דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי
סימן יב
נשאלתי מהח"ק דפאפ' כשהייתי רב שם בשנת תרע"ט, אם מותר לקצוץ אילנות מבה"ח שלהם מחמת שקהלתם היא קטנה, ואין יכולת בידם לתקן הגדר מבה"ח, מחמת הוצאה הגדולה, ומלבד זה, גנבים באים לגנוב עצים, וע"ז דורסין על הקברים, ושיברין המצבות והגדר, ועושין שם כ"מ בזיון, ע"כ רוצים לקצוץ אילנות ולמכרם לתקן הגדר, והוריתי שאילנות מבין הקברים מותר לקצוץ, ורשמתי לזכרון:
אך קודם אטייל קצת בענין יניקת האיסור אוסר את ההיתר. הנה הרמב"ם בפרק חמישי מה' מאכלות אסורות (הל' י"ב) כתב. עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואח"כ נולד והרי היא נקיבה, החלב שלה אסור לשתותו מספק, הואיל והיא בא מכלל האברים, ויש בה אבר אתר אסור, והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב טהורה ע"ש, דין זה היא מש"ס חולין (ס"ט), והובא ביו"ד (סי' י"ד) נמי, וכן איתא בביצה (ל"ז), שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות, רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה וכו', לעולם קסבר רב יש ברירה, ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי, אמרו לה רב כהנא ורב אסי לרב, לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששו, שתיק רב, ונסתפקו הפוסקים בשתיקתו של רב, אם הודה להם כיון דלא מצא תשובה לדבריהם וחזר בו, או דילמא לא חשש לדבריהם. אבל לא חזר בו ע"ש, ויש כמה פוסקים דסברו דלא חזר בו רב, וסבר דקא ינקי תחומין מהדדי ואסורה ע"ש, אך קשה, דאיתא בחולין (ס"ח), בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו, מותר באכילה וכו', אמר רב יהודה אמר רב, ואבר עצמו אסור וכו', ומשמע שם בגמ', דרב סבר דהעובר מותר באכילה בהחזירה, א"כ אם נימא דרב סבר דתחומין ינקי מהדדי, קשה, אמאי עובר מותר באכילה בהחזירה, הא אבר שיצא נתן כת היניקה לשאר אברים, וממילא צריך להיות כל העובר אסור, [עי' בחולין (ק"י) שרב סבר דמב"מ לא בטל] קושי' זו הקשה לי חכם אחד, לפום ריהטא ר"ל בזה, דהנקודות הכסף (בסי' צ"ב ס"ק ט"ז) כתב, דאף לר"י דאמר מב"מ לא בטל, מ"מ כשכח אחר של היתר מעורב בו, חשיב אינו מינו לגבי חתיכות האחרות, והביא שם את הר"ן שסבר נמי כן וז"ל, ואיכא למידק הכא, כיון דרב כרבי יודא ס"ל, למה לי שתתן טעם בחתיכה, דהא אפילו במשהו נמי מיחסרה, כיון דמין במינו לא בטל כו', ונראה לי דכל שלא נתן טעם בחתיכה, אע"ג דמיחסרה, לא חשיב איסור למימר בה חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל שאינה נעשית נבילה, אינה אוסרת כל החתיכות כולן, דאע"ג דאמר ר"י מין במינו לא בטל לא שמעינן לי' הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו עכ"ל, ואף בנתן טעם. אם לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, מקרי נמי כח אחר מעורב בו להר"ן ע"ש:
א"כ לפ"ז ה"נ צ"ל כן, כיון דכח אחר של היתר מכל אברים דהתי' מעורב באבר היוצא, דהא ידוע, דבאבר היוצא גופה, נמי נתערב כח היניקה משאר אברים דהתירה, [ואדרבא, עיקר כח החיות שיש באבר היוצא ובכל העובר, היא מאברים דהתי' שהנשמה תלוי בו, דהא אם יפסוק כח החיות מאבר שהנשמה תלוי בו, הרי יפסוק נמי החיות מאבר היוצא ומכל העובר), וכח זה גופה המעורב, יוצא להעובר, א"כ ממילא לא הוי מב"מ ובטל, ולא נאסרה אלא אבר היוצא לחוד, וכל העובר היא מותר, משא"כ בתחומין דלא שייך לומר כן, סבר רב שפיר דקא ינקי מהדדי ואסורה, כך רציתי לתרץ:
אמנם ז"א, דבאמת צ"ל, דה"נ אין כאן כח אחר של היתר מעורב בו, דהא מכשיצא האבר ונאסר, הרי כל היניקות שנמצא אז באבר היוצא, נאסרה עמו, ובכח זה שנכנס להעובר מאבר היוצא, אין שום כח אתר של היתר מעורב בו, וממילא הוי מב"מ ולא בטל, ועוד אף בלא זה לא נ"ל כן, ע"כ צ"ל בזה, דלכאורה יש להקשות, לפמ"ש המרדכי בחולין סוף פרק הזרוע בשם רבינו משולם, דדבר המעורב בתחלת בריתו לא בטל, ומש"ה יבמה שרקקה דם חליצתה כשירה, לפי שא"א בלא צחצחי רוק, וכיון דאינו ניכר בתחלת בריתו לא בטל ברוב דם, א"כ לפ"ז ה"נ צ"ל כן, כיון דהיניקה מאבר היוצא בא לעולם ע"י תערובות הרי ממילא לא בטל אך ז"א, דמצי לחלק ולומר, דהתם ביבמה שרקקה דם. הרי בתחלת ביאתו לעולם באו מעורב, כי הרוק והדם באו כאחד מש"ה כתב המרדכי שפיר דלא בטל, דהא במין במינו כי האי גוונא אמרינן ברירה, כדאיתא בתוס' תמורה (ל"א, א"כ אף הכא לא שייך לומר דיהי' בטילה, משא"כ באבר היוצא הרי היניקה שבא מאבר היוצא, בא בפ"ע, ונתערבה בהעובר, בזה אמרינן שפיר דאף להמרדכי היא בטילה, עי' באור זרוע הלכות חליצה (סי' תרע"א אות ג') שכתב נמי כן, היכא שבאו שניהם ביחד לא שייך ביטול וז"ל, וקשיא לי אני המחבר, ויבטל רוק בדם, ונ"ל הואיל ורביחי' דהאי רוק הכי, שבאו שניהם מפיו ביחד, אין שייך בו ביטול, שאין שייך ביטול אלא בדבר שהי' זה לבד וזה לבד ונתערבו עכ"ל, א"כ ה"נ מ"ל להמרדכי, כיון דהיניקה מאבר היוצא הי' בפ"ע, ונתערבה בהעובר, היא בטילה כמו כל איסורים שבתורה, [אף שמצי לדחות ראי' הנ"ל מא"ז, מ"מ החילוק היא נכון] ועוד מ"ל בזה, דאחרונים הקשו על המרדכי הנ"ל שכתב דדבר המעורב מתחלת בריתו לא בטל, מהמרדכי מסוף פ"ק דשבת שכתב שם להיפך, שכל איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב, היא בטל אעפ"י שהיא דשיל"מ, ומש"ה זיתים וענבים שהי' ביין בשבת, אעפ"י שגם בשבת ענבים מתבקעים ויוצאים מהם יין, אפ"ה מותר לשתותם אף בשבת, ותירצו שם ואמרו שיש חילוק, דהתם ביבמה שרקקה דם, המבטל לא הוכר מעולם בפ"ע, כי הרוק והדם באו כאחד, וכיון דהמבטל לא הוכר מעולם בפ"ע, הורע כחו לבטל דבר המעורב מתחלת הוויתו, משא"כ בענבים, היין שהיא המבטל כבר ניכר לעצמו עוד קודם שבת, ובשבת בא המתבטל, [היא טיפות יין מן הענבים] ונתערב תיכף יציאתו ליין שהוא עומד מע"ש, אז דין היא שיתבטל ביותר, אפילו היא דשיל"מ ע"ש, א"כ לפ"ז ה"נ צ"ל כן, כיון דהיתר כבר ניכר לעצמו, רק אח"כ כשיצא האבר ונאסר, בא האיסור [היא היניקה מן אבר היוצא], ונתערב תיכף יציאתו לעובר שהיא ההיתר, מש"ה דין היא שיתבטל ביותר כהנ"ל:
ועתה לפ"ז יהי' מיושב נמי קושי' הנ"ל, דהר"ן בנדרים (נ"ב) כתב, דרבנן ור"י דאיפלגו במב"מ אי בטל או לא וכו' שניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, שאע"פ שדמו של פר דמב"מ לא בטל, לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו, אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו, ומש"ה סבירא לי' ר"י בכולהו איסורי דמב"מ לא בטיל, ורבנן לא משמע להו, דמכ"מ מב"מ דאיסור והיתר אין דומין זה לזה, כיון דחד איסור וחד שרי וכו', אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר, משום דכיון ששניהם עולין, כלומר שכשרים לזריקה, אין מבטלין זה את זה וכו', ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מב"מ בטל, דהוי לי' כמין בשאינו מינו, ומש"ה אמרינן בדשיל"מ נטו רבנן משום חומרא לדר"י, דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר, שהרי אף היא סופו להיות ניתר כמוהו, אמרינן שאינו בטל במינו וכו' ע"ש, הרי חזינן להר"ן דדשיל"מ דלא בטיל היא משום דהוי מב"מ, ולפי מה דאמרינן לעיל, היכא דההיתר כבר ניכר לעצמו וכו', הוא בטיל אפילו היא דשיל"מ, מ"ל לר"י נמי כן, היכא דהמבטל כבר ניכר, והמתבטל אינו ניכר. ונתערב תיכף יציאתו בהמבטל, היא בטיל אפילו היא מב"מ, דהא אינו דומה לדם הפר ושעיר, א"כ לפ"ז ניחא שפיר, דאף אי נימא דסבר רב דתחומין ינקי מהדדי, מ"מ העובר מותר באכילה בהחזירה, משום דהיניקה מאבר היוצא היא בטל בהעובר:
ועוד מ"ל, כיון דאבר היוצא אינו נותן אלא כח בעלמא, ובאמת העובר יכול לחיות בלא יניקת האבר היוצא נמי, דהא היא אבר שאין הנשמה תלוי בו, א"כ לא גרע מהא דאמרינן בכ"מ דזה וזה גורם מותר, [עי' לקמן בתשובה] וכ"ש הכא דע"י אבר היוצא לבד העובר אינו יכול לחיות, [דהא היא אבר שאין הנשמה תלוי בו] וע"י אברים דהתי' העובר יכול לחיות, ודאי אמרינן דמותר, ואינו נאסר אלא אבר היוצא לבד, משא"כ בתחומין דלא שייך לומר כן, מרובה, קרי לי' דם השעיר, אלמא לא בטיל, וקסבר ר"י דהיינו טעמא, משום מ"ל שפיר דסבר רב דקא ינקי תתומין מהדדי ואסורה, עכ"פ חזינא היתר שיונק מהאיסור היא אסור, וכן איתא במעילה (י"ג), שר"י אומר דהמקדיש את השדה מועלין בהן ובגדילה, והרמב"ם פ"ה מה' מעילה פוסק נמי כן ע"ש, הרי חזינן כיון דהגדולים יונקים מהקרקע של הקדש מש"ה הם נמי אסורים, וכן בקדשי מזבח איתא שם בש"ס הנ"ל (י"ב), דחלב המוקדשין וביצי תורין, לא נהנין מדאורייתא, ע"ש בתוספת, והטור והרמ"א (בסי' שס"ד) כתבו בשם ר"י, דהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר, אסור בהנאה, ובשם הרא"ש ז"ל כתבו שמותר, וגם הטור נמי סבר כן ע"ש, א"כ לפ"ז בנד"ד לכאורה צ"ל, לדעת הר"י ז"ל, עשבים ואילנות מהקברים ודאי אסורים בהנאה, ואף להטור וסייעתו שסברו דעפר הקבר נדון כקרקע עולם, ומותר בהנאה, אפ"ה כיון דאילנות יונקים מהמת שאסור בהנאה, הרי ממילא אילנות נמי אסורים בהנאה, דהא יונקים מאיסור הנאה, וממילא בנד"ד אסור לקוצצם ולמכרם, אולם ז"א, דהא איתא (בע"ז מ"ח) ובהרמב"ם ה' עכו"ם (ה' י"ד). שמותר ליטע תחת אשרה ירקות, בין בימות התמה ובין בימות הגשמים, מפני שצל האשרה שהיא אסור, עם הקרקע שאינה נאסרת, גורמין לירקות אלו לצמוח, וכל שדבר איסור ודבר היתר גורמין לו, הרי זה מותר בכל מקום, לפיכך שדה שזבלה בזבל של אלילים, מותר לזרוע אותם ע"ש, והובא בשו"ע (סי' קמ"ב) נמי, א"כ ה"נ צ"ל כן, כמו שיונקים מהמת, הרי יונקים מקרקע עולם נמי, ואדרבא עיקר יניקתו היא מקרקע עולם, דהמת היא בעומק ששה טפחים בקרקע, ויניקת העשבים היא אינו אלא שלשה טפחים בקרקע, ואף באילנות ח"ל, דמה שיונק ביותר משלשה טפחים, היא אינו אלא יניקת משהו] וממילא בנד"ד דהיא לכבוד המת ודאי מותרים לקוצצם ולמכרם, ואף שהר"י ז"ל כתב, דהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר אסור בהנאה, ז"א, דהא רע"ק (בסי' מ"ה) רוצה לומר שם בדעת הר"י ז"ל שסבר, שאינו אסור בהנאה אלא עפר שהיא כשיעור כסוי פני המת, שזה לכבוד המת, אבל מה שהיא למעלה מזה, י"ל דעושים רק כדי שיהי' הקרקע שוה, שלא יפול הנופל, או לעשות מקום פנוי לקבורת מתים, י"ל דהך עפר מותר בהנאה וכו', ע"ש, א"כ לפ"ז כיון דאף להר"י ז"ל העפר הקבר שהיא למעלה מכסוי פני המת מותר בהנאה. [וכ"ש בקברים ישנים, ודאי יש שם עוד הרבה עפר שבאו אח"כ על הקברים, ע"י סיבות משונות ממקומות אחרים שמותרין בהנאה], הרי ממילא מ"ל נמי להר"י ז"ל, דאילנות מותרין לקוצצם ולמכרם משום זה וזה גורם כהנ"ל, ועוד דאף אי נימא דהעפר שהיא למעלה מכסוי פני המת, נמי הוי לצורך המת, [עי' ברע"ק הנ"ל], מ"מ הגדולים שיונקים מעפר שהיא למעלה מכסוי פני המת, מ"ל שפיר דמותרים, דבאמת כתב החת"ס (בסי' שכ"ז) [היפוך ממ"ש לעיל] דאף להר"י ז"ל שסבר דהעפר הקבר אסור, מ"מ לא נאסרו עשבים הגדולים על כו' ע"ש, ואף לפמ"ש לעיל דאם העפר אסור בהנאה, הגדולים נמי אסורים, מ"מ מ"ל, דהגדולים שיונקים מעפר שהיא למעלה מכסוי פני המת [דיכול להיות שגם העפר מותר בהנאה משום שאינה לצורך המת אלא לצורך החיים כהנ"ל] מותרים בהנאה אף להר"י ז"ל א"כ לפ"ז בנד"ד כיון דהיא לצורך הק', מ"ל אף להר"י ז"ל, כיון דאילנות יונקים גם מהעפר שהיא למעלה מכסוי פני המת, מותרים לקוצצם ולחכרם משום זה וזה גורם כהנ"ל, ועוד דאף אי נימא לחלק, דדוקא הגדולים שיונקים מעפר שהוא למעלה מכסוי פני המת לבד, היא דמותרים להר"י ז"ל, משא"כ היכא שיונקים נמי מהמת, או מעפר שהיא כשיעור כסוי פני המת, מ"מ הא מהרמ"א (בסי' שס"ת) משמע בפירוש דאילנות מותרין, דכתב שם וז"ל, וכן אין ליקח מקרקע עולם שעל קבר אע"ג דמותר בהנאה, וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי, וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות, או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות, כגון שהמושל עובד כוכבים ומזלות מרעה בהמות על הקברים, וא"א למחות בידו, כי אם בהוצאה מרובה, ואין יד הקהל משגת, מוכרין דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובד כוכבים ומזלות, שזהו כבוד המתים וכו', וצ"ל אף שבהרמ"א לא נזכר אלא פירות אילנות מ"מ אילנות גופה נמי מתיר אף אם הם על הקברים עצמן, וכן משמע מד"מ שם שכתב בשם מהרי"ו (סי' ג') כן, וז"ל קברות שלקחו עובד כוכבים ומזלות, וא"א להוציא אלא בדמים מרובים וכו', מותר למכור הגפנים והאילנות שעל בה"ק מידי שנה בשנה, כדי שיהי' להם מעות בריות להוציא מיד נכרי, לא מיבעיא, אם הגפנים אינם על קברות עצמן דשרו, אלא אפי' אם הם על קברות ממש, אפ"ה שרי, דהא לרפואה שרי אעפ"י שאין בו סכנה, וכ"ש לכבוד מתים עצמן, ואין לך כבוד גדול מזה וכו', וכן מצינו בברכות (י') בחזקי' מלך יהודה, שקוצץ דלתות היכל, ושגרן למלך אשור, ואע"ג דקאמר התם דלא הודו לו, התם שאני משום דהו"ל לבטוח בה', אבל לולא זאת, לא הי אסור לחלל דבר הקרש כדי להציל שאר המקדש והעיר עכ"ל ע"ש בד"מ, א"כ חזינן שהרמ"א סובר, דלצורך בה"ק מותר לקצוץ אילנות שעל הקברות ולמכרם, ועי' בשדי חמד מערכת אבילות (סי' קמ"ח). שהביא שם את החת"ס הנ"ל, ואח"כ הביא שם את הגאון מוהרש"ק, שכתב דלצורך תומת בה"ק מותר למכור העשבים הגדולים שם, וז"ל, ועי' להג' מוהרש"ק בשו"ת חכמת שלמה [הנספח לשו"ת הר המור] (סי' ח'), על מה שהורו ב"ד להתיר למכור העשבים שעל הק' לצורך המתים, וסמכו על תשו' חת"ס הנ"ל, ושוב נודע להם שיש תקנה קדומה שקבלו עליהם לאסור, השיב, דהחת"ס לא התיר, אלא במקום שכן המנהג מימי קדם, והחיים יודעים שימותו ומתלו ליקרייהו, משא"כ בנד"ד, דעכ"פ זה שלשים שנה. שעמדו באיסורן מחמת התקנה, דמתים שכבר מתו באותן שנים לא מחלו כבודם, וא"כ עתה שנודע האסור הקדום, א"א להתיר, ומ"מ לצורך חומת בה"ק מותר, דזה כבוד כל המתים שלא יהי' כדומן עפ"י השדה, ולצורך החיים ודאי אסור, מפני התקנה עכ"ל ע"ש, א"כ בנד"ד ודאי מותר לקצוץ אילנות שעל בה"ק ולמכרם: