דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי
סימן י
שאלה, אשה זקינה שכבר פסק וסתה וחדלה להיות לה אורח כנשים, ועכשיו אירע מקרה רעה שמצאו על עד שלו ושלה דם לאחר תשמיש, ולאחר ז' נקיים טבלה, ולאחר תשמיש זה מצאו נמי כן, וגם בפעם ג' מצאו דם לאחר התשמיש, ובכל שלשה פעמים לא הרגישה כלום, ושני חדשים קודם ראיית פעם ראשון, ראה הבעל פעם אחת לא בשעת תשמיש שיצא דם מפי האמה, וגם היא מרגשת צער וכאב בשעת תשמיש:
תשובה. הנה איתא בתשו' הרשב"א וז"ל, מי שיצא ממנו דם דרך פי האמה בהרגל פעם או פעמים בחדש בין ער בין ישן בלא הרגשה, ובשעת תשמיש נמצאו בעידי האיש והאשה טיפי דמים, גם לאחר תשמיש כשהאיש מקנח וחוזר ומקנח, מוציא טיפות דם דרך פי האמה, אם יש לחוש בספק נדה, או חולה בבעלה, כמו ששנינו ותולה בבנה ובבעלה וכו', ועוד שהאשה חדל ממנה זה כמה להיות לה אורח כנשים, תשובה, ודאי מסתברא דתולה היא זו דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם אפי' שלא בשעת הטלת המים, ומצאה בשעת תשמיש ודאי תלינן, וכ"ש במסולקת דמים שאפי' הדם טהור בכי הא לכ"ע, וכ"ש האשה, וכדתניא בריש תינוקת, הרואה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה שניי' ושלישית, וכן נשאת לאחר משמשת וכו', ואם יש לה מכה תולה במכתה וכו', וכיון שכן אף בנדון שלפנינו תילה בזה, שאין לך מכה גדולה מזו לתלות בה עכ"ל, מובא בב"י סוף (סי' ק"צ):
הרי משמע מהרשב"א, שבעינן דוקא שיהי' רגיל להוציא דם פעם או פעמים בחדש. משום דאין תולין בבעלה רק אם ידעינן בודאי שיש לו מכה שמוציא דם, אבל בספק אם המכה מוציא דם, כגון הכא שלא ראה רק פעם אחת, אין ת לין בבעלה, אבל באמת נלפע"ד לומר, דגם הכא תולין בבעלה, ומתחילה צריך להבין את דברי השואל הנ"ל, דהשואל רוצה שם לחלות בבעלה, דכתב שם כמו ששנינו תולה בבנה ובבעלה וכו', ובאמת לא דמי כלל להתם, דהתם איירי לענין כתמים דאינה אסורה רק מדרבנן, לפיכך תולין בהם, אבל ביצא דם דרך פי האמה. איירי בבדיקה דהוא דאורייתא, ודאי צריך להחמיר, ואח"כ מצאתי שהשבות יעקב חלק ג' (סי' פ') הקשה קושי' זו, והקשה שם עוד על הרשב"א נמי, דמביא ראי' מהא דתולין במכתה, וגם משם אין ראי' מוכרחת וכו', ותירץ שם וז"ל, אלא צ"ל דסמך ג"כ אראי' של השואל דתולין בבנה ובבעלה, אע"ג דכתבתי דאין משם ראי' מוכרחת כלל דכתמים דרבנן, מ"מ צריכין אנו לומר דדעת השואל והרשב"א, כמו דהולכין בכתמים להקל משום דאין האשה טמאה דבר תורה עד שיצא דם מגופה, גם בנדון זה היכ' דלא הרגישה שנפתח מקורה, אעפ"י שבדקה עצמה ומצאה דם אינה טמאה דאורייתא רק מספק, וכדאי' להדיא במיימוני פ"ה מה' נדה דין ה' וז"ל, נמצא דם בפרוזדור חוץ לנקב, הרי טומאתו בספק עכ"ל, א"כ אף בנדון של הרשב"א דלא הרגישה שנפתח מקורה רק על העד מצאה, י"ל דמן הפרוזדור הוא, וליכא רק טומאת ספק, א"כ היכא דאיכא מכה הוי כס"ס ואזלינן להקל וכו', וא"כ שפיר פסק הרשב"א בתשו' בזה, והעתיקו הב"י לפסק הלכה עכ"ל השב"י ע"ש, ויש להקשות על דבריו, איך מצי לצרף ספק מן הפרוזדור לס"ס, דהא דם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור, כדאי' בנדה י"ז, ומהמיימוני הנ"ל אין ראי, דמ"ל, דלא אמר שטומאתו בספק, אלא בנמצא הדם בודאי חוץ לנקב, משא"כ בנסתפקנו במקום מציאותו הוי כודאי, וחזקתו מן המקור, כמו שאכתוב לקמן בשם האחרונים, ונל"ל בזה, דאחרונים הוכיחו מש"ס נדה (ס"ו) [מההיא דאתיא לקמי' דר' ואמר לאבדן זיל בעתה וכו'], דרואה דם מחמת תשמיש היא מטעם חולי, וגם מתי' הר"ן נמי משמע כן, וכתב דחולי זו יכול להיות במקור או בצדדים ע"ש, ולפ"ז ע"כ צ"ל, דהא דאמרינן בדם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור, לא שייך אלא בדם הבא בטבע נשים, אז כיון דבמקור יש יותר דם מן העלי', אמרינן שפיר דבודאי בא הדם מן המקור, אבל ברואה דם מחמת תשמיש, שהדם בא מחמת חולי, וחולי זה מצוי בצדדין כמו במקור, לא שייך לומר רוב דמים מן המקור כמובן, א"כ עתה ניחא שפיר, דהכא בהרשב"א, מיירי ברואה דם מ"ת דלא שייך לומר רוב דמים מן המקור כהנ"ל, מש"ה מצרף שפיר ספק מן הצדדין לס"ס, ואף לדעת הפוסקים שסברו דרואה מ"ת היא מטעם וסת, אפ"ה כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור, מספקינן שפיר בדם צדדין, כיון דנגד רוב דמים מן המקור, יש רוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור והשבות יעקב בתורת השלמים (סי' ק"צ ס"ק א') כתב נמי כן, דכתב שם, דטעמא דהרמ"א (סימן קפ"ז ס"ק ה') שספק צדדין הוי ספק, היא משום דאיתרע לן רובא, כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור, לכן הוי ס"ס גמור ע"ש, א"כ ה"נ צ"ל כן, דהתם בדם הנמצא בפרוזדור ליכא רוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור, מש"ה חזקתו מן המקור, משום דרוב דמים היא מן המקור, משא"כ בהרשב"א איכא רוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור, לכן הוי ספק מן הצדדין ספק, לאצטרופי לס"ס, ועתה הרי מהרמ"א הנ"ל נמי ראי' לדבריו:
ועוד רציתי לתרץ בזה, דהרמב"ם (בפ"ה מהא"ב הל' ה') כתב וז"ל, דם הנמצא בפרוזדור, אם נמצא מן הלול ולפנים, הרי זה טמא, שחזקתו מן התרר, וחייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו תרומה וקדשים, ואין אומרים שמא מן העלי' ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר, נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב, הרי טומאתו בספק, שמא מן החדר בא או מן העלי' שתת דרך הלול, לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים, ואין חייבין עליו על ביאת המקדש עכ"ל, ולכאורה מ"ל בדעת הרמב"ם [איפכא. ממש"ל] דדוקא בנמצא ודאי מן הלול ולפנים היא ודאי טמא, אבל בנמצא בפרוזדור ונסתפקנו במקום מציאותו, הוי נמי ספק, ואין חייבין עליו על ביאת המקדש, ומצי עוד לומר, שהכ"מ שעושה בכתמים ס"ס ספק מעלמא וספק מן העלי', נמי סבר כן בדעת הרמב"ם, הנ"ל:
וכן מצאתי בנב"י מהדורא קמא (סי' נ"ה) שהשואל שם מתרץ הכ"מ בכך, הביא שם קושית הש"י, שהקשה על הכ"מ, שעושה בכתמים ס"ס, ספק מעלמא, ואת"ל מגופה שמא מן העלי', דהא משנה שלימה שנינו בנדה (י"ז) שחזקתו מן המקור, ותירץ שם דמשנתינו קאי בנמצא מן הלול ולפנים, אז אמרינן חזקתו מן המקור, אבל בנמצא בפרוזדור ונסתפק לנו מקום מציאותו וכו', אולי בזה לא משוינן כודאי לומר חזקתו מן המקור עכ"ל, הרי כתב שם, שלכך מצרף הכ"מ ספק מן העלי' לס"ס, משום שלא נמצא ודאי מן הלול ולפנים, והשואל לא כתב שם שהכ"מ לקח דין זה מהרמב"ם, ולפענ"ד מ"ל, שהכ"מ סבר בדעת הרמב"ם נמי כן, ומש"ה מצרף הכ"מ ספק מן העלי' לס"ס, משום שלא נמצא מן הלול ולפנים בודאי, ולפ"ז יהי' ניחא שפיר, דמ"ל שהשבות יעקב נמי מפרש כן את הרמב"ם, דדוקא בנמצא ודאי מן הלול ולפנים, אבל בנמצא בפרוזדור ונסתפקנו במקום מציאותו הוי נמי ספק, והוא סבר שהרשב"א נמי מפרש כן את הרמב"ם, ולפיכך כתב שפיר שהרשב"א מצרף ספק מן הפרוזדור שהוא ספק מן העלי' לס"ס, משום שלא הי' ברור לנו במקום מציאותו שקיא מן הלול ולפנים, ודם הנמצא בפרוזדור איירי בנמצא מן הלול ולפנים, מש"ה חזקתו מן המקור, כך רציתי לתרץ, אולם מדמתרץ השואל בנודע ביהודה אח הכ"מ בחילוק הנ"ל מסברתו, ולא כתב שהכ"מ מפרש כן בדברי הרמב"ם, והוכיח דין זה מדבריו, משמע שהשואל לא סבר כן בדעת הרמב"ם, וגם מלשון השואל שם משמע שגם לו בעצמו לא הי' ברור לו בודאי חילוק זה, וגם הסד"ט (בסי' ק"צ ס"ק ס"ז) בד"ה אמנם לפי מ"ש לעיל, נמי לא מפרש כן בדברי הרמב"ם, וז"ל דע"כ לא כתב הרמב"ם בנמצא מן הלול ולחוץ דספיקא, היא מטעם דקיי"ל דקורבה דאורייתא היא וכו', וכ"ז כשנמצא קרוב ללול, דהיינו מן הלול ולחוץ, אבל מן הסתם תלינן שבא מן המקור, מש"ה בנמצא בשעת תשמיש, טמאים וחייבים בקרבן עכ"ל, הרי חזינן שהסד"ט נמי לא מפרש כן את הרמב"ם, וגם מהנב"י מהדורא תניינא חלק יו"ד (סי' ק"ד) משמע שהשואל דהתם וגם הנב"י בעצמו לא סברו חילוק הנ"ל, וכיון דחזינן שכל אחרונים הנ"ל לא פירשו כן בדברי הרמב"ם, ולא סברו כן, א"כ לא ניחא לי לתרץ כן, ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל, דבדם הנמצא בפרוזדור ליכא רוב נשים אינן רואות מ"ת, אבל בהרשב"א איכא רוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור, ולא שייך לומר רוב דמים מן המקור כהנ"ל, מש"ה מצרפינן שפיר ספק מן הפרוזדור לס"ס:
אמנם עוד צריך לעי' בזה, דזה ניחא דאם הרשב"א הי' מיירי דוקא, בראתה ג' פעמים בעת תשמיש, שאז לא הי' שייך לומר רוב דמים מן המקור, [מדאיתחזקה בג' פעמים לראות בעת תשמיש, הי' לנו הוכחא ברורה שלא מחמת מקרה שקרה ראתה דם בעת תשמיש, אלא או התשמיש גרם לזה, ושמא מהבעל היא, אבל לא מחמת טבעתה ראתה דם ג' פעמים בעת תשמיש, וכיון שלא מחמת מקרה ראתה דם בעת תשמיש, א"כ ממילא לא הי' שייך לומר רוב דמים מן המקור, דרוב דמים מן המקור לא שייך, אלא בדם הבא בטבע נשים, ולא ברואה מ"ת, כמ"ש לעיל], וכיון דלא הי' שייך לומר רוב דמים מן המקור, הי' אמרינן שפיר כיון דיש ספק שמא מהבעל, מצרפינן ספק מן הפרוזדור לספק שמא מהבעל, ולא הוי רואה מ"ת, זה ניחא דאם הרשב"א הי' מיירי דוקא בראתה ג' פעמים בעת תשמיש והספק היא לענין רואה מ"ת, אבל באמת משמע מהרשב"א דאף בראתה פעם אחת או פעמים בעת תשמיש ואף לענין ז' נקיים תולין בבעלה, אף דלא שייך לומר רוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור, או דחולי זה מצוי בצדדין כמו במקור, [כיון דלא ראתה ג' פעמים בעת תשמיש, יכול להיות שמחמת מקרה שקרה ראתה הדם בעת תשמיש, ולא התשמיש גרם לזה, וממילא צ"ל רוב דמים היא מן המקור, אפ"ה מצרף ספק מן הפרוזדור לספק שמא מהבעל ומותרת, אף בלא ז' נקיים, א"כ הדרא קושיא לדוכתא, איך מצי לצרף ספק מן הפרוזדור לס"ס, הא חזקתו מן המקור, אף דהרשב"א מיירי במסולקת דמים, דלא שייך לומר רוב ומים היא מן המקור כמובן, מ"מ משמע דז"א מעיקר יסוד ההיתר, ואף באינו מסולקת רק בלא שעת וסתה נמי מתיר, ואחרונים נמי כתבו כן בפירש הרשב"א ע"ש:
ע"כ נראה לי לתרץ בזה, דהסד"ט (בסי' קפ"ג ס"ק ב') כתב, אף דאמרינן באשה שראתה דם ע"י בדיקת עד, אף שלא הרגישה טמאה מדאורייתא, משום דאמרינן דהרגישה והיא טעתה ותלתה בהרגשת העד, מ"מ היכא דאפשר למיתלי הדם בדבר אחר תלינן, וטעמא דמילתא היא, כיון דלפעמים חזיא בלא הרגשה, א"כ איכא כאן ס"ס, ספק שמא לאו מגופה היא, ואת"ל דמגופה חזיא, שמא לא בהרגשה אתיא, שהרי לפעמים איכא דם בלא הרגשה, ואע"ג דאכתי מדרבנן טמאה, מ"מ מדאורייתא טהורה משום דאיכא ס"ס, ויצאנו מא"ד, ואינו אלא איסור דרבנן, ומדרבנן תלינן דמעלמא אתיא, וכה"ג כתבו הפוסקים גבי ציר דגים טמאים (בסי' פ"ג), משא"כ היכא דליכא למיתלי, ובודאי מגופה חזיא, אמרינן דטמאה נדה דמסתמא בהרגשה חזיא:
ובזה תירץ שם הט"ז (סי' ק"צ ס"ק כ"ג) (שכתב באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סיבה, ובדקה עצמה בעד הבדוק, ובשעת הבדיקה, נגעה גם שם, דתולה בה שלא בשעת וסתה, דאין כאן ספק דאורייתא, כיון שלא הרגישה בדם המקור] שלא יהא סותר את דבריו (בסי' הנ"ל ס"ק כ"ט), וכתב שם, (דבס"ק כ"ג) כיון דאפשר למיתלי הדם בבית הרעי, איכא ס"ס, משא"כ (בס"ק כ"ט) בהא ד"ר דליכא למיתלי, טמאה מה"ת, ואמרינן דהרגשה הי' ואיהי דקטעי וסברה הרגשת עד הי' עכ"ל, וגם החוות דעת (בסי' ק"צ ס"ק כ"ז) כתב נמי כן לתרץ את הט"ז הנ"ל וכתב דכל שהדם ודאי מגופה וליכא למיתלי בדבר אחר, אף דלא הרגישה טמאה מדאורייתא, דתלינן שהרגישה, והיא טעתה ותלתה בהרגשת עד, דחזקה לדם שבא בהרגשה, כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מהל' א"ב) וכו', אבל כשיש ספק בדם אי מעלמא אתי אי מגופה, תלינן מדאורייתא הדם מעלמא, ובהרגשה, אמרינן דהרגשת עד הוא, כמו שיש לה מכה במקור דטהורה אפי' במרגשת כשידוע שהמכה מוציאה דם, והרגשה תלינן שהיא מחמת דם המכה, כיון שהמכה במקור וכו', הכא נמי תלינן ההרגשה בעד, ואמרינן הרגשת עד היא, דכל שיש לתלות הדם בעלמא, תולין מדאורייתא, רק שטמאה כתם כמו שאר כתמים דרבנן וכו', וה"נ דטמאה כתם, והיא ברור דכל שיש לה לתלות באיזה דבר ההרגשה והדם במעלמא דתולין מדאורייתא עכ"ל, וגם השואל ומשיב מהדורא קמא ח"א (סי' קנ"ג) כתב נמי כן לתרץ את הט"ז הנ"ל בזה, דבמקום שיכול לתלות נמי שבא מבית הרעי, לא אמרינן דהרגישה ולא אדעתה, אלא דבודאי לא הרגישה, ועל קוטב זה סובב והולך הב"י שהביא הט"ז שם עכ"ל:
ועתה לפ"ז ניחא שפיר, דמ"ל דכוונת השואל היא כך, כמו בכתמים חולין בבנה ובבעלה, א"כ ה"נ כן, ואין להקשות, הא התם בכתמים אינה אסורה רק מדרבנן, והכא איירי בבדיקה שהיא דאורייתא, בז"א, כיון דלא הרגישה ויכול לתלות שבא מהבעל, אמרינן דהרגשת עד היא, והיא לא הרגישה, ואינו אלא כמו שאר כתמים דרבנן, והרשב"א הוסיף לראי' הנ"ל עוד לומר, כמו באם יש לה מכה תולין במכתה משום ס"ם, א"כ ה"נ כיון דודאי איכא מכה בבעל שהוא מוציא דם תולין בהבעל משום ס"ס, ספק שמא מהבעל, ואת"ל מהאשה, שמא מהצדדין היא, אבל בנמצא דם בפרוזדור, לא שייך לומר כן, מש"ה חזקתו מן המקור:
ועוד, לפי מה שכתב הכרו"פ בבית הספק שהראב"ד (פ"ט מה' טומאת מת הי"א), וכן הרשב"א בתשובה, ס"ל, דאמרינן ס"ס במקום רוב, וכן התשו' ישועות יעקב חיו"ד כתב נמי כן בשם הרשב"א דאמרינן ס"ס במקום רוב,] יהי' ניחא שפיר, דהא דאמרינן בדם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור, אינו אלא משום דרוב דמים היא מן המקור, ועתה דאמרינן ס"ס במקום רוב מצרפינן שפיר ספק מן הפרוזדור לס"ס כמובן, א"כ לפ"ז בנד"ד לכאורה מ"ל נמי כן, כיון דלא הרגישה ויכול לתלות שבא מהבעל א"כ הוי ס"ם, שמא מהבעל, ושמא מהצדדין היא ומותרת:
אמנם לכאורה יש לדחות, דהא הכא בנד"ד כיון שלא ראה רק פעם אחת, א"כ הספק מהבעל לאו ספק גמור היא. דהא לא הי' רגיל להוציא דם, ולא דמי להך דהרשב"א הנ"ל, דהתם הי' רגיל להוציא דם פעם או פעמים בחדש, משא"כ הכא, ז"א, דהא כיון דבנד"ד מיירי שראתה ג' פעמים בעת תשמיש והספק היא לענין רואה פ"ת, א"כ לא שייך כלל לומר רוב דמים היא מן המקור כמ"ש לעיל ובפרט דבנד"ד מיירי נמי בזקינה שהיתה מסולקת דמים, ודאי לא שייך כלל לומר רוב דמים היא מן המקור כמובן, וממילא מצי לצרף ספק שמא מהבעל לספק שמא מהצדדין ומותרת, [עי' בנב"י מהדורא תניינא חיו"ד (סי' פ"ז) שהשואל שם רוצה להקל בזקינה שראתה מ"ת משום ס"ס הנ"ל, א"כ ה"נ כן], ועוד כיון דכל איסור רמ"ת היא מטעם וסת שאינו קבוע כמ"ש הנב"י, א"כ בזקינה שלא חיישינן לוסת שאינו קבוע [עי' (בסי' קפ"ט סעיף כ"ז) בנקודות הכסף שם שמקיל בזה], א"כ לא שייך רמ"ת נמי אצלה, ואף אם נימא דמהשואל הנ"ל אין ראי' כ"כ, כי הנב"י השיג עליו, ומסיק שאף בזקינה שם נמי שייך איסור רמ"ת, וממילא לא שייך סברתו הנ"ל נמי להתיר משום וסת שאינו קבוע, מ"מ בנד"ד שהאשה נמי מרגשת צער וכאב בשעת תשמיש א"כ איכא צד לומר שנתהווה בה מכה, ומזה ראתה דם, דאי ל"ה, אמאי לא ראתה מ"ת קודם שהרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, בשעה שהיתה ילדה, שהיתה עלולה לראות, שדמים מצויים בה, רק עתה בימי הזקנה שחדל לה אורח כנשים, והמקור אין דרכו להוציא דם, התחילה לראות מ"ת, אלא ע"כ צ"ל כיון דקודם שהרגישה צער וכאב לא ראתה אלא עתה, א"כ איכא רגלים לדבר שלא מ"ת, אלא שיש לה מכה ומזה ראתה דם, או מהבעל היא, ע"כ מכל הנהו צדדים נ"ל להתיר אשה זו ע"י שבעה נקיים, וכעת ראיתי בשבות יעקב ח"א (סי' ס"ח) שהתיר שם בנדון דידי' באשה זקינה שפסקה מלראות זמן רב, ועתה התחילה לראות מ"ת, וגם מרגשת צער וכאב בשעת תשמיש, התיר שם אשה זו בלא בדיקת שפופרת, א"כ כ"ש בנד"ד שגם מהבעל יצא פעם אחת דם מפי האמה, ודאי מותרת ע"י שבעה נקיים: