דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי
סימן ה
שאלה אשה שיש לה ימים של צער, שמוצאת על העד קרטין אדומים או שחורים, אין יכולים לבדקם מחמת קטנותם, וכשנלקטים מן העד לא ניכר בעד שום רושם אדמימות או שחרות, ולעולם לא מצאה על העד כי אם בזוית אחד, והרופאים שראו באותו מקום בכלי הבטה, שפטו שיש לה בזוית שחין, יש שם כמין זיעה, וזאת הזיעה נתיבש, פעמים נעשה שחור ופעמים נעשה אדום והקרטין הנ"ל היא מזה:
תשובה. הנה אחרונים נסתפקו בהבדיקת קרטין, אם הא דהצריכו, חכמים לבדוק היא משום דהוי ספק השקול אם ברי' או דם הן והבדיקה היא מן הדין, או אמרינן דרוב בריות הן שצורתן מוכיחות עליהן והבדיקה אינה אלא לחומרא ונראה לי לומר דאף אי אמרינן דהוי ספק השקול, מ"מ הבדיקה אינה אלא לחומרא, אך קודם אטייל לבאר את הדין אם ע"י ראיית הקרטין שראתה בימי טהרתה, איתרע חזקת טהרתה או לא, הריטב"א בקדושין בפ' י' יוחסין כתב, אההיא דהרי בוגרת לפנינו] דטעמא דשליא בבית הוא משום דרוב שליות יש להם ולד, הא דלא אמרינן אוקי מיעוט שליות שאין להם ולד, לחזקה דבית שהיתה בחזקת טהרה, משום דכיון. דהוה שליא בבית נפקא לה בית מחזקתה, ולא אמרינן אוקי אחזקתה. אלא בספק נגע, אבל בודאי מגע לא ע"כ, [הובא במשנה, למלך ה' טומאת מת (פכ"ה)], וכן הרשב"א בחידושו בנדה (י"ח) נמי כתב כן, בסוגיא דתינוק הנמצא בצד עיסה, דחה פי' רש"י, שכתב דהא דתינוק מטפחין באשפה, מיירי שהתינוק ודאי נגע בעיסה, וכתב ואינו מחוור פי' רש"י, דאי ודאי נגע בעיסה מאי חזקת עיסה יש כאן, דהא מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה, והוי כתינוק עצמה, וכעין שאמרו למעלה גבי, שליא בבית, דכיון שהשליא בבית נפקא לה בית מחזקתה והנ"ל עכ"ל:
וגם הרמב"ן בחידושיו בסוגיא הנ"ל נמי הקשה על פי' רש"י כן וז"ל, ואינו נכון פי' רש"י, דאי ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין את התרומה, הרי רוב זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי, דהתם נמי איכא למימר דרוב שליא בולד, ומיעוט בלא ולד, ובית בחזקת טהור עומד, סמוך מיעוטא לחזקת בית ואיתרע לי' רובא דלא שרפינן עליו אח התרומה, אלא כיון דהשליא בבית הוא אין חזקת בית כלום, אלא הרי הבית כשליא עצמה, ורובא ומיעוטא בתר רובא, אזלינן, א"כ הנ"ל, עוד כתב שם הרמב"ן שאין חזקת הבית כלום שהרי נגעה ונעשית. כמוהו עכ"ל, וכן הר"ן בחידושיו לנדה שם נמי כתב כן ע"ש, הרי חזינן מדבריהם, כיון שהבית ודאי נגע בשליא הרי איבדה הבית חזקת טהרתה, והוי כשליא שאין לה חזקת טהרה, אבל רש"י לא סבר כן, דעל הא דתינוק הנמצא בצד עיסה כתב רש"י, דרוב תינוקות מטפחין באשפה, אבל ודאי נגע בעיסה, ואפ"ה לא איתרע חזקת טהרה של עיסה לרבנן נמי, כדאיתא בנדה (י"ח) ובקדושין (פ'), וגם בחולין פ"ו נמי אמרינן שיש להעיסה חזקת טהרה לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא ע"ש, וגם מהתוס' נמי משמע כן שלא סברו כהריטב"א וסייעתו, דהתוס' בנדה (י"ז ב') ד"ה אין שורפין עליו את התרומה הקשו שם, כיון דלא ילפינן מסוטה נוקי אשה בחזקת טהרה ונטהר אפי' ברה"י ע"ש. א"כ אם נימא דתוס' כשיטות הנ"ל ס"ל, שכתבו כיון דהבית ודאי נגע בשליא הרי איבדה חזקת טהרה, קשה מאי מקשה:
שהאשה תהי' טהורה משום דאית לה חזקת טהרה הא כיון דהאשה ודאי נגעה בהדם, הרי נעשית כדם עצמה ואיתרע חזקת טהרתה כמו שליא בבית, אע"כ צ"ל דתוס' לא סברו כן, אלא אע"ג דאשה נגעה בדם ולדם אין לה חזקת טהרה, אפ"ה אשה אית לה חזקת טהרה, ומש"ה מקשה שפיר, ומהתוס' שם (י"ח) ד"ה למעוטי רובא נמי משמע כן, שהקשו שם וז"ל, וא"ת והלא גם בהני שלשה דברים איכא חזקה דטהרה ושורפין משום רוב ע"ש, א"כ אם נימא כהריטב"א וסייעתו קשה, הא בהני דברים איתרע חזקת טהרתם, אלא ע"כ צ"ל דהתוס' לא סברו כן, אלא אע"ג דבית נגע בשליא אפ"ה לא איתרע חזקת טהרה כהנ"ל, וגם מהתוס' שם (כ"א) ד"ה ורבנן סברי נמי משמע כן, שהקשו שם ונימא, דהוה פלגא ופלגא ויהא ודאי טמא ברה"י, אע"ג דאיכא חזקת טהרה וכו' ע"ש, הרי משמע מתוס' שם שיש לה חזקת טהרה, ועיקר קושיתו אינה אלא משום ספק טומאה ברה"י, א"כ חזינא דתוס' לא סברו כהריטב"א, דהא הכא ודאי נגעה בהחתיכה, וחתיכה אין לה חזקת טהרה, אפ"ה סברו תוס' שיש להאשה חזקת טהרה, א"כ חזינא דלא סברו כהשיטות הנ"ל, א"כ לפ"ז בראתה הקרטין נצל"כ, להריטב"א וסיעתו כיון דנגעה בהקרטין, ולהקרטין אין להם חזקת טהרה, הרי ממילא איתרע חזקת טהרה מן אשה נמי, ולרש"י ותוס', אע"ג דנגעה בהקרטין, אפ"ה לא איתרע חזקת טהרה מן אשה:
ולכאורה רציתי להביא ראי' להריטב"א וסייעתו מהא דתנן בש"ס הנ"ל (כ"ד), המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנונים, אינה חוששת לולד, והקשה הש"ס בשלמא דם ומים לא כלום הוא, אלא גנונים ניחוש שמא ולד הוה וניחותא וכו' ע"ש, וקשה מאי פריך הגמ' וניחוש שמא ולד הוי ויהי' טמאה טומאת לידה, הא כיון דיש להאשה חזקת טהרה ע"כ צ"ל דאינה ולד הוי, וטהורה מטומאת לידה, אע"כ צ"ל כהריטב"א, כיון דנגעה בדם דהא אדא לפה"ק בלא דם, ולהדם אין לה חזקת טהרה, הרי ממילא איתרע חזקת טהרה מן אשה נמי, אולם זה אינו דאף אי נימא כרש"י ותוס' שסברו. היכי שנגעה בדם לא איתרע חזקת טהרתה, אפ"ה הכא פריך שפיר הגמ' שתהי' טמאה טומאת לידה משום ספק שמא ולד הוה ונימוח, דאף אם נימא דאינו ולד, אפ"ה טמאה טומאת נדה משום דאין פה"ק בלא דם, וכיון דטמא:
משום נדה, הרי ממילא צריך לטמאנה משום ספק ולד נמי, דהא אמרינן בנזיר (ח'), בהאומר הרני נזיר מלא בית מלא קופה, וספיקא הוא, אם מלא בצק אמר, ונזירת אחת קבל עליו, או מלא חרדל אמר ונזיר כל ימיו, אמרינן שם, כיון דאפילו בצק אמר, על כרחן חייב לנזירות אחת, וכיון שאתה מורידו לנזירות, ממילא לאחר שלשים יום לא מצי להסתלק מנזירתו, משום דהא יש ספק שמא חרדל אמר, ונזיר כל ימיו, א"כ ה"נ כן, כיון דסוף כל סוף טמאה משום נדה, הרי ממילא צריך לטמאנה אח"כ משום ספק ולד נמי, וגם מש"ס נזיר (ס"ג) משמע כן, דאיתא שם, ירד לטבול במערה, ונמצא מת צף על פי המערה טמא, נמצא משוקע בקרקע המערה, ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא, שחזקת טמא, טמא, וחזקת טהור, טהור, שרגלים לדבר ע"ש, וכתב הרמב"ם שם וז"ל, ופירש רגלים לדבר, שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית, כל זמן שנלך אחר האפשרות, ואמנם העיקר, כשנתקיים איזו ענין שיהי', נניחהו בחזקתו, עד שיבא דבר מבואר שיבטל מזאת החזקה, וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשרות אתר, הרי זה לא יסתלק החזקה, [הובא בתוספת יו"ט שם], וכתב שם, דלהרמב"ם הרגלים לדבר הוא טעם, למה נילך אחר החזקות וכו' ע"ש, הרי חזינן היכא דהי' טמא מקודם וטבל, ונולד ספק אם בא עליו טומאה אחריתא בעת טבילתו, אמרינן, אע"ג שטיהר א"ע מטומאתו הקודמת בטבילתו שטבל, אפ"ה כיון דמספקינן אם בא עליו טומאה אחרת, לא מפקינן מחזקתו הקודמת, ומחתינן לי' לטומאה אחריתא, א"כ ה"נ כן, כיון דטמאה משום נדה, הרי ממילא אית לה חזקת טומאה בסוף ימי נדתה נמי, ועכ"פ חזקת טהרה ודאי לית לה, וכיון דאין לה חזקת טהרה, הרי ממילא צריך לטמאנה אח"כ משום ספק ולד, [הגם דכל זה לא צרפתי בכור הבחינה, מ"מ נכון לומר כן]:
אמנם יש להביא ראי' להריטב"א, מהא דתנן בנדה (י"ח), תני ר' חייא, דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה וכו', וקאמר רש"י שם, משום דודאי טמאה מחזקינן לה ע"ש, ולכאורה קשה אמאי טמאה ודאי, אמאי לא נימא סמוך מיעוט דם מן העלי' לחזקת טהרה של אשה, ואיתרע לי' רובא, והוי פלגא ופלגא, ולא יהא אלא ספק טומאה, ואמאי טמאה ודאי, אלא ע"כ צ"ל כהריטב"א וסייעתו, כיון דהדם טמא מספק משום דאין לו חזקת טהרה, הרי ממילא אזלא נמי חזקת טהרה מן האשה, כמו שליא בבית
ועתה לפי מה שהבאתי גם מהש"ס ראי' להריטב"א וסייעתו, דבזה שנגעה בדם איתרע חזקת טהרתה, ולפ"ז צ"ל בראתה הקרטין נמי כן, דאיתרע חזקת טהרתה כהנ"ל:
אולם עוד צריך להתבונן בזה, דבאמת צ"ל דאף להשיטות הנ"ל נמי לא איתרע חזקת טהרה לענין בעל, אך מקודם אתרץ את דברי הרשב"א שלא יהא מוקשים אהדדי, [הגם דזה כתבתי בתשובה הקודמת, מ"מ אכפול עוד הפעם מה שנצרך לעניננו] בשליא בבית כתב כיון דהשליא בבית נפקא לה בית מחזקתה, וכן בהמפלת חתיכה נמי כתב כן, דאיתא בש"ס הנ"ל, המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה וכו', והקשה הרשב"א בחידושיו וז"ל, אמאי לרבנן טהורה לגמרי, ותהוי כמחצה על מחצה, ותירץ לכך לרבנן טהורה משום דיש לה חזקת טהרה, ואח"כ דחה תירץ זה, דהא ודאי חתיכה הפילה, וכיון דמחצה חתיכות מד' מיני דמים טמאים הן, נפקא איתתא מחזקתה, וכעין שאמרו למעלה גבי שליא בבית עכ"ל:
וכתבתי [בתשובה הקודמת], דכוונת הרשב"א לומר, כיון דודאי נגעה בחתיכה, וחתיכה טמאה מספק, הרי ממילא אזלא נמי חזקת טהרה מן אשה כמו שליא בבית, ובספק דם מכה ספק דם מקור, כתב הרשב"א בתשובה דטהורה משום דמעמידין אותה על חזקת טהרה, אע"ג דודאי נגעה בדם אפ"ה אשה טהורה משום חזקתה, הרי כתב הרשב"א להיפוך, ותירצתי, דהתם בשליא בבית דמיירי לענין טהרות, דמשום נגיעה דנגעה הבית בשליא מטמאינן לבית, לפיכך כתב שפיר, כיון דהשליא טמאה, הרי ממילא צריך לטמא הבית נמי, כיון דנגעה בהשליא, וכן בהמפלת חתיכה כיון ומדמה אותה לשליא בבית, ושם בשליא מיירי לענין טהרות, ע"כ צ"ל דה"נ מיירי לענין טהרות, ולענין טהרות סברתו טובה, כיון דחתיכה הפילה ונגעה בהחתיכה, הוי אשה כחתיכה עצמה, כמו שהחתיכה טמאה מספק משום דאין לה חזקת טהרה, כך האשה טמאה אע"ג דאית לה חזקת טהרה, כיון דנגעה בחתיכה, אבל בספק דם מכה ספק דם מקור מיירי לבעלה, דלא משום נגיעה דנגעה בדם אסרינן לה לבעלה, דנדה לא בשביל טומאה נאסרה לבעלה, אלא משום איסור בפני עצמו, כמו שאר איסורי עריות, [כמו שכתבתי בתשובה הקודמת] לפיכך היכי דנסתפקנו אם הוי דם מכה או דם מקור, שפיר צ"ל, אע"ג דלענין טהרות היא טמאה משום דנגעה בדם, אפ"ה לבעלה מותרת, משום דהיתה לה חזקה שאינה רואה דם, דלא משום נגיעה דנגעה בדם אסרינן לה לבעלה שיהי' שוה לדם עצמה, לפיכך אף דהדם טמא מספק, אפ"ה אשה מותרת משום חזקת שאינה רואה דם, לכאורה יש להקשות, איך יכול להיות שטמאה לטהרות ולבעלה תהי' מותרת, הא כיון דלטהרות מחזקינן שדם טמא הוא, א"כ ממילא צריכה להיות אסורה אף לבעלה, לא מבעי' למ"ד מקור מקומו טהור, ודאי לא מצי להיות שטמאה לטהרות ולבעלה תהי' מותרת משום חזקת טהרה, דאי נימא שטמאה לטהרות, מחזקינן שדם טמא הוא, א"כ ממילא צריכה להיות אסורה אף לבעלה, דהא למ"ד הנ"ל, לא מצית למימר דאף שדם טהור הוא אפ"ה טמאה טומאת ערב משום דנטמאת בהמקור, דהא מקור מקומו טהור, אלא אף למ"ד מקור מקומו טמא נמי קשה, דהא אף אם הי' דם טהור, נמי מטמא להאשה טומאת ערב, דהא כיון דנגע בהמקור הרי נטמאת מהמקור, וכיון דסוף כל סוף טמאה טומאת ערב, א"כ ממילא צריך נמי לטמאנה טומאת שבעה משום ספק שמא דם טמא הוא, כמו דאמרינן בנזיר (ח') הנ"ל כיון שחייב לנזירת אחת לא מצי להסתלק מספיקא, וכן בירד לטבול במערה, ונמצא מת משוקע בקרקע, אמרינן שם, אם הי' טמא מקדם מחתינן מספיקא לטומאה אחריתא כמש"ל, א"כ ממילא ה"נ צ"ל כן, כיון שטמאה טומאת ערב בודאי אף אם הי' דם טהור, משום מקור מקומו טמא, א"כ ממילא טמאה נמי לטהרות טומאת שבעה, משום ספק שמא דם טמא, וכיון דאנו מחזקינן לטהרות שדם טמא הוא, הרי ממילא צריכה להיות אסורה אף לבעלה, דהא לא מצית למימר, דלטהרות תהי' טמאה, משום דמחזקינן שדם טמא הוא, ולבעלה תהי' מותרת משום שדם טהור הוא:
אולם זה אינו, דהא איתא בטהרות (פ"ו) המסוכן ברה"י, והוציאוהו לרה"ר, והחזירוהו לרה"י, כשהוא ברה"י, ספיקא טמא, כשהוא ברה"ר ספיקא טהור, ר' שמעון אומר רה"ר מפסקת, וקיי"ל כחכמים, א"כ חזינא אף כשה א ברה"י בחזקת מת, אפ"ה כשבא אח"כ ברה"ר, הרי הוא בחזקת חי' אע"ג דסתרו אהדדי, מ"מ מוקמינן כל אחד לפי דינו, ואין אחד מכריע את חבירו:
וכן הכרו"פ ביו"ד (סי' ד' ס"ק ב') נמי כתב כן, לענין אכילה והנאה, [עי' בתשובה הקודמת] וכן לענין ספק דאורייתא ודרבנן כאחד נמי מוקמינן כל אחד לפי דינו, כמו שהבאתי שם בתשובה, א"כ ה"נ כן, דלטהרות כיון דנגעה בדם והדם טמא מספק משום דאין לו חזקת טהרה, הרי ממילא אשה נמי טמאה לטהרות כיון דנגעה בדם, אבל לבעלה דלא משום נגיעה דנגעה בדם אסרינן לה לבעלה, דנדה לא בשביל טומאה נאסרה לבעלה, אלא משום איסור בפני עצמו, אמרינן שפיר אע"ג דדם טמא מספק משום דאין לו חזקת טהרה, אפ"ה לבעלה כיון דאית לה חזקת שאינה רואה דם וחזקת היתר לבעלה אמרינן שפיר שדם מכה הוא ומותרת:
ועתה לפי מה שחלקתי בין לטהרות ולבטלה, יהי' מיושב נמי קושית הישועות יעקב חיו"ד (סי' י"ח), שהקשה שם, על הא דתני ר' חייא, דם הנמצא בפרוזדור, חייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה, אמאי לא נקיט ר"ח אסורה לבעלה ובעלה חייב עלי' ע"ש, אבל לפמ"ש לעיל אתי שפיר, מצי לתרץ ולומר דר"ח נקיט דינו דוקא לטהרות, דלטהרות טמאה ודאי מחזקינן לה משום שאין לה חזקת טהרה, אבל לבעלה דאית לה חזקת שאינה רואה דם וחזקת היתר לבעלה, אמרינן שפיר סמוך מיעוט דם מן העלי', לחזקות הנ"ל, ואיתרע לי' רובא ומותר מה"ת:
א"כ לפ"ז בנד"ד כיון דמיירי לבעלה, צ"ל אע"ג דהרשב"א בהמפלת חתיכה ובשליא בבית כתב, כיון דנגעה בחתיכה או בשליא איתרע חזקת טהרה, אפ"ה בראתה הקרטין הנ"ל לא איתרע חזקת טהרה, וכיון דלא איתרע חזקת טהרה, א"כ ממילא מצי לומר בראתה הקרטין בין וסת לוסת, ואין יכולים לבדקם, ונאבדו בלא בדיקה, מותרת לבעלה משום חזקת שאינה רואה דם, וכן הר"ן בחי' נדה נמי כתב כן וז"ל, וא"ת ואכתי להוי כפלגא ואמאי טהורה לגמרי, וי"ל משום דהעמיד אשה על חזקתה עכ"ל, עוד כתב שם הר"ן בנדה (כ"א) ד"ה אלא אמר ר"נ ז"ל, וא"ת ואכתי ת"ק דמתני' אמאי קאמר וא"ל טהורה ודאי, דהא ת"ק דברייתא ספקא משוי', וי"ל דשאני מתניתין שבדקה ולא מצאה דם, ול"נ דאפילו לא בדקה טהורה, דהעמיד אשה על חזקתה וכו', ע"ש וגם הרמב"ן בת' נדה כתב בתירוץ אחד נמי כן, דאפילו לא בדקה טהורה, משום דמוקמינן לאשה על חזקתה [הובא באחרונים], הרי חזינן מהרמב"ן והר"ן נמי אע"ג דסברו בשליא בבית דאין חזקת בית כלום, כיון שנגעה ונעשית כמוהו, אפ"ה לבעלה אפי' לא בדקה טהורה, משום דהעמיד אשה על חזקתה, א"כ חזינן מהרשב"א והרמב"ן והר"ן דסברו בהמפלת וא"י מה הפילה אפי' לא בדקה טהורה לבעלה אם נאבדה החתיכה, א"כ לפ"ז בנאבדו הקרטין נמי כן, ואף אם נימא, דהא דקאמר הרשב"א בהמפלת חתיכה, כיון דחתיכה הפילה הרי אין לה חזקת טהרה, אף לבעל קאי, דאף לבעל אין לה חזקת טהרה, וטעמו כיון דהא דאשה אסורה לבעל, הא העיקר משום ראית הדם, א"כ אנו דנין מתחילה על הדם, וכיון דמטמאינן הדם משום דאין לו חזקת טהרה, הרי ממילא אשה נמי טמאה, דאשה נגרר אחר הדם, אפ"ה צ"ל בנאבדו הקרטין בלא בדיקה מותרת לבעלה להרשב"א משום זה, דהרשב"א בחידושיו בש"ס הנ"ל (כ"ב א') ד"ה ועוד נראה לי כתב וז"ל, בקליפות ושערות ועפר הוא דבעי נימוח, משום שאין מצוי שיהא הדם נקרש, ויוצא על הרוב בענין זה, אלא משום חשש בעלמא מטילין אותה למים, ואם נימוחו חוששין להן, ואע"פ שרובן בריות הן כל שיוצאין בענין זה עכ"ל, ועי' בסוף דבריו בד"ה והרז"ה ז"ל שכתב וז"ל, אלא דקליפות מספקין לי' בברי' עד שנראו שנשרו ונימוחו עכ"ל, הרי משמע מדבריו דכ"ז שלא נימוחו הם בחזקת בריות, והבדיקה אינה אלא לחומרא בעלמא, א"כ לפ"ז הרי מיעוט קרטין הוי דם טמא, ורובן בריות הן וטהור, ובה"ג גם הרשב"א מודה אף שהקרטין ודאי ממנה אפ"ה לא איתרע חזקת טהרה מן האשה, דהא כתב שם בהמפלת כיון דמחצה חתיכות מד' מיני דמים הן נפקא איתתא מחזקתה, משמע אי הוי מיעוט מדם טמא, לא הוה איתרע חזקת טהרה, מש"ה צ"ל דמותרת להרשב"א הנ"ל, והרשב"א הנ"ל שלא יהא סותר לדבריו ליה שכתב בתשובה, מצי לחלק, דהתם בספק דם מכה ספק דם מקור יכול לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל ודם זה היא מדם מכה, מש"ה אית לה חזקת טהרה, אבל בחתיכה הפילה אין לנו לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל, כיון שודאי חתיכה הפילה וחתיכה היא ספק דם טמא, ואין לה מכה שנוכל לתלות ולומר שממכה הוא, לכך איתרע חזקת טהרה:
ועתה יהי' ניחא נמי קושי' זו, דאיתא בש"ס הנ"ל, המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה וכו', ומסיק הש"ס שם, דפליגו בא"א לפה"ק בלא דם, ובפלוגתא דהני תנאי, דתני קשתה שנים ולשלישי הפילה חתיכה וכו' ע"ש:
ולכאורה קשה, ל"ל הש"ס למימר שר"י ס"ל א"א לפה"ק בלא דם, הא אף אי סבר אפשר לפה"ק בלא דם, מ"מ היתה ספק שמא ראתה דם, ומספק היה צריך לטמאנה, וכמו כן קשה אמאי מטהרי רבנן, הא הוי ספק השקול, אבל עתה ניחא שפיר, דמש"ה צריך הגמ' לומר שר"י ס"ל א"א לפה"ק בלא דם, דאי ל"ה היתה טהורה משום דיש לה חזקת טהרה, דהא הכא הוי ריעותא שיכול לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל, דהא על החתיכה גופה אין לנו שום ספק טומאה, דאף אם היתה מד' מיני דמים טמאים נמי הוה אשה טהורה, אלא עיקר הספק שמא דם טמא הי' עם החתיכה ואנן הוא דלא חזינן [כמו שכתב שם רש"י בד"ה פה"ק], א"כ לפ"ז כיון דלא ראינן שום דם, ואפשר לפה"ק בלא דם, הוי ריעותא שיכול לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל, ולא הי' שם שום דם, וכיון דיכול לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל, הרי ממילא לא איתרע חזקת טהרתה, מש"ה הוה טהורה אי הוה סבר אפשר לפה"ק בלא דם, ומש"ה מטהרי רבנן, אבל הרשב"א בהמפלת חתיכה כתב לפי מה דס"ד, דפליגו בהמפלת ואינה יודעת מה הפילה, שספיקא הוא על החתיכה גופה אם הוי מדם טמא או מדם טהור, ואם היתה מדם טמא היתה ודאי טמאה, ואין לה מכה בגופה שיכול לתלות החתיכה במכה, א"כ הוי ריעותא שאין לנו לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל, מש"ה שפיר איתרע חזקת טהרה מן אשה:
נחזור לעניננו, בראתה הקרטין בין וסת לוסת, ואין יכולים לבדקם, ונאבדו בלא בדיקה, להרמב"ן והר"ן מותרת לבעלה משום חזקת טהרה, ולהרשב"א משום רוב בריות הן, אך זה יש לדחות קצת, דהא אנן קיי"ל, בכל מקום שצריך בדיקה ואין אנו בקיאין לבדוק אזלינן לחומרא [עי' ביו"ד סי' מ"ח], ואף באיסור דרבנן כגון בכתמים, בספק דם ספק צבע, נמי איתא (בסי' ק"צ ס"ק ל"א) דעכשיו שאין לנו העברת ז' סימנים מפני שאין אנו בקיאין בקצת שמותם אזלינן לחומרא ע"ש, (ובס"ק מ"ו) שם לענין מקדיר או מגליד, כתב שם החידושי רע"א בשם התפל"מ, והאידנא דאין אנו בקיאין בין מקדיר למגליד אף נאבד אסור, דמיד כשנמצא הכתם נאסרה וכו', וע"י שנאבדו אח"כ לא הותרה, וגם הפמ"ג בש"ד (נ"ג) (ס"ק ט"ו) כתב נמי כן, בספק חסרון ידיעה דאף כשנאבדו אח"כ נמי אסור:
א"כ לפ"ז בראתה הקרטין, ואין אנו יכולים לבדקם מחמת קטנותם, צ"ל דזה הוי משום שאין אנו בקיאין לבדוק, דמי יכול לשייר איזה קורט קטן שא"א לכל העולם לבדוק, דיכול להיות דאף שזה אינו יכול לבדוק את הקרטין, מ"מ אחר שהוא בקי יותר הי' בודק אותם, וזה הוי משום חסרון ידיעה, א"כ צ"ל בראתה הקרטין ואינו יכול לבדקם אזלינן לחומרא ואסורה לבעלה, וכיון באינו יכול לבדקם אסורה, א"כ ממילא כשנאבדו אח"כ בלא בדיקה נמי אסורה, והא דכתב הרמב"ן והר"ן דטהורה אפי' לא בדקה, היא דוקא בזמן הש"ס שהם הי' בקיאין, אבל לא בזמנינו, ע"כ יש להתיר הכא משום ס"ס. ספק שמא מהצדדין הוא, ואת"ל מהמקור, שמא דם טהור הוא והוי ספק ספיקא לקולא, ואף דהראב"ד הבר דרוב דמים הבא מן אשה דם טמא הוא עי' לקמן בתשובה], הא כתב הכרו"פ בבית הספק. שגם הראב"ד (פ"ט) מה' טומאת מת (הי"א), סבר דאמרינן ס"ס במקום רוב ע"ש, והסד"ט בסי' קפ"ג נמי סבר כן, והביאו ראי' מתוס' נדה (י"ח) ד"ה שליא דאמרינן ס"ס במקום רוב ע"ש, ואף דיש לדחות דזה לא הוי ס"ם. דספק מן הצדדין לאו ספק גמיר הוא, דרוב דמים שיוצא מן האשה היא מן המקור, [עי' בט"ז (סי' ק"צ ס"ק ב'), וגם ספק שמא דם טהור הוא, נמי לאו ספק גמור הוא, דרוב דם הבא מן אשה דם טמא הוא כהנ"ל, ז"א דדוקא גבי דם אמרינן דרוב דם הבא מן אשה דם מקור הוא, אבל בקרטין לא שייך לומר דרוב קרטין הוא מן המקור, אדרבא מיעוטא היא מן המקור, דאין דרכו של מקור להוציא דם פחות מכגריס, כמבואר באחרונים, והוכיחו מתוס' נדה (נ"ב ב') ד"ה שלש גריסין, דמוכח שם שאין דרך של אשה לראות פחות מכגריס ע"ש, א"כ עכ"פ ספק מן הצדדין ודאי ספק גמור הוא, אך להפוסקים דסברו דצריך בס"ס שני הצדדין שקולין ושוין צ"ל דתלוי זה הס"ס באשלי רברבי, בפלוגתא דהראב"ד והרז"ה, דהראב"ד בספר בעלי נפש כתב, דרוב דמים הבא מן אשה דם טמא הוא, ומביא ראי' מהא דאיתא בש"ס הנ"ל (כ"א) קשתה שנים ולשלישי הפילה וכו', דר' יהושע ס"ל א"א לפה"ק בלא דם, מש"ה מביאה קרבן ונאכל, והקשה הראב"ד, נהי דסבר א"א לפה"ק בלא דם, מ"מ מנ"ל דדם טמא שמא דם טהור הוא, ואמאי מביאה קרבן ונאכל, אלא ודאי דאזלינן בתר רוב דמים באשה שהוא דם טמא, ומש"ה מביאה קרבן ונאכל, והרז"ה בהשגתו חולק עליו, וכתב שאין ראי' הראב"ד ראי' כלל, לעולם לא אמרינן דרוב דמים באשה דם טמא הוא, והא דקאמר ר"י מביאה קרבן, הוא מטעם דא"א לפה"ק בלא דם טמא קאמר, אבל לעולם לא אמרינן דרוב דמים באשה דם טמא הוא, א"כ לפ"ז צ"ל להראב"ד אין כאן ס"ס, דספק שמא דם טהור הוא לא הוי ספק, דרוב דמים באשה דם טמא הוא, איכא למיתלי באיסור טפי מבהיתר, אבל להרז"ה איכא ס"ס, דמחצה דמים באשה טהורים הן, א"כ הספק שמא דם טהור הוא הוי ספק השקול [עי' בסד"ט שהביא הפוסקים הנ"ל], ומהתוס' משמע דסברו כהרז"ה, דאיתא בש"ס הנ"ל (ל"ז א'), איבעיא להו, מהו שתעלה, אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה. רבא אמר אינה סותרת ועולה ע"ש, והקשה התוס' שם דהא רבא סובר בפ"ב דא"א לפה"ק בלא דם, וא"כ תסתור דהא בעינן שבעה נקיים מדם וכו', א"כ אם נימא דתוס' סברו כהראב"ד קשה, לא מיבעיא לדעת הרמב"ן והרשב"א שכתבו בשם רש"י, דמ"ש א"א לפה"ק בלא דם, הוא מטעם רוב, דרוב פתיחות הקבר יש דם, אבל מיעוט יש דאין בהם דם כלל, ודאי לא קשה קושית התוס' שהקשה דהא רבא סבר א"א לפה"ק בלא דם, א"כ היאך לא תסתרו ז"א, דהא לדעת רש"י, גם למ"ד הנ"ל יש מיעוט פחיתות הקבר בלא דם, א"כ הכא שילדה ולא ראתה דם, אדרבא יותר צ"ל שהאשה זו היא מן המיעוט ולא הי' שם שום דם, דהא כתבו אחרונים דהא דא"א לפה"ק בלא דם היא מטעם רוב, וזהו דוקא היכי שספיקא הי' לנו אם הי' שם שום דם או לא, אבל כשראינו בבירור שאין עמה דם, אדרבא איכא רובא דלא הי' דם, דאם הי' דם הי' נמצא, דהוי מילתא דלא שכיחא לומר דהי' ולא ראינו אותו, עי' באחרונים שהאריכו בזה] א"כ ה"נ מצי לומר דבדקינן ולא ראינו דם מש"ה אינה סותרת, דאם הי' דם הי' נמצא, אלא אפי' אי נימא דהתוס' אזיל לשיטתם שסברו דמאן דאמר א"א לפה"ק בלא דם, הוא א"א כל בלא דם אמר, ולא מטעם רוב פתיחות הקבר יש בהן דם, [עי' בתוס' בש"ס הנ"ל (י"ח ב') ד"ה למיעוטא רוב דר"י, שמשמע שתוס' סבר כן, נמי לא קשה קושית התוס' כלל אי הוה סבר כהראב"ד, דהא רבא לא אמר רק שהלידה בעצמה אינה סותרת, א"כ מצי לאוקמי שרבא דקאמר אינה סותרת מיירי שיצא בעת לידה דם ממראה טהור ולא שום דם טמא מש"ה אינו סותר, דאמרינן שדם טמא לא הי' שם, דאם דם טמא היתה, הי' נמצא, כמש"ל בשם אחרונים. דהא לדעת הראב"ד יש פתיחת הקבר בלא דם טמא, א"כ מאי מקשה תוס' קושיתו, אע"כ צ"ל דתוס' סברו כהרז"ה שכתב דמ"ד א"א לפה"ק בלא דם, בלא דם טמא קאמר, א"כ מקשה התוס' שפיר, דהא רבא אמר א"א לפה"ק בלא דם טמא, א"כ אמאי לא תסתור דהא בעינן שבעה נקיים מדם, הרי חזינן דהתוס' סברו כהרז"ה, ואין לומר דמכאן אין ראי' דתוס' סברו כהרז"ה, אלא בהא שכתב דאמרינן א"א לפה"ק בלא דם טמא, אבל אין כאן ראי' שסבר ג"כ כהרז"ה דדמים באשה הוי מחצה על מחצה דם טמא ולא רוב דם טמא, אך ז"א דצ"ל, מד"א א"א לפה"ק בלא דם, בלא דם טמא קאמר, סבר שמחצה על מחצה דמים טמאים, ולא רוב טמאים, דהא כל הוכחות הראב"ד היא מדקאמר ר' יהושע מביאה קרבן, ונאכל, ש"מ שרוב דמים טמאים באשה, דאי הוה מחצה על מחצה לא היתה מביאה קרבן, דהא ספק השקול היא שמא דם טהור הוא, א"כ לפ"ז אי הוה סבר א"א לפה"ק בלא דם טמא, לא הי' לנו שום הוכחה שרוב דמים טמאים באשה, א"כ חזינן מאן דסבר א"א לפה"ק בלא דם טמא סבר שמחצה על מחצה דמים טמאים. ע"כ התוס' שסבר א"א לפה"ק בלא דם טמא, צ"ל לפי הסברא דסבר נמי שמחצה על מחצה דמים טמאים, א"כ לפ"ז הוי שפיר היתר הנ"ל משום ס"ס, ספק שמא מהצדדין, ואת"ל מהמקור שמא דם טהור הוא. ועוד מצי להצטרף, ספק שמא לא אדגשה, והוי ספק ספיקא בדרבנן, [עי' בשו"ת שב יעקב שהביא בשם הגאון מו"ה ר' גבריאל ז"ל אבד"ק ניקלשפורק, דחזקת סתם רואה היא בהרגשה, לא נאמר אלא בדם גמור, אבל בקרטין דאין דרך ראי' בכך לא אמרינן כן ע"ש], וגם שמא בריות הן, א"כ לפ"ז, באשה שיש לה וסת, וראתה הקרטין שלא בשעת וסתה, בימי טהרתה, או אפי' בימי ספירתה, רק אחר ג' ימים בימי ליבונה, ונאבדו הקרטין בלא בדיקה אם נימוחו או לא, וגם לא נראה לחכם איזו מראה הי' בהם ודאי מותרת, ואף אם הי' הקרטין בפנינו ואי אפשר לבדקם אם נימוחו או לאו, מצי למימר נמי דמותרת, דהא הרמ"א בסי' ק"י כתב בס"ס אף היכא דאפשר לברר מותר בלא בדיקה, ואף שהש"ך שם חולק ופסק דצריך לברר היכא דאפשר באין הפסד בדבר, הא כתבו אחרונים דאף לדעת הפוסקים שסברו היכא דאפשר לברר צריך לברר, היינו דוקא היכא דיכול לברר שני הספיקות, היינו לאחר בדיקה יתברר בבירר גמור על שני ספיקות, אבל היכי דאף לאחר בדיקה לא יתברר הדבר על בוריו, אלא דיסתלק הספק ספיקא, אבל ספק שני ישאר במקומו וממילא נאסור הדבר מחמת הספק, בזה אמרינן מהכ"ת נברר הדבר ולאסור מצד הספק, מוטב שלא יברר הדבר ויהי' מותר מצד הס"ס, עי' בנוב"י חיו"ד (סי' נ"ז) ובהישועות יעקב חיו"ד (סי' א'), ובחאו"ח (סי' ח')] א"כ לפ"ז בנד"ד, אף היכי דהקרטין בפנינו והי' אפשר לבדקם אם נימוחו או לא, מ"מ לא יתברר אחר הבדיקה רק על ספק אחד דלא הוי בריות, אבל על הספק שני שמא מהצדדין הוא, לא יתברר כלל אחר הבדיקה, א"כ בנד"ד בראתה הקרטין בימי טהרתה וא"א לבדקם אם. נימוחו, אף אם נימא דאינו אלא מחצה על מחצה בריות ולא רוב בריות, אפ"ה מ"ל דמותרת, אך דזה צריך עי', אבל בנאבדו בלא בדיקה ודאי מותרת כהנ"ל אף בלא אמירת הרופאים כלל:
ועוד נראה לי לומר. דאף אם נימא דרוב דמים הבא מן אשה דם טמא הוא, ונימא דרוב קרטין הבא מן האשה מן המקור הוא ולא מן הצדדין, מ"מ יכול לצרף ב' מיעוטים, [דתרי מיעוטים חשובי כפלגא] מיעוט דם טהור, ומיעוט מן הצדדים, לפלגא דאינו נימוח שהוא נמי טהור, והוי לי' רובא להיתרא, דהא אף היכי דאינו אלא חד מיעוטא, אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, כ"ש הכא דאיכא תרי מיעוטא, ודאי אמרינן סמוך מיעוט לפלגא, אף דמתוס' כתובות (ט') ד"ה איבעית אימא, משמע דלא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, דתוס' הקשה שם וז"ל, וקשה דנוקמי בחזקת היתר לבעלה ותירץ דאונס קלא אית לה והוי לה רצון רובא, ורובא וחזקה רובא עדיף, והקשה עוד דא"כ מס"ס נמי תאסור, דספק אונס כמאן דליתא דמי ע"ש, הרי משמע מתוס', דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאונס לפלגא דאינו תחתיו, מ"מ מ"ל, דבנד"ד, אפי' בחד מיעוטא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, וכ"ש בתרי מיעוטא ודאי אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, דאיתא בש"מ בפ"ק דכתובות ט' וז"ל, ונימא סמוך מיעוטא דאונס למחצה דאינו תחתיו וה"ל תחתיו ברצון מיעוטא, והאריך בקושיא זו הריב"ש בתשובותיו, ולא ידעתי מהו, דבשלמא הא דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא, ניחא, דתרווייהו המפילות והנקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא, ולכך הוו זכרים מיעוטא, ולמיעוטא לא חיישינן, אבל מיעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותיהו לא הוו מחד טעמא, וכל אחד עומד בפני עצמו נגד תחתיו ברצין, מיעוטא דאונס נגד הרצון, ומחצה דאין תחתיו נגד תחתיו, וכיון שכן, היאך נתמעט הרצון, משום דנצטרף מיעוט האונס בהדי אין תחתיו, והיאך נתמעט תחתיו משום דנצטרף אין תחתיו בהדי מיעוט האונס, כל אחד עומד בפני עצמו, רובא ברצון נגד מיעוטא דאונס, והרי הוא בטל, ולא נשאר אלא ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ולהכי קשיא להו לתוס' בספק ספיקא נמי תאסר, דספק אונס כמאן דליתא דמי, ולא נשאר אלא חד ספיקא, ספק תחתיו וכו' עכ"ל הש"מ ע"ש, וגם החוות דעת בבית הספק בס"ק כ"ו פירש נמי כן בתוס' ע"ש, א"כ לפ"ז ניחא שפיר, דהא בנד"ד נמי כן, מיעוט דמים טהורים, ומיעוט מן הצדדים, ומחצה בריות, מתנגד נגד רוב דם טמא מחד טעם, כמו במיעוט דמפילות ומחצה דנקבות, מש"ה אמרינן שפיר סמוך מיעוטא לפלגא:
ולפי שיטה המקובצת הנ"ל, יהי' מיושב נמי קושיא זו, דלכאורה קשה, דהא תוס' סותר דברי עצמו, דבכתובות כתב דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאונס למחצה דאינו תחתיו, ובתוס' בבא בתרא (צ"ג א') ד"ה איכא למימר, כתב שם, דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למיעוטא דמביעתותא הפילה, ואיתרע לה רובא דרוב מתעברות ויולדות, והא מחמת נגיחה הפילה, והוי מחצה על מחצה ע"ש, וכתב שם מהרש"א על זה, דאי הי' מביעתותא פלגא, הוה אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות להך פלגא, והוי רובא לפטור ע"ש:
א"כ לפי דברי מהרש"א, הרי תוס' סותר דברי עצמו, דהא הכא סברו, דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, וכמדומה לי שקושיא זו הובא באחרונים], אבל לפי שיטה המקובצת הנ"ל ניחא שפיר, דהא הכא מיעוט דמפילות ופלגא דמביעתותא, מגרעים הרוב מתעברות ויולדות מחד טעם, והא מחמת נגיחה הפילה, מש"ה אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, א"כ לפ"ז בנד"ד צריכה להיות מותרת עוד משום דאמרינן סמוך מעוטא לפלגא, ועוד גם לפי הסד"ט והחו"ד בכללי ס"ס בד"ה עמ"ש לקמן בס"ק (ל"ו). שכתב שם, דדוקא בדבר ההווה ורגיל כך, ואינו במקרה והזדמן, שייך לומר סמוך מיעוטא לפלגא והוי רובא, משא"כ בדבר שאינו בהווה ורגיל, רק במקרה והזדמן, כגון באשה שיש לה מכה, או בנשבר רגל עוף, לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא דרוב המזדמן מזדמן כך, דבמה שהיא במקרה לא שייך לומר רוב דמקרה נופל לפי ההזדמנות, לפעמים כך ולפעמים כך ע"ש, א"כ לפ"ז בנד"ד נמי לא שייך לומר סמוך מיעוטא לפלגא כמובן, אפ"ה צריכה להיות מותרת נמי משום זה, כיון דאשה הנ"ל הלכה אצל הרופאים, ואמרו שיש לה חולי באותו מקים, ומחמת זה באו הקרטין האלה, עי' בתשו' מהר"ם מלובלין (בסי' קי"א) שכתב שם וז"ל דאם אשה ראתה אפי' דם גמור, ואמרו הרופאים שידוע להם בבירור גמור שיש לה מכה בתוך המקור שממנה הדם יוצא, או שהאשה בעצמה אומרת שידוע לה שיש לה מכה אפי' בתוך המקור עצמה שממנה הדם יוצא, נאמנת וטהורה וכו' ע"ש, וגם בתשו' ר' חיים כהן חיו"ד (סי' ל"ה) כתב נמי בשם הכני"ח (סי' ל"ד) וגם הוא מסכים לזה, היכא דאין לרופאים ספק סמכינן עלייהו, וכ"ש הכא בנד"ד דיש כמה ספיקות כהנ"ל, ודאי סמכינן על הרופאים ומותרת, ואף שהחתם סופר (בסי' קנ"ג) כתב דאין הרופאים נאמנים לומר שיש לה מכה, דכי עינם ולבם שם הוי ואין לסמוך על המתאתם ושכלם ע"ש, מ"מ בנד"ד שראו בכלי הבטה שיש לה מכה שם, וגם יש הוכחה להרופאים שכן הוא, דמעולם לא מצאה הקרטין הנ"ל כי אם בזוית זה שאמרו לה הרופאים שיש לה מכה, ודאי נאמנים גם להחתם סופר הנ"ל, דהכא אינו דומה לשאר נאמנות הרופאים שאינן אלא מכח אומדנא בעלמא עפ"י חכמת הרפואה, אבל הכא הא כל אדם יכול לראות בכלי הנ"ל שיש לה מכה, וגם יש להם רגלים לדבר שאינה מוצאה כי אם בזוית זה שאמרו לה הרופאים שיש לה מכה ודאי נאמנים, ועוד כיון דכל עת שבדקה לא נמצא דם כי אם במקום אחד, הרי מבואר דין זה (בסי' קפ"ז ס"ק ז'), אם כ"ז שבודקת עצמה, אינה מוצאת כתמים כי אם במקום אחד בצדדין, יש לתלות שממכה באותו צד בא הדם, וכתבו אחרונים, דהמחבר מיירי דאף אינה יודעת בודאי שיש לה מכה, רק זו היא הוכחה שיש לה מכה, כיון דאינו נמצא דם כי אם במקום אחד, ואף באין לה וסת נמי טהורה ע"ש, א"כ כ"ש בנד"ד ודאי מותרת:
היוצא מדברינו, בנד"ד אם אשה יש לה וסת, והקרטין הנ"ל מצאה בין וסת לוסת בימי טהרתה, או בימי ספירתה, ואין יכולים לבדקם מחמת קטנותם ודאי מותרת, וגם עי' בשואל ומשיב מהדורא קמא חלק ג' (סי' קי"ד) שמתיר שם בנדון דידו, וז"ל אשה שמצאה זה יותר משנה נקודות דקות, לפעמים שחורות, ולפעמים אדומות על עד הבדיקה, ומחמת קטנותם אין יכולים לנסות אם הם יבשים, רק נלקחים בחודה של מחט, ולפעמים נופלים מעצמם מן המטלית, ונשאר במקום ההוא זך, ולפעמים נמצאים מצד החוץ, ובצד הפנימי של הבדיקה אין ניכר, ויש לה וסת, והרופאים אומרים שאינן מן המקור, ורואה זאת בימי ספירתה גם בימי טהרתה וכו', ומסיק שם, הנה הרב הגאון מו"ה לייביש באלחובר אבד"ק זאסלאוו, התיר אותה כפי מאמר האשה וצוה לסנן המ"ר, ומצאה קרטין אחת ונהנה התר עפ"י הרב הנ"ל וכו', הרי מבואר שבא מהכליות אף שלא הרגישה כאב, ע"כ נלפע"ד, אף שאין לעמוד במקום גדולים ובפרט נגד הח"צ שהחמיר מאוד בזה, מ"ח כיון שהט"ז התיר בזה, יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו, והאשה מותרת, ומה טוב שישאלו עוד גדול בזה, או שתבא לפני הרב הגאון מוהר"ל הנ"ל ותרא' לו זאת ונמטי שיבא, ואף דהרופא מפה אמר שבא מהמרידין, עכ"פ הוא מעיד שאינו מן המקור, ואנן אעדותו של הר"ן ניקם ונסמוך, שמפורסם לרופאים שבא מן הכליות, וגם בשו"ת עבוה"ג סימן (מ"ב) העיד בשם הרופא שבא מן הכליות, א"כ אין לחוש וסמכינן על הר"ן, שכפי הנראה הי' גם הוא רופא מומחה, וזכות הר"ן והט"ז יעמוד לנו, עכ"ל השואל ומשיב שם.
א"כ לפ"ז בנד"ד ודאי מותרת, ואפי' באין לה וסת נמי מותרת, כיון דהרופאים ראו בכלי הבטה שיש לה חולי המוציא את הקרטין הנ"ל, וגם יש רגלים לדבר שמעולם לא מצאה כי אם בזוית אחד, בזה שאמרו לה הרופאים, א"כ עכ"פ לא גרע מהדין המבואר (בסי' קפ"ז סק"ז) הנ"ל דמותרת, א"כ כ"ש בנד"ד דאיכא כמה צדדים יותר להקל, ועוד דבקרטין לא שייך לומר דרוב קרטין היא מן המקור כמש"ל, ודאי מותרת, ואם בדקה ג' פעמים ולא נימוחו, אפי' בשעת וסתה טהורה בלא בדיקת הקרטין, עי' (בסי' קפ"ח סעיף ה') בש"ך (סקט"ז) שמתיר שם אפי' בשעת וסתה, הגם שהאחרונים השיגו עליו, מ"מ בנד"ד גם הם מודים לזה, ואפי' לא מצאה הקרטין הנ"ל בלל פעם במקום אחד, נמי היתה מותרת בלא הי' עליהם שום לחלוח דם, וכ"ש בנד"ד דאיכא כמה צדדים ודאי מותרת, בבדקה ג' פעמים ולא נימוחו: