אור ברסלב

דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי

סימן ג

סימן ב

אחרונים הקשו על הפוסקים דסברי דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה היינו מדרבנן מגמ' ב"ק (ע"א) גבי טביחה ומכירה בשלמא שוחט לע"ז שחיטה שאינה ראוי' כו' אלא שבת למ"ד מעשה שבת דרבנן שחיטה ראוי' הוא ואמאי פטור מתשלומי דו"ה, ופרשו שם התוס' דשוחט לע"ז אתי' כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, וא"כ מוכח להדיא דדאורייתא הוא דאי דרבנן אמאי ניחא טפי משוחט בשבת ע"ש, ונ"ל דאחרונים כתבו דאדם יכול לאסור דבר הפקר מה"ת, דעיקר הטעם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא משום שרשות בעלים מעכב שלא יוכל לאסור כדאיתא בחולין (מ"א) דיכול לאמר לאו כל כמינך שתיאסור ייני לאונסי, משא"כ דבר הפקר שאין עליו בעלים, ואיתא בב"ק (סז.) הגנב והגזלן הקדישן הקדש ותרומתן תרומה דמעיקרא חולין והשתא הקדש, והקשה הרשב"א דאכתי היכי חייל הקדש הא הקדיש דבר שאינה שלו, וכתב משום דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש קנאה הגזלן בזה השינוי וקנייתו והקדשו באין כאחד עי"ש, וכן כתב ה"ה על הא דמקדש אשה בגזל אחר יאוש דמקודשת אע"ג דקיי"ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהיא ביד האשה הרי יש כאן יאוש וש"ר וכיון שקנתה היא אף הוא קונה אותה עכ"ל עי' בא"ע (ס' כ"ח), וצ"ל דטעמא דסבר נמי דקנייתו וקנייתה באין כאחד:

ועתה לפי"ז י"ל כיון דשחט לע"ז ואסרה בהנאה מדרבנן [דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה מדרבנן] הרי נעשה הפקר, עי' בתוס' ב"ק (ע"ב) ד"ה דאי ס"ד שכתב כן דתקרובות ע"ז אפי' אינה אסורה אלא מדרבנן חשיב הפקר,] והפקר יכול לאסור מה"ת כמש"ל הרי ממילא אסורה מה"ת דאיסור מדרבנן ואיסור מה"ת באין כאחד, כמו שכתב הרשב"א דקנייתו והקדשו באין כאחד א"כ ה"נ כן, והכא בנד"ד עדיף טפי מהרשב"א הנ"ל, דהתם אם נימא דלא הוי הקדש הרי אין לו במה לקנות דאין כאן שינוי השם ועיקר הקנין בא בזה דאמרינן דהוי הקדש אפ"ה אמרינן הקדש וקנייתו באין כאחד כ"ש בנד"ד דאף אם נימא דאין אסורה מה"ת אלא מדרבנן נמי נעשה הפקר והפקר יכול לאסור מה"ת ודאי אמרינן דהפקר ואיסור מה"ת באין כאחד והוי שפיר שחיטה שאינה ראוי' משום דאסורה מה"ת:

ובזה יהי' מתורץ שפיר קושית התוס' בחולין (מ"א) דהגמ' פריך שם על ר"נ ור"ע ור"י דסברו דאין אדם אוסר דש"ש מהך דהמטמא והמדמע והמנסך וכו' ומשני שם הגמ' דמיירי באית לי' שותפות בגוה, והקשה בתוס' שם כיון דמיירי באית לי' שותפות בגוה ולא נאסור חלק חבירו אלא משום שמעורב בשלו א"כ היינו מדמע עי"ש, ולפמש"ל אתי שפיר, כיון דחלק חבירו אסור בהנאה משום שמעורב בחלקו הרי נעשה היין הפקר והפקר יכול לאסור הרי, ממילא אסור חלק חבירו. נמי מטעם מנסך דהפקרו ואיסורו באין כאחד:

ובזה דאמרינן דחלק חבירו נמי אסור מטעם מנסך יהי' מיושב נמי קושי' זו, דלכאורה קשה דאחרונים כתבו הא דאמרינן בישראל המנסך יין של חבירו לצעורי קמיכוין אין אנו מחזיקין לודאי לצעורי אלא ספק היא אם לצעורי או לנסך קמיכוין ולכך אם הי' יכול לאסור של חבירו במעשה מה"ת לא הו"א לצעורי קמיכוין משום דהוי ספק דאורייתא שמא למנסך קמיכוין וספק דאורייתא לחומרא רק דר"נ וסייעתו דקאמרו בל"ב שם דבישראל אמרינן לצעורי קמיכוין היינו משים דסברו דגם למ"ד א"א דש"ש אינו יכול לאסור אלא מדרבנן ועתה דהוי ספיקא אם לנסך קמיכוין ואסורה מדרבנן או לצעורי קמיכוין ומותרת לגמרי הוי ספק דרבנן ולקולא עי"ש, וכתב רש"י על תירץ הגמ' שם בישראל מומר וז"ל וה"ה דמצי לאוקמי בדאית לי' שותפות בגוה וכו' ולהבין סברת רש"י אמאי באית לי' שותפות לא אמרינן לצעורי קמיכוין צ"ל דטעמא כיון דבאית לי' שותפות נאסר חלק חבירו מה"ת משום תערובות יין נסך א"כ עתה דהוי ספיקא אם לצעורי או לנסך קמיכוין הוי ספק דאורייתא ולחומרא מש"ה לא אמרינן לצעורי קמיכוין:

וא"כ לפי"ז קשה דהראשונים כתבו בנתערב יין נסך ביין כשר כשמוכר לנכרי כל היין חוץ מדמי יין נסך אינו אסור אלא מדרבנן עי"ש, וא"כ אם נימא במנסך יין שיש בו שותפות אינו אסור חלק חבירו אלא משום שמעורב בשלו קשה, במנסך יין שיש בו שותפות אמאי משלם עבור יין של חבירו ימכור כל היין לנכרי חוץ מדמי יין נסך ולא יהי' המעות אסורין אלא מדרבנן אף אם ידעינן בודאי דלמנסך קמיכוין ועתה דהוי ספיקא שמא לצעורי קמיכוין הוי ספק דרבנן ולקולא והמעות מותרין:

ואין לומר כיון דלענין היין דהוי ספק דאורייתא מחזיקינן דלמנסך קמיכוין ואסור בהנאה א"כ ממילא לענין המעות נמי [אע"ג דלא נהנה מיין נסך דהא לא נוטל מעות אלא עבור חלק יין כשר והמעות אינן אסורין אלא מדרבנן אף אם ידעינן בודאי דלמנסך קמיכוין ועתה דמספקינן שמא לצעורי קמיכוין הוי ספק דרבנן ולקולא אפ"ה] צ"ל דלמנסך קמיכוין ואסור בהנאה דלא להוי תרתי דסתרי לענין היין נימא דלמנסך קמיכוין ולענין המעות נימא דלצעורי קמיכוין:

זה אינו דהא הפר"ח (בסי' פ"ו סק"י) כתב דביצה מספק תרנגולת נבילה אעפ"י שהיא אסורה מחמת ספק דאורייתא אפ"ה הביצה מותרת משום דהו"ל ספק דרבנן ולקולא דהא הביצת נבילה אינה אסורה אלא מדרבנן וטעמא משום דהו"ל ב' גופים נפרדים הביצה והתרנגולת לכך אסרינן התרנגולת ושרינן הביצה כל אחד לפי דינו אף דהוי תרתי דסתרי א"כ ה"נ כן אע"ג דלענין היין אמרינן דלמנסך קמיכוין אפ"ה לענין המעות דאינו אלא ספק דרבנן אמרינן לצעורי קמיכוין ומותר וכיון דהמעות מותרין אמאי חייב לשלם, אבל לפמש"ל כיון דנאסור חלק חבירו משום שמעורב בשלו הרי נעשה הפקר והפקר יכול לאסור הרי ממילא אסור חלק חבירו נמי מטעם מנסך אתי שפיר דלא שייך להתיר במכירת כל היין חוץ מדמי יין נסך דהא חלק חבירו נמי אסור מטעם מנסך:

ועתה מצי לומר בפי' רש"י נמי כן דה"ק רש"י דמצי לאוקמי בדאית לי' שותפות בגוה וכיון דאית לי' שותפות ונאסור חלק חבירו משום תערובות הרי נעשה הפקר והפקר יכול לאסור מה"ת הרי ממילא אסור חלק חבירו נמי מה"ת מטעם מנסך אי הוה ידעינן בודאי דלמנסך קמיכוין ועתה דהוי ספיקא שמא לצעורי קמיכוין הוי ספק דאורייתא ולחומרא ולא אמרינן לצעורי קמיכוין ומש"ה חייב לשלם:

אבל עוד צריך לעי' בזה:

דהנה בפסחים (כ"ט) בהך דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל קאמר הגמ' דפליגו בדבר הגורם לממון כממון דמי דמ"ד לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי עי"ש:

והקשה בזה הפנ"י שם, הא הכא בחמץ של הקדש לאו גורם לממון אלא ממון גמור כיון דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחילה ולאחר המועד הוא מותר לגמרי א"כ מה טעם יש בזה לומר דהלה יאכל וחדי ומעות של הקדש להיכן הלך, וכתב שם דלענין הקרן פשיטא דממון גמור וחייב לשלם הקרן להקדש והא דקתני היש אומרים לא מעל היינו לענין דפטור מחומש ואשם וכו' עי"ש בפנ"י, הרי חזינן דסבר דאיסור הנאה שיכול לבוא לידי היתר לאח"ז הוי ממון גמור ולא הוי הפקר ומש"ה חייב לשלם הקרן להקדש:

וכן הר"ן בע"ז (מ"ג) כתב וז"ל ולא רצה להגבי' עד שיבטלנה העכו"ם משום דאי מגבי' לה מקמי הכי הרי היא ע"ז דישראל שאינה בטילה עולמית ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה, הרי כתב הר"ן נמי דאיסור הנאה שיכול לבוא לידי היתר הרי יש בו דין ממון אף קודם שהותרה ויכול לזכות בה א"כ לפי"ז כ"ש לא נפקע מרשות בעלים ולא נעשה הפקר אם יכול לבוא לידי היתר לאחר זמן א"כ לפי"ז חזרה קושיתי לדוכתא אמאי חייב לשלם ימכור כל היין לנכרי חוץ מדמי יין נסך ויהי' מותרת משום ספק דרבנן ועתה לא מצינן לתרץ כיון דנאסור חלק חבירו משום שמעורב בשלו הרי נעשה הפקר והפקר יכול לאסור הרי ממילא אסור חלק חבירו נמי מטעם מנסך ואין כאן שום יין כשר, זה אינו דהא אם נימא דיכול למכור היין חוץ מדמי יין נסך והמעות מותרין הרי מעולם לא נעשה היין הפקר, דהא איסור הנאה שיכול לבוא לידי היתר לא הוי הפקר כמש"ל, וגם קושית התוס' דא"כ היינו מדמע נשאר לדוכתא:

ונ"ל לתרץ בזה, דלכאורה יש להקשות על הא דמשני הש"ס חולין דמתני' דמטמא והמדמע מיירי באית לי' שותפות קשה דאי מיירי באית לי' שותפות אמאי במזיד חייב לשלם הא התוס' בב"ק (ק' ע"ב) ד"ה חייב באחריות כתב היכי דגם להמזיק מגיע פסידא לא שייך ת"ח שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ופטור בהיזק שאינו ניכר עי"ש א"כ ה"נ במנסך את היין הרי יהי' יין שלו נמי אסור וכיון דגם לו מגיע היזק קשה לימא לי' הרשל"פ דהא הכא לא שייך ת"ח הנ"ל, ונ"ל לומר דמש"ה חייב לשלם ולא יכול לפטור בטענת הרי שלך לפניך דיהנה מן האיסור דאם ישפוך היין יהי' חייב לשלם עבור ההיזק ועתה יפטור ביין זה, לכאורה עלה על לבי לדחות זה, דהא כשם שאסור להמזיק ליהנות מן האיסור כך אסור להניזק נמי ואם נימא שהמזיק צריך לשלם עבור היין נמצא שהניזק יהנה מן האיסור דהא מדינא פטור המנסך לשלם דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ועתה יקבל מעות עבור יין איסור, וכיון דס"ס כל אחד ואחד יהנה מן האיסור צריך לאוקמי אדינא ויפטור בטענת הרשלפ"נ, וכן הקשה התומים בשם כנה"ג אמאי בספק דיני ממונות אזלינן בתר המוחזק הא הוי ספק גזל ביד המוחזק וספק איסורא לחומרא, ותירץ הכנה"ג בשלמא גבי איסור אי אזלינן לחומרא הרי נפקע האיסור אבל בממון אף אי נימא דהמוחזק חייב לשלם אין אנו מפקיעין מידי איסור גזל דהא יהי' ביד כנגדו ספק גזל שמא המעות של המוחזק ולכך היכי דקיימא ממונא תיקם עי"ש א"כ ה"נ צ"ל כן כיון דכל אחד ואחד יהנה מן האיסור ואיסור לא נתבטל לוקמי אדינא וליפטור בהשל"פ, אולם זה אינו דהא מש"ס ע"ז (נ"ט ב') ומתוס' שם משמע דשרי' ליקח מעות עבור יין שנסכו דדמי הזיקו קשקיל ולא דמי יין נסך עי"ש, הגם דתרוצי הנ"ל דיהנה מן האיסור עוד לא צרפתיו בכור הבחינה מ"מ נכון לתרץ כן, אמנם קושי' הנ"ל בתוקפה ימכור כל היין לנכרי חוץ מדמי יין נסך וכו':

לכאורה יש לתרץ דמש"ה לא אמרינן דמותר למכור היין חוץ מדמי יי"נ משום דרוצה בקיומו של איסור, דהא איתא ביו"ד (סי' קל"ב) ישראל שהי' נושה בעכו"ם מנה ואמר לו הנכרי המתן לי עד שאמכור יי"נ שיש לי אסור משום דרוצה בקיומו של איסור כדי שיוכל לגבות החוב עי"ש, א"כ ה"נ בנד"ד דאי נימא דמותר למכור היין חוץ מדמי יין נסך הרי הנגזל רוצה בקיומו של איסור דהא אף דהמעות מותרין משום ספק דרבנן אפ"ה לענין היין דהוי ספק דאורייתא מחזיקינן דלמנסך קמיכוין ואסורה בהנאה כמש"ל ואי נימא דמותר למכור היין חוץ מדמי יין נסך הרי הנגזל רוצה בקיומו של איסור דאם ישפוך קצת מיין שותפות הרי גם לחלקו נשאר פחות ולא יתנו לו כ"כ כדמעיקרא וא"כ רוצה בקיומו של איסור שלא יאבד היין של שותפות הנאסרות משום ספק דאורייתא מש"ה אסרינן לימכור היין והמזיק חייב לשלם עבור ההיזק, ועתה דאמרינן דאסור למכור היין חוץ מדמי יי"נ לא יוקשה קושית התוס' דא"כ היינו מדמע דמצינן לתרץ כמש"ל כיון דנאסר חלק חבירו משום שמעורב בשלו הרי נעשה הפקר וכו' ואסור חלק חבירו נמי מטעם מנסך דהא היין לא יבוא לידי היתר לעולם:

אמנם זה אינו, דהא בש"ס ע"ז (נ"ט ב') הנ"ל, אמר רב אשי, נכרי שניסך יינו של ישראל מותר ליקח מעות מהאי נכרי דנסכו דדמי הזיקו קשקיל ולא דמי יי"נ וכו' עי"ש, וכתב הר"ן והרשב"א אע"ג דעכו"ם לא יהיב לו דמים אלא א"כ יהיב לי' ישראל חמרא לא מיחסרה מש"ה דמ"מ הרי הוא מחויב לי' דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא משום תורת מכר עי"ש:

והתוס' שם כתבו דגבי ישראל המנסך חייב לשלם אף אם לא יתן לו היין דהא היין אסור בהנאה ואין שוה לו כלום, ואמינא לפי מה דמסיק הגמ' דבישראל אמרינן לצעורי קמיכוין א"כ במנסך יין שיש בו שותפות אף שחייב לשלם לו עבור ההיזק דהא על היין הנ"ל אית בו ספק איסור שמא כיון לנסך אפ"ה אין עליו חיוב לשלם אלא אם יתן לו היין דהמנסך יכול לומר תן לי היין ואשלם לך לדידי מותר בהנאה לא נתכוונתי אלא לצעורי ואם לא יתן לו היין אינו מחויב לשלם לו עבור ההיזק:

ועתה לפי"ז קשה על הא דאמרינן דאסור למכור היין חוץ מדמי יי"נ קשה הא עתה נמי רוצה בקיומו של איסר דאם ישפוך קצת מיין שותפות הרי גם לחלקו נשאר פחות וא"כ המנסך לא ישלם לו אלא עבור יין הנשאר דיאמר לו תן לי כל היין ואשלם לך, וכיון דס"ס רוצה בקיומו של איסור, א"כ אמאי חייב לשלם ימכור כל היין לנכרי חוץ מדמי יין נסך, ועוד דהא מש"ס ע"ז (נ"ט) הנ"ל משמע דלא אמרינן כאן רוצה בקיומו של איסור דאל"כ היכי שרי למשקל מעות מהאי נכרי דנסכו הא התם נמי רוצה בקיומו של איסור כמובן, ועוד מלבד זה נמי קוש' התוס' הנ"ל אינו מיושב בתירוצי שכתבתי לעיל, דהא התוס' ב"ק (ס"ט א') ד"ה כל שלקטו כתבו נהי דהנגזל אינו יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק מפני שהיא צריכה להגזלן לפטור מן הנגזל ואם זכה בה אחר חייב לשלם דמים להגזלן לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר עי"ש א"כ לפ"ז הדרא קושי' התוס' הנ"ל לדוכתא דהא לא יכול לומר כיון דנאסור חלק חבירו משום שמעורב בשלו הרי נעשה הפקר דהא כיון דהנגזל צריך את היין לגבות בו ההיזק הרי לא חשיב כהפקר, דהא דאיסור הנאה הוי הפקר היינו כיון דאסור בהנאה הרי אין לבעלים זכות בה יותר מאחר והוא שוה לאחר ולא יכול לעכוב לשום אדם שלא להנות ממנו שלא כדרך הנאתו עי' בהצל"ח בהשמטות אבל הכא כיון דלהנגזל יש זכות בהיין יותר מאחר דצריך לגבות ההיזק ביין זה הרי לא נעשה הפקר כמו דאמרינן אף שהגזלן לא קנה אח הדבר מ"מ כיון שהוא צריכה לו לפטור מן הנגזל לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר א"כ ה"נ כיון שהנגזל צריך את היין לגבות בו ההיזק לא חשיב כהפקר לענין איסור הנאה, וא"כ ממילא קושי' תוס' הנ"ל א"כ היינו מדמע בתוקפה:

ונ"ל ליישב בזה, דהנה הרא"ש בפרק הגוזל עצים (צ"ה) כתב וז"ל אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזוז דמשמע דשמין כמה היתה שוה אחד קודם ללידתה והרחל סמוך לגיזתה והכי הוה מסתבר וכו' מיהו אינו משלם אלא כמו שהיו שוין בשעת הגזילה דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו מחויב לשלם אלא דמי חזרה השומא לשעת הגזילה וכו' ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מן הגזלן קודם לידה וגזיזה הי' נוטל בהמתו כמו שהוא דברשותו אשבח וכו' השתא מיהו דילדה וגזזה ונשתנית הגזילה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת הגזילה ואילך הוי של גזלן ולא דמי לחברה או שתי' דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן אבל הכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותה שינוי משלם כשעת הגזילה עי"ש:

וצ"ל דסבר דעיקר הקנין התחיל משעת הגזילה משעה שגזל ונתחייב באונסין רק יש לו חיוב להחזיר החפץ לבעלים מש"ה אינו שלו היא קודם השינוי ולאחר השינוי דנסתלק ממנו החיוב מלהשיב החפץ לבעלים משום דצריך כעין שגזל הרי קנה למפרע בקניינו שעשה משעת גזילה ונעשית שלו עוד קודם השינוי משעת הגזילה מש"ה השבח שהשביח משעת גזילה ואילך הוי של גזלן

וכן השטמ"ק בב"ק (ל"ג) ד"ה ולר' עקיבא קדיש כתב שם וז"ל וא"ת והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש וכו' אלמא חזינא דהנגזל שהיא שלו אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו א"כ הנזק שמעולם לא בא ברשותו היאך יכול להקדישו, וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קבל הדמים אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו, וכן בגזל נמי אם הקדישו הנגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו ה"נ דקדיש וכו' עי"ש:

הרי חזינא מהשטמ"ק דסבר אף כשהקדישו קודם שבא לידו בעת שלא הי' יכול להקדיש אפ"ה אם אח"כ בא לרשותו אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר ברשותו וחל ההקדש למפרע א"כ לפי"ז יהי' ניחא שפיר בנד"ד:

דתוס' ב"ק (ס"ח) כתב דקונה הגזל בשינוי דטביחה, ואף אם נימא דטביחה לא הוי שינוי אפ"ה בטבח לע"ז הוי שינוי, דהרמב"ן ז"ל בדיני דגרמי שלו הקשה על הא דאמרינן בב"ק (צ"ט) דטבח שאינו אומן שקלקל חייב לשלם הא הוי היזק שאינו ניכר דאינו ניכר אם קלקל בשהי' ודרסה וכדומה, ותירץ דכיון שלא שחט כראי' השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זו שחיטה אלא במתיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חי' לשחיטה עכ"ל:

ודקדקו האחרונים מדבריו דהשוחט בהמת חבירו לע"ז לענין אכילה הוי היזק ניכר שחייב לשלם עבור שאסרה באכילה ולענין הנאה הוי היזק שאינו ניכר דאינו ניכר אם אסרה בהנאה או לאו עי"ש:

והתוס' בגיטין (נ"ג ב') ד"ה גזל היא כתב דהיזק ניכר הוי שינוי לקנות דכתב דאי היזק שאינו ניכר שמי' היזק א"כ חשיב כאילו הוא ניכר ואין לך שינוי גדולה מזה לקנות והנאת הגזלן בשינוי עי"ש

והר"ן והרא"ה סברו דהשוחט בהמת חבירו לע"ז אסורה באכילה לכ"ע דנהי דלא אסר לה אלא דלא שרי לה עי"ש

ועתה יהי' מתורץ שפיר קושית האחרונים. דצ"ל כיון דשחט לע"ז אף שאינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפ"ה נאסרה באכילה דנהי דלא אסר לה אלא דלא שרי לה וכיון דנאסרה באכילה הרי עשה לו היזק ניכר כמש"ל והיזק ניכר הוי שינוי כמ"ש התוס' וכיון דהוי שינוי הרי נסתלק ממנו החייב מלהחזיר הבהמה לבעלים וכיון דנסתלק ממנו חיוב השבה לבעלים הרי ממילא קנה למפרע משעת גניבה ונעשית שלו עוד קודם השחיטה מש"ה יכול לאוסרה שפיר מה"ת כמו דאמרינן בהק"ד אם הקדיש קודם שבא לידו ואח"כ בא לרשותו חל ההק"ד למפרע א"כ ה"נ כן כמובן:

אמנם עוד צריך להתבונן בזה, הא מהרא"ש משמע היכי דאיבדה מן העולם לא אמרינן שינוי קונה למפרע ומש"ה בתברה או שתי' משלם כדהשתא א"כ ה"נ כיון דשחטה לע"ז הרי איבדה מן העולם וכיון דאיבדה מן העולם א"כ ממילא לא אמרינן שינוי קונה למפרע וא"כ ממילא אין יכול לאוסרה בהנאה מה"ת דהא לא הי' שלו בעת שנשחטה לע"ז:

וע"ד חידוד עלה על לבי לישב בזה, לפום הסברא רציתי לומר הא דטביחה הוי איבדה מן העולם הוא דוקא היכי דאסרה בהנאה בשחיטה זו ששחט לע"ז, כיון דאסורה בהנאה ואין יכול להנות ממנה כלום דמי כתברה או שתי' והוי איבדה מן העולם, אבל היכי דלא אסרה בהנאה אף דאסורה באכילה כיון דמותרת בהנאה ויכול למכור ולהנות ממנה לא הוי איבדה מן העולם, והתוס' בב"מ (ל') ד"ה אף עובדה דניחא לי' הקשה שם על הא דקאמר הגמ' לענין פרה אדומה דעלה עלי' זכר פסולה משום דניחא לי' והק' שם וז"ל וא"ת ועלה עלי' זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי' להפסיד פרה שדמי' יקרים. בשביל דבר מועט, וי"ל דאם היתה כשירה הוי ניחא לי' ולכך אין להכשירה עי"ש, הרי חזינן מהתוס' אע"ג דעתה שפסלינן לה הרי ודאי לא ניחא לי' וכיון דלא ניחא לי' הרי צריך להכשירה אפ"ה פסלינן לה דאם נכשירה הרי יהי' ניחא לי' וכיון דיהי' ניחא לי' הרי צריך להיות פסולה ע"כ צריך להחמיר:

ועתה לפי"ז יהי' ניחא שפיר הכא בשוחט בהמת חבירו לע"ז נמי צריך לומר כן אע"ג דאם נימא דאסורה בהנאה הרי איבדה מן העולם והיכי דאיבדה מן הע לם לא אמרינן שינוי קונה למפרע וכיון דלא אמרינן שינוי קונה למפרע א"כ ממילא אינו יכול לאסור בהנאה מה"ת דהא לאו שלו היא אפ"ה אסרינן בהנאה דאם נימא דאין יכול לאוסרה בהנאה א"כ ממילא לא איבדה מן העולם בשחיטתו ששחט לע"ז אף דאסרה באכילה לא איכפת לן כלום כמש"ל וכיון דלא איבדה מן העולם א"כ ממילא קנה למפרע בשינוי דטביחת ע"ז וכיון דנעשה שלו עוד קודם שחיטתו הרי ממילא יכיל לאוסרה שפיר מה"ת:

ואין להקשות כיון דמדרבנן יכול לאוסרה בהנאה אף שאינו שלו א"כ הרי איבדה מן העולם בשחיטתו ששחט לע"ז ואסרה בהנאה מדרבנן וכיון דאיבדה מן העולם הרי ממילא לא קנה למפרע בשינוי דטביחה וא"כ ממילא אינו יכול לאוסרה בהנאה מה"ת, אך זה אינו דצ"ל לפי הסברא דדוקא היכי דאיבדה מן העולם ע"י היזק ניכר כמו תברה או שחי' דעתה נעשה גזלן יותר ממעיקרא היא דלא אמרינן שינוי קונה למפרע אבל היכי דעשה היזק שאינו ניכר אף דאיבדה מן העולם עי"ז ועשה לו כך שלא יוכל להנות ממנה כלום מ"מ לא הוי כמו תברה או שתי' ואמרינן שינוי קונה למפרע כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק הרי לא עשה לו כלום ועתה לא נעשה גזלן יותר ממעיקרא, כך צ"ל לפי הסברא, ואחרונים דקדקו מהרמב"ן ז"ל הנ"ל היכי דשחט לע"ז ואסרה באכילה ובהנאה לענין אכילה הוי היזק ניכר דהא ניכר לכל אדם מה שעשה דבתחילה תי' היתה והשתא מחה, ולענין הנאה הוי היזק שאינו ניכר, דהא דאסורה בהנאה אינה משום שמתה לפנינו דהא נבילה מותרת בהנאה אלא עיקר איסור הנאה היא משום שחשבה לע"ז ובבהמה אינו ניכר אם חשב לע"ז או לאו מש"ה הוי היזק שאינו ניכר לענין הנאה עי"ש, וכיון דלענין הנאה הוי היזק שאינו ניכר יהי' ניחא שפיר, דמשום שאסרה באכילה לא איבדה מן העולם עי"ז כמש"ל, אלא עיקר איבדה מן העולם היא משום שאסרה בהנאה ואיסור הנאה הוי היזק שאינו ניכר דלא שמי' היזק א"כ נמי לא איברה מן העולם עי"ז, כן עלה על לבי לישב דרך חידוד, אולם באמת איתא בראשונים דטביחה נמי כתברה או שתי' דמי ומשלם כדהשתא כשעת היוקר, ע"כ צריך לחלק ולומר אף דלענין תשלומין משלם כדהשתא אפ"ה לענין לאסור אמרינן דהוי שלו ממעיקרא ויכול לאוסרו בהנאה מה"ת, דלפמש"ל דהרא"ש סבר דעיקר הקנין התחיל משעת גזילה וכו' ולאחר השינוי דנסתלק ממנו החיוב מלהשיב החפץ לבעלים הרי קנה למפרע בקניינו שעשה משעת גזילה ונעשית שלו עוד קודם השינוי הרי ממילא בשינוי דטביחה נצל"כ כיון דע"י טביחתו נתבטל ממנו החיוב מלהשיב הבהמה לבעלים הרי נעשית שלו למפרע ויכול לאסור דמ"ש שינוי דטביחה משינוי דממילא, דבשלמא לענין תשלומין אמרינן שפיר כיון דהוציאה מן העולם ע"י טביחתו הרי הוסיף בגזילה ועתה נעשה גזלן יותר ממעיקרא מש"ה אי בעת טביחתו היתה שוה יותר ממעיקרא משלם כדהשתא כשעת היוקר משום שעתה הוסיף בהגזילה שהוציאה מן העולם, או כדכתב הקצ"ח (סי' צ"ד) שחייב בעת השבירה מטעם מזיק עי"ש, אבל לענין לאסור לא שייך לומר כן, דהא עי"ז שהוסיף בגזילה ועשה בה שינוי מעשה בידים לא נעקר קניינו שהי' לו בה משעת גזילה כמובן, מש"ה אמרינן שפיר דנעשה שלו למפרע ויכול לאסור, ועוד לפמ"ש השטמ"ק הנ"ל דאם הקדיש קודם שבא לידו ואח"כ בא לרשותו חל ההקדש למפרע א"כ הכא ודאי צל"כ דחל האיסור למפרע דהכא הא עדיף טפי משטמ"ק הנ"ל דהכא בנד"ד הרי יש קצת קנין להגזלן בגוף החפץ אף קודם השינוי כמש"ל דעיקר הקנין התחיל משעת גזילה וכו' והא דמחויב להשיב את הגזילה היא לאו משום דלית לי' שום קנין בהגזילה רק דהתורה רמי' עליו חיוב להשיב את הגזילה דהא אף לרב דאית לי' בסנהדרין (ע"ב) שהגזלן קונה את הגזילה לגמרי נמי מחויב להשיבה לבעלים, וכן משמע מהריטב"א [הובא בשטמ"ק במ"ל (מ"ג)] דיש קנין להגזלן בגוף הגזילה, וז"ל איתבר ממילא וכו' וא"ת כיון דגזלן הוא ומחויב באונסין למה אינו משלם כשעת האונס דשואל כשעת האונס הוא משלם כדמוכח בשמעתין לקמן, וי"ל דשואל לא קני כלל ולא אפקע מרשות בעצים כי הבעלים יכולין למכרה ולהקדישה הלכך חיובו על שעת האונס אבל גזלן משעת גזילה אפקה מרשות בעלים למכירה ולהקדש וכיון שכן על ההיא שעתה בעינן לחיובו כל דלא עביד בה מעשה אחרינא והא פשיטא ולא אתא רבא לאשמועינן אלא דינא דתברה או שתי' עכ"ל עי"ש, הרי חזינן מהריטב"א שכתב דמש"ה משלם כשעת הגזילה משום דבשעה שגזל אפקה מרשות בעלים וקנה אז בהגזילה קצת קנין שיוכל לעכב על הנגזל מלהקדישה ולא דמי לשואל משום דשואל לא קני כלל הרי סבר דיש קנין להגזלן בגוף הגזילה אף קודם השינוי וכיון דיש קנין להגזלן בגוף החפץ אף קודם השינוי וכ"ש לאחר השינוי דאפקה מרשות בעלים לגמרי ונפטר מלהשיב הבהמה לבעלים ודאי חל האיסור למפרע:

ועתה יהי' מתורץ שפיר קושי' תוס' חולין (מ"א א') על רש"י שפירש לא מיבעי' עומדת דכשהגבי' והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו וכו', והק' שם תוס' הא אף דאגבי' נמי לא קנה דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש וכו', ועוד מאי פריך מהמנסך והא מנסך מכי אגבי' קנה וכו' עי"ש:

ועתה ניחא שפיר דהא לפי מה דאמרינן דהשינוי אינה קנין בפני עצמו אלא כיון דעל ידי השינוי נפטר מלהשיב החפץ לבעלים הרי קנה החפץ בקניינו שעשה בשעת גניבה, א"כ לפי"ז היא דוקא היכא דעשה קנין מקודם שנשתנה שייך לומר דנעשית שלו עוד קודם השינוי. אבל היכא דלא עשה קנין בשעה שגנב לא שייך לומר דנעשית שלו משעת גניבה במה קנה דהא לא עשה שום קנין קודם בשעת גניבה:

ולפי"ז יהי' ניחא שפיר דה"ק רש"י לא מיבעי' היכי דכשהגבי' קודם ואח"כ שחט לע"ז ועשה שינוי בזה שאסרה באכילה דנסתלק ממנו החיוב מלהשיב הבהמה לבעלים ודאי יכול לאסור בהנאה אף אם נימא אין אדם אוסר דש"ש דהא נעשית שלו עוד קודם שחיטתו משעה דאגבי', אלא אף דלא אגבי' קודם שחיטתו דלא נעשית שלו קודם ששחט לע"ז אפ"ה יכול לאסור דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה:

ועתה לא קשה מגזל ולא נתייאשו הבעלים שאינו יכול להקדיש דהא התם לא הי' שינוי שיפטור מחיוב השבה, וקושי' שני' מאי פריך מהמנסך והא מכי אגבי' קנה נמי לא קשה דהגמ' פריך שפיר אי נימא א"א א' דש"ש אמאי חייב לשלם הא היין מותר, ואין לומר כיון שהבי' קודם שניסך ואחר כך אסרו בהנאה אף דלא הוי שינוי דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אפ"ה כיון שנאסר בהנאה הרי נפקע שם בעליו ממנו ואינו מחויב להשיב לו היין בחזרה והנגזל אינו יכול לתבוע מהמנסך אלא עבור ההיזק דדוקא אחר אינו רשאי להחזיק בהיין כיון דצריך לגבות ההיזק מן הגזלן ביין זה, אבל הגזלן גופא ודאי פטור מלהשיב לו היין בחזרה דהא בו אין שייך טעמא הנ"ל וכיון דנסתלק ממנו חיוב השבה הרי נעשית שלו למפרע ויכול לאוסרו אף אי נימא אין אדם אוסר דש"ש, זה אינו דהא אם נימא א' א"א דש"ש הרי היין לא נאסר בהנאה ולא נפקע שם בעליו ממנו, בשלמא בשוחט לע"ז אף אי נימא אא"א דש"ש מ"מ נאסרה באכילה בשחיטתו ששחט לע"ז משום טעמא דנהי דלא אסר לה אלא דלא שרי לה וכיון דנאסרה באכילה הרי פשה לו שינוי וא"כ נעשית שלו משעה דאגבי' ויכול לאוסרו, אבל הכא לא מצי למימר הכי מש"ה פריך שפיר הגמ' אי נימא אין אדם אוסר דש"ש אמאי חייב לשלם הא היין מותר ומשני הגמ' לעולם אמרינן אא"א דש"ש הכא במאי עסקינן דאית לי' שותפות בגוה דנאסור חלק חבירו משום שמעורב בשלו וכיון דנאסרה חלק חבירו משום תערובות יין איסור הרי נפקע שם בעליו ממנו ונפטר מלהחזיר היין לבעלים וכיון דנתבטל ממנו חיוב השבה הרי נעשית שלו משעה דאגבי' עוד קודם שנסכו ויכול לאסור אף חלק חבירו מש"ה חייב לשלם:

ובזה יהי' מתורץ שפיר קושית התוס' דא"כ היינו מדמע, דהא חלק. חבירו נמי אסור מטעם מנסך כמובן:

תוכן העניינים

דברי ישעיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה