דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תעניות· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ט
כשם שהציבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפילתו. ואומר ענינו וכו' בכל תפילה שמתפלל ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בראשי חדשים ולא בחנוכה ופורים. עי' בהמ"מ לחלק בין תענית מגזירה לציבור דבקדמו אין מפסיקין לתענית יחיד לפי שאין קבלת תענית נדר גמור וחמור עיי"ש ובלח"מ:
ויש לעיין בענין נדר של תענית למ"ש בהמ"מ ובר"ן שאינו מענין נדר גמור ממה כוחו:
והנה בחפשנו בדברי הראשונים ז"ל נמצא הן דברי הר"ן המובאים בלח"מ. גם דף י"ב ע"ב שם בסוגיא דלוה אדם תעניתו ופורע כתב שאין קבלת תענית נדר גמור דא"כ לא שייך לומר לוה ופורע דהאומר קונם עלי בשר ביום פלוני פשיטא שאינו רשאי לשנותו וכתב עוד וז"ל ובתענית ה"ט דאמרינן לוה לפי שאין הוא נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה וכו' ולאו נדר של קונם אמרינן שהרי ודאי אינו רשאי להלואתו אלא כנדר שנדר לענים קאמרינן כצדקה דאמרינן עלה בפ"ק דערכין דעד שלא באתה לידי גבאי מותר לשנותה כלומר ללותה ולפרעה עכ"ל ועי' ברא"ש שם ובמס' נדרים ח' ע"א האומר אשכים אשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר לאלוקי ישראל ברא"ש בפי' שם וז"ל לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאלו נדר בצדקה דאמרינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה עכ"ל. ומ"ש דלא הוי נדר אלא במתפיס נראה שאין כונתו משום דכל נדר בעי התפסה אשר הוא מחלוקת הראשונים ז"ל. אלא נראה כונתו פה דבענין נדר הוי איסור חפצא וקבלת מצות הוי על גברא:
ונראה כי להרא"ש בפיך כולל כל הדברים הטובים שמקבל על עצמו ולאו דוקא צדקה. וא"כ יהיה בכלל בפיך בגדר עשה עכ"פ. ועי' בדרכי משה יו"ד בסי' ר"ג בשם ר"י אם בעינן בהאי דאשנה פרק וכו' לשון שבועה עיי"ש. ועי' ברא"ש במס' תענית בסוגיא דלוה תעניתו שהשיג על הראב"ד שכתב וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לענים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל הילכך לוה ופורע ופי' דבריו במ"ש ותמורתם יתן לעניים שבו תלוי אם ירצה יתן תמורתם לענים ולא יתענה ואם ירצה יפרע תעניתו עיי"ש וא"כ לראב"ד דוקא תענית בכלל צדקה אבל ברא"ש השיג עליו דצדקה אינה תמורת תענית כדאי' בברכות ל"ב גדולה תענית מצדקה שזו בגופו וזו בממונו. נמצא כמ"ש להרא"ש בכלל בפיך כל קבלת המצות. ועי' ברא"ש בפסקים במס' נדרים דף ס"ו שכתב כדברי הרמב"ן דתענית לא הוי כנדר גמור עיי"ש:
אמנם בריטב"א במס' תענית שם בסוגיא דלוה ופורע הנ"ל האריך להוכיח דלא הוי מענין נדר וז"ל וה"פ וכי נדרי איסור הוא זה שאע"פ שמצטער צער גדול כל שאין בו סכנה אין מתירין לו אין נדר של הקדש גמור הוא זה שיהיה חייב לקיים היוצא מפיו יעשה עכ"פ אין זה אלא כעין נדר שקיבל עליו (בתו') להצטער על חטאיו לפני ה' וכו' וזה שאמרו אם גזירותינו קודמת לנדרו ידחה וכו' מטעם שכתב שאינו חשיב נדר של מצוה לחול על תקנת חכמים הקודמין ולפיכך אינו חל עיי"ש ושם י"א בענין מתענין לשעות כתב ג"כ דלא הוי מטעם נדר דאל"כ גם בשעות יחול מצד נדרו גם הוי על גברא וכתב עוד שם וז"ל ובלישנא בתרא אמרינן לא יהיה אלא נדר וכדבעי לפרושי קמא ובודאי שהנודר להתענות כדי לסגף עצמו ולהכניעו לעבודת הש"י וכו' וכיו"ב דבר מצוה הוא וכנדר לעשות מצוה הוא אבל דינו כשבועה שאין חלה לבטל מצוה וכו' עכ"ל. (ועמ"ש שאינה כנדר דא"כ תחול לשעות עי' ברא"ש מ"ש בפי' בירושלמי שם דהוי כנדר עכ"פ בדף י"ב וי"ל דמ"ש שחייב לקיים נדרו אינו מטעם נדר אלא מטעם בפיך):
וברמב"ן בפי' להתורה בפרשת מטות שאין שום נדר אפי' של הקדש שהוא איסור גברא כי בנדר של הקדש הנכסים נשתעבדו עיי"ש וריטב"א דעתו כהרמב"ן. ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כ"ח שכתב בנודר ללכת לא"י דלא הוי נדר בכה"ג דהוי על גברא והאריך בענין נדר בקבלת מצות עיי"ש:
הנה לדעת הר"ן ורא"ש נוכל לכלול קבלת המצות בכלל עשה דלמדין מבפיך. ובפיך כמ"ש כולל כל קבלת המצות ולא צדקה בלבד. והרי צדקה בכה"ג דחל על הנכסים הוי חפצא לדעת הרמב"ן בהתורה הנ"ל. אבל מלשון הריטב"א כנראה אינו בכלל מ"ע כלל אלא דמחויב לקיימו. ולדעתו הוי יותר בערך שבועה מבערך נדר משום דהוי על גברא. ועי' ברא"ש במס' תענית דף י"ב סי' י"ג דא"צ בתענית קבלה בשפתיו כמו בנדר דהוי בכלל כל נדיב לב כדאיתא במס' שבועות בהקדש דבלב מהני עיי"ש. ועי' בשו"ע יו"ד סי' רט"ו ואו"ח בסי' תק"ע בהבדל בקיבלו בלשון עלי עיי"ש:
והנה הקושיא שהקשה הריטב"א אם נאמר שיהיה בגדר נדר הוי ג"כ אם נאמר דהוי בגדר שבועה אלא בזה דהוי לגברא. וא"כ לריטב"א יש להבין מנ"ל קבלת תענית ומצות שחייב לקיימם כיון שאין לכללם לא בגדר נדר ולא בגדר שבועה ואם מבפיך א"כ למה לא יהיה בגדר עשה ונראה לדעתו כיון שאינו בכלל נדר ושבועה אינם בכלל עשה דנדר ושבועה ומיתורא בפיך לא הוי בכלל עשה ממש וצ"ע דלענין איסור מצינו איסור ל"ת ואיסור עשה אבל לחלק בעשה כה"ג לא מצינו כן:
אבל רבינו בס' המצות עשה צ"ד היא שציונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשינו במלת שבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור ואע"פ שחלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין. אמנם הכונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמ"ע הוא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באיזה דבר שיהיה מהדברים והעובר עליהם עובר על מצות ל"ת וכו' עיי"ש וברמב"ן שם השיג עליו במה שכולל כל נדרי אף של בטוי ולדעתו רק של גבוה ומצות בכלל זה עיי"ש ולפ"ז קבלת תענית לרבינו ולרמב"ן בכלל מוצא שפתיך. (והנה בהל' שבועות לא מנה רבינו מ"ע בשבועה):
ובמרדכי במס' שבועות בפ' שבועות שתים וז"ל מצאתי בס' המקצועות שיסד ר"ח בנודר בעת צרתו להתענות כל ב' וה' ולא נזכר בעת נדרו חוץ מיו"ט שיבואו בהן הוי ליה יו"ט מ"ע ומצות נדר ל"ת וכיון שאינו יכול לקיים שניהם יבוא העשה וידחה הלאו ותניא בפ"ק דתענית בסופו יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' ואם נדרו קודם לגזירותינו וכו' ותנן אין נשבעין לעבור על המצוה הלכך ילך אצל בי"ד של מקומו וילקה בפניהם על שנשבע לעבור על המצוה והם יתירו לו על ב' וה' שיבוא בהם יו"ט ויעשה שמחת יו"ט ואם אינו עושה כן עומד באיסורו עכ"ל וכתב ר' אבי העזרי אין נראה לי מה שמדמה שבועות לנדרים דמשנה רוחה היא שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות משא"כ בשבועות הילכך אם נשבע לעבור על המצות אין צריך התרת חכם וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה דברי ר"ח גאון ז"ל מופלאים וכמ"ש במרדכי וגם מה ענין עשה דוחה לל"ת ומה ענין שבועות לנדרים:
ועכ"פ נראה מדעת רבינו חננאל גאון ז"ל דנדרי תענית לדעתו בכלל ל"ת וכתב דעשה דיו"ט דוחה אותו. ונראה דלא ס"ל כדעת הרשב"א במס' נדרים ט"ז ע"א ובס' החינוך שהקשו דלמה נדרים חלין על דבר מצוה ליתי עשה ולידחי הל"ת ותירצו דנדר הוי עשה ול"ת. ועי' בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים:
והנה לדעת רבינו ורמב"ן הנ"ל דקבלת המצות ממוצא שפתיך וא"כ הוי לפ"ז נדר תענית עשה ול"ת ונראה בזה דבמס' ר"ה ו' ע"א מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור זו ל"ת ובתוס' שם הקשו דהרי השמר דעשה עשה כדאיתא במס' מנחות עיי"ש. ואם נאמר דבכלל מוצא שפתיך נדרי תענית הוי ג"כ השמר דל"ת בזה וצ"ע בכה"ג דהשמר דקאי על עשה ול"ת אם נאמר דהוי בעשה עשה ובלאו לאו ויש לעיין בזה:
והנה בגמ' שם מקשינן מוצא שפתיך זו מ"ע מובאת שם והבאת שם תיפו"ל השמר מל"ת תיפו"ל מלא תאחר לשלמו. ויש להבין אם בכלל מוצא שפתיך קבלת מצות ונדרי תענית דהוי בשב ואל תעשה והאיך נלמד כן מובאת והבאת דהוי בקרבנות מידי דעשה דוקא וחיילי על גוף הנקדש ולרמב"ן הנ"ל למ"ש בתורה גם בנדר חל על הנכסים. וראיתי בשו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד סי' קס"ז שהקשה דמנ"ל צדקה מהבאת שם. אבל י"ל דצדקה הוי יותר בערך אחד עם קרבנות כמו דאמרינן אמירה לגבוה לדעת קצת בצדקה. אבל בתענית יקשה ביותר. וברש"י שם מוצא שפתיך הוי מ"ע דמסתמא הכי קאמר קרא מוצא שפתיך קיים ובתוס' שם כתבו משום דכתיב והיוצא מפיכם תעשו וכו' עיי"ש. וי"ל דלא נדר אלא מידי דבמעשה אשר לשון תעשו מורה ע"ז (וי"ל דקושית הגמ' ל"ל לה' אלו חטאות וכו' הרי נדע מובאת והבאת ועל אלו א"צ קרא של מוצא שפתיך ויהיה מתורץ קושית מהרשד"ם גם י"ל כי נלמד בשוא"ת מקום ועשה כיון דלא שייך מלקות בתענית ולא שייך אין עונשין מהדין):
ונראה בדעת ר"ח באמת כן דלא נכלל במוצא שפתיך עשה לענין תענית ותשמור מיוחד לל"ת דרק בדבר דאית ביה עשה ול"ת מצ"ע כמו בכל נדרי הקדש וצדקה מחלקינן לעשה דהוי בראשונה בקום ועשה ואח"ז גם לל"ת ולכן אמרינן מוצא שפתיך וכו' אבל בתענית דבשב ואל תעשה ואין מגדרו מעשה כלל לא הוי אלא בכלל ל"ת דהשמר ולכן מקשינן שפיר מבאת והבאת נדע מ"ע דתענית דבשוא"ת לא נכלל בלא"ה בכלל מ"ע זאת. אבל השמר דהוי ל"ת נדע מלא תאחר שפיר ג"כ על שוא"ת. דבשוא"ת שייך יותר הל"ת מדבר דאית ביה מעשה והשמר מורה ביותר ע"ז וזה נוכל ללמוד ג"כ מבל תאחר דנדר מק"ו וא"כ יש לומר דהוי בנדרי תענית ל"ת מצד השמר ולא עשה לפי דעת ר"ח:
ונאמר ליישב קושית האבי עזרי על ר"ח במ"ש דעשה דשמחת יו"ט ידחה עשה לל"ת דנדר וגם דאין נשבעין לעבור על המצוה לכן ילך אצל החכם וכו' דמה מדמה שבועות לנדרים נגד משנה שנדרים חלים על מצוה משא"כ בשבועות וא"כ מטעם נדר חל על מצוה ומטעם שבועה א"צ התרה:
והנה מטעם נדר דחל על מצוה וכמ"ש ז"ל דלא אמרינן עשה דוחה לל"ת דנדר הוי עשה ול"ת למ"ש לר"ח לא הוי בנדר של תענית עשה אלא ל"ת בלבד ושאני משאר נדר וגם בגדר שבועה ג"כ י"ל דשאני. ונאמר מקודם דהנה יש להקשות למ"ש ברשב"א וס' חינוך הנ"ל דבנדר לא שייך עשה ידחה לל"ת משום דהוי עשה ול"ת וא"כ למה לנו קרא בשבועות דאין חלין לבטל המצות הרי בלא"ה בשבועה ליכא אלא ל"ת בלבד. ועי' במנין המצות וריש הל' שבועות לרבינו וא"כ בלא"ה העשה ידחה הל"ת. ואם נאמר דנפק"מ בין אם לא חל כלל הל"ת בין אם נאמר לדחות. ויקשה לפ"ז להסוברים באוסר בשבועה על חפצא חל כמו בנדר ועי' בר"ן במס' שבועות בסוגיא דנשבע לבטל וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה משא"כ דף כ"ה ע"א. וגם בכולל דעתם ז"ל שחל אף בשבועה ויקשה דעשה ידחה לל"ת. (גם למ"ש במ"א משום דאפשר לקיים שניהם בשאלה יקשה לר' שמעון דס"ל דאין שאלה לשבועה):
ונראה לענ"ד לומר דהנה במס' נזיר ד' ע"ב מיין ושכר וכו' ההוא מיבעיא ליה לאסור יין מצוה כרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליה מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילה על שבועה. ובתוס' שם הקשו על רש"י שפי' קושית הגמ' הא מושבע דיין הבדלה וקידוש רק מדרבנן גם מאי משני לפ"ז שבועה שאשתה וכתבו וז"ל ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתא נזירות וחיילה אשבועה מ"מ תיקשי לי הרי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות עכ"ל. האריכו לבאר כי בנשבע הוי מושבע ועומד מהר סיני ול"ל כולי האי תיפו"ל דהוי בנשבע שבועה נגד שבועה אשר זה הקושיא מושבע ועומד ג"כ הוא:
אמנם י"ל ע"ז. דלכאורה בנשבע לשתות ואח"ז שלא לשתות אם נאמר דב' שבועות חלים אז מסתבר לומר שלא לשתות כמו דאמרינן בעלמא במתן ארבע במתן שתים מוטב שיעבור בל תגרע בשב ואל תעשה משיעבור בל תוסיף בקום ועשה בידים כדאי' במס' זבחים ר"ה ועירובין ובכמה דוכתי בזה. אבל במושבע ועומד מהר סיני נאמר דאין השבועה השניה חל כלל דאין שבועה חל נגד אשר משועבד מקודם מהר סיני כי אין חל נגד השעבוד ועי' בבעה"מ במס' שבועות שם. וזה קושית הגמ' והא מושבע ועומד. ולכן האריכו בתוס' לומר בנשבע הוי ממילא ג"כ מושבע ועומד דמצד כי מושבע מהר סיני בלבד דוחה את קום ועשה משא"כ בנשבע בלבד ואתי שפיר:
ונאמר לפ"ז דהנה האי דעשה דוחה לל"ת אע"ג דשניהם מושבעין ועומדין מ"מ בעשה מושבע ועומד לקיימה ולדחות הל"ת דבאופן דאי' עשה אי' מושבע ועומד על הל"ת ונהפך מושבע לקיים העשה ולדחות הל"ת. אבל בשבועה נגד מצוה כמ"ש מצד כי המצוה מושבע הרי גם נגד זה ג"כ שבועה אלא דמעלת המצוה כי משועבד לה ואין השבועה חל עליו כלל הרי אם נאמר בכולל וכיו"ב דחל א"כ נהפך שבועה במעלה נגד המצוה דהוי בשוא"ת וכמ"ש לעיל. וא"כ אתי שפיר בשבועה לא שייך דידחה עשה לל"ת דמאי אולמי לשבועה דהר סיני מזו ונהפך דשבועה זאת בשוא"ת ולא שייך דחיה כלל. וכ"ז בשבועה נגד שבועה משא"כ בנדר של תענית שאי' במעלת השבועה לומר מאי אולמי ושוא"ת עדיף וא"כ שייך כמ"ש ידחה עשה לל"ת ושאני מנדר ומשבועה וכמ"ש. ולכן הביא הברייתא דאם קדמה גזירותנו לנדרו וכו' אשר מזה הוכיח הריטב"א ג"כ דאין קבלת תענית בכלל נדר כמ"ש לעיל בשמו וא"כ לא הוי כמו נדר בעשה ול"ת. גם הקשה שפיר מנשבע לבטל את המצוה דאינו חל אע"ג דהוי נדר כמ"ש דהוי איסור גברא ויותר בערך שבועה דתענית חל על מאכלים שאינן ברשותו ושלא בא לעולם וגברא בלבד ובערך שבועה דאין חלין על דבר מצוה מה"ט דהוי גברא כדאי' במס' נדרים ומובן ולכן כתב שילך אצל חכם לשאול דהרי אפשר לקיים שניהם וכמ"ש במ"א בזה ואתי שפיר:
והנה למ"ש עכ"פ לדעת רבינו דס"ל דבכלל מוצא שפתיך קבלת מצות א"כ יקשה לומר כמ"ש בהמ"מ ולח"מ דס"ל דמשו"ה אין דוחה יו"ט משום דלא הוי נדר גמור ומסכים ביותר למ"ש בב"י לחלק בין התחיל ללא התחיל שכתב בלח"מ דדוחק לחלק בין נדר תענית לשאר נדר קבלת מצות. ולא גם לדעת רבינו חננאל אלא דס"ל דנדחה מעשה דיו"ט ועל קושית הלח"מ דאם נדר דאורייתא למה לרבינו לקולא בישן וסלק עיי"ש י"ל דבציבור מדרבנן ויחיד מסתמא כתענית של ציבור קיבל ע"ע ועי' במחנה אפרים הל' שבועות סי' י"ד והל' נדרים סי' ט"ו עיי"ש: