דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי
סימן יג
הנה בחולין (קל"ה) איתא, ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בתולין, אבל לא במוקדשים וכו', במוקדשין מ"ט לא, אמר קרא צאנך, ולא צאן הקדש וכו', אי הכי קדשי מזבח נמי. כתשי, קדשי בדק הבית נמי כחשי, דאמר חוץ מגיזה וכחישה, קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה, אפ"ה פשטה קדושה בכולה וכו' ע"ש, הרי חזינן דבקדשי מזבח, אף שאמר בפירוש חוץ מגיזה וכחישה, אפ"ה פשטה קדושה בכולה, ולכאורה יש להקשות ע"ז מהירושלמי דקדושין ר"פ האומר, דאיתא שם, אחר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, הרי זה עולה לאחר שלשים יום, מכרה בתוך שלשים יום, אינה מכירה, הקדישה לא קדשה, למה אמר לאחר שלשים יום, לשייר לו גיזה ועבודה, הרי חזינן מזה, דיכול לשייר לעצמו גיזה ועבודה, ולא אמרינן פ"ק בכולה, וקשי' זו הציע לפני כבוד מחותני י"נ הרב הגאון הגדול וכו' כקש"ת מוהר"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א אבד"ק פלונסק וכעת בועד הרבנים בווארשא, בהיותי במחיצתו:
ונראה לי לתרץ בזה, אך קודם אבאר קצת סברת הגמ', אמאי אמרינן, במקדיש אבר שהנשמה תלוי בו, פ"ק בכולה, דאיתא בביצה (ל"ז), שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות, רב אמר חבית מותר ובהמה אסורה, ושמואל אמר, חבית נמי אסירה וכו', לעולם קסבר רב יש ברירה, ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי, אמרו לה רב כהנא ורב אסי לרב, לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששי, שתיק רב וכו' ע"ש, ונסתפקו הפוסקים בשתיקתו של רב, אם הודה להם כיון דלא מצא תשובה לדבריהם וחזר בו, או דילמא, לא חשש לדבריהם, אבל לא חזר בו ע"ש, ויש ראשונים דסברו, דלא חזר בו רב, וסבר טעמא דקא ינקי תחומין מהדדי, לכאורה יש להקשות, דאיתא בחולין (ס"ח), בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו, מותר באכילה וכו', אמר רב יהודה אמר רב, ואבר עצמו אסור וכו', ומשמע שם בגמ', דרב סבר, דהעובר מותר באכילה בהחזירו ע"ש, א"כ אם נימא דרב סבר דתחומין ינקי מהדדי, קשה, אמאי עובר מותר באכילה בהחזירו, הא אבר שיצא נתן כח היניקה לשאר אברים, וממילא צריך להיות כל העובר אסור, עי' בחולין (ק"י) שרב סבר כר' יהודה, דמב"מ לא בטל,] אך ז"א, דמ"ל ולומר, כיון דאבר היוצא אנו אוסרים, ובהעובר אין כאן, אלא כח בעלמא מאבר היוצא, ומיעוט היא, דהא עיקר חיות העובר, היא משאר אברים דהית', וכ"ש אי אבר היוצא הוא אבר שאין הנשמה תלוי בו, הרי העובר יכול לחיות בלא יניקת אבר היוצא נמי, ואין הכרח לאיסור, א"כ עכ"פ לא גרע מהא דאמרינן בכ"מ דזה וזה גורם מותר, וכ"ש הכא דאפשר בלא איסור, ודאי צ"ל מותר, משא"כ בשנים שלקחו בהמה בשותפות דלא שייך לומר כן, מ"ל שפיר דסבר רב דאסורה, עי' לעיל (סי' י"ב) שהבאתי שם זה] אף בתחומין דהיא דרבנן יש ברירה, מ"מ עכ"פ ספק יש שמא חלק חבירו הוא נוטל, רק דאמרינן ברירה ומותר, משום ספק דרבנן לקולא, [עי' בהרמב"ם הלכות גירושין (פ"ג הל' ד') בכסף משנה שם, ובהר"ן גיטין ר"פ כל הגט] א"כ בתחומין דאיכא עוד סברא לאסור משום יניקת האיסור, אף דאיכא נמי גורם דהיתר, מ"מ לפי הסברא לא שייך להתיר משום זה וזה גורם, [הגם דזה עוד לא צירפתי בכור הבחינה, מ"מ נכון לומר כן, ויש עוד לחלק, רק אין רצוני להאריך] ואין להקשות א"כ חלב אמאי אסור, הא הוי זה וזה גורם, ז"א, דחלב אינו בא מכח בעלמא, אלא חלב בעין ממש יוצא מכל אבר ואבר להכחל, היינו שמקודם נעשה חלב באברים גופה, ואח"כ בא החלב מאברים להכחל ונתערב שם [עי' ביו"ד (סי' י"ד) בט"ז שם (ס"ק ז'), ועי' במ"ל (פ"א) מה' מטמאי משכב ומושב, שמשמע שם, שהגאון ר"י אלפנדרי ז"ל סבר כן], א"כ ממילא לא הוי. זה וזה גורם, אלא הרי היא כחלב טרפה ממש שנתערב בחלב כשרה, מש"ה החלב היא אסור, משא"כ לענין העובר אף שהדם ממש מאבר היוצא נתערב בכל אברים מהעובר, [דמ"ש מחלב, דהא הרם נעכר ונעשה חלב], מ"מ הא הדם היא אסור, ואין אני אוכלין הבשר, אלא ע"י צלי או מליחה, ובהבשר מהעובר אין כאן אלא כח בעלמא מאבר היוצא, דע"י זה נתגדל העובר, א"כ ממילא לא הוי אלא זה וזה גורם ומותר] והקרבן נתנאל על הרא"ש שם, מביא בשם החדושי הרמב"ן בבבא בתרא (ס"ב), שכתב דספוקי מספקא לי' בשתיקתו של רב, אם הודה להם, או מיחוש לא חייש להו, מש"ה בספק איסורי לחומרא, וכתב שם דכוונת הרמב"ן ז"ל, דדוקא באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא, אבל באיסור דרבנן לא חיישינן משום יניקת האברים ע"ש, א"כ לפ"ז מ"ל, בהא דאמרינן במקדיש אבר שהנשמה תלוי בו. פשטה קדושה בכולה היא נמי משום זה, כיון דאבר הנ"ל, נותן עיקר כח היניקה לשאר אברים דהא אם יחתוך אבר זה, הרי יפסיק החיונה משאר אברים, א"כ חזינן דכל אברים יונקים מאבר הנ"ל, אמרינן שפיר כיון דאבר שהנשמה תלוי בו היא הקדש, הרי ממילא נתפשט ההקדש בכל האברים, ועתה דאמרינן דפ"ק בכולה היא משום יניקת אברים, הרי ממילא יהי' ניחא נמי הא דאיתא בחולין הנ"ל, דבקדושת מזבח אמרינן פ"ק בכולה, ובקדושת בדהב"י לא אמרינן פ"ק בכולה, אכל עתה יהי' ניחא שפיר, דלפמש"ת הקרבן נתנאל הנ"ל, בין איסור דאורייתא, לאיסור דרבנן, א"כ ה"נ מ"ל כן, דבקדושת הגוף, אינו יכול לשייר לעצמו הגיזה, משום דהגיזה אסורה מה"ת, ובאיסור דאורייתא אמרינן דקא ינקי תחומין מהדדי, א"כ ממילא אמרינן פ"ק בכולה, וגם הגיזה אסורה, אבל במקדיש בהמתו לבדק הבית, דהגיזה אינה אסורה אלא מדרבנן, ובאיסור דרבנן, לא אמרינן דקא ינקי תחומין מהדדי, א"כ ממילא לא אמרינן פ"ק בכולה, ומש"ה יכול להתנות, שהגיזה יהי' שלו, ור"י דאמר בירושלמי הנ"ל, מכרה בתוך הל' יום אינה מכירה וכו', מ"ל דסבר נמי דפ"ק בכולה היא משום יניקת האברים, ובאמת סבר דאינו יכול לשייר לו גיזה ועבודה, רק דכוונת ר"י לומר, דדעת המקדיש הי' רק לשייר לו גיזה ועבודה, אבל לא שההקדש לא יחול מעכשיו, כך הי' דעתו של המקדיש, אבל אינו מועיל דעתו, משום דפ"ק בכולה, היא משום יניקת האברים, כך מ"ל בהירושלמי, שלא יהי' סתירה לש"ס דילן:
אולם עוד צריך לעי' בזה, דאיתא בקדושין (ז') אמר ר"י בהמה של שני שותפים הקדיש חצי', וחזר ולקחה והקדישה, קדושה ואינה קריבה, וטעמא הואיל בשעת הקדישה, לא הוי חזי להקרבה, דלא הי' לו בבהמה אלא חצי', וחלק חבירו אינו יכול להקדיש, א"כ ממילא הוי דחוי מעיקרא ע"ש, וגם הרמב"ם ממעשי הקרבנות (פט"ו הל' ד') שסבר שם, דבבהמת השותפים שהקדיש החצי', קדושה וקריבה, היא העיקר, משום דסבר דאין בעלי חיים ניוחים ע"ש, א"כ אם נימא דפ"ק בכולה היא משום יניקת האברים, צ"ל אף דאינו יכול להקדיש חלק חבירו, מ"מ צריך להיות חלק חבירו נמי הקדש ממילא, כמו דאמרינן בביצה, דכל הבהמה אסורה משום יניקת האברים, דאיסור נתפשט בכל הבהמה, א"כ ה"נ צ"ל כן, דחצי' של הקדש נתפשט בחצי' של חולין, וכל הבהמה נעשה הקדש בקדושת עולה וממילא חזי' להקרבה, אך מא דצ"ל, כמו דחצי' של הקדש נתפשט בחצי' של חולין, הרי ממילא החצי' של חולין נתפשט בחצי' של הקדש, וכיון דבבהמה נתערבה הקדש וחולין ביתד, א"כ משום זה לא יתכן, רק לאסור גם החצי' של תולין, אבל לא להכשירנה להקרבה משום זה, דאיך מ"ל דחצי' של חולין יתבטל בחצי' של הקדש שיהי' כשרה להקרבה משום זה, דמאי אולמא האי מהאי, אבל התם בביצה אמרינן שפיר, כיון דכל אחד ואחד מתגדל בחלק של חבירו, הרי ממילא כל הבהמה אסורה כך מ"ל, אמנם עוד יש להקשות, דאי נימא, הא דאמרינן במקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה הוא משום יניקת האברים, קשה, איך חזי' להקרבה, הא הקדש וחולין מתערבין ביחד, כמו דאבר שהנשמה תלוי בו נותן כת היניקה לאברים של חולין, הרי ממילא אברים של חולין נותנים כת היניקה לאבר של הקרש, וממילא לא חזי' להקרבה משום זה כמש"ל, אך כעת ראיתי בהמפורשים על ש"ס קדושין הנ"ל שכתבו, דמר זוטרא דפריך לרב הונא, ונפשטו קדושין בכולה, סברו, דטעמא דפ"ק בכולה היא משום יניקת האברים, וכיון דענין קדושין דאסר לה אכ"ע דמי להקדש ונדרים, א"כ ממילא צ"ל באשה נמי פשטה קדושין בכולה משום טעמא הנ"ל, והגמ' דפריך שם מי דמי, סותר סברת מר זוטרא לגמרי, וסברו דבבהמה נמי לא פשטה קדושה בכולה משום יניקת האברים, אלא משום, דדעתו הי' מעיקרא לכך, שיתפשט ההקדש בכל הבהמה, וע"ז מייתי שפיר ראי' מדר' יוחנן, דסבר נמי כן, כיון דאמר אפי' חזר ולקחה קדושה ואינה קריבה, דלא חזי' להקרבה, ואיס"ד דממילא פשטה איסורי בכולה משום יניקת האברים, א"כ אפי' בדבר של שותפות נמי נתפשט ההקדש בחלק חבירו, ולא הוי דחוי מעיקרא, אע"כ מדאמר ר"י דאינה קריבה, היינו משום דס"ל, דבדעת אחרת לא נתפשטה קדושה בכולה, וא"כ הו"ל שפיר דחוי מעיקרא, דבשעת הקדישה הו"ל חצי' חולין וחצי' עולה, ולא מהני טעמא יניקת האברים לענין איסורין וכו', ומש"ה באשה ודאי אינה מקודשת, דהו"ל חצי' אשה ע"ש, הרי חזינן דסברו, דפ"ק בכולה יכול להיות משום יניקת אברים, וגם סברו, דר"י לא סבר טעמא דפ"ק בכולה היא משום יניקת האברים, אלא משום דדעתו הי' מעיקרא לכך שיתפשט ההקדש בכל הבהמה, ע"כ לפי זה צריך לתרץ ולומר, שר"י מהירושלמי הנ"ל, סבר דיכול לשייר לו גיזה ועבודה, כיון דטעמא דפ"ק בכולה היא משום דדעתו הי' מעיקרא לכך שיתפשט ההקדש בכל הבהמה, א"כ אם הותנה בפירוש שהגיזה יהי' שלו, ודאי יכול להתנות, דהא דעתו הי' מעיקרא שלא יתפשט ההקדש בהגיזה, וש"ס חולין הנ"ל דסברו דאינו יכול להתנות שהגיזה יהי' שלו סברו דטעמא היא משום יניקת אברים כמר זוטרא וכיון שהגיזה אסורה מה"ת הרי ממילא אמרינן פ"ק בכולה, משא"כ במקדיש בהמתו לבדק הבית שהגיזה אינה אסירה אלא מדרבנן לא אמרינן פ"ק בכולה, בענין זה, כבר דברתי הרבה, עוד בימי חרפי, ושמעתי מאאמו"ר הגאון הגדול ז"ל, איזה סברות בזה, רק מחמת שלא רשמתי, נשכח ממני, וכעת באתי לחזור על הישנות, ומגמר בעתיקא קשה מחדתא, עי' ביומא (כ"ט):