אור ברסלב
דברי ישעיה סימן טו

דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי

סימן טו

סימן יד

יענדרזאווע ב"ה היום יום ד' דסדר קרח שנת תרנ"ה.

שלום וכט"ס לכבוד מחו' הרב הגאון הגדול חו"ב סיוע"ה שמו נודע בשערים לשם ולתהלה נחית לעומקא דדינא ומעלה מרגניתא טבא כש"ת מו"ה יוסף לעווינשטיין מנהל עדת ישורון דק"ק סראצק ולבנו החתן המיל"ג יפה פרי תואר כארז בלבנון ישגה מו"ה ישכר בעריש נ"י.

הן אמרותיו היקרים המסולאים מני פז האירו לפני עבר פני ואל יפלא בעיניו מדוע עצרתי עד כה יען אשר טרדות שונות מנעוני ולא יכלתי להפלות כ"א עתה ראשית ביכורי פרי עטך הבאת קצירת אומר מחידושי מר אביך הגאון הן מה שכתב הדר"ג לחדש דלמאן דס"ל דאין אדם אוסר דשאש"ל רק בישראל אמרינן לצעורי קא מכוין כ"ע מודי דאסור באכילה נהי דלענין איסור הנאה אינו נאמן אבל לענין איסור אכילה לא שייך לומר דלא מהמנינן לי' לפמ"ש התוס' בגיטין דף ב' ע"ב ד"ה ע"א נאמן דהא דע"א נאמן בשחיטה אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנו ולפ"ז כיון דאנו צריכין לנאמנותו היכא דלא אמר ששחט שחיטה כשרה ממילא אסור באכילה עוד טעמא אחרינא יצא ת"ג לחדש דלהכי נאמן לענין איסור אכילה משום דבידו לעשות אחד מפסולי שחיטה אבל לענין איסור הנאה לא הי' בידו לשחוט לע"ז דאף אם ישחט לע"ז אינו נאמן דאמרינן לצעורי מכוין והא דפליג הרשב"א על הרא"ה וס"ל דמותר באכילה היינו למאן דס"ל אא"א דשאש"ל אף בנכרי אבל אם אדם אוסר והטעם משום לצעורי קא מכוין אף הרשב"א מודה דאסור באכילה אלו תו"ד בקיצור וע"ז בנה כ"ג כל היסוד לתרץ הקושיות הן פליאה נשגבה מאד בעיני על כ"ג איך נעלם מעיניו דברי הראשונים דברי התוס' ורשב"א בב"ק דף ע"ב ע"א דאפילו למ"ד אדם אוסר דשאש"ל מ"מ אמרינן לצעורי קא מכוין וא"כ לא מקשי התוס' מידי כיין דאסור באכילה א"כ לא הוי שחיטה ראי' כמבואר למעיין שם בסוגיא וגם מדברי הרשב"א במשמרת הבית משמע דאפילו למ"ד אדם אוסר דשאש"ל משום לצעורי קא מכוין נמי מותר באכילה שכתב שם וז"ל ועוד כתב ובגמ' נמי אמרינן ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי מכוין וזה ממה שאמרתי שאינו כותב אלא כמתנמנם דאי לאו מומר ואינו עושה אלא לצער לחברו מותרות לכ"ע אף באכילה כו' עי"ש מוכח דאף למ"ד דס"ל אין אדם אוסר משום לצעורי מכוין מותר באכילה לדעת הרשב"א ומוכרחין אנו לומר לדעתם דלא שייך מ"ש כ"ג דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון דבעצמו אמר ששחט שחיטה כשרה ולא הי' שום פסול מפסולי שחיטה רק ששחיטתו הי' לע"ז א"כ אף לפי דבריו יצאה הבהמה מחזקת איסור לכן אמרינן פלגינן דיבורא כמ"ד בסנהדרין י"א ע"א דלהא נאמן שאמר ששחט שחיטה כשירה אבל בהא דאמר ששחיטתו הי' לע"ז אינו נאמן משים דא"א משום ע"ר כמ"ש הפ"י דלהכי אמרינן לצעורי מכוין משום דא"א משים עצמו רשע וגם מפקיע עצמו מחזקת כשרות שלו ועוד דהרי הרשב"א במשמרת הבית ב"א דף ז' כתב דלהכי נאמן ע"א בשחיטה משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן וא"ל דנימא סמוך מיעוטא לחזקה והרוב כמאן דליתא דרוב זה לא דמי לרובא דעלמא כיון דחזקה זו מסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה ובביאור דבריו נראה כמ"ש האחרונים אע"ג דלא אמרינן מגו במקום חזקה היינו מגו דלא בא לסתור החזקה אבל מגו בעיקר החזקה שפיר אמרינן מגו במקום חזקה ולפ"ז הנ"ל דרוב זה בעיקר החזקה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מבואר מדבריו דאין אנו צריכין לנאמנותו של עד רק משום דרוב זה מגרע החזקה וגם אין להקשות לשיטתם מ"ש כ"ג דהא הוי בידו דלא אמרינן בידו אלא בשוחט ששחט מדעת בעלים שהבעלים מסרוהו לידם כמ"ש הפ"י בביאור דברי הרא"ש שכתב דבידו מטעם בעלים קאתינן עלה היינו כיון שהבעלים מסרוהו ביד מי שיכול לאסור הרי הבעלים המנוהו על שלהן שיהי' כמו שאומר כמו בשליש חו"מ סי' נ"ו אבל כשלא מסרוה הבעלים א"כ לא האמינו אותו ועין בחו"ד יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"א ואף לדעת הרשב"א דס"ל דבידו נאמן מטעם מגו מ"מ הכא נראה דלא שייך מגו דכבר הקשה הרא"ש עלי' דהיכי שייך מגו דיהי' מחויב לשלם והאחרונים תירצו דיכול לומר שוגג הייתי ופטור בהיזק שאינו ניכר דלא שמי' היזק אבל הכא דעל איסור אכילה הוה היזק ניכר כמשא"כ לקמן בעהי"ת ואף בשוגג חייב לא שייך לומר בזה מגו:

ומעתה נבא לבאר דברי הרא"ה והר"ן שכתבו דאפילו למ"ד דס"ל אין אדם אוסר דשאש"ל מ"מ אסורה באכילה אע"ג דהוא לא אסר לה לא שרי לה כיון דהאי גברא לא חזי לשחיטה והוה לה כנותר ודבריהם קשים מאד להבינם כיון דפסקו כר"נ ורב עמרם דאא"א דשאש"ל א"כ אמאי אסורה באכילה דאפילו נאמין אותו למה שאמר ששחט לע"ז לא היה אסורה באכילה וכבר הרגיש בזה הרשב"א במשמרת הבית ועיין שם שהעיר עוד מש"ס דחולין ד"מ דפריך לעולא דאמר אדם אוסר דשאש"ל ע"י מעשה מברייתא דהשוחט חטאת חוץ בשבת לעכו"ם חייב ג' חטאות ואי אמרת אדם אוסר דשאש"ל ע"י מעשה מכי חתך בה פורתא אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא עי"ש ולדברי הרא"ה תיקשי אמאי לא פריך נמי על מ"ד דס"ל אא"א דשאש"ל כיון דמיד אחר התחלת השחיטה הוה לה כנוחר ואסור באכילה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא ועוד הקשה מהא דאמר שם ורב עמרם ור"י מדאוקימנא בחטאת העוף דבהדדי קא אתיא הא בבהמה לא ואי אמרת אא"א דשאש"ל אפילו בבהמה נמי ומאי קושיא הא בבהמה לא הוי שחיטה אלא נחירה ופטור אשחוטי חוץ וראיתי בישויע"ק שרצה לבאר דברי הרא"ה עפמ"ש מהרש"ל דאע"ג דלא בעינן כונה לשחיטה מ"מ כשכיון לדבר אחר לא הוי שחיטה ואסור באכילה והכ"נ כיון לדבר אתר מש"ה לא הוי שחיטה אך דברי הרא"ה לא משמע כן שכתב דהאי גברא לא חזי לשחיטה משמע דפסול תלי בגברא:

לכן נראה לי לבאר דברי הרא"ה בדרך נכון מאד דהרא"ה אזיל לטעמי' שכתב בשער הרביעי על הא דאמרינן השוחט בשבת שחיטתו כשרה והקשה הרשב"א והא בעת התחלת שחיטה הוה לה מומר ושחיטת המומר נבלה וכתב שם הרשב"א בשם התוס' דבפעם אחד לא נעשה מומר ואינו נכון שפסולו ופסול שחיטתו באין כאחד אבל ההיא כבר תרגמא רבינו משה דישראל מומר אין שחיטתו נבלה דמ"מ ישראל הוא ולא אמרינן נבלה אלא בשחיטת נכרי וכיון דמהניא ההוא שחיטה לטהרה מידי נבלה דינא הוא דמחייב באותו ואת בנו למ"ד דס"ל דשחיטה שאין ראוי' שמה שחיטה וא"ת משנתינו מיירי בצנעה וכו' עי"ש מבואר מזה דמומר נעשה בפעם אחד ושחיטתו אסורה באכילה אבל שחיטתו לא הוי נבלה מעתה מה נעמו בזה לחיך יטעם אוכל דברי הרא"ה ז"ל דשפיר כתב והיכא דלית בה שותפות לא מתסרא בהנאה אבל אסורה באכילה משום דהאי גברא לא חזי לשחיטה ביאור דבריו כיון דבעת התחלת שחיטה נעשה מומר ושחיטת מומר אסור באכילה והוי לה כנוחר ולא נותר ממש כיון דשחיטתו מטהרת מידי נבלה:

ולפ"ז סרה קושיות המשמרת הבית מהא דפריך מברייתא דהשוחט חוץ בשבת לעכו"ם למ"ד דס"ל אדם אוסר דשאש"ל דלמ"ד דס"ל אא"א דשאש"ל לא קשה דלא הוי מחתך בעפר לענין פטור דש"ח כיון דשחיטתו מטהרת מידי נבלה הוי כמו נשחט חוץ לזמנו דאמרינן בזבחים פ"ד דאם עלו לא ירדו מפני שאירע פסולו בשחיטה הוי פסולו בקודש ועי"ש בתוס' וכיון דאם עלו לא ירדו חייב בשחוטי חוץ כמ"ד שם ק"ט ע"א ועוד דהא איירי בשוגג ובשוגג לא נעשה מומר ובזה מתורץ נמי דפריך אר"ע ור"י ואי אמרת אא"א דשאש"ל אפילו בבהמה נמי חייב אש"ח ולא פטור מטעם דהוי נתירה כיון דשחיטתו מטהרת מידי נבלה הוי שחיטה ראי' לענין ש"ח אולם עדיין יקשה לפ"מ דמסיק דאא"א דשאש"ל משום לצעורי קא מכוין וא"כ לא כיון לבו לע"ז ולא הוי מומר ואמאי אסור באכילה וכבר הרגיש בזה הרשב"א במשמרת הבית שם שהבאתי לעיל אמנם לאחר העיון והתבוננות הדברים נכונים מאד דלכאורה צריך להבין מה דאמרינן בעלמא מתוך שחייב לשלם נאמן לאסור עיין בהר"ן הנזקין דא"ל כיון דאית לי' פסידא ודאי קושטא קאמר דתינח היכא דלא משוי נפשי רשע אבל היכא דמע"ר אמאי מהימן דהא הוי קרוב ואפילו משה ואהרן פסולים:

והנראה בזה דהנה הרמב"ן ז"ל כתב בהא דאמרינן בסנהדרין דף ל' הרי שבא ע"א ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום והקשה אמאי אינו נאמן לומר בבית שהוא של מעשר שני הרי ע"א נאמן באיסורין וכאן אמר שהמעות אסורין עליהם ותי' שם דבאמר של הקדש ומעשר שני הם רצו להוציא המעות מרשותן לרשות אחר וכיון שלענין הממון אינו נאמן ממילא אינו נאמן לגבי איסור ומעתה זה הטעם דאין ע"א נאמן לאסור כיון דאוסר הדבר על בעלים א"כ הרי מפסיד ממון בעדותו ולכך אינו נאמן וכ"כ בספר פ"י בגיטין שם וכתב עוד טעם דא"א מע"ר ולפ"ז י"ל דהכי הוא הטעם מתוך שמחויב לשלם א"כ לא מפסיד ממון בעדותו ולא נשאר רק איסורא גרידא ולענין איסור ע"א נאמן, וא"ל דאכתי האיך נאמן הרי מע"ר ז"א דהנה האחרונים הקשו על הפ"י דאמאי לא נאמן לומר דלנסך נתכוין ולא לצעורי אף דמע"ר לפמ"ש התוס' בב"מ דף ג' ע"ב דמש"ה נאמן לומר מזיד היתי אף דמע"ר משום דלעשות תשובה נתכוין שלא להביא חולין בעזרה ולא ליפסל עצמו בא וא"כ הכ"נ דלא בא ליפסל עצמו רק להציל את חברו שלא יהנה מי"נ אך י"ל לפמ"ש הנו"ב מהד"ת אה"ע סי' קנ"ו דלא אמרינן דלעשות תשובה נתכוין אלא לגבי בעלים אבל לא לקלקל אחרים דאינו נאמן בטעם זה לקלקל אחרים עי"ש וא"כ כיון דבא להפסיד ממון חברו אינו נאמן ומעתה היכא שמתחייב עצמו לשלם דלחברו לית לי' פסידא והוי כמו ע"ע אמרינן שפיר דלעשות תשובה נתכוין ולא ליפסל עצמו ועוד הא איתא בתשובות הרשב"א דבעלים נאמנין על שלהם אף היכא דמשוי נפשיהו רשיעי וא"כ הכ"נ דמתחייב עצמו לשלם א"כ הרי נעשה בעליו עליו ונאמן אף דמע"ר כן עלה לישב:

ולפ"ז נפתחו לנו שערי בינה להבין דברי הרא"ה ז"ל דאסור באכילה אף דלצעורי מכוין משום דבהמה ששחט לע"ז הוי היזק ניכר כמ"ש הרמב"ן לענין טבח אומן שקלקל דחייב לשלם והוי היזק ניכר דבאמת ענין השחיטה הוי היזק ניכר דהרי לפניך שחתך הסימנים והוה נבלה ואין לך היזק ניכר יותר מזה רק שאם שחט כראוי התירה התורה ועכשיו ששהה או דרס הרי הזיקו בידים היזק ניכר וא"כ הכ"נ דאי נימא שכיון לבו לע"ז והוי שחיטת מומר כמש"ל אין לך היזק ניכר יותר מזה כיון דאיכא פסול בשחיטה גופא א"כ השחיטה לא התירה והוי כמו נבלה היזקו ניכר לבני אדם דמעיקרא תי' היתה והשתא מתה אבל בהנאה לא מתסרא לשיטת הרא"ה והר"ן שפסקו דאא"א דשאש"ל אפילו בנכרי לא הוי פסול רק משום שחיטת מומר דאסור באכילה אבל לא בהנאה אולם ז"א רק לשיטתיהו שפסקו דאא"א דשאש"ל אפילו בנכרי ולא משום לצעורי מכוין אבל לפ"מ דמסיק דאא"א דשא"ל משום לצעורי מכוין ובנכרי דל"ש לצעורי אדם אוסר דשאש"ל מה לי איסור אכילה לבין איסור הנאה אף דהנאה לא הוי היזק ניכר מ"מ נימא מתוך שמחויב לשלם על איסור אכילה יהא נאמן גם לענין איסור הנאה וא"ל דמע"ר בלאו"ה משים עצמו רשע דאמר שכיון לבו לע"ז:

אמנם באמת זה ניחא דהנה הרא"ה שם בבד"ה ש"א דף ט' כתב שם בהא דאמר ר"א האי נכרי דנסכי לחמרי' דישראל אע"ג דלמזבין אסור משקל דמי מהאי נכרי שרי דמקלי קלי' וקאמר שם מנא אמינא לה מהא דתנן נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני עכו"ם ר"י בן בתירא מתירים אותו לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי דר"א סבר כריב"ב דמתיר מדאורייתא ואסור רק מדרבנן כשאר מגע נכרי וכיון דאינו אסור אלא מדרבנן לכן מותר למשקיל דמי ולא אסור משום רוצה בקיומו אבל אם הי' אסור מדאורייתא אסור למשקיל דמי אף דהוה דמי היזקו משום דהוה רוצה בקיומו דאם ישפך היין לא יתן לו מאומה וכבר כתבתי מזה בקונטרס הקדום והנה הרשב"א שם במשמרת הבית השיג שם על הרא"ה משום דא"כ מתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך דקתני במזיד חייב לשלם היכי משכחת לה דאפילו היזק שאינו ניכר שמי' היזק מ"מ אסור משום רוצה בקיומו וראיתי באחרונים שתירצו דהתם כיון דמיירי דגם אם ישפך היין מחויב לשלם דאצלו אין היין שוה מאומה כיון דאסור בהנאה לא שייך רוצה בקיומו וא"ל דאם ישפך היין יאמר לו לצעורי נתכונתי דז"א לפ"מ דמסיק בישראל מומר דלא שייך גבי' לצעורי אמנם מה דקשה לי דישראל מומר ודאי שייך רוצה בקיומו דיאמר לו בודאי תן לי היין ואשלם לך דחשיד לשתות יין נסך לכן מחוורתא דמילתא דהתם ביין נסך כיון דנעשה עליו גזלן ואף אם ישפך היין מחייב לשלם לכן לא שייך רוצה בקיומו וכן מצאתי לאחרונים שכתבו כן:

לפ"ז נלענ"ד לומר דהלכו נאמן על אכילה ולא על הנאה מפני דעל אכילה מתוך שמחויב לשלם נאמן לאסור אבל אם נאמנוהו גם על הנאה א"כ יהא פטור לשלם דחברו אסור למשקל מני' אף דמי היזקו משום רוצה בקיומו דאם ישפך היין יאמר לו אני לצעורי נתכונתי ול"ש לומר מתוך שמחייב לשלם נאמן לאסור וא"כ ל"ש לומר מתוך שמחייב לשלם על איסור אכילה דגם על איסור אכילה פטור מלשלם אם יהא נאמן לענין איסור הנאה וא"ל דברבוצה דליכא הגבהה מקודם נימא קילב"ם ויפטר לשלם ול"ש לומר מתוך דז"א לפמש"ל הא דחייב לשלם משום דהוה היזק ניכר דמעיקרא חי' היתה והשתא מתה ומאימת חל עליו חיוב ממון לאחר שגמר שחיטתו:

והנה כעת נבוא לחקור אם חייב מיתה בשוחט לע"ז על כל משהו ומשהו או דילמא דאינו חייב מיתה אלא לאחר שגמר שחיטתו והנה בסנהדרין דף ס' ע"ב וכן ברמב"ם פ"ג מהלכות ע"ז ה' בו"ג מבואר דבשאר עבודות שאינו עבודת פנים בעינן שיעבוד אותו דרך עבודתו אבל אם מעבד אותו שלא כדרך עבודתו פטור אבל בארבע עבודת כגון משתחוה וזובח ומקטיר ומנסך אם עבד אחד מכל מיני עכו"ם שלא היתה זה דרך עבודתו בהם חייב משום שהם עבודת פנים ועין שם ה"ה שביאר שם עוד דעכו"ם שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת משום שהוה כעין פנים זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת מבואר בהדיא דבעבודה כדרכה לא בעינן דומיא דפנים אבל בעבודה שאינה כדרכה אינו חייב עד שיהא עבודת פנים:

ואחרי הוצעה זאת יש לפשוט ספיקא דילן דאם ע"ז זו דרכה בזביחה לא בעינן דומיא דפנים וחייב על משהו ומשהו אף שבפנים לא היתה הכשר שחיטה בקדשים כ"א לאחר שגמר שחיטתו או בסימן א' בחטאת העוף מ"מ חייב על פורתא קמא ששחט כיון דלא בעינן דומיא דפנים אבל באם ע"ז זו לא היתה דרך עבודתו בזביחה כגון מרקילוס דעבודתו שפוער עצמו לו אינו חייב עד שיגמור שחיטתו כיון דבעינן דומיא דפנים ובפנים לא הוי הכשר שחיטתו עד שיגמור שחיטתו והנה הכא בהיתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז א"כ מיירי בע"ז שדרכה בזביחה מדקאמר ר"ה אף שלא שחט אלא משהו אסרה ואי נימא דמיירי באין דרכה בזביחה א"כ אינו חייב מיתה עד שגמר שחיטתו אמאי אסורה במשהו כמבואר למעין שם דתליא זה בזה דאם אינו חייב מיתה אינה אסורה משום תקרובות ע"ז ועוד מדנקט רבוצה לפני ע"ז משמע וטרם ששחט לע"ז היתה רבוצה לשחוט לע"ז מפני שדרכה בזביחה ומעתה לפמ"ש דחיוב מיתה חל על פורתא קמא ששחט א"כ קדמה החיוב מיתה טרם שיחול עליו חיוב תשלומין לכן לא אמרינן קילב"ם ואף לפ"מ דמבואר בירושלמי כתובות פרק אלו נערות התיב ר' מנא הרי הצית גדישו של חברו בשבת על שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התראת מיתה וכאן על כל חסימה יש בה התראת מכות ולפ"ז ה"נ מצינו על כל פורתא ופורתא ששחט יש בה התראת מיתה מ"מ הכא דמיירי בלא התרו בו דאם התרו לא שייך לצעורי וא"כ לא שייך לומר הא דירושלמי על כל פורתא ופורתא יש בה התראת מיתה דאף אפורתא קמא ששחט לא התרו בו ועיין בפני ארי' בחידושי' לב"ק דלא אתמר הא דירושלמי רק בהתרו אבל בלא התרו בעינן שיבואו כאחד חיוב ממון וחיוב מיתה:

והנה אמרתי להעיר ע"ז טובא מהא דכתב הרשב"א מובא בשטמ"ק לכתובות בריש אלו נערות אמתניתן דכל המתחייב בנפשו דאע"ג מכי הערה בה נתחייב מיחה ומתחייב בממון לא הוה עד גמר ביאה מ"מ כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב מיתה עד גמר ביאה פטור מן התשלומין והתם מיירי בלא התרו בו כדמוקי ר"י שם דף ל"ב רישא דמתניתן הרי חזינן דאף בלא התרו במעשה א' לא בעינן שיבואו כאחד אמנם באמת זה ניחא דמהתם ליכא ראי' מידי לפמ"ש התוס' ביבמות דף נד ע"ב ובסנהדרין דף ע"ג ע"ב דקנס מחויב נמי על העראה וא"כ בעינן שבא כאחד:

ולפ"ז עלה על נכון דברי הרשב"א שהבאתי לעיל שכתב דלמאי דמסיק דאמרי' לצעורי מכוין א"כ לא כיון לבו לע"ז מותרות לכ"ע אף באכילה ולכאורה לפ"ז יגדל הפליאה מאד אמאי לא מהמנינן לי' משום מתוך שחייב לשלם אכן לפמ"ש א"ש דהרשב"א אזיל לטעמי' כמש"ל דאף בלא התרו לא בעינן שיבואו כאחר ואמרי' קילב"ם וא"כ ל"ש לומר מתוך שמחייב לשלם נאמן לאסור:

ויען כי באתי עד הלום אמינא בזה לבאר דברי רש"י שכתב אהך דהיתה בהמת חברו רבוצה לא מבעיא הגביה דקנאה ונעשית שלו ותמהו עליו רבותינו בעלי התוס' דמה מועיל הגבהה לענין שתהי' כשלו ועוד דא"כ מאי מקשה מהמנסך הרי התם מיירי ע"כ בהגבהה ולפמ"ש ניחא לא מבעיא דקנאה ונעשית שלו וכיון דקנאה א"כ אפילו יאבד הבהמה מחויב לשלם ולא שייך רוצה בקיומו אפי' אם יהי' אסור בהנאה ומתוך שחייב לשלם נאמן לאסור אלא אפי' רבוצה דלא קנאה ויפטר מתשלומין אם יאבד הבהמה ושייך רוצה בקיומו ולא שייך לומר מתוך והוה אמינא דאמרי' לצעורי מכוין:

ומעתה אשכחנא פתרי לקושיות התוס' ב"ק דף ע"א ד"ה בטובח ע"י אחר שהקשו והרי אמרינן לצעורי קא מכוין אף למאן דאית לי' אא"א דשאש"ל ואמאי הוי שחיטה שאין ראי' ולפ"ז ניחא דהתם ל"ש לומר לצעורי מכוין משום דאמרי' מתוך שחייב לשלם נאמן לאסור בהנאה וא"ל דהוי רוצה בקיומו דמעת דגנבו נתחייב באחריותו ואף אם יאבד מחויב לשלם להבעלים ובדרך זה אמינא עוד לתרץ קושיות הב"ח דמאי פריך משנים אוחזין בסכין דשחיטתו פסולה לימא דשחיטתו פסולה לענין אכילה דע"כ מיירי לענין אכילה כמ"ד שם מ' ובזה א"ש דהתם דקתני לשם אחד מכל אלו משמע דשחט לבהמה זו לכל מיני עכו"ם אף שלא היתה דרך עבודתו בזביחה והוי שלא כדרכה וכיון דהוי שלא כדרכה לא נתחייב מיתה עד שגמר שחיטתו ובאין כאחד חיוב ממון וחיוב מיחה ואמרי' שפיר קילב"ם ול"ש לומר מתוך שחייב לשלם נאמן לאסור וא"כ מותר באכילה וא"ל דאכתי יהי' אסור באכילה משום שחיטת מומר דשחיטת מומר אסור באכילה דהכא כיון דאחד שחט לשם דבר כשר לא פסל שחיטת מומר כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק ל' בשם א"ז והג"ה רפ"ק דחולין:

עוד יש מילין לאלקי לבאר דברי רש"י הנ"ל דהנה התוס' בגיטין שם בסוגיא דהמנסך הקשו לרב דס"ל מנסך ממש אמאי לא יכול לומר הש"ל והנה אמרתי ליישב קושיות התוס' דלא יכול לומר הש"ל משום דא"כ יהא רוצה בקיומו דאם ישפך היין או יאבד מחויב לשלם [אמנם זה ל"ש לומר רק היכי דהגביה דנתחייב באחריות א"כ אם ישפך היין או יאבד מחויב לשלם לכן רוצה בקיומו כדי שיוכל לומר הרש"ל אבל בלא הגביה דלא נתחייב באחריות ואף אם יאבד יהי' פטור מלשלם לא שייך רוצה בקיומו ומעתה נתיישב דברי רש"י הנ"ל דלא מבעיא הגביה דנתחייב באחריות וא"כ שייך לומר רוצה בקיומו ולא יכול הרש"ל:

ומעתה נתיישב לנכון מה שהקשה הברוך טעם לשיטת הרא"ה דכתב דאף אי נימא אא"א דשאש"ל היינו רק לענין איסור דאורייתא אבל מ"מ מודי דמגע עכו"ם ביינו של ישראל אוסר בשתי' ובהנאה מדרבנן והנה כבר כתבתי שיטת הרא"ה דמומר נעשה בפעם אחד א"כ קשה דמאי פריך מהמנסך הא בניסוכו ע"ג והרי הוא מומר ובא כ"א גם ניסוך היין בנגיעתו בעת שכשוך הניסוך ע"ג אבל לפ"ז ניחא דא"נ דאא"א דשאש"ל ורק דאיסור משום מגע מומר א"כ אמאי במזיד חייב לשלם והא יכול הרש"ל דלא שייך רוצה בקיומו כיון דאסור רק מדרבנן לא אסור להיות רוצה בקיומו כמש"ל בשם הבר"ה ש"א דף ט':

והנה כעת נפן ונסע הלאה לרגל דבריך היקרים מ"ש על קושיתי מכתובות דף ל"ד דאף לפי דברי יקשה קושיא הלז כיון דפטור מתשלומין א"כ שלו הוא טובח ומוכר ואני איני יודע מדוע לא הבנת דברים כאלה פשוטים וברורים דלפמ"ש דבדמים קננהו הוא משום קילב"ם והתם בקנס ל"ש קילב"ם כמבואר שם עוד מ"ש על זה ליישב דבדמים קננהו עכצ"ל דהוא משום קילב"ם דליכא למימר משום קנין דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ נעלם ממך גמרא ערוכה בב"ק י"א דא"ר אין שמין לגנב ולגזלן דמוכח מזה דס"ל דשינו' קני וא"כ צ"ל דס"ל לרב כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני כמבואר שם בתמורה בדף ו' ועוד דרב ס"ל דיאוש קני כדאמרינן בב"ק דף נ"ז גם מה שהבאת קושיות מהרש"א בסנהדרין שם דכפל היכי משכחת להו ותרצת דבדמים היינו לגוף החפץ אבל הדמים צריך להחזיר ותמוה לי מאד על דבריך דא"כ בהא דפריך ארבא מהגנב כיס בשבח אמאי לא פריך על רב דהתם פטור נמי מדמים משום קיבל"ם כמבואר שם ובכתובות דף צ"ב ע"א ולרב הדמים צריך להחזיר:

ובעיקר הקושיא נלענ"ד להביא ראי' למ"ש בקונטרוס הקדום דבדמים קננהו משום קנין הגבהה נגעו בה כיון שקונה בהגבהה לגוף החפץ רק שחיוב השבה רמי עלי' אמרינן קילב"ם לפ"ז ניחא דמיירי דקניא במשיכה דבהמה דקה נקנית במשיכה כמבואר בקידושין כ"ה ע"ב ומשיכה לא קני ברשות בעלים רק בעת שמוציא אותה מרשותו והתם נפקע ממנו חיוב מיתה ול"ש לומר קילב"ם גם מ"ש טל מה שהבאת קושיות אחרונים בע"ז דף ע"א דקילב"ם ל"ש בנכרי ועוד דא"כ אמאי לא ניתן להשבון הרי חייב לצי"ש ואיני יודע למה לך לדחוק לעייל פילא בקופא דמחטא עדיפא הו"ל למימר דהכא כיון דליכא הגבהה א"כ ל"ש קילב"ם והנה מה שהקשית דלא יהרג עליו ולא יקנה הם הקשו אסיפא דמילתא למאי דמשני דחייב מיתה משום דצערי לישראל א"כ החיוב מיתה לא תלי בקנין דאף אם לא יקנה יהי' חייב משום דצערי':

ועתה אשים מחסום לעטי ובעוד ימים אחדים אגישה לפניך יתר הדברים ממני הדוש"ת דובעריש אלגאזי. הנני דו"ש כבוד מחו' יקירי הרב הגאון החו"ב כ"ש מו"ה יוסף לעווינשטיין נ"י.

ועל אשר ראיתי שם באחרית מכתבו שחרה לכ"ג על אשר אינני ממהר לקיים הסילוק אמין כ"ג כי המניעה היתה מפני אשר אינני בקו הבריאה ומעולם לא נכנס ערמה בלבי לרמות את כ"ג אפס בעוד שבועות אחדים אשע למחנו לקיים הסילוק ממני ידידו מחו' הדש"ת ארי' ליב אלגאזי החפ"ק הנ"ל:

הנני דו"ש המול"ח החריף מו"ה ישכר בעריש מנאי הנ"ל.

תוכן העניינים

דברי ישעיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה