אור ברסלב

דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי

סימן ד

סימן ג

שאלה אשה שבדקה עצמה בעד הבדוק ומצאה דם על העד, והיא יש לה חולי המרידין שמוציאה דם מפי הטבעת, ובאותו יום יצא דם ממקום המרידין, ורק ספק אם נגעה במקום המרידין:

תשובה, הנה הט"ז ביו"ד (סי' ק"צ סקכ"ג) כתב וז"ל, ע"כ נראה לי באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סיבה ובדקה עצמת שלא בשעת וסתה בעד הבדוק ובשעת הבדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה, דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה ביציאת דם מן המקור עכ"ל, ומשמע לכאורה מדבריו דדוקא היכא דידעה בודאי דנגעה במקום המרידין, דאם הוה לה ספק אם נגעה הוה ס"ס לאיסורי, שמא לא יצא אז דם מהמרידין ואת"ל יצא שמא לא נגעה במקום המרידין ודם מקור היא וטמאה לבעלה, אכן לפע"ד נראה דאפילו בספק נגעה נמי תולין וטהורה לבעלה והט"ז לא דוקא נגעה קאמר, אינו ממעט רק אם ברור לה שלא נגעה, דהא הט"ז כתב להכשיר משום דהוי ספק דרבנן, והמל"מ פ"ח מה' אבות הטומאה כתב שם, דממקואות (פ"ב מ"ב) מברטנורא שם. ומתוס' עירובין (ל"ה ב') ד"ה ספק לא טבל, משמע דבספיקא דרבנן אזלינן לקולא אף דאיכא ס"ס להחמיר, ואף שהיא מפקפק לדינא אם נסמוך ע"ז אבל השער המלך (בה' מקואות כלל ה') הוכיח מהרמב"ם ז"ל ומעוד ראשונים דבספיקא דרבנן אזלינן לקולא אף דאיכא ס"ם להחמיר, ואף אם נימא דהט"ז לא ס"ל כן, דגם המל"מ לא רצה לסמוך ע"ז, מ"מ בנד"ד [כיון שפי הטבעת ופי שפת הרחם סמוכים מאוד ואפשר לדם לזוב לאו"מ, הרי יכול להיות ס"ס להיפך נמי, שמא נגעה במקום המרידין, ואף אם נימא דלא נגעה שמא נתלכלך שפת הרחם מהמרידין שיצא, ודם זה בא על העד] אזלינן לקולא להתיר אשה לבעלה:

ומתחילה נתרץ דברי הט"ז, דלכאורה יש להקשות על דבריו, מהתוספתא (פ"ג) דנדה, דאיתא שם וז"ל, דם היוצא מהחדר אם ידוע שהיא דם מכה טהור, ואם לא ספק דם החדר ספק דם מכה טמא ע"ש, הרי מבואר מהתוספתא שאין תולין בשום דבר משום דרוב דמים היא מן המקור, ואיך כתב הט"ז דתולין דהדם היא מבית הרעי, דלפי הסברא צ"ל דהתוספתא נמי איירי בלא הרגישה, דאי הרגישה הרי ידוע מן המקור ולא שייך לשון ספק דם החדר ספק דם המכה, ועוד דאי נימא דמיירי בהרגישה א"כ האיך קאמר התוספתא אם ידוע שדם זה יוצא מן המכה טהור היא, הא לפי שיטת התה"ד שסבר דמחמת הרגשה לבד הרי היא טמאה אעפ"י שלא ראתה דם, א"כ ה"נ אף אם נימא דדם מכה היא מ"מ כיון דהרגישה צריכה להיות טמאה מחמת הרגשה לבד, אלא ע"כ צ"ל שהתוספתא מיירי בלא הרגישה, ואפ"ה בספק דם החדר ספק דם מכה טמא, ואיך כתב הט"ז דתולין דהדם היא מבית הרעי, [הגם דראי' זו יש לדחות קצת, מ"מ לפי הסברא צ"ל דהתוספתא מיירי בלא הרגישה] וגם קשה מהתוספתא הנ"ל על הרשב"א בתשובה, שכתב דתולין במכה אף שלא הי' ידוע אם המכה מוציא , דם משום דמעמידין אותה על חזקת טהרה, ובהתוספתא איתא דדוקא אם ידוע שהיא דם מכה טהור אבל בספק דם מכה טמא:

ונ"ל לתרץ בזה, דלכאורה קשה, דאיתא בנדה (כ"א) המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה וכו', וקאמר שם ר' יוחנן לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, ר' יהודא סבר זיל בחר רוב חתיכות, ורבנן סברו לא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים טמאים הן וכו', והקשה הרשב"א בחידושיו וז"ל, אמאי לרבנן טהורה לגמרי ותהוי כמחצה על מחצה, ותירץ לכך לרבנן טהורה משום דיש לה חזקת טהרה, דאשה בחזקת טהורה עומדת, ואח"כ דחה תירץ זה, דהא ודאי חתיכה הפילה וכיון דמחצה חתיכות מד' מיני דמים טמאים הן נפקע איתתא מחזקתה, וכעין שאמרו למעלה גבי שלא בבית עכ"ל הרשב"א ז"ל:

ולפי הסברא צ"ל, דרצה לומר כמו שכתב על הגמ' הנ"ל (י"ת ב') בסוגיא דתינוק הנמצא בצד עיסה, שכתב שם בחידושיו וז"ל, תינוק שנמצא בצד עיסה, פי' רש"י וז"ל, תינוק שאינו ודאי טמא, אלא מפני שרוב תינוקות מטפחין באשפה ששם שרצים ונבילות, מחזקינן לי' שנטמא והוא בודאי נגע בעיסה כיון שבציקו בידו עכ"ל רש"י ז"ל, ואינו פי' רש"י מחוור, דאי ודאי נגע בעיסה מאי חזקת עיסה יש כאן דהא מדנגע בה נפקע לה עיסה מחזקתה והוי כתינוק עצמה, וכעין שאמרו למעלה גבי שליא בבית דכיון שהשליא בבית נפקע לה בית מחזקתה והוי לי' כשליא עצמה עכ"ל, הרי חזינן מדבריו דטעם שליא בבית כיון דבית נגע בשליא הוי כשליא עצמה, וכשם שהשליא טמאה משום דלית לה חזקת טהרה כן הבית טמא אע"ג דאית לה חזקת טהרה כיון דנגעה בשליא, וכיון דהרשב"א מדמה אשה שהפילה לשליא בבית, ע"כ נמי כיון דחתיכה הפילה הוי אשה כחתיכה עצמה, וכמו שהחתיכה טמא משום דלית לה חזקת טהרה כך האשה טמאה אע"ג דאית לה חזקת טהרה כיון דנגעה בחתיכה, כך צ"ל בסברת הרשב"א, א"כ לפ"ז הרי הרשב"א סותר את דבריו. דבתשובה שם כתב ספק דם מכה ספק דם מקור טהור משום דמעמידין אותה על חזקת טהרה, ובהמפלת חתיכה כתב דטמאה מספק משום דאין לה חזקת טהרה, ע"כ צ"ל דהרשב"א בהמפלת חתיכה מיירי לענין טהרות, מדמדמה אותה לשליא בבית ושם ודאי לענין טהרות מיירי א"כ ה"נ כן, [וכן משמע מתוס' שם (כ"א) ד"ה ורבנן סברי דמוקי נמי מתניתין לענין טהרות] ולענין טהרות סברתו טובה כיון דחתיכה הפילה הוי אשה כחתיכה עצמה, כמו שהחתיכה טמאה מספק משום דלית לה ח"ט כך האשה טמאה אע"ג דאית לה חזקת טהרה כיון דנגעה בחתיכה הרי נטמאת מהחתיכה, וממילא אם נגעה אח"כ בטהרות הרי מטמא את הטהרות ג"כ כמו החתיכה:

ועוד הא תוס' סוטה (כ"ח ב') ד"ה ברה"ר ספיקא טהור, כתבו בספק ראתה מקודם או לא, דלעולם הוי ספק טומאה ברה"י אפי' נולד ספק ראייתה ברה"ר ע"ש, א"כ ה"נ בחתיכה הפילה צריכה להיות טמאה מחמת ספק טומאה ברה"י, אבל הרשב"א בתשובה מיירי להתירה לבעלה דלא שייך האי טעמא לומר כמו שהדם טמא מספק כך צריך לטמא את אשה ג"כ לבעלה משום דנטמאת מהדם, דנדה לא בשביל טומאה נאסרה לבעלה רק כמו שאר איסורי עריות, [עי' בב"ק י"א בתוס' ד"ה אין מקצת שליא בלא ולד שמבואר שם דלאוסרה לבעלה לא ילפינן מסוטה אלא אף ברה"י ספק ספיקא מותר, אף דלגבי טהרות ברה"י ס"ס טמא משום דמסוטה ילפינן, אפ"ה לבעלה מותרת משום דנדה לא בשביל טומאה נאסרה], וכיון דנדה לא בשביל טומאה נאסרה לבעלה הרי ממילא לא שייך טעמא הנ"ל נמי לומר דלבעלה יהי' אסורה משום ספק טומאה ברה"י כמובן, לפיכך היכי דנסתפקנו אם ראתה דם מכה או דם מקור שפיר צ"ל אע"ג דלענין טהרות היא טמאה משום דנגעה בדם, או משום ספק טומאה ברה"י, אפ"ה לבעלה מותרת משום דיש לה חזקת טהרה, וגם לא הוי ספק טומאה ברה"י כהנ"ל, אמרינן דדם מכה היא, דלא משום נגיעה דנגעה בדם אסרינן לה לבעלה שיהי' שוה לדם עצמה, והתוספתא נמי איירי לענין טהרות, ולענין טהרות הוא טמאה מטעמים הנ"ל, ולכך כתב שפיר התוספתא ספק דם החדר ספק דם מכה, טמא, וממילא לא קשה נמי על הט"ז דהט"ז מיירי להתירה לבעלה דיש לה חזקת טהרה, מש"ה תלינן דהדם הוא מבית הרעי, כמו שכתב הרשב"א בספק דם מכה ספק דם, מקור דטהירה לבעלה א"כ ה"נ כן, [הגם דזה עוד לא ברור לי בודאי דהרשב"א בהמפלת חתיכה מיירי לענין טהרות מ"מ מצי לאוקמי כן דלשון הרשב"א משמע כך] ואין להקשות כיון דלענין טהרות מחזיקינן שהדם טמא הוא משום דלית לדם חזקת טהרה א"כ האיך אנו מחזיקינן לענין להתירה לבעלה שדם טהור הוא הא הוי' תרתי דסתרו ממ"נ אם הוא דם טמא טמאה לבעלה נמי משום ראית דם טמא, ואם היא דם טהור טהורה לטהרות ג"כ, זה אינו דהא אמרינן בכתובות (י"ג ב') אמר ר' אליעזר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, דאמה דיש לה חזקת כשרות כשירה לכהונה ובתה דלית לה ח"כ פסולה לכהונה, ואף דר"י דהלכתא כוותי', קאמר לדברי המכשיר בה מכשיר ג"כ בבתה, הרי כתבו האחרונים דלא משום דקסבר דחזקת האם מהני לבת ג"כ, רק דמכשיר לבת משום טעם אחר, [עי' בפנ"י (בפ"ב) דכתובות ואין רצוני להאריך בזה] א"כ חזינא אף דהוי תרתי דסתרי, אם אני פוסל בבתה הרי מחזיקינן שנבעלת לפסול א"כ ממילא צריכה להיות אמה ג"כ פסולה, אפ"ה לא חיישינן לזה, א"כ בנד"ד נמי כן, אף דלכאורה יש לדחות ראי' זו, דהתם בכתובות הם שני גופים האם והבת, לכך מכשירינן האם ופסלינן הבת משום דלית לה ח"כ, אבל הכא הא האשה הוי גוף אחד א"כ האיך יכול להיות באשה עצמה דלטהרות תהי' טמאה ולבעלה תהי' טהורה, זה אינו, דהא הכא הדם והאשה נמי שני גופים הן, דהא לפמש"ל דהא דטמאה לטהרות הוא העיקר טעם כיון דנגעה בדם הרי נטמאת מהדם והוי כדם עצמה א"כ הא עיקר ספק על הדם לענין טהרות, ועל האשה להתירה לבעלה מש"ה אמרינן שפיר אף דהדם טמא מספק משום דלית לה ח"ט אפ"ה לבעלה כיון דאית לה חזקת טהרה מחזיקינן שדם טהור הוא ומותרת, ועוד דאף אם נימא דהכא נמי הוי גוף אחד, וכ"ש לפמש"ל דהא דטמאה לטהרות הוא העיקר טעם משום ספק טומאה ברה"י ולא משום דנגעה בדם א"כ עיקר הספק על האשה בין לטהרות ולבעלה והוי גוף אחד ואיך יכול להיות שטמאה לטהרות ולבעלה טהורה, זה אינו, דהא איתא בטהרות (פ"ו) המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור ר' שמעון אומר רה"ר מפסקת עיי"ש, וקיי"ל כחכמים, א"כ חזינא אף כשהוא ברה"י בחזקת מת אפ"ה כשבא אח"כ ברה"ר הרי הוא בחזקת חי' אע"ג דסתרי אהדדי מ"מ מוקמינן כל אחד לפי דינו ואין אחד מכריע את חבירו, א"כ בנד"ד נמי כן אע"ג דלטהרות מחזיקינן שדם טמא הוא אפ"ה לבעלה מותרת כהנ"ל:

ועוד דהא הכרו"פ ביו"ד (סי' ד' סק"ב) בשחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה לעכו"ם הרי זה ספק ז"מ, כתב שם, באכילה אסורה משום דיש לה חזקת איסור אכילה מחזיקינן שבשעת שחיטה נמי חשב לע"ז והוי ז"מ, אבל על הנאה דיש לה חזקת היתר מחזיקינן שלא שחט לע"ז ומותרת בהנאה ע"ש, הרי חזינן אף דהוי תרתי דסתרי דאם אסרינן באכילה הרי מחזיקינן שבשעת שחיטה חשב לע"ז א"כ ממילא צריכה להיות בהנאה ג"כ אסורה אפ"ה לא אמרינן כן, אלא באכילה דיש לה חזקת איסור מחזיקינן שבשעת שחיטה נמי חשב לע"ז, ובהנאה דיש לה חזקת היתר אמרי' דלא חשב בשעת שחיטה לע"ז א"כ ה"ה בנד"ד נמי כן לטהרות טמאה, ולבעלה מותרת כהנ"ל:

ועוד נוכל לתרץ לפמש"ל דהרשב"א בתשובה איירי לבעלה והתוספתא והרשב"א בחידושיו מיירי לענין טהרות, לפי מה שכתבו האחרונים דהרשב"א מיירי דראתה בלי הרגשה יהי' ניחא, דהא מדאורייתא אף דם מקור אינו מטמא לבעלה אלא בהרגשה, [עי' ש"כ (סי' קפ"ג ס"ק ב') ובט"ז (סי' ק"צ ס"ק א')] והשתא דמספקא לן אם הוי דם מקור או דם מכה הוי ספיקא דרבנן ולקולא, אבל הרשב"א בהמפלת חתיכה והתוספתא מיירי לענין טהרות ולענין טהרות אף אם נימא דמיירי בלא הרגשה אפ"ה טמאה מה"ת, וראי' לזה שדם מקור מטמא מה"ת אף בלי הרגשה הוא מנדה (ס"ב). דקאמר הגמ' שם והתני ר' חייא דם נדה מעביר עליו ז' סימנים וכו' ע"ש בגמ', אם נימא שדם נדה בלי הרגשה אינו מטמא דבר תורה א"כ קשה מאי הקשה הגמ' שם הא יכול לתרץ שר"ח איירי בלי הרגשה, אלא ע"כ צ"ל שדם מקור מטמא מה"ת אף בלי הרגשה, [הגם שראי' זו עוד לא צרפתי בכור הבחינה מ"מ לפום רהיטא מ"ל כן] ועי' בתשו' ר' עקיבא אייגר (סי' ס"ב) שסבר נמי כן שדם מקור מטמא מה"ת אף בלי הרגשה ע"ש, וכיון שדם מקור מטמא מה"ת אף בלי הרגשה א"כ לפ"ז השתא דמספקא לן אם הוי דם מקור או דם מכה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא:

לכאורה יש להקשות, הא אנן קיי"ל מקור מקומו טמא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מו"מ) וא"כ אפי' דם מכה שבמקור ג"כ מטמא, ואיך כתב התוספתא אם ידוע שהם מכה טהור, ודוחק לומר דהתוספתא ס"ל מקור מקומו טהור, זה אינו, דמ"ל כמו שכתב הסד"ט (בסי' קפ"ח) לפי שיטת הרמב"ן והר"ן ז"ל לחלק דאף דמקור מקומו טמא, היינו דם נדה שבמקור אבל לא דם מכה שבמקור דמקור אינו מטמא בנגיעה, וגם שאר אחרונים כתבו כן לתרץ בזה דברי הרמב"ם, שלכאור' סותרין אהדדי (דבפ"א מה' מו"מ) כתבו דהדם הוא מאבות הטומאה דמקור מקומו טמא, (ובפ"ח מה' א"ב הל' י"ד) פסק דאם ראתה, מחמת מכה שבמקור הדם ג"כ טהור, ולפי הנ"ל ניחא ואין רצוני להאריך בזה:

אולם עוד צריך לעי' בזה, הא כתבו אחרונים היכא דנולד ספק על מילתא דאורייתא ודרבנן כאחד אנו מחמירין בשניהם, א"כ לפ"ז בנד"ד נצל"כ כיון שמטמאינן האשה לטהרות משום ספיקא דאורייתא א"כ ממילא אסורה לבעלה ג"כ אף דאינו אלא ספק דרבנן, אך זה אינו, דהא הפר"ח (בסי' פ"ו ס"ק י') כתב דביצה מספק תרנגולת נבילה אעפ"י שהוא אסורה מחמת ספק דאורייתא אפ"ה הביצה מותרת משום ספק דרבנן אף דהוי תרתי דסתרי, וגם המשנה למלך כתב כן, דהא המשנה למלך בפ"ט מה' אישות דין ו' כתב, בהאומר לשליח צא וקדש לי אשה פלונית ומת השליח אינו אסור אלא בעריות דאותו אשה אבל לא בשניות דאותו אשה, משום דבעריות הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, אבל בשניות הוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש, הרי חזינן מדבריהם אף דהוי תרתי דסתרי אפ"ה מחמירינן בספק דאורייתא ומקילינן בספק דרבנן, א"כ בנד"ד נמי כן דאף שטמאה לטהרות משים ספק דאורייתא אפ"ה מותרת לבעלה משום ספק דרבנן, ואי לחלק הא התם הוי ב' גופים נפרדים, אבל בנד"ד הא האשה הוי גוף אחד ולא יכול להיות שטמאה לטהרות משום ספק דאורייתא וטהורה לבעלה משום ספק דרבנן, דז"א, דהא הכא נמי ב' גופים נפרדים הם הדם והאשה, דהא דטמאה לטהרות הוא העיקר טעם כיון דנגעה בדם הרי נטמאת מהדם והוי כדם עצמה אבל העיקר ספק היא על הדם לענין טהרות, ולבעלה דלא משום נגיעה אסרינן לה אלא משום ראית הדם, עיקר הספק על האשה אם ראתה דם טמא או לא, לכך אמרינן שפיר אף שהדם טמא לטהרות משום ספק דאורייתא, אפ"ה לבעלה, מותרת משום ספק דרבנן:

ועוד דאף אם נישא דהכא בנד"ד נמי הוי גוף אחד כיון דהאשה עצמה טמאה לטהרות וטהורה לבעלה, אפ"ה כיון דהאיסורים אינם ממין אחד דלטהרות טמאה משום טומאה ולבעלה אסורה משום איסור עריות (דנדה לא בשביל טומאה נאסרה לבעלה רק כמו שאר איסורי עריות כמש"ל] מוקמינן כל אחד לפי דינו, אסרינן לטהרות משום ספק דאורייתא ומותרת לבעלה משום ספק דרבנן, כמו בביצה מספק תרנגולת נבילה ובעריות והשניות מחמירינן בספק דאורייתא ומקילינן בספק דרבנן אעפ"י דהאיסורים הם ממין אחד אפ"ה כיון דב' גופים נפרדים הם מוקמינן כל אחד לפי דינו, א"כ לפי"ז בנד"ד נמי כן, דאף אם נימא דגוף אחד הוא אפ"ה כיון דהאיסורים אינם ממין אחד צריך לאוקמי' כל אחד לפי דינו, דמה לי אם ב' גופים נפרדים הם ואיסור הוא ממין אחד, או דהאיסורים נפרדים וגוף אחד הוא דמ"ש הא מהא, ועוד דהא הצמח צדק (בסי' פ"ז) והסד"ט (בסי' קפ"ז ס"ק י"ד) כתבו, דלענין רואה דם מ"ת דאינו אלא מדרבנן סמכינן אסברת מרדכי ומחזיקינן שדם מכה הוא, אבל לענין ז' נקיים דספק דאורייתא הוא, אמרינן דדם מקור וצריכה ז' נקיים, א"כ ה"נ כן:

ועוד מצי לתרץ את הרשב"א שלא יהא מוקשים אהדדי בזה, דמ"ל ולומר דהתם בספק דם מכה ספק דם מקור הרי יכול לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל והדם זה היא דם מכה, מש"ה לא אתי ספק ריעותא ומרע לח"ט ומותרת לבעלה, אבל בחתיכה הפילה אין לנו לתלות ולומר שאין כאן ריעותא כלל כיון שודאי חתיכה הפילה וחתיכה הוא ספק דם טמא ואין לה מכה שיכול לחלות שדם מכה הוא לכך איתרע ח"ט מן האשה, ונכון לפי הסברא, היוצא לנו בנד"ד צ"ל כך, דאחרונים כתבו לתרץ שלא יהא דברי הט"ז (סי' ק"צ ס"ק כ"ג) סותרים את דבריו (בסי' הנ"ל ס"ק כ"ט) שמשמע מדבריו שטמאה מה"ת אף שלא הרגישה, ותרצו, דהט"ז ס"ק כ"ג מיירי במקום שיכול לתלות נמי שבא מבית הרעי א"כ פשיטא דבלא הרגישה לא תלינן דארגשה ולאו אדעתה דהא לא שייך קרוב ומצוי שבא מהמקור דהא מצוי כמו כן שיצא מבית הרעי וכו', אבל במקום דאין לחלות והו"ל קרוב ומצוי שבא מהמקור מה בכך שלא הרגישה תלינן דארגשה ולאו אדעתה דלענין מעלמא יש קרוב ומצוי ולענין חזקה שאין דם בא אלא בהרגשה אמרינן דבאמת ארגשה ולאו אדעתה ואינו סותר החזקה עכ"ל, עי' בסד"ט (סי' קפ"ג ס"ק ב') ובהת"ד (סי' ק"צ ס"ק כ"ז) ובהשואל ומשיב מהדו' קמא ח"א (סי' קנ"ג):

ועתה בנד"ד היא כך, דאם הי' לה וסת קבוע והבדיקה הי' שלא בשעת וסתה פשיטא דמותרת לבעלה דהא אין דם מקור מצוי לה כלל, [דאין אורח בא אלא בזמנו, ומחמת חזקה זו כתב המרדכי [הובא בסי' קפ"ז] ברואה מ"ת, דתולין דהדם טהור הוא ע"ש, ועי' במהרש"א כתובות (ט') ד"ה אומר שכתב דדם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת וסתה, ועי' בסד"ט (סי' קפ"ז ס"ק י"ד) ד"ה בש"כ ס"ק (כ') שכתב בשם הר"ן ועוד פוסק דאף למ"ד וסתות דרבנן אפ"ה מוקמינן אחזקת טהרה מדאורייתא כיון דאין עלולה לראות דם עד שעת וסתה ע"ש] ודם המרידין מצוי לה דהא באותו יום יצא דם ממקום המרידין, ולפי דעת האחרונים הנ"ל היכא דלא הרגישה ודם זה יש לתלות שבא מעלמא לא אמרינן דארגשה ולאו אדעתה, כ"ש הכא שמצוי לן יותר לתלות בהמרידין ודאי לא אמרינן שמא ארגשה ולאו אדעתה:

אלא אמרינן שבודאי לא הרגישה וכיון דלא הרגישה א"כ אינו אלא ספק דרבנן וגם יש לה שני חזקות חזקת טהרה וחזקת היתר לבעלה פשיטא דמותרת, אלא אפי' אין לה וסת קבוע נמי יש להתירה, דהא הח"ד (בסי' ק"צ ס"ק י"ח) והתשו' רע"א (סי' ע"ח) חולקים על הט"ז ומתירים בנגע בבית הרעי אפי' בשעת וסתה שיש לה חזקה אורח בזמנו בא א"כ כ"ש בנד"ד שלא שייך חזקה הנ"ל דהא אין לה וסת קבוע ודאי צריכה להיות מותרת, ואף בנד"ד מיירי שמספקינן אם נגעה במקום המרידין, אפ"ה כיון שהב"י שהט"ז הנ"ל הביאו כתב היכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין אפי' יותר מכגריס ועוד וכו' ע"ש א"כ הכא כיון שביום הבדיקה נפתח המרידין ואפשר לדם לזוב לאו"מ הרי יכול להיות שנגעה במקום המרידין, ואף שלא נגעה מ"מ יכול להיות שנתלכלך שפת הרחם מהמרידין ודם זה בא על העד כמש"ל [עי' בחת"ס חיו"ד (סי' קפ"ד) שכתב שם שאם תצטרך לבדוק עצמה באותו זמן תקנח עצמה תחילה חיצוני הרחם במוך ותשליכהו ולא תעי' עליו כלל ע"ש, וטעמו כיון שסמוכים מאוד ודאי נתלכלך גם שפת הרחם מהחרידין] ע"כ לכאורה צ"ל, אף באין לה וסת קבוע נמי תולין שדם המרידין הוא ומותרת, אך דזה צריך עי' קצת, אבל ביש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה ודאי תלינן בהחרידין ומותרת, עי' בתשו' מהרי"א יהודה יעלה חיו"ד (סי' רל"ב) שכתב שם לענין אשה שדחקה עצמה לנקבים גדולים ושוב קנחה א"ע ומצאה דם כתב שם דכיון שאנסה א"ע ביותר יצא הכרכשתא, קרוב הדבר שיצא עמה קצת דם מבית הרעי, והוי נמי ס"ס, דה"ט דהט"ז כמבואר בסד"ט רס"י קפ"ג, ומה גם שלא בשעת וסתה שפיר תלינן וטהורה ע"ש, הרי חזינן אף שאינה רגילה להוציא דם מבית הרעי ולא ראתה שום דם מבית הרעי קודם אפ"ה מתיר שם, א"כ כ"ש בנד"ד שבאותו יום יצא דם ממקום המרידין ויש עוד צדדים להיתר ודאי תלינן וטהורה:

תוכן העניינים

דברי ישעיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה