דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי
סימן ב
בחולין (ל"ט ב') ובהרמב"ם (פ"ב משחיטה הט"ז) איתא שם, שחטה ואח"כ תשב לזרוק דמה לעכו"ם הרי זה אסורה מספק שמא הוכיח סופו על תחילתו ע"ש, וכתב הכרו"פ (סי' ד' סק"ב) וז"ל, דאף להרמב"ם דפוסק כרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו אינו אלא ספק ז"מ, מש"ה לענין אכילה דיש לה חזקת איסור אמרינן דשחט לע"ז ואסורה באכילה, ולענין הנאה דיש לה חזקת היתר אמרינן להיפוך ומותרת בהנאה עי"ש, וקשה מהא דאמרינן בחולין (ט') לא בדק מאי, ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא, במאי קמיפלטו בדרב הונא כו', ומר סבר בחזקת איסור אמרינן ובחזקת טומאה לא אמרינן ע"ש, ולהלכה פסקינן כמתניתא דמטמא במשא ג"כ, הרי חזינן כיון דלאכילה אסורה משום חזקתה הרי ממילא מטמא במשא ג"כ אע"ג דהי' לה מחיים חזקת טהרה, ואיך כתב הכרו"פ להיפוך דאסורה באכילה משום ח"א ומותרת בהנאה משום חזקת היתר הנאה, קושי' זו נשאלתי מחכם אחד ואח"כ מצאתי שהגאון ר' צבי אורינשטיין ז"ל הקשה קושי' זו וכתב שם שאישתמיט מהגאון בעל כרתי פלתי גמרא הנ"ל, ונ"ל לישב בזה, דתוס' בחולין (צ"ו) ד"ה פלניא דהאי סימני' הקשו שם וז"ל, וא"ת והאיך מחזירין שטר חוב בסימנים, והא אי אתו סהדי ואמרו וכו', וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלו הוא מהדרינן שפיר, אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנים, דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד הבעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימני' והאי סימני' דפלני' הוא ע"ש, וצ"ל דטעמם אף שאין אנו מפקיעין ממון ע"י סימנים כיון דאיכא חזקת ממון כנגדו, מ"מ לענין השטר חוב כיון דעתה אין אנו דנין על הממון כי אם על הניר ממי נפל, ולענין הניר מהני סימנים כיון דאין שום אדם מוחזק בו הרי ממילא אף דאח"כ יוציא ממון על ידו לא איכפת לן כלום, כיון דכבר החזקנו ע"י סימנים בעת שלא היתה שום חזקה כנגדו שהשטר שלו הוא הרי הוא לנו כאלו ידעינן בודאי שממנו נפל וממילא יכול להוציא אח"כ ממון ע"י, וכן כתב הישועות יעקב חלק אה"ע (סי' קע"א) וז"ל רוב שכבר דניתי עליו והחזקנו דהדבר כן היא משום הרוב, אז אם בא עוד הפעם לפנינו לדון על דבר זה לענין אתר, אף דלענין זה שאנו דנין בו כעת לא מהני רובא כגון, לענין ממון או בפ"נ, מ"מ כיון דכבר דניתי עליו והחזקנו דהדבר כן משום רוב החלטנו אותו כודאי דלא מקרי רוב רק ודאי ומהני אח"כ אף לענין ממון ופ"נ דלא מהני רוב עי"ש, ולפ"ז צ"ל לענין תרי חזקות המתנגדות זו לזו נמי כן, היכי דעל חזקה אחת הצרכנו לדון עלי' מקודם ואח"כ בא לפנינו לדון על חזקה השני' הסותרת חזקה הראשונה, כגון בנד"ד על חזקת איסור אכילה הי' דנין עלי' מקודם עוד משעת פרכס אם לא נשחטה כראוי ואסורה באכילה או להיפוך, אבל על חזקת טהרה עוד לא הי' דנין עלי' כלל אם מטמא במשא או לא אלא לאחר מיתה, דבעת שהבהמה פרכסה אף אם לא נשחטה כראוי נמי אינו מטמא במשא, כמ"ש הרמב"ם (בה' שאה"ט פ"ב ה"א) ע"ש, אמרינן שפיר כיון דעל חזקת איסור אכילה הי' דנין עלי' מקודם והחזקנו דלא נשחטה כראוי משום חזקתה החלטנו כודאי לא נשחטה כראוי ומהני אח"כ אף לענין זה שתטמא במשא ג"כ, ולא מצי אח"כ חזקת טהרה לסתור חזקה הראשונה אף לענין טומאה שיטהרנה מלטמא במשא משום חזקתה, כמו דאמרינן בסימנים כיון דכבר דניתי עליו במקום דמהני סימנים, כגון על הניר שאין שם שום חזקה כנגדו והחזקנו שהשטר שלו הוא הרי ממילא מהני אח"כ אף במקום דלא מהני סימנים כגון להוציא ממון על ידו דאיכא חזקת ממון כנגדו, וכן ברוב נמי אמרינן כן כיון דכבר החזקנו דהדבר כן משום רוב מהני אח"כ אף במקום דלא מהני רוב, א"כ ה"נ כן כיון דכבר החזקנו דלא נשחטה כראי משום חזקתה הרי ממילא מהני חזקה זו אף לענין טומאה דאיכא חזקה כנגדה:
ועתה יהי' ניחא שפיר התם במתניתא הי' דנין על חזקת איסור אכילה מקודם והחזקנו דלא נשחטה כראוי הרי ממילא מטמא במשא נמי, הי' דנין על חזקה אחת מקודם אלא על שניהם בב"א, דהא לאחר שחיטה משחשב לזרוק דמה לעכו"ם נולד לנו הספק על שניהם על אכילה ועל הנאה מש"ה מוקמינן כל אחד לפי דיני אסורה באכילה משום חזקת איסור, ומותרת בהנאה משום חזקת היתר הנאה:
אולם לכאורה עוד יש להקשות על תרוצי הנ"ל, לפמ"ש הכרו"פ בספרו מטה יהונתן בגליונת היו"ד (סי' ק"י ג'), והקשה על הא דאמרינן דאם לקח' הא"י ממקום קבועות שלא בפנינו כל דפריש מרובא פריש. מאו"ח בסי' תל"ט סס"א בט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטלה שמשמע שם דאם לקח העכבר ממקום קביעות אף שלא נטל בפנינו אפ"ה מקרי קבוע ככל קביעות א"כ מ"ש עובד כוכבים מעכבר, ותירץ שם וז"ל, בשלמא התם שאני דמיד שנטל עכבר חל עליו חיבת ביעור, ואף שלא נטל בפנינו מ"מ השתא כשנודע לנו הספק א"כ עיקר השאלה על שעת נטילתה ואז היתה קבוע לכך הי' צריך שיטול העכבר אחר שפירש, אבל הכא בעובד כוכבים כשלקחו מן המקולין לקח לעצמו, א"כ על אותו שעה לא חל על ישראל שום ספק דהא העכו"ם לקח לעצמו ולא נולד ספיקא לישראל אלא השתא כשרוצה ללקחו מן העכו"ם ואז חל הספק ואז הוי פירש אמרינן כל דפריש מרובא פריש ע"ש, הרי סבר הכרו"פ היכי דהספק נולד לנו מקודם ואח"כ נתודע לנו מספק הלז ובעת לידת הספק הצרכנו לדון עליו לא אזלינן בתר ידיעת הספק אלא מעת לידת הספק, דהא כתב דבעכבר אזלינן מעת לידת הספק ועת שנטל ממקום הקביעות משום דבשעת נטילתה הי' לנו אז נפ"מ אם חמץ או מצה נטל, א"כ לפ"ז נסתור תרוצי הנ"ל, דהא לפי מה שתירצתי לעיל היכי דעל חזקה אחת הצרכנו לדון עלי' מקודם אזלינן בתר חזקה הראשונה א"כ הכא בכרו"פ הי' צריך להיות אף באכילה מותרת, דהא מששחט בה פורתא הרי מספקינן לה אם נשחטה לע"ז ואסורה בהנאה, אבל על אכילה עוד לא הי' דנין עלי' כלל אם מותרת באכילה אלא לאחר שחיטה, וקודם ששחט בה לגמרי לא הי' לנו אז שום נפ"מ אם שחט לע"ז ואסורה באכילה, דהא אף לא שחט לע"ז נמי אסורה באכילה קודם גמר שחיטה, וכיון דעל חזקת היתר הנאה הצרכנו לדון עלי' מקודם והחזקנו שלא שחט לע"ז משום חזקתה הרי ממילא צריכה להיות אף באכילה מותרת דהא החזקנו שלא שחט לע"ז משום חזקת היתר הנאה, אף דבעת ידיעת הספק הצרכנו לדון על שניהם בב"א על אכילה ועל הנאה דהא לאחר שחיטה נתודע לנו מהספק הלז ואז הי' הספק על שניהם בב"א לא איכפת לן כלום, והא הכרו"פ סבר היכי דאית לן נפ"מ בעת לידת הספק לא אזלינן בחר ידיעת הספק כמש"ל:
אולם זה אינו, דהא אף שדניתי מששחט בה פורתא אם שחט לע"ז והחזקנו דלא שחט לע"ז משום חזקת היתר הנאה לא היינו מחזקינן לה משום חזקתה אלא על פורתא ששחט לא שחט לע"ז, אבל על הנשאר שעוד לא שחט לא החזקנו משום חזקתה שלא ישחוט לע"ז ויהי' מותרת בהנאה, דהחזקה לא מעכב את השוחט מלשחוט לע"ז, וכל רגע ורגע שדנין עלי' באמצע השחיטה אם שחט לע"ז לא אדע אלא דעתה ברגע זו מותרת בהנאה דחתיכה זו ששחט לא שחט לע"ז, אבל אם יהי' בגמר זביחה מותרת בהנאה לא אדע כלל, א"כ לפ"ז אף שדניתי. מששחט בה פורתא אם שחט לע"ז והחזקנו דלא שחט לע"ז ועתה מותרת בהנאה מ"מ בגמר שחיטה הצרכנו לדון עלי' עוד אם לא שחט לע"ז ומותרת בהנאה ואז הצרכנו לדון על שניהם בב"א על אכילה ועל הנאה, מש"ה אמרינן לענין הנאה דאף בגמר שחיטתו לא שחט לע"ז משום חזקתה, ולענין אכילה כיון דאית לה חזקת איסור אמרינן דבגמר שחיטתו שחט לע"ז ואסורה באכילה, לכאורה יש להקשות על תרוצי הנ"ל שתירצתי דבמתניתא הי' דנין על חזקת איסור אכילה מקודם עוד משעת פרכס, דהא אף אם נשחטה כראוי נמי אסור לאכול ממנה קודם שתצא נפשה, כמבואר ביו"ד (סי' כ"ז) בשר שחתך מפרכסת אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה, וכיון דאסורה באכילה בשעת פרכס א"כ לא הי' לנו שום נפ"מ אף לענין אכילה אם נשחטה כראוי או לא אלא לאתר שתצא נפשה, ואז דניתי על שניהם בב"א על אכילה ועל טומאה, וכיון דלא דניתי על ספק אחד מקודם, א"כ קשה אמאי לא מוקמינן כל אחד לפי דינו, דיהי' אסירה באכילה משום חזקת איסור וטהורה מלטמא במשא משום חזקת טהרה, ונ"ל בזה, הש"ך ביו"ד (סי' כ"ו) כתב בשם הרשב"א ז"ל דמותר ליתן לעכו"ם בשר מבהמה שנשחטה כראוי אף שנחתך בעוד שמפרכסת, אבל היכא דלא נשחטה כראוי אסור ליתן לעכו"ם בשר שנחתך קודם שתצא נפשה, וטעמא היכא דנשחטה כראוי דמותר לישראל מותר נמי לעכו"ם דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אבל היכא דלא נשחטה כראוי דאסורה לישראל אסור נמי לעכו"ם משום אמ"ה דלא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, והתבואות שור בסי' הנ"ל כתב בשעת הדחק מותר להאכיל להעכו"ם בשר שנחתך מבהמה שנשחטה כראוי בעוד שמפרכסת אף קודם שתצא נפשה אף דלישראל אסור משום לא תאכלו על הדם מ"מ לעכו"ם מותרת, וטעמא דכיון דאהני האי שחיטה לישראל להוציאה מן אמ"ה מהני נמי לעכו"ם דלית בו משום אמ"ה ולעכו"ם ליכא איסור משום לא תאכלו על הדם ע"ש:
ועתה לפ"ז יהי' ניחא שפיר התם במתניתא הי' דנין עלי' משעת פרכס אם נשחטה כראוי ומותר לישראל וכיון דמותר לישראל מותר נמי לעכו"ם לאכול אף קודם שתצא נפשה דבעכו"ם ליכא איסור משום לא תאכלו על הדם, או לא נשחטה כראוי ואסורה לישראל וכיון דאסור לישראל אסור נמי ליתן לעכו"ם משום אמ"ה דלא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, והחזקנו דלא נשחטה כראוי משום חזקת איסור, וכיון דהחזקנו משעת פרכס דלא נשחטה כראוי הרי ממילא לאחר מיתה מטמא במשא נמי, אבל בכרו"פ דניתי על שניהם בב"א כמש"ל מש"ה פסקינן על כל אחד לפי דינו, ועוד לפי דעת הפוסקים שסברו דאיסור לא תאכלו על הדם אינו אלא מדרבנן, אף לישראל גופ' נפ"מ אם נשחטה כראוי או לא כמובן:
ובזה יהי' מיושב נמי קושי' תוס' על רש"י בביצה (כ"ה), הגם שעוד לא צרפתי בכור הבחינה מ"מ לפום ריהטא נכון לומר כן]. בש"ס הנ"ל קאמר ר"ה בהמה, בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכו', ופי' רש"י דאם אירע ספק בשחיטתה נעמידנה על חזקתה ואסורה עד שיודע לך ברור שנשחטה כראוי, והקשה עליו תוס' וז"ל, פירש רש"י בחזקת איסור אמ"ה, ולא נהירא דא"כ למה לי עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינא שמתה א"כ לא שייך בה איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים לכן נ"ל דחזקת איסור ר"ל דחזקת אינו זביחה ע"ש בתוס', אבל לפמש"ל אתי שפיר, אף דאיסור אמ"ה לא שייך לאחר מיתה, מ"מ כיון דכבר דניתי עליו משעת פרכס בעת שהי' לה חזקת אמ"ה והחזקנו דלא נשחטה כראוי משום חזקה הנ"ל הרי היא לנו כאלו ידעינן דלא נשחטה כראוי וממילא אסורה אף לאחר מיתה נמי אעפ"י דחזקת אמ"ה כבר חלף והלך לו, ועתה כתב רש"י שפיר שצריך לדעת אם נשחטה כראוי, אבל היכא דאיכא ספק, אסורה משום חזקת אמ"ה, אף דלאחר מיתה ליכא חזקת אמ"ה, מ"מ כיון דעיקר הספק נסתפקנו בשעת פרכס ואז הי' לנו חזקת אמ"ה:
אולם עוד צריך לעי' בזה שתירצתי דצריך לילך אחר חזקת איסור אכילה כיון דכבר דניתי עליו מקודם, והבאתי ראי' מתוס' חולין ומישועות יעקב הנ"ל, ובאמת לא דמי כלל להחם, דהתם בשטר חוב הרי נתברר לנו ע"י סימנים שהשטר שלו, דאי לא"ה מנא הוה ידע ליתן הסימנים, מש"ה אמרינן שפיר כיון דכבר דניתי עליו והחזקנו ע"י סימנים בבירר גמור שהשטר שלו הוא הרי היא לנו כאלו ידעינן בודאי שממנו נפל וממילא יכול להוציא אח"כ ממון ע"י, וכן ברוב הנ"ל דהרוב מברר לנו דהדבר כן הוא אמרינן שפיר כיון דכבר נתברר לנו ע"י רוב דהדבר כן הוא הרי היא לנו כאלו ידעינן בודאי שכן הוא וממילא מהני אח"כ אף במקום דלא מהני רוב, אבל בנד"ד דהחזקת איסור אכילה לא מברר לנו כלל דלא שחט כראוי, דהחזקה הנ"ל לא מעכב את השוחט מלשחוט שחיטה הגונה דנימא כיון דאית לה חזקת איסור אכילה מסתמא לא שחט שחיטה ראוי, אלא עיקר הטעם כיון דספיקא הוא לנו אם שחט כראוי לא נוציא הדבר מחזקתו אבל החזקה הנ"ל אינו מצד בירר שמברר לנו איך הדבר, וכיון דאינו מצד בירור צ"ל אף דכבר דניתי על חזקת איסור אכילה והחזקנו דלא שחט כראוי משום דלא מפקיעין הדבר מחזקתו אפ"ה לענין טומאה צ"ל כיון דאית לה ח"ט לא נוציא הדבר מחזקתו וצריך לטהרנה מטומאת משא:
ועוד דהא מתוס' חולין (י"א א') ד"ה מנא הא מילתא נמי לא משמע כן, דתוס' כתב שם וז"ל, ולמאי דמפרש רבינו חיים כהן דהא דרובא עדיף לא ילפינן מסברא אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אף דאיכא חזקה כנגדו דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טומאה אתי שפיר הכא ע"ש, א"כ לפ"ז אם נימא דרוב שכבר דניתי עליו הרי היא לנו כאלו ידעינן בודאי שכן הוא ומהני אח"כ אף במקום דלא מהני רוב, א"כ קשה, היכי ילפינן מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקה כיון דאזלינן בתר רוב אף דאיכא חזקת טומאה כנגדו דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טומאה, הא מצי למידחי ולומר מש"ה אזלינן בפרה אדומה בתר רובא כיון דכבר דניתי עליו בעת עשית פרה הנ"ל אם היא טריפה ופסולה לפרה אדומה דחטאת קרי' רחמנא או להיפוך והחזקנו משום רובא דכשירה הרי היא לנו כאלו ידעינן בודאי דכשירה ומהני אח"כ אף במקום דלא מהני רוב כגון היכי דאיכא חזקת טומאה של גברא שמזין עליו כנגדו, אלא ע"כ צ"ל דלא אמרינן דרוב שכבר דניתי עליו הרי היא כודאי ומש"ה ילפינן שפיר דרובא עדיף מחזקה, דאי לא"ה לא הוה יכול להוציא גברא מחזקת טומאתו [כמדומה לי שראיתי באחרונים שכתבו נמי כן בדעת תוס' חולין (י"א) הנ"ל דסברו דלא אמרינן דרוב שכבר דניתי עליו הרי הוא כודאי]:
ע"כ נראה לי לתרץ בזה, דהש"ש שמעתא (ד' פרק ג') כתב שם באחד ששחט שבעה בהמות ואח"כ נמצא באחת שניקב בית הכוסות ונתערבו הטריפות בכשירות וקודם שנולד הספק נמכר חצי' של בהמה אחת בחזקת כשירות והביא שם בשם הפר"ח דסבר דחצי' שפירש מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש וחצי' השני אסורה:
והקשה שם מש"ס חולין הנ"ל דפסקינן כיון דאסורה באכילה מטמא במשא נמי, ותירץ שם וז"ל, דהתם אין הספק בא אלא מחמת שחיטתה אם נשחטה כהוגן או לא, וכל שלא נשחטה כהלכה ממילא מטמא במשא כדין מתה, וכיון דעל ספק שחיטה אנו דנין שלא נשחטה מחמת חזקה שאינה זבוח ממילא מטמא במשא, ומש"ה קאמר מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה, והיינו כיון דקיימא בחזקת שאינו זבוח ואנו דנין שלא נשחטה כראוי א"כ השתא מתה ומטמא כדין מתה, אבל נדון דידן דספק העצמית אם כשירה או טריפה בכל הבהמה היא בכל חלק וחלק ולכן אינו מכריע הרוב שבמקצתו שפירש להתיר הנשאר כיון דבמקצת הנשאר ג"כ ספק מחמת עצמו עכ"ל ע"ש, א"כ לפ"ז בנד"ד נצל"כ, התם במתניתא כיון דמתה לפניך וכל מתה מטמאה במשא א"כ עיקר הטהרה תלוי בשחיטה, דהא כשם שהשחיטה מתרת לאכילה כך מטהרה לענין טומאה נמי, וכיון דהספק נולד בשחיטתה והיינו מחזיקינן לה משום חזקת אינו זבוח דלא שחטה כראוי הרי ממילא מטמא במשא נמי, אבל התם בכרו"פ הרי היתר הנאה לא תלוי בשחיטה והשחיטה היתה כראוי, רק נולד לנו ספק איסור אחר [ספק שמא שחט לע"ז] על אכילה ועל הנאה, א"כ הרי ספק העצמיות על כל אחד בפני עצמו [על אכילה ועל הנאה] מש"ה מוקמינן כל אחד לפי דינו דאסורה באכילה משום חזקת איסור ומותרת בהנאה משום חזקת היתר הנאה, כמו דאמרינן בנתערבו הטריפות בכשירות ופירש דהוי הספק על כל חתיכה וחתיכה בפני עצמו כהנ"ל אע"ג דהאיסורים הם ממין אחד, וכן בחזקת האם דמהני לבת הוי הספק על כל אחד בפני עצמו כמו שכתב הש"ש שם, א"כ ה"נ בנד"ד אע"ג דגוף אחד הוא מ"מ האיסורים הם שני מינים מש"ה אסורה באכילה ומותרת בהנאה.
ועוד נראה לתרץ בדרך היותר מרווח, דהתם במתניתא בלא בדק בסימנים כיון דמתה לפניך וכל חי' שמתה מטמאה הרי ממילא איתרע חזקת טהרה שהי' לה מקודם, דהחזקת טהרה לא הי' לה אלא מחיים ולא לאחר מיתה, אלא עיקר באת להתיר ולהוציאה מידי טומאתה בתיקון השחיטה, וכיון דעל השחיטה גופה היא ספק שמא לא שחט כראוי ודאי דבספק שחיטה זה אינו יכול להוציאה מטומאתה, וכ"ש עתה שיש לה חזקת איסור אכילה נמי ודאי הוי נבילה ומטמא במשא, [זה כתבתי לפי הסברא ואח"כ מצאתי שהרשב"א בחידושיו כתב כן לפרש בטעמא דמתניתא שמטמא במשא הוא משום דבספק תיקון שחיטה אינו יכול להוציאה מטומאתה ע"ש] אבל התם בכרו"פ דבזה שמתה לפניך לא איתרע חזקת היתר הנאה שהי' לה מקודם, דבין חי' ובין מתה מותרת בהנאה, אלא עיקר ספק הוא אם שחט לע"ז ובא עלי' איסור אחר מעלמא או לא, מש"ה אמרינן שפיר כיון דאין אחד עדיף מחבירו מוקמינן כל אחד לפי דינו, לענין אכילה דהי' לה חזקת איסור ובשחיטה זו אתה בא להוציאה מחזקתה ולהתירה באכילה אמרינן שפיר הגם דהשחיטה היתה כראוי ורק דהספק הוא אם בא עלי' איסור אחר מעלמא דשחט לע"ז] או לא, מ"מ כיון דנולד לנו הספק על השחיטה גופ' שמא שחט לע"ז הרי הוא ככל ספק בשחיטה ולהחמיר, אבל לענין הנאה דיש לה חזקת היתר הנאה מקודם, ולא תלוי בשחיטה, אלא אתה באת להוציאה מחזקתה ולאוסרה מחמת ספק אתר שמא שחט לע"ז הרי ספק זה דומה כשאר ספק טריפות שנולד אחר שחיטה, ואינו יכול להוציאה מחזקתה וממילא מותרת בהנאה.