דברי מהריא חלק ב· רבי יהודה אסאד
דרשה סוכות
אלקים דבר בקדשו אעלוזה אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד [תהלים ס']. נ"ל המשך הפסוק דהנה הקב"ה צוה אותנו בחג הסוכות ושמחתם שבעת ימים, ואין שמחה אלא בבשר ויין, ולכאורה ע"י ריבוי שמחה בדברים הגשמיים כגון בשר ויין, קל להאדם להגיע ח"ו לבחינת וישמן ישורון ויבעט כי על כן י"ל בא מספר שבעת ימי החג, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וכן שיעור סוכה שהיא ז' על ז' מורה על קברו של אדם, ולכך כיון דזכרון יום המיתה הוא לנגד עיניו בודאי לא יחטא כמאמר חכז"ל [אבות ג'] הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו' וז"ש "אלקים דבר בקדשו אעלוזה דהיינו הקב"ה צוה לנו לשמוח בחג הסוכות, וא"ת שע"י זה יבא לשכוח מהקב"ה לז"א "אחלקה שכם" ר"ל שאתן חלקי של הקב"ה ולא אשכח ממנו ח"ו יע"י מה "ועמק סוכות אמדד" שאמדוד שיעור סוכה שהוא מורה על סופו של אדם ישוב לא יבא לידי חטא: במערבית ליל א' דסוכות, הלל גומרים כל שמונה קירא פרשת קרבנות בזמנה טעם והושיבם בארץ שמנה נצח צור ישראל לאמנה וצ"ב. ונל"פ דה"ק דהנה בסוכות גומרים הלל כל שמינה משא"כ בפסח רק ביום הא' והטעם הוא, כי בסוכות כל יום ויום חלוק בקרבנותיו משאר הימים לכך נחשב כל יום ליו"ט בפ"ע, משא"כ בפסח הקרבנות שווים בכל הימים, והנה אף בזמן הזה דאין ביהמ"ק קיים ואין מקריבין קרבנות, מ"מ ונשלמה פרים שפתינו ואמירת פ' קרבנות נחשב כאלו הקרבנו בפועל אבל בכ"ז אע"פ שנחשב לפני הקב"ה כאלו הקרבנו מ"מ אנו מתפללים שיגאל אותנו כדי שתהיה הקרבת הקרבנות באמת, וז"ש הפייטן - הלל גומרים כל שמינה, והוקשה לי ומאי שנא מפסח שאין גומרים רק ביום הראשון, לז"א - קורא פרשת קרבנות בזמנה דקריאת פ' קרבנות נחשב כהקרבה וא"כ הוי כל יום יו"ט בפ"ע וכנ"ל, אך אעפ"כ טעם והושיבם בארץ שמנה דהיינו שנזכה לגאולה שלימה ולעלות לא"י, כדי נצח צור ישראל לאמנה - שיהא הקרבת הקרבנות באמת, ולא כמו שהקרבנו עד עתה בגלות:
בפייט לעת יסיר סבל מעל שכמם תרונו ותחוגו בקרית מועדיכם חוקת עולם לדורותיכם. נ"ל דהנה ישנם מצוות הנקראים בשם משפטים, והם אותם שיש להם טעם כגון שבת פסח סוכה וכדומה, והמצוות שאין להם טעם כגון פרה אדומה נקראים בשם חק, והנה במצות סוכה ישנם ב' טעמים, חדא כדכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' בהוציאי אותם מארץ מצרים, וטעם הב' כתבו המפרשים הוא למען נזכיר שכל ימי חייו של אדם אינו אלא דירת ארעי והעיקר הוא העוה"ב. והנה לעתיד לבא ליתא להני תרי טעמי, טעם הראשון אינו שהרי לעת"ל אין צריך להזכיר יצי"מ כדכתיב בירמיה [ירמיה ט"ז] לכן הנה וגו' ולא יאמר עוד חי ה' אשר הוציא את העם ממצרים כי אם חי ה' אשר הוציא את בנ"י מארץ צפון ומכל הארצות וגו', וכן טעם הב' אינו, שהרי לעת"ל אינו דירת ארעי אלא דירת קבע, ונמצא לפי"ז דאז יהי באמת מצות סוכה חק בלי טעם, וז"ש - לעת יסיר סבל מעל שכמם - דהיינו לעתיד לבא שיוסר סבל הגלות מעל שכמיכם תרונו ותחוגו בקרית מועדיכם - ואז חוקת עולם לדורותיכם - שתהיה מצות סוכה אז כחק בלי טעם: