אור ברסלב
דברי ישעיה סימן טז

דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי

סימן טז

סימן טו

שאלה בהמה שנשבר שוק שלה במקום צומת הגידין, כנגד עצם הבולט המונח על עצם השוק, [היא עצם העקום שהגיד העב מונח עליו], ועצם הבולט שהגיד הנ"ל מונח עליו, לא נשבר, והי' נקב קטן בבשר נגד השבר, אך הבשר הי' חופה את השבר כדינו, והעור הי' שלם, ושחטו הבהמה אחר מעל"ע וחצי משבירת העצם, וראיתי הצוה"ג שהם שלמים ויפים, והי' הפסד גדול מאוד וצורך שבת:

תשובה הנה לכאורה יש לאסור בנד"ד, דהא הרמ"א (בסי' נ"ה סעיף ה'), כתב שם להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך טריפה, ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שום נקב כלל, מ"מ המנהיג להטריף, אם לא במקום הפמ"ר לפי ראות עיני המורה, יש להקל להורות כהלכה ע"ש, וכתב הלב"ש בפתיחה לטריפות העצמות אות (כ"ו) ולהלן בפירוש הרמ"א ז"ל הנ"ל, שסבר שלא היתר בהפמ"ר, רק אם אין נקב לא בעור ולא בבשר, אבל אם איכא בחד מינייהו נקב, אסור אף בהפמ"ר, וגם הפ"מ והגרע"א בחידושיו סברו נמי כן לאסור בניקב עו"ב אף בהפמ"ר ע"ש, א"כ לפ"ז אף היכא דהשבר היא בשוק למעלה מחצי עצם, יש נמי מקום לאסור אף בהפמ"ר, וכ"ש בנד"ד שהשבר היא במקום צוה"ג, שיש עוד חשש שמא נפסקו הגידין ואין אנו בקיאין לבודקם, אף שאנו רואים שהגידין הם שלמים ויפים, ח"מ לכאורה יש לאסור אף בהפמ"ר וצורך שבת, משום חשש שמא גם נפסקו הגידין, דהא הש"ך (בסי' נ"ו ס"ק י"ג) כתב שם בנשבר העצם במקום צוחה"ג ולא נקשר, כיון דיש ריעותא גדולה כ"כ שהוא שבור, וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים, אין אנו בקיאין בבדיקת צומה"ג, ויש לאסור גם בבהמה ע"ש, וגם הלב"ש מטריפות העצמות (סימן א' סעיף ט') כתב נמי כן, דשוק שנשבר במקום צומה"ג, דהיינו מחצי עצם ולמטה ולא נקשר, טריפה בין בבהמה ובין בעוף. אף אם עור והבשר שלמים ויפים בלי שום נקב וכו', וטעמו נמי, משום דאין אנו בקיאין בבדיקת צומה"ג, א"כ לפ"ז בנד"ד, לכאורה יש לאסור אף בהפמ"ר וצורך שבת, משום נשבר העצם, ומשום חשש שמא נפסקו הגידין, אמנם ז"א דהא דכתב הלב"ש בדעת הרמ"א, שנשבר השוק למעלה מצומה"ג ויש נקב בעור או בבשר יש לאסור אף בהפמ"ר, משמע שם, שלא כתב כן רק לפי שלא רצה להקל נגד הפמ"ג, אבל באמת הי' ניחא לו טפי לפרש את הרמ"א דבהפ"מ אוקמוה על עיקר דין, להתיר אפי' בניקב עו"ב כשעו"ב חופין כדינו, דכתב שם בפתיחא אות (כ"ט) וז"ל:

ולולי דמסתפינא, הייתי אומר, דרמ"א ז"ל מכשיר בהפמ"ר, אפי' יש נקב בעור ובשר, דהכי משמע קצת לשון רמ"א ז"ל, שכתב אם לא בהפמ"ר לפי ראות עיני המורה, שיש להקל להורות כהלכה, דמשמע דבהפ"מ אוקמוה אדינא דגמרא, להתיר כל שעו"ב חופין כדינו, ומה שהביא הפ"מ ז"ל ראי', דביש נקב בעור ובשר אסור אף בהפמ"ר, ממ"ש הש"ך בסק"ט וכו', וא"כ נתבטל ראיית הפ"מ, וא"כ מסתברא, דרמ"א הכשיר בהפ"מ אפילו בנקב, וכן מוכח בהדיא בש"ך (ס"ק י"ז) וכו', ומ"מ ריהטא דמלתא משמע כדכתיבנא מעיקרא, אלא שאין בידי להקל נגד הפ"מ וכו' ע"ש, הרי חזינן שגם הלב"ש נמי רצה לפרש את הרמ"א להיפוך, דבהפ"מ אוקמוה על עיקר דין, להתיר אפי' בניקב עו"ב, כשעו"ב חופין כדינו, וכן כתב החגורת שמואל (ס"ק כ"ה), והחכמת אדם כלל (כ"ד דין ג'), ועוד אחרונים בביאור הרמ"א הנ"ל, דבפהמ"ר אוקמוה על עיקר דין, להתיר אפי' כשיש נקב בעור ובשר, כל שעו"ב חופין כדינו, א"כ כיון דהם מכשירין אפי' בנשבר עצם הקולית, הרי כ"ש בנשבר השוק למעלה מצומה"ג, ודאי יש מקום להתיר בהפמ"ר, אפי' בניקב עו"ב כשעו"ב חופין כדינו, דהא בנשבר השוק יש הרבה פוסקים דסוברים כהרי"ף והרמב"ם להקל, עי' בשערי דיעה שבמנחי"ו עע"ד, שכתב שם, שהר"י ז"ל בספר המכריע פוסק כהרי"ף והרמב"ם להקל ע"ש, ועי' בהרשב"ם ב"ב (ק"ל ע"ב), משמע שם שסבר נמי כן להקל, בנשבר השוק למעלה מצומת הגידין ע"ש, ועי' בשו"ת הלכות קטנות ח"א (סי' רצ"ג), שכתב דבהפ"מ או בשעהד"ח, יכולין לסמוך על הרי"ף והרמב"ם להקל ע"ש, ועי' במחזיק ברכה מאות (ב') עד אות (ה') שהאריך, והעלה דהעיקר כדעת הכנה"ג, דהיכא שיש הפמ"ר או שעהד"ח, יש להקל ע"ש, [הובא בספרים] א"כ לפ"ז, אף שאנו מחמירין כדעת האוסרין, מ"מ היכא דאיכא עוד ספק, עכ"פ מצי לצרף ספק שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם לספק אחר, דאף הרמ"א שאוסר הוא אינו אלא מחמת ספק דאורייתא, כמ"ש הפ"מ במשבצות (סי' נ"ה ס"ק א') דבשל תורה הלך אחר המחמיר כל"ק ע"ש, וכיון דאינו אלא מחמת ספק, א"כ בנשבר השוק למעלה מצומה"ג, אף שיש נקב בעו"ב, מ"מ כשעו"ב חופין כדינו, מצי להתיר שפיר בהפמ"ר משום ס"ס, שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם להקל, ושמא לא יצא לחוץ, [עי' בדרכי תשובה (סי' נ"ה ס"ק ק"ל), שהביא שם בשם הדעת תורה, שסבר נמי כן להקל, וז"ל עי' בדעת תורה מ"ש בזה, והכריע לדינא כדעת המקילין, וכ' דבנשבר השוק למעלה מצומה"ג, יש להקל בהפמ"ר, בעוב"ח את רובו כדינו. גם בניקב מקצת, וכן אם העור שלם אף בדליכא בשר חופה ברובו, וכן אם הבשר שלם ויש נקב בעור, אבל בעצם הקולית, אין להקל בכל זה אלא בהפמ"ר וגם צורך שבת דוקא ע"ש], וכ"ש היכא שהעור הוא שלם, וגם בהבשר יש דיני חיפוי, רק שיש נקב קטן בהבשר, ודאי יש להקל, א"כ לפ"ז בנד"ד מ"ל שפיר דמותרת, אף דמיירי שהשבר היא במקום צומה"ג ואין אנו בקיאין בבדיקה, כמ"ש הש"ך (סי' נ"ו ס"ק י"ג) הנ"ל, ז"א, דבאמת דברי הש"ך הנ"ל קשה להבין, דהא דכתב שם וכן כתב היש"ש, כבר הקשו עליו אחרונים, שמהיש"ש לא משמע כן, עי' במקדש מעט (סי' נ"ו ס"ק כ"ג), וכן כתב השלחן גבוה (ס"ק כ"ג) בשם רש"ל להיפוך מהש"ך, דבנקשר ואין ריעותא בעו"ב, א"צ בדיקה בצוה"ג כלל, ובבדיקת צומה"ג, כשר אפי' ביש ריעותא בעו"ב ע"ש, וגם הא דכתב, כיון שנשבר ויש ריעותא בעצם אין אנו בקיאין בבדיקת צומה"ג, נמי קשה להבין, דבשלמא אם הי' ריעותא קצת בהגידין גופה, ודאי הי' שייך לומר, כיון דיש ריעותא בהגידין, אין אנו בקיאין בבדיקת צומה"ג וטריפה, כמו דאמרי' בכ"מ, שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו, משא"כ הכא, שאין כאן ריעותא בהגידין גופה, רק בעצם, והגידים הם גדולים, ואינם רק ג', איך שייך לומר כאן, שאין אנו בקיאין בבדיקת הגידין, אך ז"א, דמ"ל דעיקר החשש היא, שמא נתקלקלו הגידין ונתרפאו, כמ"ש בהגש"ד (סי' פ"ו) וז"ל, דנוכל לומר, דקים לן, דאי יצא לאויר העולם אינו חוזר להתרפא כלל, אבל שבר במקום צומה"ג, גיד הנפסק הואיל ומכוסה, חוזר להתרפא, וחיישינן שמא לא נתרפא יפה עכ"ל, הובא בגידולי הקדש (סי' נ"ד ס"ק א'), וכן כתב הב"י (ס"ס נ"ו), ועי' בשו"ת מהרי"א ענזיל ז"ל מסטריא (סי' צ"ט) משמע שם נמי כן, שכתב שם בשאלתו שנשאל, בהמה שנשברו רגלי' במקום צומה"ג, ותיכף סמוך לשבירה נשתטה, ובדקו צוה"ג, ומצאן שלימה, והשואל הכשיר הבהמה, ואתר שהוא מקובל מהגאון מטארנופאל ז"ל, בעל תשו' ספר יהודע שהכשיר בזה, וכתב שם, דאם כי מסתימת הפוסקים, משמע שיש להחמיר בנשבר במקום צוה"ג בכל גווני, שאין לסמוך על הבדיקה אפי' בבהמה, מ"מ בכה"ג שהי' השחיטה לאלתר לאחר השבירה, ובדקו צוה"ג ומצאו שלימים, העידו לפני השו"ב דפה, שגם הגאון המובהק מהר"י אבד"ק ליסא ז"ל, בעהח"ת ספר חוות דעת, בשבתו פה על כסא הרבנות, סוף ימיו הכשיר כמה פעמים, כשנשחטה מיד באותו יום אחר שנשבר, ע"י בדיקה בצוה"ג, ובאמת יש לצדד בזה להקל וכו', [הובא בדרכי תשובה (סי' נ"ו ס"ק ע"ה) ע"ש], הרי משמע שסברו נמי כן, דעיקר החשש היא, משום שמא נתרפא, ובאותו יום לא שייך החשש שנתרפא, מש"ה הכשירו ע"י בדיקה בצוה"ג, ואח"כ ראיתי בדברי מלכיאל חלק שלישי (סי' מ"ט) שכתב נמי כן, הא דנשברה השוק במקום צוה"ג אין אנו בקיאין עיקר החשש היא שמא נפסקו הגידין ונתרפאו, ואם נשחטה סמוך לשבירה, שלא שייך החשש שנתרפאו, ודאי אנו בקיאין בבדיקת הגידין, דכתב שם בשאלתו שנשאל, בהמה שנשבר שוק שלה במקום צוה"ג, ורק העצם העקום שבחחתית השוק לא נשבר, והי' עו"ב חופין את השבר מכל עבריו, ורק נקב קטן הי' בעור ובשר נגד השבר, ושחטו תיכף הבהמה, ובדקו צוה"ג, ונמצאו החיצונים שלמים, והפנימים נפסקו, והי' הפ"מ וצורך שבת וכו', הביא שם הש"ך (סי' נ"ו ס"ק י"ג) הנ"ל, והקשה שם נמי כן, וז"ל ומה שיש לצדד בזה להקל, דבאמת מ"ש הש"ך (ס"ס נ"ו) דבנשבר אין אנו בקיאין בבדיקת צוה"ג תמוה לכאורה, דהא יש לנו עינים לראות שהגיד הטב היא שלם ויפה, ואיזה בקיאות שייך בזה. וכ"כ הש"ך בעצמו (בסק"י), שבקיאים בבהמה, (ובס"ס נ"ו) כתב דמשמע מדברי מהרש"ל ביש"ש (סי' ט"ז) דרק בנקשר בקיאים ולא באינו נקשר, ולענ"ד משמע שם להדיא להיפוך, שעיקר החשש היא, שמא נפסקו הגידים ונתרפאו, כמו שנקשר העצם ונתרפא אך לא נתרפאו יפה, דבזה אין אנו בקיאים, ואף שבהעצם לא חיישינן לזה, היינו משום דקים לן, שאם יצא העצם פעם לאויר, שוב אינו מתרפא לעולם, אבל בגידים שהם מכוסים, שפיר אפשר שיתרפאו עכ"ד, הרי מבואר מדבריו, שאם נשבר העצם לפנינו, ובדקנו הגידים קודם שיש לחוש שנתרפא, שפיר מהני בדיקתינו וכו', והביא שם עוד פוסקים שסברו נמי כן, והעלה שם לדינא, דאם נשחטה סמוך לשבירה, שלא שייך החשש שנתרפא, אף שהשבר הי' במקום צוה"ג, ולא נקשר, וגם ניקב עו"ב נמי, כשעו"ב חופין רובו כדין, מותר בהפ"מ, ע"י בדיקה בצוה"ג כשאנו רואים שהצוה"ג הם שלמים ויפים, ומסיק שם בסוף וז"ל, ולפ"ז בנד"ד דהא דמאחרינן בעו"ב חופין, הוא רק חומרא בעלמא, וכן מ"ש הש"ך דלא מהני בדיקה בצוה"ג דבהמה בנשבר ולא נקשר, היא ג"כ חומרא יתירה, וכבר בארנו בס"ד שאין לחוש לזה, ממילא לא שייך לומר דלהכי נחמיר אם נפסקו צוה"ג הפנימים דהוי תלתא קולי, כי אין לצרף זה כלל, וכנ"ל, ולזה מי שהתיר במקום הפ"מ גדול וצורך שבח, אין מזניחין אותו וכו', וכ"ז כשאין ידוע אם יצא לחוץ, אכן אם ידוע שיצא לחוץ, יש להחמיר לכתחילה, דהא דעת רש"י דביצא לחוץ לא מהני עו"ב חופין, ואף לש"פ, כיון שצריך עו"ב חופין, אין אנו בקיאין בזה, וליכא הכא ס"ס, דהוי ספק מחסרון בקיאות, וגם אפשר נקלף הבשר מהעצם, ובהשאלה לא הוזכר מזה, ובפרט ביחד עם הא דנפסקו צוה"ג הפנימים, בודאי לא הי' ראוי להקל לכתחילה, ובכ"ז בדיעבד, שכבר הוכשר ונאכל הבשר, אין לחוש לשום דבר, אחרי שמעיקר הדין. לדעת רוב הפוסקים, היא כשירה וכאמור, ועי' נוב"י (סי' כ' כ"א) עכ"ל, א"כ לפ"ז בנד"ד, אף שהשחיטה לא הי' באותו יום מ"מ כיון דאינו אלא מעל"ע. וחצי משעת שבירה, נמי לא שייך החשש שנתרפא, [עי' ביו"ד (סי' פ"א) דאיתא שם, דשיעור להעלות ארוכה, היא ג' ימים, ועי' בלב"ש מטריפות העצמות (סי' ט"ו) דכתב שם, בנשברה השדרה, דתוך ג' ימים מועיל בדיקת החוט משום דלא שייך החשש שנתרפא, ועי' בפתחי תשובה (סי' נ"א ס"ק ו') בשם פתח הבית (סי' י"א) שכתב נמי כן, דתוך ג' ימים אין דרכו כ"כ להתרפאות, ועי' בדעת תורה (סי' נ"ו ס"ק כ"ב) שסבר נמי כן, בנשברה השוק במקום צוה"ג, תוך ג' ימים, אין לחוש לנתרפא, ויש לסמוך אבדיקתינו בצוה"ג דבהמה, אף בלא נקשר כלל, [עי' לקמן בתשובה]. ועוד דלענין גיד העב, ודאי לא חיישינן שמא נתרפא, דהא השב יעקב חיו"ד (סי' כ"ה), והפתח הבית (סי' י"א) הנ"ל, ועוד אחרונים כתבו, דבדבר רחב לא חיישינן שמא הבריא אף לאחר ג' ימים, [השב יעקב והפתח הבית הובא בפ"ת הנ"ל], א"כ כ"ש לענין גיד העב שהוא בתוך ג' ימים, ודאי לא חיישינן שמא הבריא, ומהני בדיקה, ולענין גידין הדקין, כיון דיש הרבה פוסקים דסוברים דהגידין הדקין אינם בכלל צוה"ג, והעיקר היא גיד העב, א"כ עכ"פ לענין זה מצי לסמוך על בדיקתינו לענין גידין הדקין נמי, בצירוף הפוסקים הנ"ל, ובצירוף זה שבתוך ג' ימים לא חיישינן שנתרפא, ועוד עי' בדרכי תשובה (סי' נ"ו ס"ק ע"ה) שהביא בשם הדעת תורה הנ"ל, שכתב שם, בנשבר עצם השוק למטה מד' אצבעות, כנגד עצם העקום, אם עצם העקום לא נשבר, מותר בהפמ"ר לבד, ואם גם עצם העקום נשבר, אם נשחטה תוך ג' ימים לשבירה, מותר בהפמ"ר וצורך שבת, דכתב שם וז"ל, עי' בדע"ת (ס"ק כ"ב) מ"ש בענין זה, והעלה לדינא, דאם כי נכונים בזה פסק החוו"ד הנ"ל, וי"ל. דגם הש"ך ודעימי' מודים לזה, דבנשחט באותו יום, וה"ה בתוך ג' ימים, אין לחוש לנתרפא, ויש לסמוך אבדיקתינו בצוה"ג דבהמה, אף בלא נקשר כלל, מ"מ אין לסמוך רק בהפמ"ר וגם צורך שבת, דהרי הוי ב' קולי בהפמ"ר, וכתב שם תבנא לדינא, דאם נשבר עצם השוק למטה, כנגד מקום שיש כנגדו בצד חוץ העצם העקום הבולט למעלה, כיון שהגיד העב היא ע"ג העצם הבולט מבחוץ, והעצם מבדיל בין העצם השוק ובין הגיד הנ"ל, יש להקל בבהמה בבדיקת ב' גידין הדקין עם צוה"ג הפנימיים, כיון דרוב פוסקים ס"ל, שאינם בכלל צוה"ג, יש לסמוך אבדיקתינו, וה"ה אם הי' השבר מבחוץ למעלה מד' אצבעות, ומצד פנים תוך ד' אצבעות, בכ"ז יש לסמוך להקל בהפ"מ, אבל בלא הפמ"ר בלא זה אסור, מטעם שבירת העצם, ואם נשבר העצם השוק למעלה מכנגד עצם הבולט הנ"ל, ע"פ רוב הוא כבר למעלה מד' אצבעות, ויש להקל ג"כ כמש"ל מהתשו' שם ארי', אכן אם נשבר עצם השוק תוך ד' אצבעות, ולמעלה מכנגד עצם הבולט הנ"ל, אז יש לאסור בלא הפ"מ בלא נקשר, כששהה ג' ימים משעת שבירה עד שעת שחיטה, ולדידן אין להתיר רק בהפ"מ וגם צורך שבת, כיון דהוי תרי קולי, ובבהמה דקה, יש להקל בזה אף בלמעלה רק שיעור אצבע אגודל א', ואם נשבר עצם הבולט לבדו, ולא עצם השוק, ג"כ יש להקל ע"י בדיקת צוה"ג, שהרי ב' גידין הדקין הם דבוקים בעצם השוק, ואין לחוש לפס קתן ע"י עצם הבולט, וא"כ לדידן הוי רוב מנין, גם י"ל דעצם זה איני חזק כ"כ, ואין לחוש ע"י שבירתו לבדיקת צוה"ג, ולפ"ז דינו של הש"ך הנ"ל, היא רק היכא, דנשבר עצם השוק וגם עצם הבולט הנ"ל למטה מד' אצבעות, ואז אא"ב בבדיקת צוה"ג, רק בנשבר ונקשר, ומ"מ אף בלא נקשר כלל, אם נשבר תוך ג"י לשחיטה, יש להקל בהפ"מ וצורך שבת וכו' ע"ש, א"כ לפ"ז בנד"ד שיש כל הני צדדי התיר' הנ"ל, והפסד גדול מאד וגם צורך שבת, יש להתיר,

תוכן העניינים

דברי ישעיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה