ בראשית, וגם מ"ש תואר בשר שקרא למשה, וגם למה רמוז שם בלשון זה בשגם, ונ"ל עפמ"ש במדר' ובע"מ אפוה היית ביסדי ארון וכו' כל הנשמות היו תלוים באיפתו של אדה"ר יש בראשו ויש בפיו וכו' ומרע"ה היה במקום הקנה בפנים וכולן נהנו ע"י שאכל מעץ הדעת אבל הקנה אין בו לא אכילה ושתיי', ומה"ט אחז"ל משה רבנו לא מת וכן יעקב אבינו שהי' בסוד הקנה לא נגזר עלי' מיתה ע"ש ובס' נפתלי שבע רצון פ' ויחי ופ' ואתחנן ונ"ל מה"ט לחם לא אכל וכו' ג"פ מ"ם יום שא"א לשאר בני אדם לסבול ולעצור כח, אמנם הרי חרוצים ימיו מ"מ בשני דורות בשג"ם וכו' והיו ימיו ק"כ שנה כנ"ל, וצ"ל משום חטא עצמו כמו שחשבם בתנחומא פ' ואתחנן וז"ל אמר משה וכו' הן כל אלה יפעל אל וכו' ואני עון א' אין אתה מוחל לי א"ל הקב"ה משה הרי עשית וי"ו עונות וכו' ע"ש, אמנם אית' עוד שם בתנחומא מקודם ז"ל א"ל הקב"ה רב לך בע"ד שלך כבר הוציא עליך גזיר' שתמות וכל הבריות כמותך, אדה"ר שאכל מן העץ גזר מיתה לכל וכו' ע"ש וצ"ל לפי"ז דגם הקנה נהנה קצת ששואב קצת מלחלוחית המשקה ואיכא למ"ד חוה ענבים סחטא לו וכו' וכמ"ש בס' נש"ר הנ"ל בשם המגיד מישרים, וכן הוא בטבע דקנה אע"ג דלאו בשר הוא כדאית' בר"פ הנודר מן הירק ע"ש מ"מ סחוס רך הוא ולא עצם קשה לבלוע, והנה ס"פ בראשית מבואר הענין ויבואו בני האלקים וכו' המלאכים שירדו למטה החטיאו הב"א אותם וקלקלו ונטרדו, וא"כ לפי שראוי הי' נשמת משה שלא נהנה מאכילת עץ הדעת בקנה בפנים לא יהי' בכלל הגזירה של אדה"ר למות, אבל אחר שגם שמלאכים כולם שכליים נבדלים מחומר ורוחניים כמ"ש עושה מלאכיו רוחות בהיותם ע"פ האדמה גם הם נתקלקלו והב"א החטיאו אותם, א"כ ק"ו שיחטיאו למשה שהוא מורכב ג"כ כגוף ולא ימלט מן המיתה בחטאיו שאח"כ ע"י הב"א, וגם הרי הקנה נמי נהנה קצת מ"מ כנ"ל ושפיר נתפס משה גם בחטא אדה"ר כמ"ש בתנחומא, והן הן דברי הקב"ה אחר שאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו לא ידון רוח"ו דייק' אפי מלאכים אלו שכולן רוחו"ת בלתי הרכבת חומר, עכ"ז מצד באד"ם להיותם ע"פ האדמ"ה בין בני אד"ם נטרדו ולא ידון לעולם ות"א לא יתקיים וכו' לעולם, בשגם הוא בשר, ק"ו למשה שהוא מורכב גם מבשר החומרי מתאוה שיחטיאו אותו הב"א, ועוד בשג"ם הוא בשר ר"ל הקנה שהוא שורש נשמתו באדה"ר גם הוא בשר קצת ורך לבלוע ונהנה קצת לא ימלט מגזירתו לא ידון לעולם אלא ימיו קצובים ח"כ שנה וא"כ נ"ל זה"ש משה אתה החלות להראות וכו' שנכנסתי לפנים ממחיצתן של המה"ש מצד נשמתו שלא נהנה בחטא אדה"ר וראוי שלא אסבול בעונשו ג"כ, לכן אעברה נא ואראה וכו' והשיבו הקב"ה כנ"ל לז"א ויתעבר ד' בי למענכם ויאמר ד' אלי ר"ב ל"ך ר"ל האמת כי מצידך גדול ור"ב אתה ואין לך חטא מיתה, אבל ר"ב ל"ך אני דנתי הק"ו ממלאכים עליך משום ר"בת בני האדם יחטיאו אותך לא ידון וכו' בשגם הוא בשר וכן היה באמת, וגם ר"ב ל"ך בע"ד שלך בגזירה של אדה"ר גם אתה בכלל כתי' הנ"ל הוכלל בק"ו ב"שגם הוא ב"שר גם הקנה נהנה קצת לכן אל תוסף וכו', וגם י"ל דה"פ לא ידין ר"וחי ב"אדם וכו' עד"ה כי ר"וח מלפני יעטוף ו"נשמות ור"ל ר"וחי ב"אדם ה"נשמות כולן שתליתי באדה"ר לא ידון לעולם אפי' ר"וחי התלוי בקנה הוא שמוציא רוח והוא ב"שגם ונשמת משה בשגם הוא בשר וכנ"ל עכ"ד של אאמו"ר זצוק"ל:
עוד כ' אאמו"ר הג' זצ"ל גם יובן כפשוטו עפ"י גמרא משה מה"ת מנין שנאמר בשגם הוא בשר וכו' ונ"ל לפרש המשך וכוונת הפ' דארז"ל ר"פ חלק לעולם הוי קבל וקיים, ומה"ט נ"ל שהי' משה חי ק"כ שנה, משא"כ שני דורות של רוב העולם קצובים רק שבעים ובגבורות שמונים שנה לפי שהי' משה עניו מאד, ואית' פ"ק דסוטה ה' בשר כתיב ונרפא ופרש"י מי שהיא עניו ומשים עצמו כבשר וזה"ש הכ' ב"שגם הוא ב"שר זה מ"שה גימט' ב"שגם לפי שהי' עניו מאד כבשר, לכן והיו ימיו ק"כ שנה ועי' בשמן ששון ס"פ נח לבעל מג"א, ובזה נ"ל נמי הי' להיפוך דלא תקשה דהו"ל למשה לחיות יותר משני דורות הקצובים לו לפי שהי' עניו והוי קבל וקיים אמנם לפמ"ש א"ש אחר אשר כבר הקב"ה גזר אומר עליו ב"שגם ה"וא בי ב"שר, היה קצת מוכרח להיות עניו, אבל באמת מבחירתו עניו הוה לכן אמר בישגם הוא בישר הוא דייק', ולא אמר יהיה בעתיד, אלא הוא כבר גם קודם אמירתו זאת בבחירתו ומה"ט יתוספו לו עכ"פ חמשים שנה על שבעים שני הדורות והיו ימיו ק"כ שנה וכנ"ל וכתיב וענוים ירשו ארץ, וא"כ אפוא זה"ש משה בתפלתו ד"א אתה החלות להראות את עבדך וכו' ר"ל כבר מקדם בתחילת התורה בפ' בראשית הראית אותי שם לבאי עולם ואמרת עלי ב"שגם ה"וא בישר וכו' וכתיב ב"בשר ונרפא וכו' וכתיב וענוים ירשו ארץ לכן אעברה נא ואראה את הארץ וכו' והשיב לו הקב"ה מטונך רב לך אל תוסף דבר וכו' ר"ל ממקום שבאת שאמרתי אליך ב"שגם הוא ב"שר מוכרח היית קצת להיות עניו ולא יתייחס בשפלות לגמרי לך אלא ר"ב ליך מצידך לבד ל"ה אפשר להיות עניו כ"כ, וגם על העניות שמבחירתך הרי ר"ב ל"ך דיוקא ד"ו ל"ך בריבוי חמשים שנה כמנין ליך שהרביתו לך יותר על שני דורות של שבעים שנה כמ"ש והיו ימיו ק"כ שנה לכן אל תוסף דבר אלו עוד בדבר הזה דייקא בשביל דבר זה שבקשת גופא משום תשובתך וכנ"ל ודו"ק עכד"ק של אאמו"ר זצ"ל:
והנלע"ד כתבתי כבר, ונ"ל עוד לפמ"ש מקודם מובן הקרא וגם המדר' בפ' תשא ואשב בהר א"ר הונא ב"א שישב להתיר נדרו של יוצרו ומה אמר לו דבר קשה, א"ר יוחנן דבר קשה אמר לפניו תהית אתמהא א"ל תוהא אנא על הרעה אשר דברתי לעשות לעמי אותו שעה אמר משה מותר לך מותר לך אין כאן נדר ואין כאן שבועה וכו' ועי' ידי משה ומ"כ בפי' אתמהא אין לך דבר קשה מזה ששאול תהית פי' התחרטה כי לא אדם אל ויתנחם, ונ"ל לרכך הקושיא בדבר הזה דקרא קשי' וינחם ד' טל הרעה אשר דיבר לעשות לעמו ואיפכא הל"ל וינחם ד' על אשר דבר לעשות רעה לעמו, אמנם לפמ"ש א"ש דודאי לא נתחרט על אשר דיבר וכו' כי לא אדם הוא ויתנחם, אבל חרטה דמעיקר' הי' שהדיבור ואכלם הי' בפי' על תנאי ועתה הניחה לי ואכלם, אבל אם לא תניח לי אלא תרבה בתפלה לא אכלם וכיון שהרבה משה בתפלה עד שהוחלה לכן שאלו להקב"ה אח"כ תהית ר"ל אולי כוונתי האמת שכך הי' כוונתך באמרך אלי ואתה הניחה לי וכו' שתלוי הדבר ברבי תפלתי וחרטה דמעיקרא הוא אי לא כמ"ש לעיל שהי' משה מסופק בדבר, וא"ל הקב"ה כן דברת ויפה כוונת האמת שכך היה כוונתי תוהא אנא על הרעה תיכף ימוד אשר דברתי לעשות לעמי בשעת הדיבור על תנאי היה דברי וכנ"ל ודו"ק וזהו שסיים משה וא"ל מותר לך מותר לך אין כאן נדר אין כאן שבועה ר"ל כיון שהי' רק על תנאו כנ"ל:
במדר' תנחומא ואתחנן אל ד' למה כדי שיכנוס לארץ זה"ש בתהלים ס"א שמעה אלקים רנתי אל תתעלם מתחינתי א"ל מה אתה מבקש א"ל מקצה הארץ אליך אקר' בעטוף לבי א"ל הקב"ה רב לך אל תוסף וכו' ותמו' ונ"ל דבספ"ק דסוטה אית' מ"מ נקבר אצל בית פעור כדי לכפר על מעשי פעור וכ' תוס' שם ב' המדר' דבכל שנה עולה לקטרג וע"י קברו של משה חוזר ושוקע ע"ש, וק"ל הרי משה מסר נפשו על ישראל שאמר מחני נא וכמש"כ במדר' תנחומא ס"פ תשא שעי"ז נקראו על שמו, וא"כ כשהתפלל משה תקט"ו תפילות הו"ל להקב"ה להשיב לו כי תלוי בזה כפרתן של ישראל והיה בעצמו מוסר נפשו למיתה עבורם, ונ"ל דקטרוג פעור הוא רק באין ערש"מ, דאי עושין רצונו ל"מ הקטרוג כלל שהקב"ה דן האדם באשר הוא שם, ובגמ' דערוכין איתא אילו נכנס משה לא"י והי' לו זכותי' דא"י הי' מבטל יצר דע"ז, וא"כ א"צ לקברי נגד בית פטור ושפיר התפלל, וזה"ש ואתחנן אל ד' והל"ל לד', לז"א למה כדי שיכנס לארץ ר"ל ולבטל שם יצר' דע"ז והיינו אל ד' בשביל ד', זה"ש שמעה וכו' מתכונתו א"ל מ"א מבקש א"ל מקצה הארץ אליך אקרא והל"ל לך, אבל ר"ל אליך בשבילך אקרא והיינו בעטוף לבי בצור הו' לב האבן יצרא דע"ז והוא ירום ממנו יבוטל על ידי בא"י לכן תנחיני שמה ושאלת ד' הי' מ"א מבקש הרי כפרתן של ישראל תלוי בזה והשיב לו אם אכנס לא"י א"צ כפרה כנ"ל ודו"ק - גם יובן קרא ראשון שמביא שמעה אלקים רנתי היינו תחילה שבח המקום ואח"כ הקשיבה תפלתי ואל תתעלם מתחינתי כמשמע' דהכי ילפי' בש"ס ע"ז ד' כ"ה ובמד' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואח"כ יתפלל מנ"ל ממשה שאמר אתה החילות להראות וכו' וזהו ג"כ כוונת ה"פ לשמוע אל הרנה תחילה שבחו של מקום ואח"כ אל התפלה, ואמר מקצה הארץ וכו' יר' עפי' פי רשי' כאן פי' ואתחנן אתה החילות וכו' אחר שכבש ארץ סו"ע סבר הותר הנדר וכו' לז"א מקצה הארץ דייק' אחר שכבשתו מקצת הארץ, אליך אקרא דאולי היתר הנדר - ואמר אליך דייק' אקרא ביחוד גמור אליך וכמ"ש כאן ואתחנן אל ד' והומ"ל לד', וכתיב אל ד' והטעם בזה נלע"ד דארז"ל אסור להרבות בשבח המקום משום דמחזי כאילו סיימתינה לכול' שבחי דמרך וכתיב אם יאמר איש כי יבולע כי מי ימלל גבורות ד' וכתיב לך דומי' תהלה, אמנם נ"ל היינו אם גם אחרים שומעים שאז שייך סיימתינהו וכו' כהאי דנחית קמי'. דרבה וכו' אבל ביחיד ב"א לקונו לבד ואין אחרים שומעים הו"ל כמו בפניו מותר לומר שבח המקום ב"ה דלא מחזי כאילו סיים כולי' שבחי אם מ' שאין אומרים בפניו רק מקצת שבחו גם באדם, ואם מפני שאין אחרים שומעים, והר"ן סוף י"ב דרשות ביאר ההבדל בין קול לו או קול אליו, דתיבת אליו מייחד יותר אל הנסתר לכן דרז"ל וישמע הקול מדבר אליו משה שמע ואין כל ישראל שומעין עש"ה, ונ"ל ה"נ בלשון נוכח יש הבדל זה בין תיבת לך לתיבת אליך, דתיבת אליך מייחד יותר אל הנוכח בינו לבינו ממש שאין אחר שומע, לכן נ"ל לך דייקא שגם אחר שומע באופן זה דומיה תהלה משום סיימתינהו וכו', אבל בשיר הכבוד יסדו אנעים זמורות ושירים אערוג כי אליך דייק' בייחד נפשו תערוג, וזה"ש ואתחנן אל ד' דייקי אליו בייחוד:
ור"ל בלחש שאין אחר שומע לאמר ד"א אתה החלות וכו' מי וכו' אשר יעשה וכו' שבחי של מקום, וכן תקנו תפלה בלחש וז"ש מקצה הארץ א"ליך אקרא וכו':
ואתחנן אל ד' אתה החילות להראות וכו' אעברה נא וכו' ותמ' מה הי' כוונ' מ"ר בשבח זה, ומאי לאמור, גם והחלות, ונ"ל דאי' שמעון העמסוני הי' דורש כל את שבתורה כיון שהגיע לאת ד"א תירא פי' וכו' לרבות ת"ח, והק' מהרש"א ל"ל פירש גבי ואהבת את ד"א, ונ"ל דודאי ידע שמעון ג"כ דיש לדרוש את לרבות ת"ח אך הי' ירא בזה שיפגע בכבוד המקום שהשוו' עבד לקונו בענין הירא', והנה באהבה כן הטבע לאהוב לאוהב אוהביו וז"כ מלאכי אהבתי אתכם אמר ד' ואמרתם במה וכו' ור' שמ' אהבה הו' בשביל אהבת אבות אברהם י"ו, לא מ' עצמיתם, לז"א הלא אח וכו' ש"מ שאהבה מצד עצמיכם, וא"כ אהבת ת"ח י"ל שהוא מצד אהבת הקב"ה לאהוב אוהביו, וא"ז פגיע' לכבודו ית', משא"כ הירא' א"ז מצד הטבע לירא לפני כל הירא מאיש מוראו, וא"כ אי נימ' דאת דא"ת לרבות ת"ח ליכא למימר הטעם מ' שת"ח ירא מהקב"ה הוי זה יראת המקום אע"כ שמצדו ציוה עליו ליראי, א"כ אם אתה כולל יראתו בהדי יראת ד' חשש שמעון לפגוע בכבוד המקום ב"ה - א"כ מצינו שחלק השי"ת מכבודו ליריאיו וחס על כבודו יותר מכבוד המקום עי' מד' ילקוט מלכים א' י"ג בירבעם ששלח את ידו על הנביא, והנה עיקר יראת ד' הוא בגין דאיהו רב שליט, וצדיק מושל בי"א, קב"ה אמ' מי מושל בי צדיק מושל בי, אני גוזר והו' מבטלו, ולכן נשא רע"ק לבו לדרוש את דא"ת לרבות ת"ח בעבור היראה של את ד"א, דהוא רב ושליט בנידון יראה זו מרבינ' ת"ח, שגם הוא רב ושליט לבטל גזירות המקום, וז"כ מ"ר שביקש לבטל גזירות המקום שלא יכנוס לארץ ומחזי ח"ו כגדלות, לכ"א אתה החילות וכו' את גדליך עם גדלוך שציווות מצו' ירא' ד' על שם גדלותו וכללת את עבדך את גדלך בשביל שהצדיק מושל ומבטל הגזיר', לכן גם אני מבקש לבטל הגזיר' מאאמו"ר הג' זצוק"ל:
עונ"ל דכתיב כבוד מלכותך יאמרו וכו' להודיע לב"א גבורותיו וכו' נ"ל דאיתא בברכות האי דנחות קמי' דר"ח אמ' כאל הגדול האדיר העזוז החזק וכו' א"ל סיימתינ' לכול' שבח' דמרך השת' הנך תלת' אי לאו דאמר משה וכו' וראיתי פי' בשם גדול ע"פ פה להם ולא ידברו ל"ל אמר לא ידברו בפי', עפמ"ש הרמ' הל' והפ"א על הרחקי הגשמיי מהש"י דכתיב לא ראיתם כל תמונה ומהו שנא' אצבע יד עיני אזני ך', הו' רק לשבר את האוזן, משא"כ בע"ז הציור הוא באמת דמות פה, מה שהו פחיתות גדול בערך על ית' לכ"א פה להם, זהו גופו פחיתות, ועוד שלא ידברו הרי שאנו אין יכולים לדבר מאומה מעוצם שבחו, רק אפס קצת התירו לנו לשבר האוזן, והנה מה שהתרנו לומר והנירא נ"ל הטעם עפמ"ד רי' בכ"מ שאתה מוצא גדולתו שם את מוצא ענותנותו לאפוקי מדעת המינים שטעו דור אנוש שמפאת גדולתי אינו משגיח בתחתונים וז"ש בתהלים קל"ח אך משאתו יעצו להדיח, ר"ל שאומרים מגודל שאתו ומעלתו איננו משגח בתחתונים, לכן בכ"מ גדולתו איכא למיחש שיפקרו שאין כבידו להשגיח בתחתונים לכך שם אתה מוצא' ענותנותו שמשגיח על עולם השפל ונמוכי רוח, והעקידה פי' פ' כי עמך הסליחה למען תורא כי עבד שנטרד מרבו פוסק יראתו ממנו, כמו כן אם יענש הש"י עונש הראוי על עביר' א' ראוי לענוש עד אין סוף, ואם יעשה כן שוב לא יירא אך ע"י הסליחה יירא וז"ש כ"ט הסליחה למען תורא, שבהעדר הסליחה הי' נפסק היר' בעובר על א' מעבירו' ומזה הטע' אנו אומרים והניר' אצל הגדול והגבור שלא נחשוב שלרוב גדולתו וגבורתו אין שיעור וגבול לעונש על א' מהעבירו' ותפסוק הירא' הרי דאיכ' ב' טעמים לדבר בגדולתו ות' או' לשבר האוזן, או לדעת שבמקום גדולתו ענותנותו להשגיח בתחתונים וזה"ש כבוד מלכותך יאמרו וגדולתך ידברו, ואף שאין ביכולתינו לפ' ולהשיג שבחי, אך להודיע לב"א גבורותיו מה שביכולתינו להשיג וגם מלכותך מלכות כל עולמים שמשגיח בעולם התחתון וממשלתך בכל דור ודור שלא יאמר דווק' בדורות ראשונות שהי' חשובים ב"א, ע"ד דאי' בריה כ"ה ל"ל נתפרשו וכו' עונ"ל עפמ"ש בשמואל ב' ו' שאמר' מיכל לדוד מה נכבד וכו' אשר נגלה היום לעיני עבדיו וכו' ויל"ד על מה נכבד הלא כוונתה הי' שנקל כבודו', ונ"ל דבקידו' ל"ב איתא אפי' למ"ד ת"ח שמחל ע"כ כבידו מחל, מלך שמחל א"כ מחל וכו' וקאמ' גמ' שאני הקב"ה דעלמא דילי' הו', משא"כ כבוד המלך הכבוד אינו שלו, והנה אם יגבה לב המלך לדמות לעליון שהכבוד דילי' יכול הוא למחול, וז"ש מה נכבד היום מלך ישראל לדמות שהכבוד שלך הלא באמת אין הכבוד שלך והשיב לד' שהכבוד שלו ומעתה מלך דעלמ' א"י למחול מפני שהכבוד אינו שלו משא"כ מלך עליון שמלך על הכל, וז"ש כבוד מלכותך יאמרו וכו' כי המלאכים א"צ ארך אפים ורב חסד שאין חוטאין רק ב"א, אך מלך דעלמ' א"י למחול רק הש"י לבדו, וז"ש כבוד מ"י להודיע לב"א החוטאים גבורותיו שהוא ארך אפים ואף דמלך דעלמ' א"י למחול, ע"כ מלך שאין הכבוד שלו אבל הש"י מלכותך מכ"ע וכו' ושפיר יכול למחול, והנה גז"ד של משה הי' מ' חטא מי מריבה כמ"ש יען לא האמנתם ואף שהצאן ובקר הי' קשה מזה רק שהי' בצנע' וזה בפרהסיא כמ"ש רש"י שהי' במעמד כל ישראל והיי' במלך דעלמ' מחלק גמ' כתובו' קנ"ו בין פרהסיא לצינעה משא"כ לגבי קב"ה דעלמי' דילי' הוא וז"כ מ"ר בתפילתו דאית' בסוכה מעולם לא ירדה השכינה ולא עלה וכו' אך מצינו בנבוא' משה מעלה מכל הנביאים שהתנבא בזה הדבר מ' שהשכינה מדברת מתוך גרונו וזהו עניו' יתיר' ופ' בהפלאה פ' היום הזה ראינו כי ידבר אלקים וכו' וז"ש אתה החילות וכו' דכ' היום הזה אחל תת פחדך ויראתך ומחלת על כבודך אשר מי אל בעל היכולת אשר יעשה כמעשיך וכו' שאין יכולת בשום אדם ומלך לעשות כן וע"כ צ"ל מלך דעלמא דילי' הוא א"כ אף שהדבר הי' בפרהסיא אתה יכול למחול לכן אעברה נא, אך אית' שנסתמו ממנו מעיינו' חכמ' וניתן ליהושע וז"ש רב לך א"ת דבר עוד בזה יר' בדבר ד' בנביאת זה הדבר:
ענ"ל דרש"י פי' אין חנן בכ"מ אלא מתנ"ח, אף שצדיקי' י"ל לתלות במעש"ט, א"מ אלא מתנ"ח לפי שנאמר וחנותי וכו' וק' הא מצינו שדיבר קשות לפני ד' כמ"ש במד' שאמר למה אינו נכנס לארץ שאמרתי שמעו נא המורים הלא אתה החילות ואמרת לאות לבני מרי ונ"ל דד"ה אמר תאבתי לפקודיך בצדקתך חייני וכו' ק' מאי תאבתו, וגם שתול' בפקודי ד' יסיים בצדקתך חייני, ונ"ל דאיתא גדול הנהנה מי"כ יותר מי"ש שנאמר י"כ כ"ת אשריך וכו' ופי' דקאי אב' מיני עובדים, א' מירא' ב' מאהבה שמתהנה במלאכת שמים, והנה איש כזה השמח במצות ד' י"ב מדעת קונו, וברוב התלהבותו היא טועם מעין עוה"ב והיינו גדול הנהנה מי"כ ליהנות מעשיית המצות יותר מ"ש העושה מיראה, שנאמר יכ' כ"ת ול"א מי"כ רק שגיעיי גופ' והי' אצלך כאכילה, אשריך בעוה"ז ממה שטוב לך לעולה"ב כי גם כאן אתה טועם מעין עוה"ב, עי"ל דאיתא ג' הטעימן קב"ה מעין עוה"ב אברהם יו"י כי כל המשיג סוד המצוה ועושים בשלימות הרי טועם מעין עוה"ב, והו' תחת אשר ל"ע את ד"א בשמחה וכו', וזכות לטעום טעם עוה"ב מעתה לאיש כזה אשר י"ל תענוג בעבודת די, איך יבקש שכר, הלא זהו' גופא גדול השכר, אך ד' לא יפקח בזה שכרו, ואדרבה אחרי שהוא בדרך זה, יתן לו יותר מפאת צדקו משל לאב שי"ל ב' בנים, וא"ל למדו פרק זה ואתן לכם מתנה וא' לא יחפוץ בתבונה והב' י"ל התמד' גדולה וכששמעו דברי אביהם ישבו מיד לשנות, אותו שאין חפץ בתורה מיד כשיגמר בא לאביו לבקש מתנתו והב' יושב ושונ' באמונ' פרקו פעמי' הרבה ולא בא לבקש מאביו הנה בודאי האב יתן יותר לזה שאוהב החכמה כי זהו גופ' יקר בעיני אביו ששונה מ' תכלית הלימוד ואינו משלם לו מפאת הלימוד רק מרוב אהבתו וצדקתו, וז"ש תאבתי לפקודך מי התאו' ואהבה וא"כ אין ראוי לשלם לי בעשיית המצות רק בצדקתך חוינו ומעתה א"י הצדיק לבקש רק מתנ"ח ענ"ל טעם על שמבקשים מהנ"ח ויפו' רב לך גם וחנותי א"א אחון, ונ"ל עפמ"ש יען קטונתי מכל החסדים פרש"י יר' שמ' יגרום החטא ורמב"ן הק' א"כ איך סיים ואתה אמרת היטב אטיב עמך ופי' הו' להיפך אחרי שגם מתחיל קטונתי ואעפי"כ אמרת היטב אטיב עמך מצד חסדך כמו כן ראוי להמשיך חסדך עלי נמצא דמי שמטיבים עמו מ' זכותו יש לזה גבול כאשר יתמו שכר פעולתו מה שא"כ למטיבים מצד חסד וז"ש וחנותי למי שאני נותן מצד חנינה את אשר אחון הי' בטוח שאחון אותי להבא ועוד אחרת יש שימנע אדם חסדו וזולתו בראותו כי אין עוד צורך לו או שי"ל אחר המטיב עמו אי שקיבל כבר מזולתו והנה כל אלו שייכים בטובת אדם לחבירו משא"כ בטובת המקום ית' כי אמרו כל הנשמה וכו' על כל נשימה ונשימה כי אם יטול נשמתו מת מיד, וזה"ש אתה החילות וכו' את גדלך וכו' שאינו מ' מעלות שלי רק מ' חסד ד' שאין לו תכלית ואם שכבר אינו צורך לחסדיו, הלא מי אל וכו' אשר יעשה כמעשיך וכו' ואין אחר הו' יוכל להטיב זולתך ויאמר רב לך שאתה מצד מעלותיך איננו מגיע לך מתנת חנם ומה שעשיתי הו' בשבילך ואל תוסף דבר אלי להתיחס אלי אשר עשיתי עמך:
ואתחנן אל ד' וכו' ד"א אתה החלות להראות וכו', כבר הרגישו חז"ל ע"ז מ"ט להקדמה זו, ומור"ם שיף דקדק על שתי נוכחיות דתיבת אתה הוא מיותר דהמו"ל רק ד"א החלות וכו' וכ' מרן אבי הג' זצ"ל ז"ל בפ' שמות ותפתח ותראהו את הילד ודרשו רז"ל ותרא מבעי' לו' אלא ללמד שראתה שכינה מתוספת ה"ו של ותראה"ו ורבינו בחיי למד מזה ק"ו אם בתי' בת פרעה זכתה לראות פני השכינה לכבוד משה כ"ש אמו הצדקת שזכתה לזה, לכן רמז ותרא אותו כי טוב הו"א רמז במלת הו"א לשכינה שראתה עמו כי הו"א שמו של הקב"ה עש"ה, וידוע כי תיבת אח"ה כינוי לשכינה, וכן אר"ץ ישראל הוא כינוי לשכינה, כי עיקר שכינה בארץ כמ"ש אלקי הארץ ד' וזה שער השמים, ורש"י פי' כאן את גדלך זו מידת טובך וכו' והנה ולד"ק עוד את עבדך וכו' טפי הל"ל להראות לעבדך וכו' אבל נ"ל להיות נתאווה משה רבינו לראות בטו"ב ד' בא בארץ החיים, לזה הקדים בתפלתו ואמר ד"א אתה החילות להראות את עבדך, דתיבת את לפעמים פירושו עם כמ"ש הבאים את יעקב בס' שמות, וה"פ מיד תחילת ביאתי לעולם שהחלות להראו' אותי לאמי הצדקת וגם לבתי' בת פרעה החלות להראות להם השכינה שנקראת את"ה א"ת עבדך ר"ל עמי כנ"ל כמ"ש ותרא אותו כי טו"ב הו"א וכן ותפתח ותראה"ו את הילד וכו' והתם נמי נ"ל דפירוש את הילד ר"ל עם הילד ראתה השכינה הנרמז בותראה"ו כנ"ל והראיתי להם עמי את גדלך זו מידת טוב"ך, לכן אעברה נא וארא' בטוב ד' בארץ החיים וכו' והלבנון והנה ז"ל ספר פענח רזא בס"פ בשלח כי יד על כס וכו' הרי חסרו מהשם ומהכסא אותיות הו"א זהו שאפי' דמלאכי השרת אומרין בקדושה והוא ישמיענו וכו' דמה ענין זה למלאכים דבשלומא אנו אומרין אותו מכח ברחמיו שנית וכו', אבל המלאכים למה זה להם, אלא שמתפללים יר' שישמיע אותיות הו"א להשלים שמו וכסאו יתברך בב"א עכ"ל ודפח"ח ואית' במד' משה ניתן לו רמז שלא יכנס לא"י שנאמ' ושים באזני יהושע כי מחה אמחה ואיתא שלש מצות נצטוו' ישראל בכניסתו לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק וכו' כן הי' ר' יהוד' אומר ואיני יודע איזו מהן תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ואין כסא אלא מלך שנאמ' וישב שלמה על כסא ד' למלך וכו' עיין סנהדרין ו' כ' ע"ב ועי' רש"י ס"פ בשלח פי' ויאמר משה כי יד על כס וכו' ולפ"ז נ"ל כוונת מרע"ה הי' ליכנס לא"י כדי למחות זרעו של עמלק למען יהי' ד' שלם וכסא שלם, וזה"ש ואתחנן אל ד' בעת ההיא ההיא לאמר, כתיב ההוא וקרינן ההיא, ולאמר הוא שהקב"ה יאמר כפי' רש"י ור"ל תפלתו הי' כתפלת המלאכים בקדושה והו"א ישמיענו וכו' וה"פ תפלתי ובקשתי הי' ההו"א לאמר, שהקב"ה ישמיענו אותיות הו"א להשלים שמו וכסאו בעת ההיא דייקא, בימי, לכן באתי בטענה זו, ד"א אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וכו' מעת היותי שכינתך עמי ראו וגם אחרים הראית לי שמא שלים כמ"ש ואר"א א"ל אברהם וכו' ושמי ד' לא נודעתי להם והוי' אלקים הוא שמא שלים כמ"ש בזוהר, וזה"ש אתה החלות להראות את עבדך בשם זה הוי' אלקים מה שלא הראית לאבות שקדמוני ומפרש שמא שלים הוא זה כי מורה את גדלך בהוו' ואת ידך החזקה באלקי"ם אשר מי אל בשו"א וכו' בשמא שלים לכן אעברה נא ואראה וכו' ואשלים אני את ד' והכסא, כי לו נאה לעשות כך, והשיב לו הקב"ה רב לך וכו' ר"ל כבר רמזתי לך מאז הרימותי ידי על כס וכו' שים באזני יהושע וכו' כי מחיית עמלק על ידו ואתה לא תכנס לא"י, ועוד אתה כבר אמרת אז כי יד על כס וכו' דמצוה להעמיד מלך תחילה ואח"כ להכרית זרעו של עמלק כנ"ל, והן אמת כי ר"ב לך אתה מלך כמ"ש ויהי בישורון מלך, אבל אל תוסף דבר עוד בדבר הזה, כי נראה שאתה מחזיק א"ע כמלך, ובאמת ר"ב יש לך ומנו יהושע ואין מלכות נוגעת וכו' ע"כ דברי קדשו זצ"ל:
עוד כתוב מרן אכי הג' זצוק"ל וז"ל עוד נ"ל דאיתא בזוהר בפרשה זו בפסוק והי' הדברים האלה וכו' ז"ל כל עצמותי תאמרנה וכו' בתחה"מ קאי גרמי דאמרי שירתא ד' מי כמוך וכו' מקדמי שירתא מעליא ממה דאמרו ישראל על ימא דהא אינן לא אדכרו שמא קדישא אלא בתר תלת מילין דכתיב מי כמוכה באלים ד' והכא אינון מקדמי לשמא קדישא דכתיב ד' מי כמוכה וכו' עש"ה והנה המ"ל בס' פרד"ר ביאר בארוכה כוונת המד' כי שם מחקק ספון משום ויתא ראשי עם וכו' שלכך מת משה במדבר שיכניס לדור המדבר לא"י לעת התחיו' בב"א שאילו היה נכנס משה לא"י לא הי' נחרב הבית ע"י חטא ע"ז, שהי' מבטל יצרא דע"ז ע"י זכותי' דא"י ולא הי' ח"ו תקנה לאותו הדור, וא"כ משה שרצה ליכנס לא"י ע"כ הי' מבקש שיחיו אז מתי דור המדבר ולז"א ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ד"א וכו' ר"ל שיהי' אז תחה"מ בעת ההיא ויאמרו שירת' בשבחו של מקים מקדמי לשמא קדישא והיינו ד' אלקים אתה וכו' אשר מי אל וכו' כמו ד' מי כמוכ' וכו' ע"כ דברי קדשו זצוק"ל:
ולענ"ד הצעיר נ"ל בזה בהקדים דאיתא בחולין דף צ"א דישראל חביבין לפני הקב"ה יותר ממה"ש וכו' ישראל מזכירין את ד' אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ד' וכו' ומה"ש אין מזכירין את ד' אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש ק"ק ד' וכו' ונ"ל טעמ' דנוסח קדושת מוסף הוא נעריצך ונקדישך כסיד שש"ק המקדישים וכו' פתח בתרתי וסיים בחדא דהל"ל נמי המטריצים והמקדישים וכו' ונלע"ד בהבין כוונת תיבת נעריצך שפירשו תקיף וחזק, ובישע' סי' ח' פסיק י"ב כתיב לא תאמרון קשר לא תראו ולא תעריצו את ד"צ אותו תקדישו וכו' והוא מוראכם והוא מעריצכם וכו' וילד"ק דהל"ל אותו תקדישו ואותו תעריצו כנוסח קדושה הנ"ל וגם לא תעריצו פירש"י והתרגום לא תאמרו חזק הוא וקשה אחר שאמר כבר לא תראו את מוראו מסנחרב למאי נ"מ אמר תו שלא יאמרו חזק היא והרי א"נ חזק הוא לא תראי ממנו, ונ"ל כוונתו לא תראו את מל"וראו היינו השר של סנחרב למעלה שהוא באמת חזק ולא העריצי לא תאמרו חזק הוא סנחרב בעצמו כי ד' יפקוד על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה על אדמה לכן את ד' צבאות דייקא איתו תקדישו והיא מוראכם והו' מעריצכם דייקא הוא מ"וראכם הוא השר שלכם בעצמו כי חלק ד' עמו וגם הוא מעריצכם הוא תוקפכון נותן לכם כח ועצמה שגם אתם חזקים ובדיוקא נקט את ד' צ"באות כי יפקוד על צבא המרום וכו' להפיל השר ואח"כ את האומה למטה כנ"ל עוד נ"ל לפרש בצירוף הפסוק בישעי' ססי' כ"ט כי בראותי ילדיו וכו' והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו ותמוה מ"ש שמייחס הקדושה לקדוש י"עקב והעריצ' היינו התוקף וחוזק לאלקי ישראל ונ"ל דאיתא גדול מצוה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה:
וכ' מרן אבי הנ' זצוק"ל להסביר טעמו וז"ל נ"ל עפ"י מאמר חז"ל אם עושין רצונו ש"מ מוסיפים כח בפמלי' של מעלה שנאמר תנו עוז לאלקים וכו' וכוונתם נ"ל דאיתא בע"מ מאמר כ"ח טעם הקרבנות וגם התפיות שתקנו כנגדם הם אשה ריח נחוח לד' נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצונו וכ"כ בתהלים מ"ם ברש"י והנה בטבע מן האדם דבר מירגש בחוש הוא מי שמקבל נחת רוח ע"י שעושים רצונו מתענג ונתוסף לו בזה רוח חיוני נכח עצום וכתיב מבשרי אחזה אלקי לכן בעושין רצונו ש"מ כביכול מוסיפים כח וכו' ע"י שעושים רצונו הוא נחת רוח לפניו ית' שנאמ' תנו עוז וכו' והנה תשלומים של הקב"ה הו' מדה כנגד מדה במדה שאדם מודד וכו' ולכן גם הצדיק שעושה רצון ד' ומצותו מוסיף כח בפמלי' של מעלה ע"י נחת רוח כנ"ל גם הקב"ה עושה רצון יריאיו והוא ית' גוזר וצדיק גוזר בהיפוך ומבטלה שנאמר ותגזור אומר ויקם לך וזהו נחת רוח לצדיק על שאמר ונעש' רצוני כאז"ל מי מושל בי צדיק, ועי"ז ניתוסף לו כח רוח חיוני וז"ש וקוי ד' יחליפו כח דייק' וכן זה"ש והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע דווקא בה"א הידיעה אותו הזוהר וכח שמזהירין הרקיע ומוסיפין כח למעלה יזהירו בו הם וקוי ד' יחליפו כח כנ"ל ובזה גדול מצווה ועושה יותר וכו' שמוסף כח למעלה וגם הוא יחליף כח שנעשה רצינו והן הן דברי התנא ר"ג בפ"ב דאבות עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו וכו' משא"כ באינו מצווה ועושה וכו' ע"כ דברי קדשו והנה איתא בחולין דף ק"א אר"י והלא מבני יעקב נאסר וכו' תני' א"ל לר"י וכו' נאמר ע"כ לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל עד סיני אלא בסיני נאמר וכו' הרי דקודם מ"ת בני יעקב נקראו לז"א והקדישו את קדוש י"עקב דייקא קודם מ"ת שאין מצווה ועושה ואת אלקי י"שראל דייקא אחר מ"ת גדול מצווה ועושה שגם יעריצו מוסיפים כח למעלה ע"י נחת רוח כנ"ל אמנם זהו אצלינו שיצה"ר בינינו וכן מצווה ועושה גדול וכו' שיצרו תקפו כמו שכתב רש"י ותוס' בע"ז וע"י כבישת היצה"ר לעשות רצון ד' נחת רוח לפניו ומוסיפים כח וכו' וזהו שאנו אומרים נעריצך יר' נוסיף כח ע"ו עשיית רצונו וכמ"ש תנו עוז וכו' וכתיב את אלקי ישראל יעריצו אבל מה"ש אין להם מונע ויצה"ר מלעשות רצון הקב"ה אין זה כ"כ נחת רוח וליכא עי"ז תוספת כח לכן מה"ש רק מקדישים ולא מעריצים וא"כ ה"פ בישעי' ח' הנ"ל לא תראו ולא תעריצו, ר"ל שע"י היראה ממנו תגרמו בזה נחת רוח לסנחרב וזהו סיבה עצמית בטבע לתוספת כח וחוזק לבו וכוונתו לומר לא תוסיפו לו כח ע"י היראה ממנו אבל את ד"צ אותו תקדישו וכו' ולפי דלא מיירי קרא התם בעשיית מצות ד' וגם שלא יתגאה אדם לומר שהוא מעריץ לה' לז"א הוא מוראכם והוא מעריצכם וא"כ י"ל דה"ט דחביבין ישראל נפל לפני הקב"ה ממה"ש לפי שישראל מעריצים נמי רשאים להזכיר השם אחר שני תיבות משא"כ מה"ש כנ"ל אמנם במ"ר בפ' האזינו איתא מה"ש אחר ג' תיבת וישראל ומרע"ה אחר כ"א תיבות א' משבעה ממה"ש ונ"ל טעמו משום שיצה"ר מעכב הקדושה אצלינו ויש לו שבעה שמות ליצה"ר וג"פ ז"וון לכן אחד מז' ממה"ש שאין להם יצה"ר לעכב הקדושה ולכן בנוסח נעריצך מזכירין השם אחר כ"א תיבות ולפ"ז ע"כ גם כאן שהתחיל משה בשבח המקום ע"כ לא הזכיר את ד' אלא עד אחר כ"א תיבות וי"ל נמי טעם למספר כ"א קודם כי השם א"היה הוא קודם לשם הוי' ממעלה למטה והוא בגימט' כ"א וזש"ה ואתחנן אל ד' בעת ה"היא דייקא אחר כ"א תיבות במספר השם הזה אותיו' ה"הוא אז התחלתי לאמר ד"א אתה וכו' להזכיר את ד' כנ"ל - עוד נ"ל בכוונת הפסוקים ואתחנן ד"א אתה החלות וכו' רב לך וכו' ונ"ל דאיתא בילקוט אמר הקב"ה על שאמרת והן לא יאמינו לי לכך הן קרבו ימיך למות ולכאור' תמוהא הלא מבואר באר היטב בתוה"ק שסיבת מיתתו הי' בשביל מי מריבה שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ותי' בס' כלי יקר ומפ' יען לא האמנתם לשון הפעול שלא גרמתם להחזיק את ישראל באמונה כי אם רק דברו אל הסלע היו מחזיקים את ישראל באמונה וכפי' רש"י אך ע"ז הי' למשה להשיב שלא פעל בזה עולה כי לא עלה על לבו שזרע אבותינו הקדושים יהיו צריכים להחזיקם באמונה אבל כיון שהו' עצמו אמר והן לא יאמינו בזה גילה דעתו בעצמו שישראל צריכים להחזיקם באמונה מעתה הוא נענש בשביל מי מריבה כי שוב אין להשיב כנ"ל ודפח"ח אמנם לענ"ד אם לדון יש תשובה, ונקדם לפרש פסוקי תהילים קמ"ה דור לדור ישבח מעשיך וכו' הדר כבוד הודך ודברי וכו' אשיחה ועזוז וכו' וגדולתך אספרנה ותמי' מלבד כפל ענין עוד תמו' השינוי פעם אחר פעם, תחילה מדבר בנסתר מרבים וסיים במדבר בעדו, ונ"ל עפי' שכבר כתבתי שהחוקרים פליגו באיזה נס יותר יקר וגדולה להשם ית' אם בחידוש דבר היוצא מחק הטבע כי הריס' הטבע הוא מורה עוצם יכולתו ית' או בחידוש הדברים בחקי הטבע הקיימים שזה מורה יכולתו וגם בחירתו השכלית ר"ל חכמתו ית' עו' בגבעת המורה בפ' ס"ו לראשון ושם בארה הרב המור' דמצוות וקיום הטבעים כולם נקראים הם בשם מעשה השם כמ"ש תהילים סי' ק"ד אחר שזכר כל הטבעים מצמח ובע"ח ורוחות ומטר וכו' אמר מה רבו מעשיך ד' וכו' ע"ש ועי' מש"ל מזה והנה כוונת דהע"ה הי' לשבח להקב"ה ולפרסם גדולתו ית' בכל אופני הניסים וכשראה אנשי דורו נתנו יקר וגדולה לד' יותר ב"א מאופני הניסים האלו על השני' היא אחז לשבח ולפרסם הצד השני מהניסים, והנה שידוד הטבעיים נקרא בשם נפלאות וכן נוראות עי' רד"ק ע"פ נוראות על י"ס בתהילים ק"ו וכתיב נורא תהלות עושה פלא וזה"ש אם ראיתי דור לדור ישבח מ"עשיך וכו' אזי אני הדר כבוד הודך ודברי נ"פלאותיך אשיחה אני אפרסם הניסים בהרוסת הטבע ואם המה עזוז נוראותיך יאמרו אזי אני וגדולתך אספרנה עד"ה גדולים מעשי ד' מה גדלו מעשיך ד' ניסים בחקי הטבע הקיימים וא"כ אפוא אותו הנס שהי נעשה בדברם אל הסלע ונתן מימיו גם שהי' בשידוד הטבע בין שיה' בקיום הטבע הרי כבר נתפרסמו ב' אופני הניסים אז לישראל ע"י יציאתם ממצרים ובקיעת י"ס והורדת המן וכיו"ב ולא נסתפק משה בהם שצריכים להחזיקם באמונה משא"כ מאז עודם בשיעבוד ולא ראו שום נס עדיין החזיקם שאין מאמינים אמנם כיון שהקב"ה גזר אומר יען לא האמנתם בי להקדישני ע"כ ה"ט דקמי' קב"ה גלי' שאילו דברו לסלע הי' קידוש השם גדול וחיזוק אמונה ביותר ולפום גמלא שיחנו ר"ל לפי גודל צדקו של מרע"ה גם זה נחשב לו לעון אשר חטא במניעת הדיבור, מאחר שהדבר נוגע לחילול ד' וביומא פ"ו איתא ה"ד חילול השם א"ר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ותפילין וכו' דייקא כגון אנא לפי גודל חשיבותם ובזה מתורץ תמי' הר"ן בדרוש ואתחנן שהפליא כיון שא"ל דבר שעומד בפני התשובה א"כ איך לא הועילה למשה דבלתי ס' עשה תשובה על כל מה שפגם וחטא, ולפמ"ש א"ש דהרי אחז"ל ביומא פ"ו על חילל השם כולן תולין מיתה מכפרת שנאמר ונגלה וכו' והנה ביער' דבש הבי' מד' אתה האלות להראות וכו' בסנה ותמוה, ונ"ל מדלא אמר להראות לעבדך, תרתי משמע את עבדך משמע נמי עם עבדך, ור"ל על ידו כמ"ש הבאים את יעקב, ואחר שידע מרע"ה טעם הגזירה יען לא האמנתם וכו' שלא גרמתם להחזיק איתם באמונה והיינו ע"י שאמר מקדם והן לא יאמינו כדברי כלי יקר הנ"ל לכן כה אמר משה בתפלתו כדי להתנצל א"ע וה"פ ד"א אתה החלות להראות את עבדך וכו' בסנה את גדלך במן ואת ידך החזקה וכו' אשר מי אל וכו' נס הסנה הי' הסנה איננו אוכל נס בטבע המציאות קיים ויד החזק' בקריעת הים בשידוד הטבע והראות להם על ידי כל אלו את גדלך בקיום הטבע כמ"ש מה גדלו מעשיך ד', ד"א גדלת מאד וכו' וידך החזקה בהרוסת הטבעיים אשר מי אל יעשה כמעשיך בקיום הטבעיים וכגבורתך בהרוסתם ולכן לא נסתפק אצלי כלל שצריכים להחזיקם באמונה אחר שראו כל אלה על ידי כעת היום וא"כ לא חטאתי בזה שלא דברתי אל הסלע אע"ג שאמרתי מאז הן לא יאמינו לי והשיב הקב"ה רב לך דייקא גבאי דידך אפי' הא נמי נחשוב לחילול השם ולפי שחטא בדיבור הן לא יאמינו וחטא נמי בהפכו במניע' הדיבור יען לא האמנתם בי לכן העונש מדה כ"מ אל תוסף דבר וכו' וא"כ גדול כ"כ עון חילול ד' שאדון הנביאים מרע"ה נלכדו ולא הועיל לו תשובה אף שלא הי' חילול השם בסיבתו אלא קצת מניעה לקידוש השם כמ"ש יען לא האמנתם להקדישני והוא רק גרמא למניעה לקידוש ד' ובשב וא"ת במה שלא דיבר עאכו"כ בדור יתום כזה שאנחנו בו שצריכים ודאי לחיזוק אמונה וק"ו אנשים המונים כמוני וק"ו מי שפוער פה ולדבר ומחלל ד' בדברים, ולא רק גורם כמה וכמה גדול עונו מנשוא ח"ו:
עוד נ"ל על פסוקי בפ' ואתחנן, ד"א אתה החלות להראות וכו' בהקדים קושי' מהרש"א בח"א על הק"ו שדן משה בפ' וילך הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם וכו' מעובדא דר"ז קטינא חרוך שקו' דהדרי הצדוקים בתשובה בתר דשכוב שיראו לנפשם דאזיל לי' מגינם, א"כ ק"ו פריכא הוא ע"ש ונ"ל עפמ"ש הר"ן בדרוש ה' מדרשותיו והכלי יקר בפ' ח"ש דשני סוגי עבירות הן, א' מצד האמונה והוא בשכל משובש בדיעות כוזבות, וא' מצד החומר במדות לפי מזג טבע האדם עש"ה באורך מזה, ונ"ל דמקולקל באמונה מביאו ממילא לקלקול המדות, בחושבו לית דין וכו' ואית' בסנהדרין לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסי' הרי שלא היו מקולקלים באמונה, אלא במדות, מצד מזג החומר, וא"כ נ"ל בעובדא דר"ז אותן צדוקים היו מקולקלים באמונה ולא במדות, לכן אהדרו בתיובת', אבל באותו דור שנתבררו האמונה ע"י משה, אלא במדות הי' מקולקלים, וזה אינו מפסיד האמונה, לכן יפה דן משה ק"ו הן בעודני וכו' שלא הי' ספק באמונה, מ"מ קלקול המדות הביא אתכם להיות ממרים עם ד', שעבדו ע"ז כדי להתיר להם עריות כנ"ל ק"ו אח"כ, אף שישובו ויתקנו המדות, הא יש לחוש שיקלקלו בדיעות האמונה, וממילא יבואו לקלקול המדות, וזהו נ"ל כוונת המד"ר ז"ל כשהגיע זמנו ליפטר א"ל דבר א' אבקש ממך שיבקעו השערים משמים ותהומות שיראו כל העולם כבודך שאין זולתך וכו' ע"ש, הא דלא ביקש זאת מקודם עד עתה משום שא"ל לישראל בהדי' כי ידעתי אחרי מותי השחת שיראו קודם מותי, שהקב"ה באמרו הנך כוכ"ב וכ' וק"ם העם וזנה וכו' כן ביקש שיראו קודם מותי, שהקב"ה יחיד שמיתתו לא יהי' סיבת החטא, וכדי שבאמת לא יעבדו א"ז לז"א וממילא מקלקול המדות לבד יחזרו בתשובה כמו בעובדא דר"ז כנ"ל, והנה במקראי קדש אלו יש להרגיש ג"כ בדברי משה אעברה נא וכו' אש"ר בעב"ר הירדן מיותר לגמרי סימן זה, וגם בדברי הקב"ה שאמר אל תוסף דבר אלי וכו' תיבת אלי מיותר אמנם נ"ל לפמ"ש במד"ר פ' ואתחנן ע"פ וידעת היום וכו' יתרו נתן ממש בע"ז וכו' נעמן הודה וכו' רחב שמתהו בשו"א וכו' משה שמו אף בחללו של עולם שנאמר ד' הוא האלקים אין עוד אף בחללו עולם וכו' עש"ה, וידוע אמרם איירא דא"י מחכים, וה"ט לפי שהוא מכוון נגד א"י שלמעלה ואויר טהור, וזה שער השמים שהתפלות עולות שם דרך ישר, אבל בח"ל אדמה טמאה נקראת, ואוירא מלא קליפות, וכבר אז"ל בגמ' דעירוכין אילו נכנס משה לא"י, הי' לו זכות' דא"י לבטל יצרא דע"ז, ונ"ל כוונתם שע"י ראיית השכינה שהי' משה רואה פני השכינה בעיר ד' שמה בהר ד' ומקום קדשו, יכול הי' לטהר האויר של ח"ל ג"כ ולשומו להקב"ה גם בחללו של עולם כולו דייקא, וזה"ש ד"א אתה החלות להראות את עבדך וכו' ר"ל השכינה בכינוי את"ה את גדלך וכו' אשר מי אל בשו"א וכו' דייקא ר"ל ממשלתך ואחדותך בשו"א נתברר על ידי במופתים בשו"א שזכיתי לעשות ע"י שהראיתני כבודך בח"ל, ומצינו תיבת את פירושו עם, כמו הבאים את יעקב ר"פ שמות, לז"א אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, ר"ל עם הארץ הטובה אשר בעבר הירדן למטה, אראה עמו ג"כ את הה"ר הטוב הזה א"י ובהמ"ק שלמעלה, זהו והלבנו"ן הבהמ"ק שמלבין עונותיהן של ישראל למעלה שמכוון כנגדה ממש, ובזכות השגת שכינה שמה אטהר גם האויר בחו"ל, ואשימך בחללו של עולם לבטל יצרא דע"ז לגמרי, והשיב לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אל"י דייקא עוד בדבר הזה, שרצינך לשימני בחללו, של עולם, אבל לך אומר להם כן, לכן אח"כ כן עשה משה ואמר לישראל וידעת היום והשבות וכו' כי ד' הוא וכו' בשמים וכו' ובארץ וכו' אין עוד אפי' בחללו של עולם כנ"ל ודו"ק: ומרן אבי הג' זצוק"ל פירש כך מה שהוצרך מרע"ה להקדמה זו בתפלתו אתה החלות וכו' ותשובת הקב"ה רב לך וכו' וכ' דאית' בע"מ הטעם שלא נכנס משה לא"י מ' שעמרם אביו נשא את יוכבד דודתו שהיא בכרת, ובס' כרם חמד בפרשת הברכה תולה זאת בפלוגת' דתנאי בסנהדרין נ"ז ע"ב דב"נ מוזהרין על העריות, דר"מ ס"ל על שבמיתה מוזהרין ולא על שבכרת, וחכ"א אף על שבכרת משום דודתו היא מח"כ ע"ש, והנה ביומא ס"ו ע"ב ובע"ז ד' מ"ד דגבי עגל נדונו מהם במגופה ומהם בהדרוקן מיתה ביד"ש ומהם בסייף ע"ש, ונ"ל כמו דפליגי תנאי בעריות אי ב"נ מוזהרים גם על שבכרת או לא, הה"נ בע"ז דב"נ מוזהרים דנפ"ל מחד קרא ויצו ד"א על האדם לאמר, אי גם על שבכרת מוזהרים תלי בפלוגת' הנ"ל ואית' באבות דר"נ דטעם ששיבר מרע"ה הלוחות לדונם כפנויה שזינתה קידם שקבלו הלוחות, ולא כא"א שזינתה, ותמי' לכאור' דהא גם קידם מ"ת גם ב"נ מוזהרים על ע"ז ואיך נדונו כפנויה, אמנם לפמ"ש ניחא כיון דרובן בני כרת היו, דהיינו גיפף ונישק ובלא התראה אי ששמח בלבו ומתו במגיפה והדריקן, ומיעט מהם בסייף, ואי אין ב"נ מוזהרים על שבכרת וקיי"ל העולם נידון אחר ריבו, לכן שיבר הלוחות לדונם כפנויה שזינתה כנ"ל, ובס"פ הברכה סיום התור' לכל היד החזק' ומורא גדול וכו' לעיני כ"ו וכו' ופירש"י קבלת הלוחות ושבירתן ונסים וגבורות שבמדבר הגדול ונירא, ועי' במד' תנחומא ואתחנן שא"ל הקב"ה למשה הרי אתה עשית וי"ו עונות, א) שלח נא וכו' ב) והצל לא הצלת וכו' ג) הצאן ובקר ישחט וכו' ד) לא ד' שלחני ה) שמעו נא המורים ו) והנה קמתם תחת וכו' עש"ה, וא"כ משה סבר כטעם הע"מ הנ"ל, ולכן כדי להוכיח דב"נ לא הוזהרו על שבכרת וכדין נשא עמדם אביו את יוכבד דודתו, לכן הקדים ואמר אתה החלות וכו' גדלך ואת ידך החזק' וכו' וכגבורותיך וכו' ממש כפסוק סיום התורה הנ"ל, רומז על שבירת הלוחות, וז"ל התנחומא ס"פ עקב וגברו ידיו ושיבר הלוחות, לכן ייחס לשבירתן יד החזקה, והסכים ד' על ידו כמ"ש אשר שברת כדי לעשותן כפנויה, וע"כ משום דעל שבכרת לא הוזהרו קודם מ"ת, ולכן אעברה נא וכו' וא"ל הקב"ה ר"ב ל"ך דייק' ר"ל גם בלא זו שנשא עמרם אביך את דודתו ד"י ל"ך במה שאתה עשית וי"ו עונות כנ"ל לכן אל תוסף דבר אלי יכו' והיינו דקאמ' ויתעבר ד' בי למענכם שבכלל עונותיו דא"ל רב לך הן מה שזלזל הוא בכבודם כנ"ל עכד"ק שר אבי זצוק"ל - גם זה ממרן אבי הג' זצוק"ל בילקוט ואתחנן וכו' זה"ש תחנונים ידבר רש וכו' משה אמר יכתב סרחוני שלא יהי' הבריות אומרות דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטווה, משל למלך שגזר ואמר כל מי שאוכל פני שביעית יהי' מחזרין אותו בקומפין הלכה אשה אחת בת טובים וכו' א"ל בבקשה ממך המלך הודיע סרחוני שלא יהי' בני המדינה אומרים דומה שנמצ' בה דבר ניאוף וכו' א"ל הקב"ה הריני כותבה שלא היתה אלא על המים שנאמר כאשר מריתם פי וכו' וק' מהי תיתי לומר דזייף בתור', טפי הל"ל נואף ח"ו וכיו"ב כמו במשל, גם מהו זה"ש וכו' וגם קרא ק' מאי בעת ההיא ומאי לאמר וכו' ונ"ל דאית' קושי' בס' שמע שלמה הובא בהקדמת ס' ויקהל משה איך מתים בשבת והא קיי"ל אין עונשים בשבת מקרא לא תבערו ועי' מג"א סי' שליט ותי' דמית' עונש באמת ליכ' בשבת רק מיתה טבעיית עש"ה:
ולענ"ד י"ל דה"ט דשאל דהע"ה הודיעני ד' קיצי וכו' שביקש לידע יום מיתתו משום שהנביא כבר בישר לי גם ד' העביר חטאתך וכו' וביקש למות בשבת כדי להודיע שלא חטא, אמנם במרע"ה שמת בשבת והי' מיתת עונש כמ"ש יען האמנתם וכו' קש' איך עונשים בשבת וצ"ל כיון שמת בנשיקה, ע"כ לא מיתת עונש מת אלא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים וכו' עי' ספ"ק דסוטה, וא"כ חשש משה אחר שידע יום מיתתו בשבת, שמא יאמרו עליו שמת משום עונש, וממילא זייף בתורה במ"ש לא תבער בכל מושבותיכם שלא לענוש בשבת, לכן ביקש להודיע סרחונו, וזה"ש תחנונים ידבר רש, ומה דיבר ועל מה ביקש, ומפרש סיפ' דקר' ועשיר יענה עזות שיאמרו הבריות עליו דברי עזות שחטא חטא גדול ונענש וגם זייף בתורה כנ"ל לכן ואתחנן אל ד' בעת ההיא דייק' בשביל את ההי"א וכתיב הו"א היינו שבת אות הי"א כי בו שבת וכו' לאמ"ר ר"ל אחרים יאמרו עליו כנ"ל, לכן ואתחנן וכו' לאמר דייק' ד' יאמר לאחרים ויודיע סרחוני, וא"ל הקב"ה הריני כותבה שלא היתה אלא על המים, ול"ה עונש אלא מצדך ר"ב ל"ך דייק' אצלך הוי חטא, - עוד נ"ל רב לך וכו' עפ"י קו' מהרש"א בח"א בקדושין הא אם נולד בז' באדר כבר נשלם השנה ביום וי"ו אדר, והוא מת בז"ן אדר שכבר התחיל שנה אחרת והרי הקב"ה ממלא שניתיהם ש"צ מיום ליום יעי' מש"ל מזה, וכעת נ"ל דאית' הני שני דנפלים מאי עביד בהו הקב"ה חולק אותם לצדיקים, א"כ נ"ל דדייקו חז"ל באמרם שהקב"ה ממלא שניתיהם ש"צ מיום ליום, היינו שנותיהן דייק שני דורות הקצובים להם, אבל התוספת כמה שהוא ולשין חולק אותם לצדיקים משמע מלשון חלוקה דאפי' שנין דנפל א' חולק אותם לכמה צדיקים, ובזה נ"ל לתרץ קוש' מפורשים כיון שמת משה בשבת, איך כתב היום מלאו ימי ושנותי בשבת, אמנם נ"ל כיון דבאמת נשלם השנה מיום ליום ביום וי"ו אדר, והו' ערב שבת, וכתב שפיר בו ביום היו"ם דייק' מלאו ימ"י ושנותי הקצובים לי, והקב"ה הוסיף לו יום א' משני נפלים כנ"ל, וא"כ אין מקים הו' לחשד שזייף משה בתירה ח"ו כיון שהוא מת בשבת מיתה ע"י עונש כנ"ל, ז"א דאילו מת בעינם ל"ה הקב"ה מוסיף לו יום א' על שנותיו כנ"ל אלא דעונש על החטא דמי מריבה ל"ה במיתה, אלא במה שלא עבר את הירדן לכנס לא"י כמ"ש לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וכו' יען לא האמנתם בו וכו' וא"כ ה"פ ואתחנן אל ד' בע"ת ההי"א לאמר כנ"ל בשביל שמיתתו בעת ההוא בשבת פן יחשדוהו דמת בעונש וגם זייף בתורה לא תבערו וכו' והשיב לו הקב"ה ר"ב ל"ך ר"ל הרי נשלמו שנותך מיום ליום בע"ש ויום א' תוספת היא על שנותך, מזה כי ר"ב לך, מוכח שאינו מיתת עונש כלל, אבל עונש על המים הוא עלה ראש הפסגה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה דייק ותו לא, וזה"ש משה ר"פ וילך בן מאה ועשרים שנה אנכי היו"ם דייק' ר"ל בע"ש בוי"ו אדר וא"כ מה שאחיה עוד יום א' היא תוספ', וא"כ אינו מיתת עונש, אבל עונשי על המים הוא זה וד' אמר אלי יר' הוא וב"ד לא תעבור את הירדן הזה דייק' כנ"ל - אמנם חז"ל בפ"ק דסוטה ד' י"ג א"ר לוי ברב בישר רב לכם ברב בשרוהו שנאמ' רב לך ופרש"י שם דחוק, ונ"ל לבאר כוונתם בס"ד וגם כוונת משה במ"ש רב לכם, להיות כי אמרו כולם קדושים ופי' רז"ל בתנחומ' כלם שמעו בסיני אנכי ד"א וכו' ותמו' מאי בעי בזה ונ"ל דהא באמת כבר זכו משה ואהרן ט"ה בכהונה ומלכות בשכר היראה כמ"ש בפ' ויעש להם בתים, אין מקום לטענת קרח, אלא דקיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכ' אמנם כבר פי' המפורשים המד' כ"מ שישראל אוכלין בעוה"ז אין אוכלין אלא בשביל אמונה ר"ל משום דשוכר פועלים ע"י שליח ליכ' משום בל תלין, אבל אנכי וכו' מפי הגבורה שמענו, ותור"ה ציוה לנו משה וכו' ואיכ' גבי אמונה משום ביומו תתן שכרו, וא"כ אפשר זהו טענתם כיון דזכות אמונה דייק' הוא דאיכ' בעוה"ז ולא שכר שום מצוה זולתו א"כ כולם שמעו מפי הגבורה דייק' אנכי ולא יהי' וכו' ואיכ' בל תלין, ומדוע תתנשאו וכו' בשכר היראה, איברא דז"א דהא משה שמע כל המצות מפי ד' עצמו וגם על היראה שייך גבי' שכר בעוה"ז וכמ"ש באמת ויעש להם בתים, והנה חכז"ל במס' מגילה אמרו בפ' מה ד"א שואל מעמך וכו' אין לגבי' משה יראה מלת' זוטרת' הי' ופי' מפורשים לפי שהי' עניו מאד, וידע בעצמו שהוא שכר היראה ויעש להם בתים לכן הי' מלתא זוטרת' בעיניו כמובן א"כ נ"ל זכו תשובתו ר"ב לכם בני לוי ר"ל אתם קדושים במצות גדולות אשר נאמר בשכרם מה רב טובך וכו' אבל אני שכר היראה דזוטר' וכו' עכד"ק של מרן אכי וצוק"ר:
ויצונו ד' וכו' וצותה תהי' לנו וכו' כאשר צונו ותמו' טוב' וגם כל המצוה שאמר לי יחיד ונ"ל דאיתא שכר מצו' בה"ט ליכ', אמנם שכר היראה קרא כתיב טרף נתן ליריאיו, וכ' ויעש להם בתים וכו' משום ותראינה המילדות וכו' וא"כ ה"פ ויצונו ד' וכו' ויראה את ד"א לטוב לנו כה"י להחיותינו כיום הזה שכר היראה בעוה"ז לטוב לנו דייק' ע"ד ויעש להם בתים ותרא אותו כ"ט הוא, לחיותינו וכו' דייקא ע"ד טרף נתן ליריאיו, וצדקה תהי' לנו כי נשמו וכו' כל המצוה ר"ל כולן לבד מוראה לפני ד"א דייק' אזי תהי' לנו צדקה בשכר הצפון בעוה"ב בעת שנעמוד לפני ד"א עמו במחיצתו לפני ד"א דייק', כאשר ציונו דייק' ר"ל כמו שהיינו לפני ד"א בזמן הציוו בסיני שנגלה עלינו ממהקב"ה, עוד נ"ל דאיתא במד' קהלת בפ' מה יתרון וכו' שיעמ' תחת השמש, דיין שאני מזריח עליהן אורה, ובויקר' רבה פ"ד דרשי כן כל עמול אדם לפיהו ע"ש, והכונה אם יבא אדם לידי חשבון עם הבור' ית' מהו המותר שישאר לו לקבל בשכר עמלי, במקום הנאת זריח' השמש או מזונותיו כי זהו בלבד יספיק לתשלו' שכר מעשי' כולם, עי' דרשות מהר"י מינץ דרוש א' נעלם ממנו דברי מדרש הנ"ל ואיתא בתויו"ט רפ"ז דברכות דה"ט דברכות התורה בשם ד', משים דנתינת התור חסד ורחמים הו' ואין הדין נותן לזה, ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, משא"כ ברהמ"ז על האכילה עש"ה ודפח"ח וז"ש ורצונו ד' וכו' כל החקים וכו' לטוב לנו כל הימים דייקא בעוה"ז ובעוה"ב ע"ד כל ימי חייך להבי' לימות משיח ה"נ כן אבל אמר ודאי מן הדין מספיק לתשלום השכר על עשיית כל החוקים לחיותינו דייקא כהיום הזה דייקא ולא כל הימים גם בעוה"ב רק בעוה"ז דיין שאני מזריח עליהן אורה וכל עמל אדם לפיהו, וז"ש לחיותינו אבל וצדקה תהי' לנו כי נשמור וכו' לפני ד"א דייקא בעוה"ב שכר ההוא צדקה הוא ולא מה"ד ממש כאשר ציונו דייקא כמו גוף המצות שציונו שהי' צדקה וחסד ולא מה"ד וז"ש בפ"א שכר מצוה מצוה ר"ל השכר חסד הוא כמו המצוה ואאמו"ר הג' זצ"ל כתב וז"ל נ"ל עפמ"ש הר"מ בפיה"מ סוף מכות על מאמר רצה ד' לזכות ישראל לפיכך הרבה להם וכו' מעיקרו האמונה בתור' כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה הנה זכה בה לחיי עוה"ב וע"ז אר"ח כי המצות בהיותם הרבה אי אפש' שלא יעשה אדם בחייו א' מהן על מתכונתה ושלמותם ובעשותו אותו המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וכו' עש"ה וזה"ש ויצנו ד' וכו' כל החקים האלם וכו' ר"ל תרי"ב לטוב לנו כה"י לרבות עוה"ב [וכמ"ש אני לעיל] והרבה כ"כ כדי לזכותינו לחיותינו כהיום הזה שנוכל לבחור מהם איזה מצוה שיהי' כי וצדקה תהי' לנו שכר עוה"ב רק כי נשמר לעשות את כל המצות הזאת דייקא בחד מצוה בעשותינו אותה כולה כל המצוה דייקא במתכונתה ושלומותה וגם לפני ד"א דייקא וכאשר ציונו דייקא לא בכוונה זולת זה ולא לשום פניו' בעולם נזכה בה לשכר עוה"ב לכן הרבה כ"כ לחיותינו כנ"ל ודו"ק:
עוד כתב אאמו"ר הג' ז"ל עפמ"ש הרמ' ריש פיאה בשכר מה שאחרים למידים ממנו יש לו פירות בעוה"ז ושכר גוף המצוה יש לו קרן לעוה"ב וז"כ ויצונו ד' לעשות את החקים ליראה את ד' וכו' ר"ל בפרהסיא שילמדו אחרים ממנו ליראה וכו' לטוב לנו כל הימים כנ"ל לחיותוני כהיום הזה פירות, וצדקה תהי' לנו וכו' המצוה הזאת דיוקא לפני ד"א דייקא אף בסתר שאין גלוי רק לפני ד"א עכד"ק של מרן אבי ז"ל:
ממרן אאמו"ר הג' זצוק"ל אתה החילות וכו' רב לך וכו' יובן לענ"ד בהקדים דעת הרמב"ם בס' המורה פרק כ"ז כ"ח משני ואחריו החזיק הגאון בתשו' הר"ש בן רשב"ץ דהעולם אף שהוא מחודש וכל ההויים נפסדים עכ"ז ברצון הקב"ה תלוי לקיימו וכבר העיד דהע"ה ברוה"ק יסד ארץ על מכוניהו בל תמוט עולם ועד ופירושו ע"כ נצחיית כמ"ש ד' מלך עולם ועד והק' הרמ' ממאחז"ל שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב ונדחק לפרשו לא הפסד והעדר המציאות לגמרי כוונו אלא על צירה אחת ע"ש ועוד הוקשה לו מכמה כתובים ולהיות ראוי כן דבכל מ"ב כתיב ויעש ד' וכתיב כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וכו' מה הוא קיים נצחיי' אף מעשיו וכו' לכן נ"ל לתרץ קושי' הר"מ וסייעתו על דרך האמת לע"ד הנה כתיב כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה וכתיב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי ונ"ל לבאר טעם הדבר כי הנה חז"ל בפ"א דאבות הניחו על ג' דברים העולם קיים על האמת וכו' יובן עפי' המדרש בב"ר פ"ח סי' ג' חסד ואמת נפגשו וכו' חסד אמר וברא אמת אמר אל יברא שהעולם כולי קטטה וכו' מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ וכו' אמרו מה"ש לפני הקב"ה אתה מבזה תכסיס שלך תעלה אמת מן הארץ הה"ד אמת מארץ תצמח וכו' עכ"ל וא"כ העולם קיים על האמת ר"ל נברא אבל היות קיים לעולם ועד על האמת נ"ל לבאר דאמרו חז"ל חותמו של הקב"ה אמת ופ' קדמונינו משום דאותיות א"מת במ"ק הוא ט' ואות מ' בהכפל כמה פעמים מנין מ' במ"ק נשאר לעולם ואין לו חילוף ושינוי משא"כ בשאר אותיות והקב"ה חי וקים לנצח לכן חותמו אמת ופירשתי בזה פ' ראש דברך אמת וכו ר"ל התורה תחילתה א"מת כס"ת ב"ראשית ב"רא א"לקים וה"ט הוא להורות כי לעולם כל משפטי צדקך התורה נצחיות היא ותכלית הברואה הוא האדם שנברא בע"ש אחר כל הנבראים ו"אדם נמי במ"ק גימטריא ט' וכיון שהכל הולך אחר החתום ו"אדם במ"ק גימטריא א"מת ונברא אדם בסיף מ"ב לכן חותמי של הקב"ה אמת חותם דייקא שחתם כל מ"ב באמת דייקא וידוע מאחז"ל בפ' הבונה ד' ק"ד מ"ט שקרא אחדא כרע' קאי ואמת מלבן לבוני' קושטא קאי וכו' שיקרא לא קאי וב"פ חלק דף צ"ז ההוא אתרי' דשמי' קושטא ול"ה משני בדיבוריי' ולא הוו מיית אינש מהתם בלא זימני' וכו' הרי דאמת הוא נצחיי וע"כ ה"ט לכן העולם עומד על האמת העולם קיים דייקא ולכן או"ה אשר פיהם דיבר שוא ואך שקר צחלו כתיב בהו אעשה כלה בכל הגוים אבל שארית ישראל לא ידברו כזב ותתן אמת ליעקב כתיב ואותך לא אעשה כלה ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי והנה מעלת האדם על כל הנבראים הוא זה שהוא מדבר כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא וכל שקר ואמת בבחינ' מדבר הוא ואם האדם דובר אמת יהגה חכו מקיים העולם דקושטא קאי ועליו נאמר שפת אמת תכון לעד אבל עד ארגיעה לשין שקר דשקרא לא קאי וא"כ מבואר ודאי לפי כוונת הבריאה שהקב"ה השליך אמת ארצה בשביל קיום העולם אם העולם מתנהג באמת שפת אמת תכון לעד באופן זה ודאי לא יפסד העולם אלא ישאר נצחיי וה"פ דברי דהע"ה יסד ארץ על מכוניה דייקא ר"ל על האמת שהשליך ארצה, וע"י זה יסד ארץ וברא העולם ובאופן זה ג"כ יתקיים העולם על האמת בל תמוט עולם ועד אבל בעו"ה כתיב ותהי האמת נעדרת ושקרא לא קאי לכן אחז"ל דהעולם יהי' חרב ונפסד וכן כתיבי קראי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וכו' נמצא כל ד"ח קיימים - יהנה הג' בנוב"י סי' ל"ג ב"ה א"ח כתב שלא מצא שום שירש ללשון מחילה בלשה"ק לא שורש חול ולא חלהו וכו' אלא שורש יחול פי' ממתין והוא לשון אריכות ועפי"ז השיג על השל"ה ורמ"א דראוי לומר מחילה לפשעים וסליחה לעונות ע"ש ולבבי לא כן ידמה, ונקדים מאחז"ל ריש ע"ז מ"ד חלילה לך מעשות כדבר הזה וכו' אר"א ב"כ חולין הוא לך מעשות וכו' ובילקוט בפ' וירא ז"ל חלילה לך וכו' נשבעת ואמרת סאין אתה מבי' מבול לעולם מה את מערים וכו' של אש אתה מביא א"כ לא יצאת ידי השבועה וכו' אר"י חלילה לך חולין הו' לך בדייה היא לך חילול השם יש וכו' א"ר לוי שני בני אדם נאמר בהם דבר א' אברהם ואיוב אברהם אמר חלילה לך איוב אמר אחת הי' ע"כ אמרתי תם ורשע וכו' אברהם נטל עלי' שכר איוב נענש עליה וכו' ונ"ל לבאר קצת דבמס' נדרים דרשי' לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין נ"ל הכוונה עפמ"ש בפ' חלק צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן שוב אין חוזרין לעפרן שנאמר כל הנותר בציון ונשאר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו' הרי מצינו דקדוש נקרא הבלתי נפסד ופי' קדוש נבדל ושכלים הנבדלים מחומר אין בהם מיתה נקראים קדושים והנה היפוך קדוש נקרא חול וחולין וכמ"ש להבדל בין הקודש ובין החול וא"כ אם עומד בדיבורו ומקיים נדרו נקרא הדיבור קדוש והוא מעלת המדבר דובר אמת וקושטא קאי מקיים דברו אבל אם משנה דבורו ולא מקיים נדרו הרי משנה הוא מוצא שפתיו מקודש לחול והיינו לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין וז"כ אאע"ה כיון שנשבעת שלא להביא מבול לעולם ואתה קדוש לעולם קיים ודבריך אמת וקיים לעד א"כ חלילה לך מעשות וכו' שאם תעשה כן לכלותם חולין הוא לך בדיוה הוא לך דייקא נראה שאין דבורך אמת וקיים לעד חלילה והעולם קיים על האמת שהשלכת אמת ארצה וחותמך אמת שאתה מאמת דברך לקיים העולם והנה כי כן מחילה הוא שורש חול וחולין שאם הי' הדבר קיים תמיד ל"ה נקרא חול אבל כיון שהחטא נתבטל וכן בממון נפסק החוב מעליו שמחלו לו חבירו נקרא מחילה לשון חול שלא נתקיים הדבר כמו שהי' וא"כ הנכון הוא לומר מחילה לחטאים כדעת רמ"א ושל"ה [והג' בעל נוב"י מביא סייעת' לדידהו מנוסח הפיוט אל מלך יושב וכו' והו"ל להביא מנוסח התפלה במוסף דר"ח למחילת חטא וכו' איברא בנוסח תפלת י"ח ברכת סלח לנו וכו' מחל לנו מלכינו כי פשענו וכו' וצ"ע] וראי' יותר מבוררת נ"ל מדרשת חז"ל במס' חגיגה דף י"א על היתר נדרים שמואל אמר עדיפי מכולהו שנאמר לא יחל דברו הוא איני מוחל אבל אחרים מוחלין לו וכן היא בנדרים ט"ז אבל מיחל הוא לחפצי שמים הרי בהדי' ביארו חז"ל דמחילה הוא לשון חולין וחול שנתבטל הדבר ואינו קיים וכנ"ל ובגמ' דברכות דף ל"ב ויחל משה רבנן אמרי מלמד שאמר משה רבש"ע חולין הוא לך מעשות וכו' רבא אמר שעמד בתפלה לפני הקב"ה עד שהפר לו נדרו כתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו ואמר מר הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ופרש"י נדרו דבורו שאמר ואכלם ולפמ"ש רבא ורבנן שניהם פירשו ויחל לשון חולין אלא רבנן פי' שלא יעשה עולמו חולין שכבר נשבע לקיים העולם ידברו אמת וקדוש לעולם קיים כטענת א"א הנ"ל ורבא פי' שמשה עשה דיבורו של הקב"ה ואכלם לחולין וביטול הדבר כנ"ל ובמדרש איתא אמר משה הן קלסתיך וכו' וא"ל הקב"ה והלא אמרת והן לא יאמינו לו וכו' נ"ל הכוונה דהן בלשון יון אחד. ומשה שבחר לשון ערומים וקלס להקב"ה בהן הי' לו לשמש בלשון זה כולו קודש כמשמעו הן א' אבל שינה דבורו מקודש לחול במ"ש והן לא יאמינו לי ובני ישראל מאמינים בני מאמינים הרי לא דיבר אמת והקב"ה מדקדק עם הצדיקים וכו' וא"כ על תשובה זו שהשיב לו הקב"ה על אמרו הן לא יאמינו לי ימות במדבר בא מרע"ה בטענה ואמר ד"א אתה החלות להראות וכו' שאמרת לו ועתה הניחם לי וכו' שהדבר תלוי בי ולכן ויחל משה הפר לו נדרו ואם כן אתה גם כן החלות נדרך ודיבורך ובזה הטיח דברים כלפי מעלה כמו אברהם שדימה המדרש אותו לאיוב ולכן אמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף וכו' בדבר הזה וכנ"ל ועיין בתענית ז' ע"ב איתא נמחלו עונותיהם שנאמר נשאת עון וכו' הרי פי' נשא מחילה בעון וכתיב נמי נשוי ששט ותרגום אם תטיב שאת ותשבק לך וכו' וה"פ תשא וסלחת וכו' על כן פירש מחילה ודו"ק עכד"ק של אבי הג' ז"ל: