דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים· רבי ירמיה לעוו
פרק יב · הלכה ח
הקורא יש לדלג ממקום למקום בענין אחד וכו' והוא שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מהכתב אפי' תיבה אחת וכו'. ועי' בספר ברכי יוסף באו"ח בסי' מ"ט אם הוי איסור מדאורייתא כמו בדברים שבע"פ בכתב או מדרבנן וקרא אסמכתא הוי עיי"ש:
והנה לשון עת לעשות ומוטב שתעקור נראה שהוא מדאורייתא ובמסכת ברכות דף ה' ע"א תורה זו מקרא וכו'. וברש"י מקרא חומש שמצוה לקרותו בתורה עכ"ל. ועיין בהכותב בעין יעקב אבל מזה אין להוכיח דלא הוי אסמכתא ובברכי יוסף כתב לצדד שהוא מדרבנן משום דהקילו בעשור לחודש בע"פ משום כבוד ציבור עיי"ש מ"ש ע"ז. והנה מצינו הרבה קולות בזה. שהתירו בדבר השגור עיין במרדכי גיטין דף ס' ובפר"ח בסי' הנ"ל ועי' במרדכי מגילה פ"ב סי' תשצ"ג. ובתוספות תמורה י"ד ע"ב לחלק בין להוציא אחרים י"ח עיי"ש. ברבינו יונה במסכת ברכות פ"א בד"ה לא הפסיד דבדבר של חובה כמו ק"ש מותר בע"פ ועיין בירושלמי פ' בא לו ובמג"א מ"ש ממס' תענית כ"ח ובשו"ת חות יאיר סי' קע"ה:
בתוס' ב"ק ג' ע"ב בד"ה כדמתרגם דסגי נהור מותר לקרות בע"פ שבכתב עיי"ש. ועיין ברבינו יונה ברכות דרב ששת מהדר אפי' וגריס דהוי סגי נהור ואינו מחויב בקריאה שלא נאמר בע"פ אשר נראה להיפוך מדברי התוספות ועיין תוס' סוטה ל"ט עיי"ש. והנה סומא בכל ל"ת מחויב. מכל זה נראה דהוי רק מדרבנן דאל"כ לא היה מקילין כ"כ. וראיתי בספר יראים עמוד הזמנים סי' קכ"ח דף מ"ה ע"א וז"ל ואין לתמוה איך נוכל לחלק בין הוצאת עצמו להוצאת אחרים הלא מהמקרא למדנו בתמורה ובגיטין דברים שבכתב וכו' האי לא קשיא דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומדרבנן נינהו שאם היינו אומרים דברים שבכתב בע"פ היה מתיאשין מלכתבו. וגם לא היה מאמינין ע"ה בתורה כ"כ כי היה אומרים לא נכתבה וחכמים אומרים רצונם. ואחר שהוא מדרבנן לא גזרו אלא להוציא אחרים יד"ח. אבל כשהוא קורא לעצמו אין נותנין האחרים אוזן ולב ולא אתי לידי תקלה וכו'. ומן הטעם הזה הרגילו רבותינו בביכ"נ וכו' שהן חובה מהתורה ומתקנת החכמים וכו' עכ"ל:
ועי' בהקדמת הש"ס לרמב"ם שכתב שמשה רבינו ע"ה כתב קודם מותו התורה וכן נראה מקרא ומקורו במדרש תנחומא והרי משה רבינו ע"ה תיקן קריאת התורה. וא"כ קראו בע"פ קודם כתיבתו ודוחק לומר דגם תקנה זאת היה קודם מותו. וגם א"כ למד כל פרשה בפ"ע בכתב ועי' במסכת גיטין אם תורה חתומה וכו' וברשב"א שם עיי"ש. ונראה דלשון עת לעשות ומוטב שתעקר וכו' קאי על בע"פ בכתב דהוי ודאי דאורייתא: