דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים· רבי ירמיה לעוו
פרק יב · הלכה ט
כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא שנאמר ואזני כל העם אל ספר תורה. ואסור לצאת וכו' ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנתו מותר לו לעסוק בת"ת בשעה שהקורא קורא בתורה. הנה רבינו כתב כיון שהתחיל ובגמ' איתא כיון שנפתח הס"ת וברבינו יונה דייק מלשון הזה דאף בין גברא לגברא שסוגרין הס"ת אסור לספר ועיין בשו"ע בסי' קמ"ו סעיף ב' ובמג"א ס"ק ג' עמד ע"ז עיי"ש. ועיין בב"ח שכתב דרש"י כרבינו עיי"ש. ועי' ברש"י סוטה ל"ט על ובהפתחו כשהתחיל ועי' באליה רבה ס"ק ג':
והנה נאמר בסתמא ונראה אף בלא שמע הקריאה וכיו"ב שמחלקים בין בלחש עיין בהגהות מיימוני ובשו"ע הנ"ל. ובשו"ע שם ובב"י וכל זה אינו ענין לפרשת זכור שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין לשמעם מפי הקורא והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא עכ"ל. וא"כ נראה כמ"ש לעיל בהל' ה' דעיקר התקנה הקריאה בציבור ועשרה שומעין ולא השמיעה אף דראוי לשמוע מכל אדם. ובב"י בשם שבולי הלקט מצאתי כתוב בשם רבינו שמחה האידנא אמאי נהוג לקרות ולעיין בספרים בעוד שהם קורין ונ"ל דדוקא לספר אסור כדי שלא יהיה נטרדים שאר העם השומעים אבל לקרוא בלחש שרי ומיהו תימה לרבינו שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה דכתיב ואזני וכו'. ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקורין הילכך נראה דאסור עכ"ל. ומלשון השו"ע נראה שכללו בלשון וראוי למדקדק וכו' הנ"ל. ומכ"ז נראה לכאורה כמ"ש לעיל וצ"ע. ועיין במג"א בסי' רפ"ב ס"ק י' דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה נראה דשמיעה מצוה. ונראה ג"כ לפרש מצוה אבל החיוב רק בהקריאה כנ"ל. ועיין שו"ת תרומת הדשן סי' כ"ד עיי"ש ועיין מ"ש בפי"ג ה"ו עיי"ש: