דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שקלים· רבי ירמיה לעוו
פרק ג · הלכה י
הנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו הלך ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה ואם לא נתרמה התרומה לא מעל וחייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו. אין לפרש דלא שייך מעילה קודם שנתרמה התרומה דמאי שנא שקלים מהקדש דעלמא קודם שהביאם ליד גזבר דשייך מעילה גם כמ"ש רבינו ומקורו מתוספתא בפ"ו מהל' מעילה הי"ג "המפרש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל נתנו לחבירו לשוקלו ע"י והלך ושקלו ע"י עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד להגבות כמו שביארנו בשקלים וכאלו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל ואם עדיין לא נתרמה תרומה לא מעל וכו' עכ"ל הרי כתב בהפריש שקלו והוציאו מעל ולא חילק בין נתרמה או לא רק בנתנו לחבירו ושקל לעצמו כתב חילוק זה כדאיתא במשנה במס' שקלים וזה דקודם שנתרמה תרומה צריך השליח לשלם להבעלים ולא נהנה ולא מעל רק לאחר שנתרמה דא"צ הבעלים להביא אחרים וא"צ לשלם להם שייך מעילה ומ"ש רבינו שזה השקל ברשות הקדש הוא וכו' ונמצא זה הציל עצמו בממון הקדש לאו משום דקודם שנתרמה לא הוי ברשות הקדש ולא שייך מעילה וא"כ למה בהפריש שקלו והוציאו מעל כמ"ש אלא שמפרש בזה למה הוי מעילה בשביל הנאה מהקדש משום דא"צ הבעלים ליתן אחרים וא"כ זה הנקדש דשייך מעילה בו ומ"ש רבינו להוליכו לשולחני וכו' כמ"ש בפ"א ה"ט בט"ו בו ישבו השולחנים וכו'. ועם כל זה הלשון וביותר למ"ש רבינו בפי' המשנה בפ"ב מ"ב אם נתרמה תרומה מעל השוקל לפי העקרים שהקדמתי לך כי כשהוא תורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות ואותו השקל כשנתנו לחבירו מיד קנאו ההקדש כשתרם וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש ונתחייב קרבן מעילה והנאה שהוא נהנה הוא שלא ימשכננו אותו עכ"ל נראה מלשונו שרק בשעת תרומה קנאו ההקדש ויקשה מ"ש לעיל גם ממאי דאמרינן בנמצאו בנגנבו אלו ואלו שקלים וכו' כמ"ש רבינו בהל' ט' וזה בשלא נתרמה עוד וכבר נתנו הבעלים שקלים אחרים מיניה וכמ"ש ברש"י שכבר חל הקדושה על השקלים ואין נפקעים גם במס' ב"מ נ"ח התינח עד שלא נתרמה וכו' דנראה דגם עד שלא נתרמה צ"ל כר"ש:
והנה כנראה יצא המועל דאל"כ לא הציל עצמו בממון הקדש שכתב רבינו. ויש להבין במאי קנאו והנה לרש"י שפי' במס' כתובות דאפי' בלא נתן כלל הוי בכלל תורמין על הגבוי וא"כ המועל ג"כ יצא כבר. ומאי נהנה הרי בלא"ה אין ממשכנין וי"ל שנתנו להקדש קודם שנתרמה אלא שנודע אחרי שנתרמה שהוא לאחר ואמרינן דשוב אין לאחר לתבוע ממנו ולא להשלים להקדש ושייך מעילה להקדש אבל לדעת רבינו דוקא בנגבה אח"ז אמרינן תורמין וכו' וצריך להבין במאי זכה הלה שיהיה שלו ובירושלמי מקשינן אלו הגוזל עולתו של חבירו ושחטו סתמא לא לשם בעלים הראשונים מכפרת א"ר יודן תפתר במסוים וכו' עיי"ש ובקרבן העדה שניכר וידוע שהוא של שני עיי"ש. ועוד יקשה במה נפקע מהראשון ובמה זכה בו השני וי"ל באמת שאינו זוכה ואינו יוצא אלא דמ"מ הרויח שאי' ממשכנין אותו ומיירי כמ"ש שהביאו קודם שנתרמה ונודע להמשלח לאחר שנתרמה וראיתי בס' לחם שמים שכתב דמדברי רבינו שיצא המועל עיי"ש ולענ"ד נראה כמ"ש ועל מ"ש מקודם עי' מ"ש לקמן בס"ד בהל' אח"ז:
וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא והוא חייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש וכו'. ונראה קודם שנתרמה חייב לבעלים שנים ולאחר שנתרמה להקדש חומש והנה כאן יש לעיין ג"כ למה יצא ובמה חל ויש לומר דמיירי לאחר יאוש ולא חיישינן משום הבאה בעבירה ועי' בהל' לולב פ"ח ה"א עיי"ש בלח"מ ובהל' ה' שם מ"ש בזה עיי"ש. ולאחר יאוש שייך ג"כ כפל:
והנה שמעתי להקשות עמ"ש רבינו והוא חייב לשלם שנים דזה לר' שמעון דס"ל קדשים שחייב באחריות בכלל רעיך עי' ב"ק ע"ו ובמס' ב"מ נ"ח ואנן לא קיי"ל כותיה כמ"ש רבינו בפ"ב ה"א מהל' גניבה וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין ק"ק בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן פטור מן הכפל ומתשלומי ד' וה' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל וא"כ למה כתב רבינו בגונב שקלים דמשלם כפל לבעלים כ"ז שאחריותן על הבעלים:
ונראה לומר דכבר כתבתי בהל' הקודמת דנראה מדברי רבינו דעד שלא נתרמה לא הוי ברשות הקדש וכתבתי מה שיש להקשות ע"ז:
ונאמר דהנה בירושלמי בפ"ב מ"א בגמ' שם הפריש שקל ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר רשב"ל אומר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא וכו' עיי"ש ובבלי במס' חולין קל"ט ע"א מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו ר"י אמר חייב באחריותן עד שיביאו ליד גזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתיה ולמסקנא שם דפליגי באומר הרי עלי בבדק הבית ואינו בעין אלא שנאבד ולר"ל כל היכא וכו' אבל בליתא בעולם גם לר"ל חייב עיי"ש. והנה שם בנדבה לבדק הבית. אמנם בשקלים דהוי דבר שחוב עליו ומאי שנא מהפריש קרבן לחטאתו ונאבד דודאי גם ר"ל מודה דחייב באחרת ועי' במל"מ בפי"ד מהל' מעשה קרבנות הל' ה' עיי"ש ולא אמרינן דבי גזא דרחמנא איתיה אלא דשאני הקדש קרבן חובה דעיקר הקדישו להקריבו ומחלוקת בגמ' אם כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ועכ"פ כל זמן שלא נקרב כראוי לא עלה לכפרה לו משא"כ שקלים שאין להבעלים אלא להביאם להקדש ומה שנעשה בהם לצורך גבוה אינו נוגע להם והרי אם נאבדו מהגזבר ודאי פטורין לכו"ע ובחטאת שנאבד ברשות הקדש לא יצא עד שהביא אחרת ועל כרחך מהאי טעמא דשאני שקלים מקרבן וכיו"ב. וא"כ הוי לר"ל אף דהוי חובה עם כל זה דומה להקדש לבדק הבית דלדידיה אמרינן כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ובהפרשה נתקיימה המצוה וא"כ לר"י דס"ל דחייב באחריות עד שיביאו ליד הגזבר ויש להבין כיון כמ"ש דאין דומה לקרבן שבא בחובה וא"כ כיון דרק ההבאה להקדש מצותו ולמה נאמר דוקא ליד הגזבר ואינו דומה להאי דמס' חולין הנ"ל דאמר עלי ועל כרחך דס"ל דהבאה למקום ההקדש ליד הגזבר מקרי הבאה וכ"ז שהמה בביתו לא נתקיים מצות הבאה ולפ"ז לא שייך כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא כמו בשאר הקדש דעל כרחך ר"י מודה דמשו"ה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ובאומר הרי זו גם לר"י פטור בנאבד כדאי' במס' חולין הנ"ל רק בשקלים מדיוקא דקרא או זולת זה ס"ל דצריך הבאה למקדש או לגזבר בלא"ה לא יצא וא"כ לא שייך בי גזא וכו' בדבר שצריך רשות אחר דוקא ורק ההבאה התחלות וקיום המצוה והפרשה לאו ממצוה כמו בשאר הקדש:
אמנם יקשה כיון דנאמר דלא שייך בי גזא וכו' ולפ"ז לא שייך אמירה לגבוה כמסירה דמי וא"כ הוי תורת חולין על השקלים עד שיבואו לגזבר לר"י דקיי"ל כותיה ויקשה מכל הסוגיא הנ"ל ונראה לומר דכל זה לענין אם הוי דבר הנקנה להקדש ממש וברשות הגבוה ולענין מעילה וכיו"ב שייך לומר דלא הוי השקלים הקדש מצ"ע קודם שבאו ליד הגזבר דלא שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בשקלים משום דלא שייך כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואינו נקדש בהפרשה עד שיגיעו לגזבר:
אבל עם כל זה י"ל דהוי תורת הקדש עליו מצד אחר דלא יגרע מכל נדרי מצוה שכתב הר"ן במס' נדרים ובריטב"א במס' תענית אף שאין בכלל נדר איסורא חפצא מ"מ הוי בכלל בפיך דאמרינן זו צדקה וה"ה כל קבלת מצות דנתחייבו באמירה אלא דנפק"מ דמשום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט חל ההקדש על הדבר והוי קדוש מצ"ע ושייך בו מעילה וכיו"ב אבל משום בפיך לא שייך מעילה דעיקר החיוב משום בפיך הוי חובת גברא ולא חל אחפצא וכמו כן נפק"מ לענין כפיה דמשום אמירה לגבוה ההקדש גובה את שלו משא"כ משום בפיך הוי כמו כפיה על כל המצות סוכה ואין עושה וכו' ועי' בחו"מ בסי' קכ"ה סעיף ה' ובסמ"ע ס"ק כ"ה עיי"ש:
והנה יש לחשוב אם משום בפיך צריך להביא דבר זה דוקא או יוכל להביא אחר תחתיו כיון שאינו חל על הדבר אלא עליו ובזה נראה לומר כיון דמשום בפיך אמרינן דנתחייב באמירה כבמעשה בקנין ובקנין ודאי צריך לתת אותו הדבר הנקנה כמו כן משום בפיך צריך להביא אותם שקלים שהפריש בראשונה וחל חיוב הקדש עליהם:
ולפ"ז מובנים דברי הנ"ל די"ל דאין ההקדש חל על השקלים לענין מעילה עד שיבא לידי גזבר או שנתרמה התרומה דהוי עי"ז כאלו באו להקדש כיון שקיים עי"ז מצות ההבאה אף שלא באו עוד להקדש וכיון דהוי קיום ההבאה שייך כל היכא דאיתיה בי גזא וכו' ועם כל זה אמרינן שפיר בנגנבו או נאבדו ונמצאו אלו ואלו להקדש דלא נפקע שם הקדש דעליו משום בפיך וכמ"ש רק מעילה לא שייך משום בפיך וכמ"ש דלא חל עד עתה מצד עצמו:
אלא דיקשה נגד זה דברי רבינו בהל' מעילה בפ"ו הי"ג הנ"ל. ונראה דהנה יש להבין בדברי רבינו שם במה שכתב המפריש שקלו להוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל נתנו לחבירו לשקלו על ידו והלך ושקלו על ידי עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל וכו' ויש להבין מ"ש: במ"ש בתחילה בין הוא ובין חבירו שפי' שחבירו הוציא שקלו ולא כתב כלל לחלק בין נתרמה התרומה או לא ואח"ז בנתנו לחבירו לשקול ע"י וכו' כתב אם כבר נתרמה וכו' ומאיזה סברא לחלק בין לקחו חבירו בלי שליחתו ללקחו בשנוי בשליחתו לחלק בזה מה שאין מחלקין בזה גם יש להעיר שכתב מעל השוקל והו"ל מעל חבירו ובמשנה איתא מעל ולא נאמר שם השוקל ומדרכו של רבינו לכתוב לשון המשנה בליכא נפק"מ לדברים:
והנה בתוספתא שלפנינו איתא המפריש שקלו להוציא [נראה שצ"ל והוציאו] הרי זה מעל המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל עכ"ל הנה התוספתא לא פי' בחבירו אם משנתרמה או בשלחו וכו' וקאי על המשנה דמחלקת בין נתרמה והאי דלא אשמעינן במשנה בהוציא הוא ולמה דוקא בשלוחו שמעל דאשמעינן רבותא כמו דמקשינן בירושלמי מאי שנא מהקריב עולתו של חבירו וכמ"ש לעיל גם בשלוחו י"ל דזכה בשביל ההקדש עיי"ש וי"ל דקמ"ל דלא אמרינן הולך כזכי בחוב של שקלים ועי' חו"מ קכ"ה משום דצריך להביאו לגזבר דוקא ואשמעינן בתוספתא דאפי' ע"י עצמו שייך מעילה בנתרמה התרומה כדאי' במשנה בשליח:
ולפ"ז נאמר דרבינו כשכתב "המפריש שקלו להוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל" העתיק לשון התוספתא הנ"ל ואח"ז ביאר מה שסתמה התוספתא ומבואר במשנה הענין בחבירו במ"ש אח"ז "נתנו לחבירו לשקלו ע"י והלך ושקלו ע"י עצמו" ואח"ז חוזר לתחילת דבריו במ"ש בין הוא ובין חבירו "אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל" לא כתב חבירו וכמ"ש לעיל אלא השוקל יהיה מי שיהיה הוא בעצמו או חבירו לאחר שנתרמה התרומה מעלו:
ולפ"ז מובן שפיר דחייב הגנב בכפל קודם שנתרמה התרומה דלענין עצמם של השקלים לא הוי בתורת הקדש עוד אלא דיש להבין עוד סוגיא דמס' ב"מ נ"ח דאמרינן התינח עד שלא נתרמה התרומה וכו' דנראה דגם קודם שנתרמה צ"ל דאתיא כר' שמעון דס"ל קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים יש לפרש דעד שלא נתרמה יוכל לומר דאתיא כר"ש אף דבאמת א"צ לומר כן. אבל משנתרמה יקשה גם י"ל אם נאמר כר"ל דס"ל כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא גם בשקלים א"כ גם עד שלא נתרמה צ"ל כר"ש ואתי שפיר:
והנה בירושלמי פ"ב מ"ב הקשו על ושקלו ע"י עצמו וקשיא אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטו סתם סתמא לאו לשם בעלים הראשונים מכפרת א"ר יודן תפתור במסוים משל בית רבן גמליאל וכו' ורבינו לא כתב כן. ונראה די"ל אחרי דמסקינן שם בירושלמי מה נהנה א"ר אבין וכו' מכיון שבי"ד ראוין למשכנו ולא משכנו כמו שנהנה עיי"ש. וא"כ על כרחך במסוים וניכר מיירי דאל"כ ימשכנו עוד. אלא דמקשינן עוד שם וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין וכי יש מעילה בשיריים אלא כר' מאיר דר"מ אומר מועלין בשיריים עוד היא במסוים של בית ר"ג שהיו מתכונין ותרמו לשמו עיי"ש ויקשה למה לא פי' רבינו דמיירי בכה"ג דהרי רבינו ס"ל אין מעילה בשיריים ועי' בשירי קרבן שם בד"ה תפתור עיי"ש ומ"ש שם בפ"ג מ"ג בד"ה שהיה עיי"ש תמוה שהרי רבינו כתב כמ"ש אין מעילה בשיריים וצ"ע: