דברי מהריא חלק ב· רבי יהודה אסאד
לפרשת האזינו
האזינו השמים ואדברה וכו' יערוף כמטר לקחי וכו', יובן הכפל ושינוי הלשונות לענ"ד עפ"י רמז דנוהג בעולם כשהחכם דורש ברבים בביהכ"נ, תחילה שמעתת וחריפות בהלכות, ואח"כ אגדה, ומ"ט למנהג זה, והא מסבר' איפכ' מבעי' לי', תורה שבכתב קדום לתורה שבע"פ, ה"ל תחילה לפרש מקראי קדש, אח"כ שמעתתא, ובפשוט י"ל אדרב' היא הנתנ' וכדאמר' בש"ס ריש יבמות איידי דאתי מדרשא, חביבא לי' לאקדומי טפי מן המפורש, וה"נ אמר' במס' ע"ז חביבין ד"ס יותר מד"ת, שנאמ' כי טובים דודיך מיין וכו', ועוד נ"ל טעם פשוט להיות באמת בעיני ההמון שאינם ת"ח, אין מבינים שמעתת', נוחים להם יותר בדברי אגדה, המושכים לבו של אדם, משא"כ שמעתת' נוחים רק לת"ח, ואילו הי' הדרשה תחילה באגדה, תיכף ומיד אחר סיום האגדת', היו המון העם רצים לחוץ לביהכ"נ, והיו מניחים שם את הרב עם הלומדים לבד, ולא היו נוטלים חלק בכבוד התור', וחדי קוב"ה בפלפולא, לכן תחילת הדרש' בהלו"ת בחריפות, ונשארים כל המון עם בביהכ"נ, דשמא יסיים השמעת' מיד, ויתחיל באגדה שערובים לשומעים. עי"ז אין יוצא מהם לחוץ, נמצאו כולם זוכים בכבוד התורה, כי ברוב עם הדרת מלך ד', כך אמר אאמ"ו הג' זצוק"ל, ולענ"ד בנו ותלמידו נ"ל עדיפי מנהג ישראל תורה הי, וליכ' מידי דלא רמיזא באוריית' דהנה הת"ח ראוי לכנותם בשם שמים, כמו דמרבינן להי מאת ד"א תירא לרבות ת"ח, כל שעסקם בתורת ד', והמין עם שאינם ת"ח, ראוי לכנותם בשם עם הארץ, וכמו שביאר הרמ' בהקדמתו לפ' המשנה על זרעים טעמי, לפי שהם עוסקים בישובה של הארץ, א"כ כאן רמזה תור' מנהג זה, לפי שכל חכמי ישראל הם מניצוצי נשמת מרע"ה, נקראים כולם בשמו, משה שפיר קאמר, כמ"ש בשל"ה הקדוש, וזה"ש ס"פ וילך סיים וידבר משה באזני כל קהל ישראל דייקא, הת"ח וההמונים, את דברי השירה הזאת וכו', וכן ינהיג כל דור ודורשיו לעתיד, כל הת"ח הדורש כה ידבר, תחילה האזינו השמי"ם הת"ח, ואדבר"ה לשון קשה, היינו חריפו' קשות, וצריך לתת לב ואזן היטיב, ואפי' רבים הם השומעים, דיש להשיב ולפלפל, כל א' יש לו פקפוק אחר לווכח ולקפח בהלכה, ולז"א האזינ"ו השמי"ם מלבד שכל ת"ח א' מהם חשוב כרבי"ם, גם רבי"ם המה בחילוקי דעות, וצריך האזנ"ה, ואח"כ ותשמ"ע האר"ץ אמריו פי אמיר"ה לשון רכה, היינו אגדה המושכין לב לשמוע בנקל בשמיעיה בעלמא, כי נוחים להבינם, וגם לשון יחיד ותשמ"ע, כי אין משיבין על אגדה כי שמיעת כולם בשוה כאחד, אין חולק ואין מפלפל עליו, ומפרש דברי עצמו בפסוק שני יערוף כמטר לקחי, ופרש"י הו' העדות תורה שנתתי שהיא חיים לעולם כמטר הזה וכו', היינו שמעת' והלכה, לקח טוב נחתי לכם, יערוף לשין קשה, לפי שהמטר י"ב עצבים לבריות, כגון הולכי דרכים ומי שהי' בורו מלא יין וכו' ע"ש, כן ההלכה קשה לשמוט להולכי דרכים, כאז"ל לא כל המרבה בסחור' מחכים, וכן הבעלי יין כאחז"ל רפ"ב דביצה מעשה בר"א שהי' יושב ודורש וכו יצתה כת ראשונה אומר הללו בעלי פטסין וכו' בעלי חביות וכו' הכינו להם באנומלי ומסך משתאות וכו' ואינן יגיעים לשמוע תורה, עי' פרש"י לכן יטרו"ף כמטיר לקח"ו, לכן האזינ"ו השמי"ם ואדבר"ה הלכות, אבל חז"ל כט"ל אמרת"י דיוקא כטל שהכל שמחים בו' כן דברי אגדה שווים לכל נפש הן, ושמחים בו, שאין בו קושי, לכן תז"ל כט"ל אמרת"י, לכן אמר תו ותשמ"ע האר"ץ אמריו פי, ולפי"ז סידור' דקרא הכי הו', תחיל' לדרוש כהלו"ת לפני הת"ח, ואח"כ בהגדה לפני ההמון עם כנ"ל:
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי ונל"ב דהנה אם הרב יושב ודורש אז טוב אם גם הת"ח שומעין לו אעפ"י שהוא כבר שמע זאת מ"מ צריך הוא לשמוע שמתוך כך ישמעו גם ההמון עם שאם לא ישמעו הת"ח אז יאמרו הע"ה אם הת"ח אין שומעין לו כש"כ אנו משו"ה צריכי' הת"ח לשמוע הדרשה כדי שישמעו גם הע"ה שהם אינן יודעין שהת"ח כבר שמעו זאת והנה ידוע שהת"ח הוא בבחינת שמים והע"ה הוא בבחינת ארץ וז"כ האזינו השמים ר"ל הת"ח ישמעו שמתוך כך ותשמע הארץ אמרי פי דהיינו הע"ה ג"כ ישמעו ע"י כך ובהקדמה הנ"ל א"ש נמי פסוק במשלי מסיר אזנו משמיע תורה גם תפלתו תועבה ר"ל שהת"ח צריך לשמוע תורה אעפ"י שכבר שמע זאת ואם לא ישמע שאומר כבר שמעתי זאת אז הקב"ה דן אותו מדה כנגד מדה ואינ' שומע תפלתו שאמר זה התפלה שמעתי גם אתמול וא"ש מסיר אזנו משמוע תורה מפני שאומר זה שמעתי כבר גם תפלתו תועבה מטעם זה - מאאמ"ו הגאון מהרי"א זצוק"ל:
האזינו השמים וכו' ותשמע הארץ וכו' פירש"י בטעם אלו העדים יבואו העדים ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו תהי' בהם יד העדים תחלה ועצר את השמים וכו' ונר' לפ' דק' לשמים אמר לשין רבים האזינו וע"כ משום דרבים הם למ"ד שבעה ולמ"ד תשעה ובמד' אית' תתקנ"ה מנין השמים ובמדרש אית' ג"כ שבעה ארצות הן ארץ ארקע אדמה וכו' והול"ל נמי לשון רבים לכן פירש"י ובואי עדים ויתנו שכרם וא"כ א"ש דשכר יורד דרך השתלשלות מגבוה מעל גבוה דרקיע עליון משפיע להתחתון ממנו ומשם השפע מגיע אצלינו ולזה יחד השמים כולם ועכ"פ מרקיע הששי ואילך שהיא מכון ששם הגשמים כמ"ש תוס' בחגיגה י"ב ד"ה ארצית ע"כ כ' האזינו השמים לשון רבים אבל הארץ שהוא אצלינו העליון מכולם היא הצומחת ממטר השמים לז"א לשון יחיד - עונ"ל דתמוה דכ' רש"י אצל השכר נאמר והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואצל העונש כתיב איפכא ועצר את השמים וכו' והאדמה לא תתן את יבולה ועי"ק שינוי הקרא בשמים אמר ואדברה ובארץ אמרי פי ונ"ל דהנה הטיבה יותר מעולה אם היא קרובה לנו מטובה ממרחק לא כן הרעה יותר מעלה היא אם היא ממרחק לא מקרוב כמ"ש בתוכחה פ' בחקותי ורדו בכם שנאיכם מכם ובכם עי' רש"י שם וא"כ כיון דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות הפ' האזינו השמים ואדברה דיבור לשון קשה כמ"ש במכות דף י"א ור"ל לענין העונש אם יעברו יתחיל העונש ממרחק השמים, ותשמע הארץ אמרי פי לשון רכה ור"ל לטובה אם יקיימו יתחיל הטובה מקרוב מהארץ תחילה והן הן דברי רש"י ז"ל דכ' אצל השכר איפכ' עכ"ל אבי הג' זצוק"ל [א"ה ונר' לתרץ הדיקדוקי' של כ"ק א"ז זי"ע דאית' בגמ' לא בשמים היא אין התורה מצוי' בגסי הרוח שמגביהין דעתן עד שמים הרי בפי' נאמר שגסי ריח מכינים בשם שמים אבל נמוכי רוח מכונים בשם ארץ וז"כ האזינו השמים לגסי הרוח שמגביהן דעתן עד שמים אמר ואדברה דבר קשה אמנם אצל נמוכי רוח שמשפילי' עצמן עד לארץ כתיב ותשמע הארץ אמרי פי באמירה רכה]:
האזינו השמים וכו' פירש"י שאני מתרה בהם לישראל ותהיו עדים בדבר וכו' ותמוה למה לו לומר זאת לשמים ונר' לפמ"ש בגמ' ע"ז לע"ל יאמרו אוה"ע על שמים וארץ שנוגעים בעדות הן להעיד על ישראל שקימו התורה וק' א"כ איך העמידן משה לעדים כיון דנוגעים הם ונ"ל בחו"מ רס"ב פליגי הסמ"ע וש"ך בטעם פסול נוגע אי משום קורבה או משום חשדה ונ"מ אם מעיד לחוב על עצמו וא"כ א"ש להעיד על שקיימו התורה נוגעים הם כע"ז שם אבל משה יחדם לעדים אם יעברו להענישם דהו"ל לחובת עצמם וליכ' חשדא אמנם לטעם ב' משום קורבה ק' וגם רש"י שכ' שיחדם ג"כ לעדים לזכות ע"כ נ"ל דהרי קבל עלי' קרוב או פסול מהני וה"ה קבל עלי' נוגע וא"ש דמירא' שמא לא יתרצו שמים וארץ להיות עדים כקושי' הנ"ל דהו"ל נוגעים לז"א ותהיו עדים בדבר וקבלו עליהם ודו"ק - מאאמ"ו הג' זצוק"ל:
יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו' ויל"ד השינוי לשון וכפל הענין ונ"ל דבמטר שלפעמים נפסק שייך יערוף טיפין טיפין בהפסק אבל טל שהוא לעולם ואינו נפסק כמ"ש בירושלמי דה"ט נעשה רצון הקב"ה דוקא בעצירת גשמים ולא בעצירת טל ועי' תענית ד' לז"א גבי טל תזל לשון זב תמיד בלי הפסק, ואית' במד' כ"מ שישראל אוכלין בעוה"ז הוא בשביל אמונה בשכר אנכי וכו' ולא והי' לך וכו' אבל ודאי שכר עוה"ב נמי איכא, ואית' תור"ה בגימ' תרי"א ציוה לנו משה, ואנכי לא יהי' לך וכו' מפי גבורה שמענו וכתי' כי לקח טוב נתתי לכם וכו' תורתי וכו' הרי תורה איקר' לקח, ואנכי לא יהי' לך וכו' נקרא אמרות ד' אמרות טהורות אחת דבר אלקים שתיים זו שמע' כ"ה בתנחומא פ' זו וזה"ש יערוף כמטר לקחי שכר תורה תרי"א מצות הוא בהפסק כמטר דבעוה"ז ליכ' שכר מצוה תזל כטל אמרתי דייקא אנכי ולא יהי' לך בעוה"ז נמי יש שכר בלי הפסק כטל - עונ"ל דאית' בשלה"ק מצית התורה הן בנגלה נקראי' תורת האדם אשר יעשה אותם האדם וסיפורים הנסתר תורת ד' נקרא והנה המטר יורד ביום ובלילה בנגלה ונראה בחוש אבל הטל יורד בלילה ובהסתר אינו נרגש ירידתו בחוש הראות וזה"ש "וטרו"ף "כמט"ר ילקח"י זו מצית התורה ור"ת כל"ו ר"ל כלי חמדה הלקח טוב וס"ת פר"י במלואו כזה פ"א רי"ש יו"ד גימ' תורה והם מצות הנגלות כמטר תורת אדם נקראו אשר יעש' אותם האדם וכו' אבל תזל כטל אמרתי דייקא המ' רזין עלאין בנסתר כטל ונקר' תורת ד' וכמ"ש בזוה"ק פ' שופטים ע"ש וז"כ כי לקח טוב נתתי לכם אבל גם תורתי דייק' א"ת ודו"ק מאאמ"ו הג' זצוק"ל:
שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל וק' מאי שיחת לו למי המה משחיתים ועוד מאי בניו מומם פשיטא דהבנים אשר משחיתים מומם גדול ונ"ל דהרד"ק מביא בשם אביו דחטא שבא לאדם מחמת טבע אבותיו איננו גדול כ"כ כמו כשהאדם יחטא איזה חטא אשר לא גרמו טבע אבותיו ועונשו גדול מאד וז"ש הקרא שחת לו? בתמי' וכי לאבותיך תחשב השחתה שבא מטבעם, לא בניו מומם פי' אתם לבדכם גרמו החטא כי אתם דור עקש ופתלתל ולכן מסיים חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם דאבותיכם לא עלה על לבם מעולם חטאים גדולים רק חדשים אתם מחדשים אותם מקרוב וק"ל - מאאמו"ר הג' זצוק"ל:
שחת לו לא בניו מומם נר' לאדמו"ר הג' מהר"ם בנעט זצוק"ל דאית' בגמ' דחלק שאמרו ישראל אשה שגרשה בעלה כלום יש להם זה על זה אמר הקב"ה לנביא לך אמור להם איזה ספר כריתות אמכם ואית' במ"ר ואתחנן משל לבן מלך שיצא לחרבית רעה וכו' כך הקב"ה משלח ירמי' לישראל בשעה שחטאו ואמר לך אמיר לבני חזרו בכם מנין שנא' וכו' והי' ישראל אומרי' לירמי' הנביא באילו הפנים אנו חוזרים להקב"ה מנין שנא' נשכבה בבשחינו ותכסני כלימתנו וכו' ואמר הקב"ה אם חוזרים אתם לא אצל אביכם אתם חוזרים יש בן מתבייש לחזור אצל אביו? שנא' כי הייתי לישראל לאב וכו' וידוע שכ"מ שנאמר השחתה אינו אלא ערוה וע"ז וה"פ שחת לו מה שעובדים ע"ז לא בניו לפי שאומרי' שהם לא בניו שכבר גירש לאמם, הוא מומם כי שקר הם אומרי' וגם מכח זה הם מתביישים לחזור בתשובה שלא הי' מחזיקים להקב"ה לאב ולכך אמר הכ' הלד' תגמלו זאת הלא הוא אביך ויש בן מתבייש לחזיר אצל אביו בתמי':
שחת לו לא בניו מומם וכו' הלד' תגמלו וכו' עם נבל וכו' וז"ל התרגום אונקלס בניא דפלחו לטעוותא וכו' עם דקבלו אירוית' ולא חכימו, ותמו' טוב', ונ"ל בהקדים מאז"ל פ' ניזקין ד' נ"ח מעש' בריב"ח שמע שנשבה תינוק' א' הלך לפדותו בא ועמד טל פתח בית אסירין ואמר מי נתן למשיסה יעקב וכו' השיבו התינוק הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבי וכו' ולא שמעו בתורתו אר"י מיבטחני בו וכו' עש"ה והתמו' מפורסם מה חכמה הי' ראה בו בידיעתו סיפ' דקרא, וקרא גופ' יל"ד בו הרבה כפילות ולשון הלא ד' זו וכו' פי' רש"י בתהלים ע"ד תיקון לשון הו' ע"ש, וכ' אאמ"ו הג' זצוק"ל וז"ל נלע"ד עפ"י קו' הגמי"י בפ"ג מהל' ת"ת אות ב' לרבי דיוה"כ מכפר זולת תשובה חוץ מג' דברים, א"כ איך נחרב הבית בעונות ותי' נהי דיוה"כ מהני למעט מכרה, מ"מ כפרה גמור' בלא תשובה ליכא ע"ש, וכ"ה בתוס' ישנים ביומא ד' פ"ה, ולענ"ד צע"ג א"כ מפה"ג ביומא פ"ה ע"ב מתני דלא כר' דלמא לכפרה גמור' קאמר מתני' דיוה"כ בעי' תשובה דומי' דרישא אשם ודאי ולא תלוי ע"ש וצ"ע, ולענ"ד נ"ל לתרץ קושייתו דהני ג' עבירות דמוד' בהו רבי נמי הי' עוברין בזמן החורבן פורק עול כופר בהקב"ה מבואר בכתובים הרבה שעיקר סיבת החורבן הי' בחטא ע"ז, ומיפר ברית בשר מילה מבואר במנחות ד' נ"ג מקרא ובשר קדש יעברו, מגלה פנים בתור' כגון מנשה וכו' ואית' במד' איכה רבתא שעברו על ה' חומשי תורה ועל הל"ו כריתות כמנין איכ"ה ו"ה אלפ"א ביתו"ת, ועוד נ"ל לתרץ דמתני' שלהי יומא תנן אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר גם כרבי אתי' דע"כ בלא עשה תשובה מיירי דאם עשה תשובה גם בכה"ג מהני לכפר כמ"ש הרמ' בפיה"מ ובתויו"ט שם, וא"כ משמע דאל"ה יוה"כ מכפר בלא תשובה והיו' כרבי ובכה"ג לא מכפר וי"ל מה"ט נחרב הבית, וגם י"ל עפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות ומוב' בב"י או"ח סי' תר"ו ובד"מ שם המבעט ביוה"כ שמחשב בלבו שאינו מכפר אינו מכפר, א"כ בזמן החורבן הרשיעו גם בזה שבעטו ביוה"כ, והנה השלה"ק מס' ר"ה פי תורה אור הק' כה"ג לכ"ע כיון דבגדי כהונה היו מכפרים חושן על משפט, אפוד על ע"ז, מעיל על לשה"ר א"כ איך נחרב הבת ונענשו מחמת אלו העבירות עש"ה, ועפ"י הנ"ל גם הא לק"מ דסתמא היו מבעטים בכפרת בגדי כהונה ושעירי יוה"כ שהיו אומרים אין מכפרים, לכן באמת לא הי' מכפרים עליהם, ובלא"ה נ"ל דודאי תשובה בעי' בהדי' בגדי כהונה כמו בחטאת ואשם וכל קרבנות שזולת התשובה אינם מכפרים כמ"ש הר"מ רה"ל תשובה מקרא והתוודע אשר חטא עליה, והרמ' רמז שהוא גמר' ספ"ק דשבועות, ובזמן החורבן הרי לא עשו תשובה ולק"מ כנ"ל, לפי"ז נ"ל דזה, הי' שאלת ריב"ח להתינוק רישא דקרא מי נתן למשיסה וכו' ר"ל הרי בגדי כהונה היו מכפרי' עליה' והשיב לו מסיפ' דקרא הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו הלוך בדרכיו ר"ל לא חזרו בתשובה ובלא תשובה אין מכפרים אלו לכ"ע, ועדיין לרבי ק' הרי יוה"כ מכפר בלא תשוב' כקושי' תוס' הנ"ל, והשיב התינוק כל כפילות סיפא דקרא להורות לו שהבין קושייתו דקרא ותשובתו בצדו דג' עבירות שמוד' רבי שאין מכפרים בלא תשובה ג"כ עברו אז וזה"ש הלא ד' זו חטאנו לו ר"ל כופר בקב"ה הוא פורק עול ד' זו חטאנו לו דייקא, וגם לא אבו בדרכיו הלוך זה מיפר ברית שנאמ' עלי' התהלך לפני וכו' וכן ובוזה דרכיו וכו' והם ובשר קדש יעברו, וגם לא שמעו בתורתו דייק' כי גילו פניה בתורה, וגם השיב הלא ד' זו דייק' חטאנו לו, ר"ל הלא על סמך זו גופא חטאנו לו אחטא ויוה"כ מכפר ולכן אינו מכפר, גם י"ל ולא שמעו בתורתו ר"ל שהי' מבעטים בכפרת יוה"כ ובגדי כהונה לומר שאינם מכפרים, לכן לא הועילו להם, ומכל זה הבין ריב"ח חכמת התינוק ואמר מובטחני בו וכו', עכ"ד קדשו של מרן אבי ז"ל:
ולענ"ד נ"ל כך דתוס' בשבת דף פ"ח הק' עד אחשורוש שהי' טענת מודעה רבה אורוות' למה נענשו ולמה נחרב הבית אנוסים היו, ותי' דנתינת הארץ הי' ע"ת וכמ"ש ויתן להם ארצות גוים וכו' בעבור ישמרו חקיו וכו' א"נ משום חטא ע"ז שגם ב"נ מצויים עלי' בלא אונס נחרב הבית ע"ש, אבל הרמב"ם בהל' תשובה הק' דכיון שגזר אומר הקב"ה למשה בפ' וילך וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר וכו', א"כ מוכרחים היו ואין מקום להענישם כלל, וא' מן התי' על קושי' זו הוא שהחוטא לא על סמך זו היא חוטא לפי שהקב"ה גזר אומר עליו כן, אלא זדון לבו השיאו לילך בתאות לבו ותכונתו הרע, והנה איתא בחולין דף ק"א תני' א"ל לר"י וכי נאמר ע"כ לא יאכלו בני יעקב וכו' ולא נקראו בני ישראל עד סיני וכו' עש"ה, והנה אם הקבלה לא אהני משום טענת מודעה עדיין שם בני יעקב עליהם ולא בני ישראל, א"כ ז"כ הפסוק ושאלת ריב"ח לתינוק רישא דקרא מי נתן למשיסה יעקב ע"י טענת מודעה רבה עדיין שם בני יעקב עליהם כמו קודם מתן תורה ולמה נחרב ביהמ"ק וגלו ישראל ואת"ל נמי משום שהי' א"י נתון להם ע"ת, א"נ משום חטא של ע"ז, דליכא טענת מודע', ושם ישראל עליהם מסיני ואילך, מ"מ קשי' מי נתן ישראל לבוזזים כמ"ש והי' לאכול וכו' בפ' וילך כי קושי' הר"ם הנ"ל מוכרחים היו עפ"י גזירה ד', והשיב התינוק סיפא דקרא כולו לתרץ הקושי', וה"פ הלוא ד' זו חטאנו לו הלוא מלא בוי"ו ואל"ף דייקא וגם זו דייקא ור"ל בה"א התמיה הלוא ד' זו חטאנו לו וכי בשביל זו שהשם ית' גזר אומר הי' מגמתינו בחטאינו לו דייקא בשבילו, אתמהא הא ודאי לא בשביל זו חטאנו לו, אבל מגמתם היו לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו ממזגם ורוע לבבם, ולכן שבק התינוק הוי"ו של ולא אבו ואמר לא אבו וכו' לגירסא דגמ' דגיטין נ"ח ועי' יפה מראה בפ"ג דהוריות ובמנחות ש"י בישעי' מ"ב מזה. ולכן יפה אמר ריב"ח מובטחני בו וכו' כי הבין חכמת התינוק גדולה כנ"ל נכון ובזה מובן נמי כונת ירמי' סי' ט' מי האיש החכם וכו' ע"מ אבדה ארץ וכו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי וכו' וילכו אחרי שרירות לבם וכו' אשר למדום אבותם וכו' ואז"ל דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פי' עד שפירשה הקב"ה וכו' ותמי' מאד מה הי' נעלם מכולם מכל דברי הקב"ה האלו על שעזבו התיר' והלכו בשרירות לבם וכו', וגם לשונות הפסוקים תמוהים טוב', ונ"ל בהקדים ג"כ מאחכז"ל במדרש איכה רבתא אותי עזבו ותורתי לא שמרו, אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו רק אילו תורתי שמרו המאור שבה הי' מחזירים למוטב וכו' ותמו' ג"כ דמאי הלואי אותו עזבו אדרב' השתא יש להם תי' שהיו שוגגים בחטאם, אבל אילו היו לומדים תורה הי' שגגת תלמיד עולה זדון, ונ"ל דעל החטא לכאור' איכא תירץ שמוכרחים היו עפ"י גזירת ד' במאמר וקם העם הזה וזנה וכו', אבל אפשר נמי שיעשו תשובה אח"כ שלא דיבר הקב"ה מזה שישארו בחטאם חלילה. אבל כיון שלא למדו תורה לא ידעי דרכי התשו' ונשארו בחטאם. ובזה הורו כי זדון לבם השיאם לחטוא. ולא משום גזירת ד' עליהם עשו מה שעשו, שהרי יכולים היו לחטיא ולחזור ולתקן בתשובה אח"כ ע"י עסק התור' וזה"ש הקב"ה הלואי אותי עזבו ולא הייתי מענישם כלל משום כי מוכרחים היו מחמת גזירתי לעיני ב"א, רק אילו תורתי שמרו דהמאור שבה מחזירם הי' למוטב ר"ל הי' מור' להם דרכי התשובה וממילא אפי' אם ל"ה עושים תשובה הי' יכולים להתנצל כנ"ל, אבל כיון שגם תורתי לא שמרו ונעלמה מהם דרכי ואופני התשובה, א"כ אגלו בהתתיוהו שלא בשביל גזרתי חטאו, אלא רק מרוע יצרתם אותי עזבו דייקא כוונו למרוד בי, לכן בכונה זו את תורתו לא שמרו. וראוים לעונש כנ"ל. וא"כ מבואר דה"פ מי האיש החכם וכו' ע"מ אבדה ארץ וכו' מבלי עובר דייקא ר"ל הרי לא עברו מדעתם מה שעברו טל מצות התורה אלא אנוסים ומוכרחים היו לעבור עפ"י גזירת הבור' ית', ותי' טל קושי' זון ל"ה ביד החכמים ונביאים לפרש עד שפירשה הקב"ה בעצמו כו הוא יודע תעלומת לב האם לעק וכו' הוא ית' יודע מחשבות ויצרי מעללי איש, ויאמר ד' על עזבם את תורתי, ואם כוונתם הי' לחטוא בשביל גזירתי, למה להם לעזוב התורה מללומדה. כו מכח גזירתי היו יכולים לחטוא ולחזור בתשובה, אבל כיון שעזבו תורתי שוב לא שמעו בקולי ר"ל זהו מופת שלא כוונו בחטאם לשמוע בקולי שאמרתי וקם העם הזה וזנו וכו' ולא הלכו בה בכינה זו. אלא וילכו אחרי שרירות לבם וכו' אשר למדום אבותם, זדונים היו לעבור את פי ד' ית', ומה"ט עזבו עסק התורה כדי שלא ידעו דרכי התשובה כנ"ל, וזהו שחייבם לעונשו - ובזה מובן היטב בפ' וילך וקם העם הזה וזנה וכו' וחרה אפיו וכו' ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי וכו' ואנכי הסתר וכו' על כל הרעה וכו' כי פנה וכו' והתמו' מפורסמת אחר שיתוודו ויעשו תשובה אין טעם להענישם אח"כ וע' רמב"ן שם ולפי מ"ש א"ש דרש"י פ' בחקתי פי' ופניתי אליכם אפנה מכל עסקי כביכול רק להשגיח אליכם בלבד ע"ש, וא"כ ה"פ דודאי כיון שיתוודו עוינם ויעשו תשובה מהני להו, אלא שלא יקש' על העונש בהסתרת פנים על מה. אחר שאני גוזר אומר עתה וקם העם וזנה וכו' א"כ מוכרחים היו, ואפשר שהם עצמם יכוונו לזה השאלה במה שיאמרו הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני וכו' אין הכונה על ווידוי שהרי אין מזכירים שום חטא ועון בדבריהם אלו. אלא נהפוך הו' כוונתם להתרעם עפ"י מאחז"ל הכל ביד"ש חוץ מור"ש וכו' וכן על הכל גוזר הקב"ה על הטיפה ואילו צדיק ורשע לא קאמר. וזה"ש ואמר הלא פי' ה"א התמיה הו' ור"ל הכי לא בשביל כך מצאוני הרעות על כי אלוקי בקרבי ר"ל לפי שהבחיר' חפשית ואין הקב"ה גוזר עליו לכן ראוי האדם החוטא להענש, אבל בחטא זה מוכרחים היו, לז"א כמתרץ ואנכי אסתיר פני ביום ההוא ר"ל האמור למעלה וחרה אפי ביום ההוא והסתרתי פני מכם עונש זה ראוי להם על כל הרעה אשר עשה דייקא ר"ל המה העושים מבחירתם ולא משום גזירתו. והמופת ע"ז כי פנה אל אלהים אחרים פנה דייקא מכל עסקים ואילו משום גזירתי הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו הי' המאור שבה מחזירם למוטב אע"כ הם בחרו לעצמם להרע וראוים להענש כנ"ל, א"כ לפ"ז ה"פ פסוקי תור' שחת לו לא בנו מומם וכו' ות"א חבילו להון לא לי' בניא דפלחו לטעוותא. ר"ל שעבדו ע"ז כמו בכ"מ שנאמר השחתה בע"ז משחתם בהם מום בם וה"נ שחת לו בנו מומם כתיב וכונתו חבילי להון דייקא לעצמם מרוט לבבם חטאו. ולא ליה ר"ל לא בשביל גזירת הבורא שאמר כן וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, אלא דור עקש וכו' ואמר ראי' לזה. הלד' תגמלו זאת ר"ל בתמיה וכי אפשר שהי' כוונתם בזה לקיים גזירת ד' ית' ט"צ ההכרח. הרי אתם עם נבל ולא חכם ות"א דא עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו. ר"ל קבלו התורה להורות להם דרכי התשובה ומשום גזירתי. הרי הי' אפשר לחטוא. וללמוד תורה ולחזור ולשוב. אבל כיון דתורתי לא שמרו לא ידעו דרך התשובה וע"מ כן עשו וע"כ חבילו להון כנ"ל - עוד פרשתי חכמת התינוק הנ"ל ונקדים דברי בעל ס' אמרי שפר ממהרנ"ח. דלכאור יתנצל האדם על עונותיו לומר הן בעון חוללתי וכו' דאבותיו בשעת הזיווג גרמו לו לחטוא. אמנם הרי ג' שותפות באדם אב ואם כל א' מהם נותן ה' דברים והקב"ה נותן יו"ד דברים ונשמה. וא"כ אין לו התנצלות הנ"ל ופי' בזה הגמרא בנדה משביעין אותו תהי' צדיק וכו' ואפי' כל עולם אומרים לך צדיק אתה וכו' וא"ת האבות הם הגורמים בניזקין לז"א והוי יודע שהקב"ה טהור וגם הוא שותף בך והנשמ' שנתן בך טהורה הוא ורק אתה צריך לשמרה בטהרה ומוטב וכו'. עוד פירשתי בזה קדושים תהיו וא"ת איך אפשר ואבות הן היו בעוכרו ובעון חוללתי. לז"א כי קדוש אני ד'. ואני עיקר השותף באדם וא"ת שלא לחוס א"כ על כבוד אביכם כלל לז"א איש אמו ואביו תיראו כנ"ל. וז"כ דהע"ה כי אבי ואמי עזבוני. ר"ל מצד חלק אבי ואמי עלול הגוף לחטא כמ"ש הן בעון חוללתי וכו' אבל וד' יאספיני ר"ל חלקי ד' אמרה נפשי וכו' לכן הוריני ד' דרכך וכו' ששכלי יגבור על יצרו, ועפי"ז נ"ל לפ' פסוקי יחזקאל על האומרים משל אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה ר"ל האבות גרמו החטא בשעת הזווג מלשון אכלה ומרתה פיה. והלחם אשר הוא אוכל והן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי א"כ מדוע שיני בנים תקהינה מה יעשה שלא יחטא לז"א לא תאמרו עוד כן כי נפש האב ונפש הבן לי היא ר"ל הנשמה הוא חלק ממני ולכן נפש החוטאת הי' תמות כי מצד הנפש יכול האדם להטיב דרכו כנ"ל. והנה בס' בינה לעתים דרוש נ"ב ביאר בארוכה דגדול ועצים שבעונות הוא מה שאינו מחשיב עוניתיו לכלום ומתנצל עליהם להצדיק א"ט ומקטין איתם בעיניו כמ"ש הנני נשפט אתך על אמרתך לא חטאתי ומה"ט דוד בשתים ולא עלתה לו לפי שהתודה מיד ואמר חטאתי ולא התנצל כלום ושאול באחת ועלתה לי לפי שהתנצל א"ט כי חמל העם וכו' והיינו באמרם שאבותיהם הם הסיבה והגרם שבניהם יחטאו כי מהם ראו והם אוחזים מעשה אבותיהם וכו' או מפאת הטבע שאבות משפיעים בבנים תכונתם בהולידם אותם שמזג האב ימשך אל הבן. באופן שמסירים גודל העון מעל עצמם ומעמיסים משא העין ומרהסים הסיבה אל האבות וא"כ מובן דאחר שאאלו ריב"ח מי נתן למשיסה יעקב וכו' הל"ל להשיב תחילה סיפא דקרא לבד הלוא ד' זו חטאנו לו. והי' די תשובה בזה על שאלתו. ומדסיים התינוק סיפא דקרא לגמרי ולא אבו בדרכיו הלוך ולא ולא שמעו בחירתו מזה הבין כונת התינוק הוא היותו מרגיש דפתח הכתוב מדברים בעדם חטאנו, יסיים מדבר על אחרים בנסתר ולא אבו וכו' ולא שמעו וכו' וע"כ כונת הקרא הוא עפ"י דברי הב"ל הנ"ל דהגדול שבעונם הי' זה הלא ד' זו חטאנו לו, באמת אנחנו בעצמינו החוטאים, ואנו תילים עצמינו ומייחסים העונות אל אבותינו באמרינו הם גרמו לנו כן במה שהם לא אבו וכו' ולא שמעו וכו' וכמ"ש הנני נשפט אתך על אמרתך לא חטאתי כנ"ל, ומזה הבין ריב"ח חכמת התינוק עמוקה כנ"ל נכון. וזה נ"ל כונת פסוקי מגילת איכה אבותינו חטאו ואינם וכו' עבדים משלו בנו וכו' ר"ל ע"י אמרינו כן אבותינו הם חטאו ואנחנו אבותינו סבלנו ובאמת אנחנו המרשיעים. ובזה ניתנים יד שלא לחזור בתשובה שלימה לכן עבדים משלו בנו פור אין מידם שאין הדבר תלוי אלא ע"י תשובה. וזהו ג"כ כונת ירמי' סי' י"ז ידענו ד' רשעינו עון אבותינו וכו' ותמו' דחסר וי"ו העיטוף דהל"ל ועין אבותינו וגם הקרא משולל הבנה. ולפימ"ש נ"ל דה"פ ידענו ד' רשעינו הגדול שבעוונות הוא זה באמרינו עון אבותינו כי חטאנו לך שאנחנו תולין חטאתינו באבותינו שהם הם הגורמים כנ"ל ולז"א הושע הנביא שובה ישראל וכו' כי כשלת בעונך וכו' ר"ל תן תודה שאתה בעצמך חטאת כנ"ל ודו"ק:
בשירת האזינו כתיב עם נבל ולא חכם ותרגום אונקלס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו וכו' וז"ל הילקוט עם נבל לשעבר ולא חכם לעתיד לבא וכו' מי גרם לישראל שהיו מנולין ומטופשים שלא היו בונין בד"ת וכמ"ש הלא נסט יתרם בם ימותו ולא בחכמה. נ"ל לבאר דאז"ל במס' סנהדרין בשעה שאדם יוצא לידון שכינה מם אמר' קלני מראשי. קלני מזרועי וביאור הענין כ' הקול יעקב בקהלת ד' פ' ז"ל דע שהקב"ה ברא את האדם ביתר שאת מכל הנבראים להיותו מדבר ובעל שכל ועל ידם יתעסק בתורתי ית' ויבין עמקי סודותיה, כמא' המשורר גל עיני ואביטה וכו' משל לאומן שעשה כלי יקר בחכמתו והו' ארגז יפה להלל מאד, הנה מלבד שפעל בידיו גוף הכלי עוד כוון בחכמתו על כל פינה ופינה של הארגז ההוא שיהי' זה ראו ליתן מרגליות בתוכו וזה לאבנים טובות וזה למטבעות של כסף וזה לזהב והנה אם יפיל הכלי ביד עשיר בעל אוצרות ויתן לכל פינה ממנו את הראוי לה. אזי ישמח האומן מאד, ומראה את נפשו טוב בעמלו באשר לא פעל לריק ולא כוון ללא הועיל לא כן אם יפול הכלי ביד דל ונבזה והוא ממלא את הכלי בר ותבן ומספוא אזי יעצב האומן בהיות מחשבתו לריק וללא הועיל והטריח על חנם לעשות את הכל ע"צ היותר טוב ונכון לעינים אבל מעשה ידיו שעסק בפעולת הכלי ע"ד אינם לריק שמשתמשין בו עדיין דבר מה אבל אם ישבר הכלי לגמרי אזי מתאבל הבעל מלאכה על שניהם דהיינו על מלאכת שכלו ועל מלאכת ידיו כי היו לשמה. והנמשל בראית הקב"ה אדם צדיק עוסק במלאכתו הרמה. מתחכם בחכמתו ומבין אזי ישמח ד' במעשיו גם במחשבתו הטהור שעשה אותו על אופן זה ונתן בו כל המדות האלה. לא כן האדם רועה רוח הולך אחר ההבלים, ועושה פעולת שקר ואת אחיו יצוד במרמה ופועל בחכמתו הבל וריק אז יאמר הקב"ה ותפרעו כל עצתי שאני חשבתי לעשות אתכם על אופן היותר נכון ומלאתי אתכם חכמה על חנם אכן כל זמן שאדם קיים בעולם עכ"פ מעשה ידי יוצרו קיימין לא כן אם האדם מוצ' לידון אז השכינה אומרת קלני מראשי היינו עצתי שכונתי ביצירתו וקלני מזרועי היינו מעשי ידי וזהו חכמות בחוץ תרונה במשלי א' כלומר שבשעה שיוצא האדם לחוץ ועוסק בחכמה להשיג הבלי עולם אזי חכמתו תרון ותאבל עליו. לאמר הלבעבור זה נתוני ד' בקרבך להאיר לך על ארץ הטמאה. לעשות מעשים זרים והאיש הנלבב אם יתן אל לבו כדברים האלה בודאי יסכים בלבו להיות כל ימיו רק מתושבי בהמ"ד ולהשליך עסקי עוה"ז אחר גיו וכו' עכ"ל הק"ו. ואמר קהלת סוף דבר הכל נשמע את' אלוקים וכו', הכינה שהחכם התנצל ע"ע כי כל דברי הס' מבהילים ומגנים את העולם ומליאו והוא מתנגד למאמ' ויאמר אלוקי' אל כל אשר ששה הנה טוב מאד ואיתא במד' בוראן משבחן מי מגנאן אך הכונה עפ"י משל א' שהי' אומן וחרש גדול מופלא אבל ל"ה עוסק במלאכתו. כי עשיר הי' וה"ל כלי מלאכתו נאים מאד והחזיקים לתפארת ולתכשיטים כי לא עשה בהם מלאכה פ"א נתארח אצל בעל מלאכה א' מאומנתו והי' בעה"ב מתפאר לפניו ביופי כלי מלאכתו והשיב לו הארח אילו היית מתעסק בהם למלאכתם המיוחד' להם הנה הם באמת נאים ויפים. אבל להתנאות בהם במקום כלי תכשיטי' לבד. לא נאים הם ומה לך בהם אם לא נעשי' בהם מלאכה הנמשל ימי שנותינו ע' שנה הם כלי מלאכתינו לעשות מלאכת ד' בהם ואם האדם משתמש בהזמן היקר רק להתענג וא"ע בהם המלאכה מיוחדת אשר בשבילם נברא אזי הו' הבל וז"ש ס"ד הכל נשמע יר' מסוף דבריי אשר אני מסיים תבין כוונת כל הס' שהייתי מגנה טוב העולם בכללו ודמיתיו להבל. אינו כ"א האדם אינו משתמש בטוב העולם לתכליתו האמיתיי א"כ הי' באמת הבל וריק אבל אם את אלקים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם אם האדם משתמש בטוב העולם לעבודת ד'. הנה כה"ע כדאי הוא לו. וא"ב דבר בטל והכל נברא בחכמה וסדר נאה מהבור' ית' לתכלית האדם. ומבואר שהקב"ה הכין תבל ומלואה וברא את האדם רק למען יבלה זמן היקר במלאכת ד' ית' וכל הכחות הנמצאים בנו הם רק כלים מיוחדים למלאכת הקודש אבל אנו בעוה"ר מבלים הזמן בהבל וריק. וכה"ג שכתב הקול יעקב הנ"ל. כתבתי כבר גם אני במק"א זה לשוני שכתבתי ע"פ חכמות בחוץ תרונה יל"ד דמתחיל חכמות לשון רבים ר"ל חכמות רבים. וסיים בחוץ תרונה לשון יחיד גם כפל המליצה בראש הומיות וכו' נ"ל עפ"י התנא דבי אליה' דאי' שם אמר אבא אליה' זכור לטוב פ"א הייתי מהלך בדרך ופגעתי באדם א' אמרתי לו בני למדת תורה אמר לא אמרתי לו במה אתה מתפרנס א"ל אני נוטע זרע פשתן עד שמצמחים ועושה ממנו חבלים ורשתות ובהם אני צד דגים מהים וחיות מן היער ואמרתי לו כ"כ בינה יש בך לפרנס עצמך ואין לך בינה ללמוד תורה מיד הרים קולו ובכה אמרתי לו בני לא אתה בלבד מתנצל עצמך בכך אלא רוב העולם מתנצלים והקב"ה מוכיחם היי' דכתיב יבושו עובדי חורי פשתן עכ"ל עו' מאמר זה במד' תנחומא פ' וילך לפי"ז על ביטול לימוד התורה לחוד א"א להוכיח דשמא אין לו בינה אבל כיון שמטריח אדם חכמתו ושכלו לפרנס גופו לעינינו עוה"ז ק"ו שיטריח דעתו וחכמתו בעסק התורה ולהשביע בצחצחות נפשו לז"א חכמות ר"ל שני החכמות עוד החכמה להשיג פרנסה והחכמה להשיג התורה מוכיחות להבני אדם חכמה הא' בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה וכו' ללמד אדם דעה ובינה איך יפרנס א"ע להבי' טרפו וספקו מחוץ ולסבב בשווקים וברחובות ובזה מצא' חלק החכמה השני' מקום נתקרא בראש היומיות בפתחי שערי' תוכיח להאדם לישב בפתחי ביהמ"ד ובשערי ציון הליכות עולם ובעיר אמריה תאמר אם אין פנאי לאדם לקיים ודברת בם ובלכתך בדרך עכ"פ יקיים ת"ח בהיותו בעיר בביתו ועם זה מובן ברוך אתה בעיר ושמא תאמר אם תחכם בתורה לא תדע בינה לעסוק במו"מ לז"א וברוך אתה בצאתך גם מובן בזה בשה"ש פ' על משכבי בלילות וכו' בקשתי ולא מצאתי וכו' כי ידוע דאין ישראל נגאלין כ"א בזכות התורה וכמ"ש בסמ"ג בהקדמה לז"א על משכבי בלילות היינו בגלות בקשתי את שאהבה נפשי ללמוד תורה והשבתי לי כי לא מצאתיו ר"ל גם כשאני יגע לא אמצא דבר כי אין לי בינה ע"כ אמרתי אקומה נא ואסובבה בעיר וכו' משם אברר תוכחתו כי יש לעסוק בתורה גם כאן אמר בעיר אמריה תאמר ר"ל למען בעיר החריבה שאין נבנה כ"א בזכות לימוד התורה ובזה מיושב קו' תו' בסנהדרין דאיתא שם אין תחילת דינו של אדם אלא על ד"ת וכו' וה"ק תו' הא אית' בשבת כשמכניסין האדם לדין שואלין אותו תחילה אי נו"נ באמונה ואח"ז שואלים קבעת עתים לתורה ולהנ"ל א"ש דודאי על תורה א"א לדונו תחילה דשמא אין לו בינה ולב להשכיל בתורה אמנם ע"י המו"מ יובן ענין הבנתו ופשוט דמו"מ שאינו באמונה א"צ לא חכמה ולא תבונה כי כל דאלים גבר לחטוף וליקח בחזקה ובאלמות או להתעות ב"א בכח וגבר איש אבל לפרנס א"ע באמונה זהו צריך השכלה ותיר' ע"כ שואלין אותו נשאת ונתת באמונה וכשמשיב הן א"כ הי' לו לפרנס א"ע בינה ושכל מה שנוגע לגופו אזי יש להוכיחו ג"כ על התורה וכו' ונ"ל ז"כ הילקוט ס"פ בראשית לא ידון רוחי וכו' אר"מ הן לא עשו מדה"ד למטה אני עושה להן מדה"ד למעלה הה"ד באיוב ד' הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו ואין משים אלא דין שנא' ואלה המשפטים אשר תשים וכו' עכ"ל. ר"ל ומותר הוא מלאכת שכלו אשר יצר את האדם בחכמה נפלאה מלבד שהוא מלאכת ידיו ואם האדם מפנה כל שכלו וחכמתו לפועל ידיו בחכמת מו"מ עליו אמר הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה דייקא. ועדיין יש תקוה קצת להאדם ע"י עסקו בחכמה בהשגת פרנסתו באמונה. שעל הדין העולם עומד כמו קודם מתן תורה. ולהיות להשיג פרנסה בחזקה ובאלמות שלא עפ"י דין א"צ חכמה ובינה כלל. כ"א לישא וליתן באמונה לז"א מבקר לערב יוכתו מבלי משים אין משים אלא דין שנאמר ואלה המשפטים אשר וכו' והן כותתין זא"ז מבקר לערב בלא דין מבלי משים כ"א בחזקה לכן יאבדו לנצח כי חכמת מה להם ומזה אר"מ הן לא עשו מדה"ד למטה אני עושה להם מדה"ד למעלה לא ידון רוחי באדם כו' מבלי משים לנצח יאבדו. וז"כ בשיר' האזינו וילקוט הנ"ל ע"פ עם נבל ולא חכם יר' ולא חכם בחכמת התורה וכתרגום אונקלס הנ"ל וה"פ הלד' תגמלו זאת וכו' במה שאתם עם נבל ולא חכם משתמשים בחכמה להרע, כמ"ש חכמים המה להרע וכו' הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך וכו' דייקא גם במלאכת ידים גם במלאכת השכל והחכמה ודו"ק. ולהנ"ל מובן הכונה בפייט בנפשו יביא לחמו יר' במקום שהי' למסור נפשו לעבודת ד' ולהשתמש בחכמתו לתורה ועבודה הוא מוסר נפשו על עניני עוה"ז ומשתמש בחכמתו להשגת פרנסתו והבן. וז"כ ירמי' ט' שבתך בתוך מרמה ובמרמה מאנו דעת אותך יר' הלא שבתך במרמה הו' בכל עסקך אתה אוחז במרמ' וחכמ' והי' לך שכל ותבונה ועכ"ז במרמ' מאנו דעת אותי והבן:
הלד' תגמלו זאת עם נבל ול"ח ה"ה אביך וכו' ותמו' ונ"ל דהנה אם הבן אין ציית לאביו, ה"ה רע ולא שוטה ואם העבד אין ציית לרבו בשכרו ה"ה שוטה ולא רע כי יאבד שכרו ואם האב פסק לבנו גם שכר שימושו ואין ציית ה"ה רע וגם שוט' לז"א הלד' וכו' עם נבל ולא חכם אתם כי הלא הו' אביך ונבל אתה הוא עשך ויכוניך ושוטה אתה ודו"ק:
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך והנה קשה חדא דלמה כפל בלשון ימות עולם ואח"כ כ' דור ודור ועוד למה שאל לאביו וגם לזקניו הלא חד מיני' סגי ונ"ל דרש"י מפרש אביך המה הנביאים זקניך המה החכמים וההפרש שיש בין נביא לחנם הוא זה דהנביא אינו מחויב לידע מימי קדם אשר קרה ליושבי תבל רק צריך להודיע מה שעתיד להיות אבל החכם צריך לידע כל אשר קרה מיום היות האדם על האדמה כי בלתי זאת נעלם ממנו כמה דינים אשר למדנו מבני נח ומאבות כגון אבר מן החי ומילה וכדומה ולפי"ז עולה ופה הכתוב וכה דבר משה זכור ימות עולם אם תרצה לידע מה שאירע דבר בעולם או בינו שנות דור ודור דהיינו שתרצה לידע מה שיקרה באחרית הימים על השאלה השניי' שאל אביך דהיינו להנביא ויגדך דהוא יודע עתודות ועל השאלה הראשונה שתרצה לידע ימות עולם זקניך דהיינו לחכמים ויאמרו לך דהם ידעו כל המקריות מימות עולם ודו"ק - מאאמו"ר הג' זצוק"ל:
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו' ונר' לפרש הכתובים ואזכיר נופך אחד מהני מילי מעליותא ששמעתי מפי קדשו של אמ"ו הג' מו"ה צבי העללער זצוק"ל לפרש דברי הפייטן היום הרת עילם ע"ש מה שאז"ל בזמן שישראל ערש"מ הרי הם כבנים למקום ואם אין ערש"מ הרי הם כעבדים והדבר תמוה וכי זהו דרכי של אב הרחמים שאם הבן אין עושה רצונו יהי' מיד בעיניו כעבד אמנם אם נבחין נראה שזה הוא ממידת טובו ורחמים של אבינו שבשמים דהנה השכר והעונש הם הפכים מבן לעבד דאם האב רצונו לגמול שכר טוב לבנו על מעשיהו הטוב שפעל ועשה בודאי הוא נותן בעין טובה בכפלי כפליים יותר ממה שהרב גומל עם העבד בהשלמ' תגמולו על הטוב שפעל ועשה העבד לנגדו וזה הוא בהשלמת גמול טוב אבל אצל העונש בהיפוך הוא שהעונש שחייב הבן אם המרה נגד כבוד אביו הוא גדולה יותר ממה שחייב העבד אם המרה נגד רבו ונקל יותר למחול להרב את פשעי עבדו אם יחלה פניו ויכניע את לבו לנגדו ממה שיש למחול האב לבנו כי מלבד מעשיו הרעים בפעולותיו שהם מגונים בעצמם עוד הוא מחלל בזה את כבוד אביו והוא נחרפת עולם וזה הוא שנוהג עמנו אבינו שבשמים במדת רחמיו שאצל השלמת השכר מחשב אותנו כבנים ומשלם לנו שכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב כראוי מאב הרחמים לבני אבל אם ח"ו אנו חייבים לקבל עונש אז אם יחשב אותנו כבנים יהי' גדול עיונינו מנשוא ולא יותן למחילה וסליחה כי חללנו את כבוד אבינו שבשמים ע"כ ברחמיו דן אותנו כעבדים שע"י זה וכיפר לנו אם נשיב מעוונותינו ונבא לפניו בבכי ובתחנונים כעבד המבקש מחילה מרבו וז"כ חז"ל מה שאמרו שאם אין עושים רצונו הרי הם כעבדים וז"כ הפייטן היום הרת עולם היום יעמוד במשפט כלומר תן קיום והעמדה במשפט באחת משתי פנים אם כבנים שחשוב אותנו כבנים ונהי' נדונים כבנים ואם כעבדים או שתדין אותנו כעבדים ומפרש ואמר אם כבנים כלומר בזה האופן תחשב אותנו כבנים אם תבא אתה לרחמינו אז רחם אותנו כרחם אב על הבנים אבל אם ח"ו אנו מחויבים לקבל עונש בזה הצד הרי אנו לפניך כעבדים וע"כ עינינו לך תלויות בבכי ובתחנונים ובתשובה עד שתחננו ותוציא כאור משפטינו ע"כ דבריו הקדושים - ואני תלמידו אמרתי שיש לפרש בזה הכתוב בפ' האזינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא שיחת לו לא בניו מומם וכו' והכונה דהא שהמקום דן אותנו לפעמים כבנים ולפעמים כעבדים לפי שהוא אל אמונה ואין עול צדיק ישר ונכנס אתנו לפנים משוה"ד וע"כ בשעה שהם שיחת לו "לא בניו" אין דן אותם כבנים וע"כ אינו נחשב רק למומם אבל אם הי' דן אותם כבנים הי' כביכול חילול כבודו של שמו ית' כבן שמתחלל על ידו כבוד אביו - [א"ה עכ"ל א"ז הגאון רבי עזרא צורף זצוק"ל]- עוד כ' א"ז הג' הנ"ל זצ"ל וז"ל ונר' לפרש כונת הפייטן באופן אחר במאי דאית' במד' תנחומא הובא בטור תקפ"א וז"ל ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וכו' ר"ח ור"י אומרין איזה אומה כאומה זו שיודע' איפיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאין יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינם כן לובשין לבנים ומתעטפי' לבנים ואוכלים ושותים ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס ולהרבות מנות בר"ה וגו' והקשה בט"ז ר"ס תקפ"ד על מה דאמרינן בר"ה שאלו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים ישראל הלל בר"ה ויו"כ אמר להם הקב"ה אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרי' שירה וקשה דהא אנו בטוחים שנצא זכאי בדינים וכדברי המדרש הנ"ל ותירץ הט"ז דמ"מ צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכה לזכות. וז"כ כוונת הפייטן אם אנו נחשבים בעינינו כעבדים ונירא ונפחד מאימת הדין כעבד שפחד מרבו שיקבל עונש על סרחונו אז אנו יכולים לבטוח שנהי' נחשבו' אצל הקב"ה כבנים ונצא זכאי בדינינו וז"ש היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים כלומר בזה ניתן העמדה וקיום במשפט אם כבנים ואם כעבדים אם יש לנו בחינת הבן ובחינת עבד ומפרש אח"כ אם כבנים כלומר על צד זה אנו נחשבים כבנים מאחר שאנו בטוחים בחסדו הגדול שורחמנו כרחם אב על בנים אבל בתנאי זה ואם כעבדים אם אנו נחשבים בעינינו כעבדים ועינינו לך תלוויות עד שתחנינו ותוציא כאור משפטינו אבל אם לא נשים על לבבינו חרדת הדין האיום והנורא ונבטח לבנו רק על חסדי המקום שהוא רחום וחנון בלי תשובה הקודמת אז בודאי ח"ו לא יצדק לפניך כל חי [א"ה בדברי א"ז הג' זצ"ל פירשתי גמרא הנ"ל אפשר מלך יושב על כסא דין וכו' והקשו המפורשים על הלשון אפשר וכו' והלא ודאי הוא יושב על כסא דין, הול"ל מלך יושב וכו' אבל בדברי א"ז זצ"ל מיושב היטב שמלה"ש כשרואים שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים שואלים למה אין ישראל אומרים שירה על גודל חסדי ד' ית' ואדרבה הם חרדים ועצבים ע"כ שואלים מפני מה לא נסתלק מישראל הפחד ע"ז משיב הקב"ה אפשר מלך יושב על כסא דין אפשר דייקא לא שיושב באמת על כסא דין שכבר עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים אבל מ"מ אפשר הוא לישב על כסא דין על כן תמיד מורא ועל' על ראשם:]: