דברי ישעיה· רבי ישעיה אלגאזי
סימן א
פסחים (מ"ו א') כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אומר לא תקרא שם חלה עד שתאפה וכו' ור' יהושע אומר לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה וכו', וקאמר שם בגמ' דפליגי בטוה"נ ממון, דר"א סבר טוה"נ ממון ור' יהושע סבר טוה"נ אינה ממון עי"ש בגמ':
והקשו האחרונים, לפמ"ש הר"י ז"ל בפסחים (כ"ט ב') בתוס' ד"ה ר"א שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עיבר עליו באותו שהי' אי מבערו אח"כ, קשה אי נימא כהר"י ז"ל א"כ אמאי קאמר ר"א דעובר בבל יראה על חלה טמאה שהחמיצה, הא המשהה ע"מ לבערו איני עובר עליו בב"י אי מבערו אח"כ, א"כ ה"נ אף אם יחמיץ אינו עובר עליו בב"י אי מבערו במוצי"ט:
ונראה לי לתרץ בזה, וקודם נקדים לתרץ קושי' תשו' פנ"י, בתשו' פנ"י הקשה שם על מתניתין הנ"ל, למה קאמר ר"א לא תקרא שם חלה קודם עד שתאפה וסמיך אהואיל, הלא איכא תקנתא בביטול, דיבטל הטוה"נ מהחלה קודם שתחמיץ ולא יעבור על ב"י וכו' עי"ש:
ונראה לי לתרץ בזה, לפום ריהטא רציתי להקשות, על הא דקאמר הגמ' דטעמא דר"א דעובר בב"י על חלה טמאה שהחמיצה אע"ג דלאו דידי' היא, משום דאית לי' טוה"נ בחלה, הא לפי מאי דקאמר רש"י שם דעיקר' טוה"נ היא שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבי של כהן בשביל שיתן לו עי"ש, א"כ קשה מה טוה"נ יש לו דהא כיון דחלה שהחמיצה לאחר הפסח אסור בהנאה א"כ לא ימצא שום אדם שיתן לו כלום עבור החלה שאסורה בהנאה ולא יכול להנות ממנה לא בפסח ולא לאחר פסח, וכיון דאין לו בה טוה"נ א"כ אמאי עובר בב"י, ואח"כ מצאתי קושי' זו במקור חיים (סי' תמ"ח) עי"ש:
ונראה לי לתרץ, דהא דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה אינה אלא משום קנסא, היכי דהשוה החמץ לאחר הפסח ועבר עליו בב"י קנסינן ואסרינן לי' בהנאה, אבל אם השהה חמץ שהי' מותר להשהות בפסח ולא עבר עליו בב"י הרי מותר בהנאה לאחר פסח, עי' בסי' (תמ"ז י"ב), א"כ בחלה טמאה נמי כן היכי דעבר בב"י בזה שהשהה חלה הנ"ל אסורה בהנאה לאחר פסח, אבל היכי דלא עבר בב"י בשהיתה מותר בהנאה לאחר פסח, והתוס' בב"מ (ל') ד"ה אף עובד דניחא לי' הקשה שם וז"ל, וא"ת עלה עלי' זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי' להפסיד פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט, וי"ל דאם היתה כשירה הי' ניחא לי' ולכך אין להכשירה עי"ש, הרי חזינן מהתוס' אע"ג דעתה שפסלינן לה ודאי לא ניחא לי', וכיון דלא ניחא לי' צריך להכשירה, אפ"ה פסלינן לה דאם נכשירה הרי יהי' ניחא לי', וכיון דיהי' ניחא לי' הרי ממילא צריך להיות פסולה, ע"כ צריך להחמיר:
ועתה לפי"ז יהי' מתורץ שפיר קושי הנ"ל בנד"ד נצל"כ, אע"ג דעתה שאמרינן דעובר בב"י על חלה טמאה שהחמיצה א"כ ממילא אם השהה אסורה בהנאה לאחר פסח משום קנסא, וכיון דאסירה בהנאה הרי ממילא אין בה טוה"נ דהא לא יכול לקבל כלום עבורה, וכיון דאין לו בה טוה"נ א"כ ממילא צ"ל דאינו עובר בב"י דהא לאו דידי' היא, אפ"ה אמרינן דעובר בב"י, דאם נאמר דאינו עובר בב"י א"כ מותרת בהנאה לאחר הפסח, וכיון דמותרת בהנאה הרי ממילא אית בה טוה"נ וכיון דאית בה טוה"נ א"כ ממילא עובר בב"י, ע"כ צריך להחמיר:
ועתה יהי' מיושב שפיר קושי' תשו' פנ"י שהקשה דיקרא שם חלה קודם ולא יאפה את החלה ביו"ט וקודם שיחמיץ יפקיר הטוה"נ שיש לו וממילא לא יעבור בב"י דהא לאו דידי' היא, דזה אינו, דהא עתה דאמרינן דעובר בב"י על חלה טמאה, א"כ לפי"ז אף אם יפקיר ונימא דהוי הפקר מ"מ יהי' אסור להשהות החלה שהחמיצה עד לאחר הפסח, ואם ישהה יהי' אסיר בהנאה לאחר הפסח, [דהא איתא בסי' (תמ"ח) חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אעפ"י שביטלו כדברי ר' יוחנן בירושלמי, ואפילו ודאי ביטול בפני עדים לא מהני], וכיון דאחר הפסח יהי' אסורה בהנאה א"כ ממילא בעת שהפקיר אין לו טוה"נ להפקיר, דהא בפסח ודאי אסורה בהנאה ולאחר הפסח נמי אסורה בהנאה אם ישהה, וכיון דאסורה בהנאה א"כ ממילא לא יכול לקבל כלום עבורה וא"כ ממילא אין לו טוה"נ להפקיר, ואין לומר כיון דאין לו טוה"נ להפקיר א"כ אמאי עובר בב"י דהא לאו דידי' הוא, דזה אינו, דהא אם נימא דאינו עובר בב"י משום דלאו דידי' היא הרי יהי' מותרת בהנאה, וממילא יהי' לו טוה"נ מש"ה אזלינן להחמיר ואמרינן דעובר בב"י כמש"ל, א"כ לפי"ז דעתה שפסקינן ואמרינן דעובר בב"י א"כ אף אם יפקיר ונימא דהוי הפקר הרי יהי' אסור להשהות חלה הנ"ל עד לאחר הפסח דהא מחויב בחוה"מ לבערו כמו שכתב הר"ן במוצא חמץ בביתו ביו"ט אף שביטלו מחויב בחוה"מ לבערו [עי' לקמן בתשובה זו] וכיון דאסור להשהות א"כ ממילא אין לו טוה"נ להפקיר:
אולם עוד צריך לעי' בזה. דבאמת צ"ל דהא דפסקינן דעובר בב"י משום דאזלינן להחמיר היא דוקא היכי דלא הפקיר דמוכרח לומר דעובר דאי נימא דאינו עיבר הרי יהי' לו טוה"נ. וצריך לעבור מש"ה אזלינן להחמיר, אבל היכי דהפקיר אדרבא צ"ל להיפוך דאינו עובר דאי נימא דעובר בב"י הרי יהי' אסורה בהנאה לאחר פסח ולא יהי' לו טוה"נ וממילא אינו צריך לעבור, מאי אמרת דאי נימא דאינו עובר הרי יהי' מותרת בהנאה לאחר פסח ויהי' לו טוה"נ וצריך לעבור, ז"א דהא אף אם יהי' מותרת בהנאה לאחר פסת נמי אינו צריך לעבור דהא כיון דהפקיר הטוה"נ עוד קודם שהחמיץ הרי אין לה טוה"נ והחלה לאו דידי' וממילא אינו עובר, וכיון דממ"נ צ"ל דאינו עובר, א"כ קושי' הפנ"י בתוקפה דיפקיר הטוה"נ שיש לו וממילא לא יעבור בב"י ממ"נ, ועוד דאי נימא דמתני' מיירי בי"ט אחרון של פסח ודאי קושי' הפנ"י בתוקפה דהא הת"ה כתב, דהא דכתב הר"ן במוצא חמץ בביתו בי"ט יכפה עליו כלי ואף בביטלו מחויב לאחר י"ט לבערו היא דוקא במוצא חמץ בימים הראשונים דמצי לשורפו בחוה"מ אבל במוצא בימים האחרונים שאז אסור לשרפו בי"ט מותר לאחר פסח אם ביטלו עי"ש, א"כ לפי"ז בנד"ד בהאופה עיסה טמאה אם נימא דמיירי בי"ט אחרון של פסח ולא מצי לבערו בי"ט. אם הפקיר הטוה"נ ואם נימא דיכול להפקיר והוי הפקר, ודאי לאחר פסח יהי' חלה טמאה מותרת בהנאה דהא לא עשה שום איסור בזה שלא ביער את החמץ, דהא לא יכול לבערו בי"ט, וכיון דלאחר פסח מותרת בהנאה הרי יש לו טוה"נ להפקיר, ע"כ צ"ל דהוי הפקר וממילא הי' יכול להפקיר דהא הי' לו טוה"נ להפקיר, אע"ג דאם נימא דלא הוי הפקר, ונימא דאסורה בהנאה לאחר פסח, א"כ ממילא לא הי' יכול להפקיר דהא אין לו טוה"נ, אפ"ה כיון דאם נימא דהוי הפקר הרי יש לו טוה"נ ע"כ צ"ל דהוי הפקר וממילא הי' יכול להפקיר, דצ"ל דבזו הרגע שהפקיר נעשה לו טוה"נ להפקיר וכן מצאתי בהרשב"א שכתב כן, דאיתא בב"ק (ס"ז) הגנב והגזלן הקדישן הקדש ותרומתן תרומה משום דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, והקשה הרשב"א בחידושיו דאכתי היני חייל הקדש הא הקדיש דבר שאינה שלו, וכתב משום דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש קנאה הגזלן בזה. השינוי וקנייתו והקדשו באין כאחד עי"ש:
הרי חזינן מהרשב"א אע"ג דהתם דבעת שהקדיש לא הי' יכול להקדיש דהא לאו שלו הוא ועיקר הקנין בא בזה דאמרינן דהוי הקדש [דאי הוה אמרינן דלא הוי הקרש הרי אין כאן שינוי השם לקנות וממילא לא הי' יכול להקדיש] אפ"ה אמרינן כיון דאי נימא דהוי הקדש הרי איכא שינוי השם לקנות אמרינן הקדש וקנייתו באין כאחד אמרינן בזו הרגע שהקדיש נעשה שלו, וכיון דנעשה שלו היא ממילא הי' יכול להקדיש דהא שלו היא א"כ לפי"ז בנד"ר נצל"כ אע"ג דבעת שהפקיר אם היינו חשבים כמו שהיא קודם שהפקיר הרי אין לו טוה"נ להפקיר דאם הי' שב ואל תעשה ולא הי' מפקיר הרי הי' אסורה בהנאה לאחר פסח א"כ ממילא אין לו טוה"נ להפקיר, אפ"ה דעתה שהפקיר אמרינן דאי ניחא דהוי הפקר הרי מותרת בהנאה לאחר פסח, ואית לי' טוה"נ להפקיר, אמרינן דהוי הפקר, וממילא הי' יכול להפקיר דהא הי' לו טוה"נ, וכיון דיכול להפקיר א"כ לפי"ז קושי' הפנ"י בתוקפה דיפקיר הטוה"נ שיש לו וממילא לא יעבור בב"י:
אולם זה אינו, דהא עיקר טוה"נ היא בזה שיכול לקבל מעות עבורו אחר פסח כמש"ל א"כ הלא אף אי נימא דהוי הפקר ומותרת בהנאה לאחר פסח, מ"מ אחר הפסח לא יכול לקבל כלום עבור החלה טמאה, דכיון דהפקיר הטוה"נ א"כ אחר הפסח אינו יכול לזכות בטוה"נ בחזרה, דבמאי יקנה זכות טוה"נ בחזרה מן ההפקר, דבקנין שעשה בהחלה לא מהני לקנות זכות טוה"נ מן הפקר, כיון דטוה"נ לא הוי זכות בגוף החפץ רק זכות מבחוץ הוא א"כ כיון דלא יכול לזכות בהחלה דהא ישראל הוא אינו זוכה נמי בטוה"נ, כמו שכתב רבינו יוסף הלוי ז"ל בהך דמנה אין כאן משכון אין כאן דאינו קונה משכון במשיכת החפץ כיון דגוף החפץ אינה זוכה לא מהני משיכה שיקנה בתורת משכון, עי' בנ"י רפ"ק דבב"ח, [הקצוה"ח סי' (ע"ב) הביאו] א"כ ה"נ כן כיון דאינו קונה שלו, וכיון דאינו יכול לזכות בטוה"נ שלו אחר הפסח א"כ אינו יכול לקבל כלום עבורו דהא הפקר הוא, וכיון דאינו יכול לקבל כלום עבורו אחר הפסח א"כ ממילא אף אם נימא דהוי הפקר ומותר בהנאה לאחר הפסח מ"מ אין לו שום טוה"נ להפקיר, ועוד דהא כשם שהמפקיר אינו יכול לזכות בטוה"נ שלו אחר הפסח הרי ישראל אחר נמי אינו יכול לזכות בטוה"נ מהחלה טמאה הנ"ל כמובן, וכיון דאין שום ישראל יכול לזכות בטוה"נ מן ההפקר הרי ממילא לא הוי הפקר לכהנים נמי דהא הפקר דומה כשמיטה שהוא הפקר לכל אדם:
ועוד דאף אי נימא דר"א סבר דהפקר לעניים לחוד נמי הוי הפקר וא"כ הכא נמי הוי הפקר לכהנים לחוד, או אף אי נימא דמ"ד דסבר דטוה"נ ממון סבר דטוה"נ הוי ממון גמיר בגוף החפץ ויכול לזכות בטוה"נ בחזרה מן הפקר, מ"מ כיון דאי נימא דטוה"נ הוי ממון גמור בגוף החפץ ויכול לזכות בטוה"נ מן ההפקר הרי ישראל אחר נמי יכול לזכות בטוה"נ הנ"ל, וכיון דכל אדם יכול לזכות בטוה"נ הנ"ל הרי לא עדיף הוא מאיש אחר וממילא לאו שלו, כיון דאחר נמי יכול לזכות בטוה"נ הנ"ל, וכן משמע מתוס' פסחים (מ"ו ב') ד"ה הואיל, דכתבו שם דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קנה לי' עי"ש, הרי חזינן מתוס' דלא אמרינן הואיל אי בעי קנה לי' הוי שלו א"כ ה"נ כן, וכיון דקודם שהפקיר ולאחר שהפקיר לאו שלו הוא א"כ ממילא אין לו טוה"נ להפקיר.
ועוד דאף אי נימא דאין צריך להפקיר הפקר גמור רק בביטול הלב סגי, כמו שכתב הפנ"י שם, א"כ אין צריך לזכות בטוה"נ בחזרה ואחר הפסח בלי שום זכי' נמי דידי' הוא א"כ אית לי' טוה"נ נמי לא קשה, דאף אם נימא דהוי ביטול ומותרת בהנאה לאחר פסח ויכול לקבל בהחלה גופ' הרי אינו קונה נמי בטוה"נ מעות עבורו מ"מ בפסח גופ' אין לו שום טוה"נ דבפסח אסורה בהנאה ושום אדם לא יתן לו כלום עבור החלה בפסח והא דעובר בב"י היינו כיון דיכול לקבל מעות עבורו אחר פסח א"כ אף בפסח הוי כשלו משום בפסח אית לי' גורם לממון ולענין ב"י קיי"ל דדבר. הגורם לממון כממון דמי מש"ה עובר בב"י, א"כ לפי"ז בביטול הטוה"נ אף אי נימא דהוי ביטול ויכול לקבל מעות עבורו אחר הפסח, מ"מ בזה דהוי ביטול ומותרת בהנאה לאחר הפסח מ"מ לא יהי' לו ברגע שביטל אלא גורם לטוה"נ, וכיון דאין לו אלא גורם לטוה"נ מש"ה אינו יכול לבטל, דלכל הדברים פסקינן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי וכ"ש דדבר הגורם לטוה"נ ודאי לאו ממון היא, וכיון דאינו יכול לבטל א"כ ממילא עובר בב"י דאי נימא דאינו עובר הרי יהי' מותרת בהנאה ויהי' לו טוה"נ וצריך לעבור כמש"ל, ועתה ליכא לתרץ כמש"ל, דאף דיהי' מותרת בהנאה לאחר פסח נמי אינו צריך לעבור כיון דביטל הטוה"נ עוד קודם שיחמיץ, זה אינו, דהא אינו יכול לבטל כיון דאין לו אלא גורם לטוה"נ:
ועתה יהי' מתורץ שפיר קושי' האחרונים שהקשו לפי דעת הר"י ז"ל שסבר דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו באותה שהי' כשמבערו אח"כ א"כ אמאי עובר עליו בב"י דז"א, דצ"ל בדעת הר"י ז"ל שסבר דהא דהמשהה אינו עובר עליו באותה שהי', הוא דוקא היכי כשמבערו וקיים העשה בזמן שהחמץ הי' שלו בעת שהי' עליו חיוב עשה דהשבתה אז אמרינן דאינו עובר על ב"י למפרע, אבל היכי דקיים עשה דהשבתה בזמן שנסתלק ממנו חיוב העשה הנ"ל אז ודאי לא תיקן הלאו דב"י שעבר כבר והרי זה דומה לו כמו שביער החמץ לאחר הפסח דלא תיקן הלאו דב"י שעבר כבר א"כ ה"נ כן, דהא הלאו דב"י היא ניתן לעשה א"כ היכי דקיים העשה בזמנה תיקן הלאו:
ועתה יהי' ניחא שפיר, דלפמש"ל דמש"ה עובר בב"י על חלה שהחמיצה אע"ג דאין לו בה טוה"נ דהא אסורה בהנאה לאחר פסח, אפ"ה עובר, דאי נימא דאינו עובר הרי יהי' מותרת בהנאה ויהי' לו טוה"נ וצריך לעבור מש"ה עובר בב"י, א"כ לפי"ז צ"ל דמשעבר עליו בב"י ברגע הראשונה שהחמיצה ונאסרה בהנאה הרי נסתלק ממנו הגורם לממון שהי' לו, דאחר הפסח אינו יכול לקבל כלום עבור החלה שהחמיצה דהא אם ישהה לאחר הפסח ולא יבער החלה הרי לא יתקן הלאו דב"י שעבר כבר וכיון דלא יתקן הלאו דב"י א"כ ממילא אסור בהנאה לאחר הפסח, וכיון דלאחר הפסח אסור בהנאה א"כ ממילא אף בפסח אין לו גורם לממון [דהא כתב הרא"ש בנדרים (פ"ה א') היכי דאסר את כל הכהנים בהנאה אין לו בהם טוה"נ והוי כאינם שלו עיי"ש א"כ ה"נ כן] וכיון דמרגע הראשונה שהחמיצה ונאסרה בהנאה נסתלק ממנו הגורם לממון שהי' לו א"כ ממילא נסתלק ממנו חיוב עשה דהשבתה מכאן ולהבא נמי דהא החלה לאו דידי' היא אלא בעת שהי' לו גורם לממון בחלה הנ"ל הרי ממילא הי' לו חיוב עשה דהשבתה, אבל ברגע שנסתלק ממנו הגורם לממון הרי נסתלק ממנו עשה דהשבתה מכאן ולהבא נמי, ולא דמי לכל חמץ דאמרינן אע"ג דעבר בב"י ונאסרה בהנאה אפ"ה איסור הנאה אין מפקיע החמץ מרשותו ומשום זה עובר בכל רגע בב"י, כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ח) ד"ה וחמץ, דחמץ חמור מנותר דניתר אינו עובר אלא פעם אחת אבל חמץ עובר בכל שעה בב"י, דזה אינו דדוקא. גבי חמץ דגוף החמץ היא שלו אמרינן שפיר אע"ג דאסור בהנאה לבעלים וא נו ברשותו אפ"ה לענין ב"י עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ובזה שנאסרה בהנאה לבעלים לא יצא החמץ מרשותו דאיסור הנאה לא מפקיע החמץ מרשותו, אבל בחלה טמאה אינו כן דהא באמת אינו צריך לעבור על חל הנ"ל דהא הקדש הוא רק מחמת שיש לו גוחה לממון בחלה נחשבת כשלו, א"כ הרי ברגע שנאסרה. בהנאה לכל ארם ונפקע ממנו הגרל"מ שהי' לו א"כ ממילא נפקע ממנו עשה דהשבתה מכאן ולהבא נמי, והרי זה דומה לו כמו שקבל אחריות על חמצו של עכו"ם ובתוך יו"ט נפקע אחריות מעליו דליכא עשה דתשביתו מכאן ולהבא כמו שכתבו האחרונים א"כ ה"נ כן וכיון דבתוך יו"ט נפקע ממנו עשה דתשביתו א"כ אם ביער את החלה הנ"ל במוצ"ט ודאי לא תיקן הלאו דב"י שעבר כבר בעת שהי' לו גורם לממון בחלה הנ"ל והרי זה דומה לו כמו שביער את החמץ לאחר יו"ט:
ועתה ניחא שפיר דהא דאמרינן דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו באותה שהי' כשמבערו לבסוף, הוא דוקא בחמץ שלו דבעת שקיים העשה דהשבתה אז הי' ממון דידי' ועוד לא נפקע ממנו עשה דהשבתה אז אמרינן שפיר אם ביער את החמץ וקיים העשה תיקן הלאו, אבל בחלה טמאה אינו כן דבעת שביער את החמץ הרי כבר נפקע ממנו עשה דהשבתה דהא לאו ממון דידי' הוא כמש"ל, הלכך אף דביער את החמץ לא תיקן הלאו כמובן. הלכך סבר ר"א שפיר לא יקרא שם חלה קודם שתאפה: