אור ברסלב

דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי

סימן ט

סימן ח

נשאלתי בקמח של פסח נמצא בשעת עריכה שני גרעיני חטה בשני מצות, וזרקו הנמצאים עם כדי נטילה בסביבותי', ואח"כ נמצא עוד הפעם בעת שלשו עיסה שני' שני גרעינים, וזרקו הנמצאים כמקדם, ועיינו היטב בשעת לישה ועריכה ולא מצאו שם יותר, אם יש לחוש כיון דנמצא ד' שמא יש שם עוד גרעינים אשר לא שלטו עיניהם, והמצות יהא אסורים לאכול לחים, או אף יבשים:

תשובה הנה המג"א (בסי' תנ"א ס"ק ל"ד) כתב, אם אין לו נפה חדשה מוטב שלא ירקדו בקמח ע"ש, והשיג עליו הח"י וז"ל, ולא ידעתי מאי יצא לו דין זה, דהא עינינו רואות דכל שלא רקדו הקמח יש בו כמה חטים שבורים ושלמים, ונאסרה המצה או העיסה וכו', ואם עבר ולש העיסה ולא נתרקד הקמח אפשר לאסור כל העיסה, כי הדבר ידוע שכל שלא ריקדו הקמח מצויים בהם חטים שבורים ושלמים. כאשר באו כמה פעמים מעשה לידינו עכ"ל:

והמקור חיים השיג על הח"י שם, וז"ל, ותמוהין הדברים, דהא בהדיא כתב הטור בסי' תס"ז דאין בו שום חשש, דאם העיסה לא נתחמצה כ"ש החטה שהוא קשה ע"ש, רק דשם אוסר מטעם אחר, דשמא בא החטה מהמים, אבל מהחשש שבא מהקמח ודאי אין בו שום איסור, ואדרבה יותר נראה לפמ"ש הח"י דבשלא ריקדו דמצויין הרבה חטין בקמח, דיש להתיר כשנמצא חטה בהעיסה שנעשה מקמח שלא ריקדו, דתולין במצוי, והחטה בא מהקמח, ואין בו שום חשש, כמ"ש הטור שם עכ"ל:

והקשה לי אחד על המק"ח הנ"ל, שהביא ראי' מהטור בסי' תס"ז שסבר דאם העיסה לא נתחמצה כ"ש החטה שהוא קשה, הא הרשב"א וכן הוקבע בשו"ע שם להלכה לאסור העיסה או אותה מצה שנמצא בה החטה, והשבתי לו דז"א, דהא באמת הרשב"א ודעת האוסרים נמי סוברים טעמא דאם העיסה לא נתחמצה כ"ש החטה שהיא קשה, והא דאוסרים היא העיקר משום דחוששין שמא בא החטה מהמים, א"כ לפ"ז כתב שפיר המק"ח בלא ריקדו דמצויין הרבה חטין בקמח תולין במצוי, והחטה בא מהקמח, ואין בו שום חשש:

אמנם עוד צריך להתבונן בזה, דהא איתא ביו"ד (בסי' ק"א סעיף ז') חתיכה הראוי' להתכבד שנתערבה בחתיכות היתר, ונחתכה חתיכה א' כו', ואפילו נחתכו רובן, אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו, אלא כל הנחתכות מותרות, והשלימות אסורות, ומפרש שם הט"ז אע"ג דבכל דוכתי תולין ברוב, יראה דהכא איכא למימר אדרבה, כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא, והוה כמו כל דפריש מרובא קא פריש, ונמצא שהאיסור שהוא המועט לא נשתנה והופרש מקדמותו ע"ש, א"כ לפ"ז ה"נ צ"ל כן. אף דהחטה בא מהקמח, מ"מ מסתמא הי' בהחטים נמי מוצמחים, רק דנתבטלו בס', ע"כ צ"ל דהחטים שנטחנים ונשתנו מקדמותו מן הרוב הוא, כמו כל דפריש מרובא קא פריש, והמוצמחים שהיא המועט לא נשתנה מקדמותו, והחטים האלה הי' נמצאים בהעיסה ונתחמצה העיסה מהם, ז"א דא"ל דמיירי שבדקו החטים ולא הי' בהם שום מוצמחים:

ועוד נל"ל בזה, דאיתא ביו"ד (סי' י"ח סעיף י"ג), שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שבדקו אחר שחיטה, ואח"כ נמצא והוא פגום שחיטתו כשירה, הואיל ויצא בהיתר כו', והקשה שם הט"ז (מסעיף ט"ו) שכתב אבל מספק אין תולין כו', וכאן אנו מקילין בספק כו', ותירץ שם דהתם (בסעיף ט"ו) לא הי' לו שעת הכושר שום פעם עדיין, אילו בא לשאול קודם שנולד ספק זה של עכשיו שנמצא פגום, לא היינו מורים לו היתר, ואין כאן שייך זמן להיתר, ע"כ יש להחמיר מספק כאלו אין כאן חזקה, משא"כ כאן שנאבד הסכין, והי' לו אז חזקה טובה, ואילו בא אותו פעם לשאול היינו מורים לו היתר, נמצא שבי' זמן להיתר, ע"כ אמרינן דאף בנמצא אח"כ והוא פגום, כיון שאפשר שנפגם אחר שחיטה, וכבר הי' לו היתר אילו בא לשאול, אין הספק אוסרו אח"כ, נמצא הכל על נכון עכ"ל, ועי' בתבואות שור שם ס"ק כ"ט, שהביא ראי' מש"ס כתובות (כ"ד) ומקדושין (ע"א), דדבר שביד האדם בחזקת היתר, אע"ג דלית לי' חזקה ברורה מתחילתו, אין מוציאין ומפקיעין התירו כ"א בראי' ברורה, כמו שאין מוציאין ממון מיד המחזיק בו עכ"ל ע"ש:

א"כ לפ"ז ניחא שפיר, דאחרונים כתבו דהא דאמרינן דכל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא, והאיסור שהיא המועט לא נשתנה, אין אנו מחליטין בודאי שכן היא שהאיסור לא נשתנה, דכי היכי דאיכא סברא לומר שהאיסור לא נחתך, הרי איכא נמי סברא לומר שהאיסור הוא מהרוב שנחתכו, אלא עיקר סברא זו לא מהני אלא לזה, דלא נימא דהאיסור היא בודאי מהרוב שנחתך לזה אמרינן דזה אינו, כיון דיש נמי סברא לומר דכל שנשתנה מקדמותו מן הרוב היא, אבל אין לו דין ודאי שכן היא, דאל"כ קשה אמאי אמרינן (בסי' ק"י סעיף ז') בנפל א' לים, או נאכל אחד מהם, אמרינן דאיסור נפל, ולא אמרינן דכל שנשתנה מקדמותו מן הרוב היא, וגם כאן למה הוצרכו הפוסקים להתיר אותן שנחתכו מטעם ממ"נ ולא התירו בפשיטות דבודאי מן הרוב נחתך, אלא ע"כ צ"ל, דלא מהני האי סברא אלא לעשותו ספק ע"ש באחרונים, א"כ לפ"ז ניחא שפיר, דהתם (בסי' ק"א) איתחזק איסורא דמעיקרא הי' כולם אסורים משום חתיכה הראוי' להתכבד, ועתה אתינן להפקיע מחזקתו ולומר דאיסורא ברובא איתא ונחתך, על זה אמר הט"ז דזה אינו, כיון דאיכא נמי, רובא להיפוך לומר דהאיסור לא נשתנה מקדמותו, אזלינן בתר החזקה, משא"כ בנד"ד לא איתחזק איסורא, ואדרבה איתחזק התירה הוא, דאף אם הי' מוצמחים בהחטים, ח"מ הקמח הי' מותר מטעם ביטול בס', והעיסות הי' בחזקת היתר, ועוד יותר מ"ל, דהי' על העיסות חזקת הגוף נמי שלא נעשה בה ענין חדש ולא נתחמצה העיסה, כמו דמוקמינן בכ"מ היין בחזקתו שלא נחמץ. א"כ ה"נ מוקמינן העיסה בחזקתה שלא נתחמצה, היינו שלא בא לשם דבר כזו שע"י זה נתחמץ העיסה, ועתה שנמצא הגרעינים האלה בעיסה, הרי נסתפקנו שמא הגרעינים מוצמחים לא נטחנו ומוצמחים האלה הי' בקמח ונמצאים בהעיסה, ובזה אתינן להפקיע מחזקתם ולומר שנתחמץ העיסה ולאסור המצות, אמרינן כיון דאיכא חזקת היתר, וגם חזקת הגוף, ע"כ צ"ל דאיסורא ברובא איתא ונטחנו, ובהעיסות לא בא גרעין כזו שע"י זה יתחמץ העיסה. והגרעינים האלה הי' כשרים, והמצות מותרין:

ובזה יהי' מיושב נמי קושית האחרונים שהקשו על המהרש"ל, [שכתב שכ"א יאכל מעט קודם הפסח מקמח של פסח, כי שמא הי' שם חשש חימוץ, ויחלה במה שאכל], (מסי' תמ"ז) בהגה"ה, וז"ל שם, אמנם קשה, דהרי (בסי' תמ"ז) בהגה"ה מבואר בפת שנפל ליין אף שהוציא מן היין קודם הפסח, מ"מ אסור לשתות היין בפסח, ולא תלינן במה שהוציא קודם הפסח, וא"כ מה תיקן במה שציוה לאכול מעט קודם הפסח, עכ"ל, אבל לפמ"ש לעיל ניחא שפיר, דהתם (בסי' תמ"ז) כיון שנפל שם פת ליין הרי איתחזק איסורא, וכיון דאיתחזק איסורא, א"א להוציא הדבר מחזקתו אלא בדבר ברור, ולא בספק שמא נטל משם כששתה מקצתו, משא"כ בהמהרש"ל לא איתחזק איסורא כלל בההיא קמח של פסח, כיון דלא ראינו שום נפילת חמץ שם, והא דהי' דורש שיאכל מעט קודם הפסח אינו אלא לחומרא בעלמא. מש"ה תלינן במה שאכל קודם הפסח:

ועתה דמסקינן לחלק, בין איתחזק איסורא ללא איתחזק איסורא, יש להקשות על הנודע ביהודא דהנודע ביהודא מהדורא קמא חיו"ד (סי' כ') כתב שם בחתיכה שבלעה איסור, ונסתפקנו אם נסחט כלו, הוי דינו כנשפך, וז"ל שם, אבל הנלע"ד, דע"כ לא אמרינן בסי' ק"ו שהחתיכה עצמו אסורה לפי שהאיסור אינו נפלט לגמרי, היינו בחתיכה שבלעה איסור שאינו מינו, אבל בחתיכה שבלעה איסור שהיא, מינו, א"כ אפילו את"ל שלא נסחט לגמרי, מ"מ הנשאר עכ"פ היא פחות מחציו, דודאי אי אפשר להפליג מחלוקתן כולי האי כו', וא"כ ודאי שעל כל פנים אם נשאר מה שלא נסחט, מיעוט הוא, וא"כ אם בלע איסור מינו, כבר בודאי נסחט ומותר מה"ת, והספק שמא לא נסחט כלו ונשאר איסור דרבנן, א"כ הוי דינו כנשפך כמבואר (בסי' צ"ח ס"ב) כו', ולפ"ז ה כי דנאסר מתחילה רק במליחה, אי אמרינן דבמליחה לא אמרינן חענ"נ, שפיר יש להתיר אחר הבישול אף בלא קליפה וכנ"ל עכ"ל, ובאמת דברי הנוב"י תמוהים, דלא דמי כלל לנשפך, דהתם בנשפך לא איתחזק איסורא, דהא עיקר הספק הוא אם נפל שם איסור כזה שיכול לאסור התבשיל, או הי' בהם ס' ולא נאסרה התבשיל כלל, מש"ה אמרינן שפיר כיון דאינו אלא ספק דרבנן אזלינן לקולא, אבל בחתיכה שבלעה איסור הרי איתחזק איסורא, דהא היתה אסורה מה"ת, ועיקר הספק היא אינו אלא אם נסחט כלל ונסתלק ממנה האיסור לגמרי או לא נסחט אלא רובו ונשאר איסור דרבנן, ע"כ צריך לאוקמי אחזקתה ואסורה, לכאורה רציתי לתרץ, דהר"ש (בפ"ב) דמקואות כתב בשני מקוואות אחד כשירה ואחד פסולה, וטבלו בהם טמאים ועשאו טהרות, כתב שם הר"ש וז"ל, אלו ואלו תלויות, השתא מחמרינן בטומאה קלה טפי מטומאה חמורה, דהטומאה חמורה אמרינן הראשונות תלוית ושניות טהורות, והיינו טעמא, משום דהכא מעיקרא טומאה קלה ה"ל, דאם במים שאובין סבל בסוף אכתי טומאה קלה אית בי', שהרי בא ראשו ורובו במים שאובין הילכך שתיהן תלויות, אבל גבי טומאה חמורה ספיקא דטומאה חמורה אזלא לה ומספיקא לא מחתינן לטומאה קלה עכ"ל:

א"כ לפי הר"ש, מ"ל באיסור דאורייתא ודרבנן נמי כן, היני דהי' על החתיכה איסור דאורייתא, ונסתלק ממנה איסור דאורייתא בודאי, רק דנסתפקנו אם יש עלי' עוד איסור דרבנן. צ"ל כיון דנסתלק ממנה איסור דאורייתא, מספיקא לא מחתינן לאיסור דרבנן, אבל אם מעיקרא נמי לא הי' עלי' כי אם איסור דרבנן, ועתה נסתפקנו אם נסתלק ממנה לגמרי, ודאי אמרינן דמוקמינן אחזקתה ואסורה, [כמדומה לי שראיתי בישועות יעקב שהוכיח מהר"ש כן, ועתה לפ"ז מ"ל גהנב"י שפיר כיון דמעיקרא היה. אסורה מה"ת, ועתה נסתלק מחנה איסור דאורייתא בודאי, [דהא נסחט רובו] והספק היא אינו אלא על איסור דרבנן לחוד, אמרינן שפיר כיון דיצאה מחזקתה בודאי, מספיקא לא מחתינן לאיסור דרבנן, והוי דיני כנשפך, ומותרת משום ספק דרבנן, כך רציתי לתרץ, אולם מהנב"י משמע שלא סבר כן, דכתב שם (בסי' נ"ג). באשה שטבלה, וברור לה שעיינה בשערותי', רק מסופקת אם סרקה, אף שנסתלק ממנה איסור דאורייתא בודאי [דהא חציצה דאורייתא, בודאי לא היתה בה] והספק היא אינו אלא על איסור דרבנן לחוד. מ"מ איתחזק איסורא מעיקרא הוי, וז"ל, הנה אם היתה מסופקת אם חפפה כלל, הנה פשוט אם גם על הע"י היתה מסופקת אם עיינה בשערותי' כלל פשיטא ופשיטא שצריכה טבילה מחדש, שהרי יש כאן ספיקא דאורייתא עיון דבר תורה כו' אלא שאם הי' ברור לה שעיינה, רק מסופקת אם סרקה, הנה החפיפה היא מדרבנן מתקנת עזרא, כמ"ש שם בב"ק, וספיקא דרבנן לקולא, אלא שלדעת הש"ך דבחזקת איסור לא אמרינן ס"ס לקולא כמבואר בכללי הס"ס, א"כ מינה דגם ספק דרבנן לא אמרינן לקולא, דכך הוא ספק אחד דרבנן כמו ס"ס באיסור דאורייתא, וכ"מ בט"ז ביו"ד סי' ס"ט. דבחזקת איסור לא אמרינן ספק דרבנן להקל עכ"ל, הרי חזינן אף דהתם נסתלק ממנה איסור דאורייתא בודאי, דהא עיינה בשערותי' בודאי, ועיקר הספק היא אינו אלא על איסור דרבנן, ואפ"ה כתב שם הנב"י דאיתחזק איסורא מעיקרא הוי, וא"כ לא מ"ל כן, וצע"י, הגם שיש לי אריכות דברים בזה, כיון דאינו נצרך לעניננו. וכל זה לא כתבתי אלא בחפזי בדרך אגב בעלמא אקצר:

נחזור לעניננו, בנד"ד לאכול המצות יבשים ודאי מותרים, ואף בלח נמי מותרים, [במי שאינו נזהר לאכול שרוי'] וא"ל כיון דנמצא ג' גרעינים ע"כ יש לחוש שמא יש שם עוד יותר, כמו שמסתפק המג"א (בסי' תס"ה ס"ק ה') [בהבהבו עופות בקש, ואח"כ נמצא ג' גרעינים מחומצים בקש הנותר], לומר, כיון דנמצא ג' גרעינים בקש הנותר, ע"כ יש לחוש שמא הי' שם מחומצים בקש הנשרף א"כ ה"נ כן, ז"א. דהא המג"א (בסי' תס"ז ס"ק י"ב) כתב, בתבשיל שנמצא בו ג' חטין. לא חיישינן שמא יש שם עוד יותר בתבשיל זה שנמצא, א"כ הכא נמי אף שנמצא ג' גרעינים בהמצות בשעת עריכה מ"מ לפי הסברא צ"ל דלא חיישינן למצות אחרות, ואין להקשות הא הטור (בסי' קפ"ז) כתב, באשה שמוחזקת לראות דם מ"ת ונתרפאת, ואח"כ חזרה וראתה דם מ"ת, אפילו לא ראתה אלא פעם אחת, בידוע שלא עלתה לה רפואה, וכתב שם הב"י וז"ל, ומ"ש אם חזרה וראתה כו', נראה שמסברא אמר כן, דלא תימא שאינה נאסרת עד שתראה ג"פ, דכיון שהוחזקה זו להיות רואה מ"ת, אעפ"י שהי' נראה לנו שנתרפאת ע"י הפלת דם, כיון שראתה דם מ"ת אפילו פעם אחת, איגלאי מילתא שלא נתרפאת, וחזרה לחזקתה הראשונה עכ"ל, א"כ לפ"ז ה"נ צ"ל כן, כיון שנמצא בה ג' חטים, הרי חזינן דלא נטחן ונרקד יפה א"כ הוי כתולעים דמיני' קא רבו, ויש לחוש שמא יש שם עוד יותר ויבואו במרק, [באמת קושי' זו מצי להקשות טל המג"א נמי, דכתב שם בנמצא דגן א' מחומץ בקש הנותר, אין מחזיקין בו איסור, לומר שהי' גרעינים בקש הנשרף נמי, ומהב"י הנ"ל משמע דאף אם לא ראתה אלא פעם אחת חזרה לחזקתה הראשונה, א"כ ה"נ צ"ל כן, כיון דקשים הי' מוחזקים בגרעינים, רק ע"י דישה אזלא חזקתם, א"כ עתה שנמצא בה גרעין אחד, הרי חזינן דלא נידוש יפה וחזרה לחזקתה הראשונה, וכ"ש לפי מה שמשמע בשו"ע הרש"ז (סי' תס"ה) שם דאף אם נמצא הרבה גרעינים מחומצים בקש הנוחר אין מחזיקין בו איסור לקש שמקודם, ודאי יש להקשות מהב"י הנ"ל, רק אין רצוני להאריך בזה] זה אינו, כיון דהנפה הי' טובה ונרקד יפה, א"כ מצוי יותר לתלות דמעלמא נפלו לכאן, ולא נפלו כי אם חטין הנמצאים דבדבר הבא במקרה לא אמרינן חזקה ג"פ, כמו שכתב המק"ח (בסי' תס"ז ס"ק ה'), שהקשה שם, בנמצא ג' מוצמחים בחטין, ניחוש שמא יש שם עוד יותר ולא יועיל כי אם שיבדוק כולן, ותירץ שם דלא אמרינן חזקת ג"פ כי אם בדא כא דבר הגורם דמסתבר שיהי' כך, והשכל מחיביהו שהוא כך, אבל בדבר שנפל מקרה וליכא דבר הגורם דמסתבר אין חזקה למקריים, ומש"ה מותר גבי חטין שצמחו, דאין ראי' מדירדו גשמים על אלו, ירדו ג"כ על המותר, דאימר הני מבטן ערימה כו' עכ"ל, א"כ הנ"כ ועוד כיון דעינו שם גם בשעת לישה ועריכה ולא מצאו עוד, ודאי צ"ל דאין שם יותר, דאם הי' שם הי' נמצא עי' במג"א (סי' תס"ז ס"ק י"ב) וביו"ד (סי' פ"ד) דגם לאחר בישול נמי מועיל בדיקה דכתב שם המג"א עוד להתיר התבשיל שנמצא בו ג' חטין, משום דאפשר לבודקו]:

ועוד לפמ"ש המג"א (בסי' תס"ה ס"ק ה') בהבהבו עופות בקש, ואח"כ נמצא ג' מחומצים בקש הנותר כתב שם וז"ל, מיהו הט"ז כתב בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעים דמיני' קא רבו, אבל בדבר דאתי מעלמא לא ע"ש, וא"כ הכא י"ל דבשעת דיש נפלו כולם ולא נשאר אלא מה שאנו רואין בעין, ואפי' את"ל שנשאר דגן, שמא לא נתחמץ עכ"ל, א"כ ה"נ מ"ל כן, שמא אין כאן אלא הנמצאים, ואפי' את"ל שנשאר, שמא נאפה יפה, ולא יבואו לידי חימוץ, [עי' באחרונים שכתבו דספק שמא נאפה יפה הוי ספק] והכא הא עדיף טפי מהתם, דהתם לא בדקו מקודם את הקש אם אין שם גרעינים, ויכול להיות שהי' גרעינים מחומצים בקש הנשרף נמי, אבל הכא הא עיינו בשעת לישה ועריכה ולא מצאו שם יותר, וכ"ש לפמ"ש הרש"ז בשו"ע (סי' תס"ה) הנ"ל בפשיטות דאף אם נמצא הרבה גרעינים מחומצים בקש הנותר, מ"מ אין מחזיקין איסור לקש הנשרף, א"כ הכא ודאי אין מחזיקין שיש שם עוד יותר, דהא עיינו בשעת לישה ועריכה ולא ראו יותר:

אחר כותבי כל זה ראיתי בדרך מקרה בתשו' עזרת ישראל (סי' ס"ח), בשאלה שנשאל, בדבר קמת שמורה שנטחן ברחיים של יד שבורה, וגם לא נרקד יפה, ונמצא בשעת לישה כמה חטים שלמים ושבורים כו', ונשאל שם, אם מותרים לאכול המצות עם מרק, מחמת שמא יש עוד גרעינים אשר לא הי' למראה עיניהם, וכתב שם בדבר החשש שמא יש עוד גרעינים שלמים אשר לא הי' למראה עיניהם לא חיישינן, כיון דבשעת לישה ראו והחבוננו אשר אין עוד חטים, למה לנו לחוש יותר כו', וגם הביא שם השו"מ מה"ק ח"ג (סי' רי"ט) שהקשה על המק"ח (סי' תנ"א ס"ק ט) הנ"ל קושיא הנ"ל שנשאלתי, והוא תירץ שם קושית השו"מ כמעט כתירוצי הנ"ל שהשבתי להשואל, מאוד שמחתי שכיונתי לדעתו הגדולה] וכתב שם שדברי המק"ח הנ"ל נכונים וברורים, ומסיק שם, לזאת לפענ"ד מותר לכתוש המצות ולעשות מהם מיני תבשיל ע"ש, א"כ לפ"ז בנד"ד שנטחן ונרקד יפה ולא נמצא שם כי אם גרעינים הנ"ל, ודאי מותר לפרר המצות ולעשות מהם מיני תבשילין וכ"ח לאכול יבשים

תוכן העניינים

דברי ישעיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה