דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שקלים· רבי ירמיה לעוו
פרק ג · הלכה ח
בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומרי חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שנייה ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצונינו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן לפי שתקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה נמצאו השקלים הראשונים אחר שנשבע השליח אלו ואלו שקלים הם ואין עולין לשנה אחרת והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. שלחו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס כגון שלקחוהו ליסטין מזוינים שהוא פטור רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורים שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה אבל האונס אינו מצוי ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לפני אנשי העיר והן משלמין וכו'. ועי' בכ"מ שעמד ע"ז אם בשומר חנם בכל פעם בני העיר חייבין בס"ד במס' ב"מ נ"ח ע"א דמוקי בש"ח אמאי לא מקשינן למה בנתרמה תרומה נשבעין לגזברין גם דמוקי כר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא א"צ לומר כמו דאיתא מעיקרא בנושא שכר עסקינן אלא כס"ד אפי' בש"ח ותירוצו בלתי מובן כמו שעמדו ז"ל על זה:
והנה בטעמא בדעת רבינו דבמסרו לשומר חנם הבני עיר חייבין יש לומר דכנראה בהאי דאמרינן תורמין על הגבוי ועל האבוד אינו מטעם הפקר בי"ד דתליא אם כחם גם להקנות ולדעת הרשב"א במס' גיטין בפ' השולח תליא בב' למודים בהפקר בי"ד מקראי עיי"ש. אלא משום דאמרינן לב בי"ד מתנה עליה כדאיתא בשאר דברים בענין שקלים לב בי"ד וכו' וגם זה בכלל וי"ל ג"כ בזה כמו דאמרינן במס' ב"מ בסוגיא דסימנין ניח"ל לבעל אבידה וכו' וכמו כן בזה ניחא לכו"ע שאם יגנב ויאבד להם שיהיה נקנה להם מחלק אחרים. (ואף למ"ש במל"מ בהל' שקלים בפ"ד ה"ו בנדבת יחיד לא שייך לב בי"ד עיי"ש כה"ג הוי של ציבור עי' שקלים פ"ק מ"ג בגמ' עיי"ש ואפי' ביחיד דעת התוס' מנחות ע"ט ע"ב וט"ו ע"ב בד"ה אפשר דשייך ג"כ לב בי"ד וכו') ואף לרבי שמעון דל"ל לב בי"ד וכו' במס' שבועות י"ד שאני שם דהוי להפקיע הנקדש כבר משא"כ בכה"ג דעומד בקדושתו י"ל גם ר"ש מודה. אלא די"ל דהרי מדינא כל זמן שלא הגיע ליד הגזבר הוי כחוב מלוה למלוה כל שלא הוי שליח מהמלוה לא נפטר הלוה בנאבד מיד השליח וכמו כן בשקלים אלא משום תקנת עולם תיקנו כן שיהיו כל ישראל מתכפרים כמ"ש רבינו לעיל בפ"ב ה"ט עיי"ש ומסתברא שלא עשו כן למי שפשע שמסרו לש"ח שומר גרוע שאינו חייב בגניבה ואבידה:
וראיתי בתומים בסי' ס"ו שכתב דמשו"ה הוי פושעים הבני העיר משום דבעלים הוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף ובמסרו לשומר חנם לדעת רבינו דש"ש שמסר לש"ח גרועי גרעי לשמירתו ומשו"ה חייב אלא דמזיק בקדשים פטור מהתורה ומדרבנן מחויב כמ"ש בתוס' במס' ב"ק ובמס' גיטין וזה דמשני שבועה זו תקנת חכמים היא עיי"ש:
אמנם יקשה על דבריו דהרי השליח ג"כ שומר שכר מפרוטה דרב יוסף גם אם הוי שומר חנם בלי שכר מהבעלים אלא דעם כל זה י"ל דגרועי גרעי לשמירתו דבש"ש נשבע לקבל שכרו כדאי' בסוגיא וישמר היטב משום שכירתו משא"כ בש"ח דמשום פרוטה דר"י לא שייכא שבועה ומובן ויהיה מיושב קושית הכ"מ מס"ד דמוקי בש"ח דבס"ד גם כן ס"ל דש"ח הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אלא דא"צ לישבע ומשני בנושא שכר דשייך שבועה משום שכרו ובזה שאני מש"ש ע"י פרוטה דר"י דלא שייך בו שבועה בהקדש. ומובן במ"ש בתוס' שם בד"ה ש"ח דף נ"ז ע"ב דש"ש ג"כ פטור בפשע עיי"ש דהרי כמ"ש הש"ח בכלל ש"ש משום פרוטה דר"י ולפ"ז ש"ח אינו נשבע דנקרא ש"ח על שאין מקבל שכר ונפק"מ נגד ש"ש כמ"ש בהשבועה לקבל שכר. ומיושב דאיתא ש"ח אינו נשבע ולא נאמר אינו משלם משום דבאמת הוי ש"ח כש"ש אלא בש"ש ממש ימצא שבועה ולא בש"ח שאינו מקבל שכר ולא נפק"מ אלא שאינו נשבע. אלא דיקשה עוד למסקנא דאיתא שבועה זו תקנת חכמים היא. וא"כ צריך גם בש"ח לישבע וע"כ במאי גרעי במסרו לש"ח דכמ"ש משום פרוטה דר"י כש"ש לגניבה ואבידה וגם צריך לישבע ג"כ וא"כ יקשה עוד למה שכתב רבינו דבש"ח הבני עיר לשלם בכל גוונא דמאי פשעו והנה כמ"ש בתומים דשבועה בפשיעה משום מזיק ובזה תיקנו. אבל כמ"ש רבינו דבמסרו לש"ח חייבין הבעלים בכ"ג והשבועה לגזבר לאחר שנתרמה בש"ש שחייבין בגניבה ואבידה וא"כ יקשה במאי גרעי לשמירתו במסרם לש"ח דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י וצריך ג"כ לישבע לאחר התקנה:
אמנם למ"ש במקום אחר בהל' סוכה פ"ו ה"ד בהאי דאיתא במס' סוכה כ"ה ע"א במשנה שם שלוחי מצוה פטורין מסוכה וברש"י שם שלוחי מצוה הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבוים עכ"ל. והנה שלוחי מצינו בכ"מ להנשלחים מאחרים ולמה פי' רש"י הולכי בדרך וכו' שבעצמם הולכים לעשות מצוה המוטלת עליהם והנה מצינו כמו כן לעושי מצוה בעצמם לשון שליח מצוה כמו שלוחי מצוה אינן ניזקין וי"ל דנקטי לשון שליח ולא עושי מצוה או עוסקי מצוה פטורין וכו' הרגיל בגמ' לאשמעינן כמ"ש ברשב"א בפ"ק דמס' ברכות דבס"ד שם לא הוי עוסק במצוה בהולך לעשותה כי אם בעת עשיתה עיי"ש. וא"כ אשמעינן דהולך כעושה ובשליח שנשלח מאחר לעשות בעבורו מצוה י"ל כיון דבלעדי שליחתו יעשנה האחר בעצמו ומצוה בו יותר מבשלוחו והוא אינו מרויח במצוה שהרי פטור עי"ז ממצוה אחרת ויש מקום לומר דהנשלח מאחרים אינו בכלל עוסק במצוה להיות פטור ממצוה. ולכאורה בדעת רבינו דס"ל לחלק בין ש"ח לש"ש על כרחך לא הוי השלוחים ש"ש משום פרוטה דרב יוסף נראה דס"ל כמ"ש דשליח אינו בכלל העוסק וכו' לפטור ממצוה ותליא ג"כ במ"ש לקמן בס"ד בעוסק במצוה דפטור וכו' אם אזלינן בתר העוסק ותליא אם הוא בכלל עושי מצוה כמו בש"ש די"ל שאינו בכלל עושה מצוה כיון שעושה בשכר או בכה"ג דשליח כמ"ש או דאזלינן בתר המצוה שאינה נדחית בשביל אחרת וא"כ לא תליא כלל בהעוסק אם מקיים מצוה מצ"ע ג"כ או לא וגם בדעת הסוברים דעוסק במצוה פטור אפי' באפשר לקיים שניהם. ולפ"ז דברי רבינו אתי שפיר. [ועיין בשו"ת מהר"א ששון בסי' ע"ג שמסופק אם תקנת החכמים שלא יזלזלו גם בגניבה ואבידה עיי"ש ומפורש כן בדברי רבינו כאן]:
גם נראה לומר דסוגיא אזלא כדעת רבינו עם מ"ש בתומים בסי' ס"ו ליישב קושית הריטב"א למה לא משני במס' ב"מ הנ"ל בהקושיא מבני העיר וכו' ג"כ בשקנו מידו כדמשני בגמ' אח"ז ותירץ דכה"ג דמקבל על עצמו הוי אסמכתא ולא מהני קנוי מידו ולהלן דאמרינן בשוכר את הפועל בשקנו מידו לאו בקדשים כמ"ש הרז"ה אלא משום קרקעות וכל לאו דהקדש שייך בהאי הנאה כמ"ש בתוס' בסוגיא ובהאי הנאה מסלק אסמכתא כדמוכח בפ' הפועלים במתנה ש"ח עיי"ש. והנה י"ל גם כמ"ש ברש"י דלהלן בשוכר את הפועל וכו' ג"כ מקדשים פי' ומשני בשקנו מידו דבהקדש כמ"ש ז"ל לא שייך אסמכתא אבל לעיל כדמקשינן מבני העיר וכו' דג"כ שם דנשבעין לבני העיר דלא שייך הקדש לר"ש וניח"ל לתרץ לכו"ע דמשו"ה נאדי מתירוץ הקודם שם בגמ' משום דלא הוי אלא כר' שמעון וכמו כן מתורץ ביותר דהוי לכו"ע גם לא נגד ר"ש והרי לר"ש בבעלים שייך אסמכתא גם נראה אפי' לדידן דלא כר"ש מ"מ לענין אסמכתא בהנוגע להבעלים שייך אסמכתא דלא שייך אמירה לגבוה וכו' נגד הנוגע להבעלים. אלא דיקשה עוד לישני בקנו מידו דלכאורה מסתברא דאסמכתא לא שייך אלא במחייב א"ע בגניבה ואבידה ואונסין אבל במחייב א"ע לענין פשיעה נראה דלא הוי אסמכתא דודאי נחית בדעתו ודעת כל אדם למצוא מחויב א"ע בפשיעה וביותר לדעת רבינו דהוי מזיק וכיון דהוי כעושה בדעת לא שייך אסמכתא וא"כ לישני בקנו מידו האי דאיתא בשלא נתרמה התרומה לענין בעלים ולענין פשיעה דלא שייך אסמכתא ומשנתרמה התרומה לענין הקדש דבכ"ג לא שייך אסמכתא ומדלא תירץ כן על כרחך לענין בעליה רק בש"ש פטורין ולענין ש"ח ופשיעה הבני עיר חייבין בכ"ג אפי' אחרי שנתרמה ובש"ש שייך אסמכתא וזה כדעת רבינו:
אמנם לשון הירושלמי במס' שקלים בפ"ב מ"א בגמ' שם מתני' בש"ח אבל בש"ש לא בדא א"ר אדא אפי' תימר בש"ש נגנבו בליסטים מזוין אבדו שטבעה ספינתו בים עיי"ש דנראה דס"ד יותר לאוקמי בש"ח מבש"ש ועי' בשיירי קרבן שם שעמד ע"ז דהוי נגד דברי רבינו ולמ"ש סוגית הבבלי מסכים לדעת רבינו:
שתקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלי שבועה. ויש לעיין אם התקנה לשבועה והחיוב מדינא או גם החיוב עם השבועה מתקנה:
ומצינו בזה דעת הש"ך בחו"מ בסי' ס"ו [ס"ק קכו] שהביא ראיה לדעת רבינו דפשיעה מזיק חייב אף באלו שאין נשבעין עליהן כמ"ש בפ"ב מהל' שכירות דלדעת התוס' דס"ל דאפי' מודה או שיש עדים שפשע פטור א"כ לא שייך שבועה דלא מצינו שיתחייב בתשלומין מתקנת חכמים עיי"ש ובפנ"י כתב ע"ז למ"ש בתוס' בכמה דוכתי דמזיק בהקדש חייב מדרבנן וא"כ לענין פשיעה תיקנו החכמים שיתחייב מטעם מזיק אלא שהקשה ע"ז דא"כ מאי מקשינן במס' ב"מ שם מלשמור את הפרה עיי"ש ובלתי מובן הרי הראב"ד וסייעתו דס"ל דפטור מפשיעה ס"ל דפשיעה לא הוי מזיק וראיה מפשיעה בבעלים כמ"ש בראב"ד בפ"ב מהל' שכירות שם:
אמנם לענ"ד נראה דהרי כמ"ש דלא הוי חיוב השקלים כמו תרומה דלאחר הפרשה כבר קיים המצוה אלא דמחוסר מצות הנתינה ובנאבדה אין מחויב באחרת דהרי בנאבדו השקלים קודם שנתרמה ולתוס' עכ"פ קודם שבא ליד הגזבר חייב באחריותן ומחיובו להביאם ליד הגזבר וא"כ כמ"ש לעיל כמו בכל חוב דעלמא כשאין המלוה עושה שליח לקבל חובו ונאבד ביד שלוחו של הלוה על הלוה לשלם חובו במעות אחרות. וא"כ כמו כן בשקל שנאבד ביד השליח אף באונס מ"מ לא נפטר מחיובו להקדש כל זמן שלא בא ליד הגזבר ולא נעשה שליח מהגזבר אלא כדאיתא תורמין על האבוד והגבוי וכו' והקילו בזה לתקנת העולם וא"כ לפי זה י"ל דמשום זלזול הקדש באם לא ישבע השליח לפטרו מתשלומין הניחו בזה על דינא דחייב עד לגזבר ממש או לתרומה. ולפ"ז לא הוי חיוב חדש אלא הניחו בכה"ג על החוב ודינא דמקודם שנאמר האי דתורמין וכו'. אלא די"ל דניהו האי דתורמין וכו' הוי לקולא להבעלים ואם כן יש לומר דחוזר לדינא אבל למה ישבע השליח דלו לא הקילו בזה כלל ולמה ישלם הוא ע"ז נאמר כיון דאם לא יהיה נאמר תורמין וכו' כיון שלא ישבע השליח וכמ"ש א"כ יהיה החיוב חוזר להבעלים מדינא ואז ממילא השליח מחויב לישבע ולשלם דהרי הוי ממון בעלים וא"כ מה שמשביעין השליח הניחו על דינא בזה וזה יש לומר לא שנא בפשיעה ולא שנא בגניבה ואבידה לדעת התוספת וקושית הש"ך מיושבת לענ"ד:
ויש להבין במ"ש הש"ך לדעת רבינו דעל כרחך בפשיעה חייב מטעם מזיק דאל"כ למה ישבע וכנ"ל הרי לדעת רבינו הרי בש"ש מחייב לישבע על גניבה ואבידה כמ"ש בהל' זאת והרי בש"ש בגניבה ואבידה מי תיקן חיוב חדש ויקשה לרבינו לפי דבריו מגניבה ואבידה מה שהקשה על תוספת מפשיעה:
ועי' בירושלמי שקלים פ"ב מ"א בגמ' שם הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אומר חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר ר' שמעון בן לקיש אומר הקדש ברשות הגבוה בכ"מ שהוא מתני' פליגא על רשב"ל נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן לא עוד היא משום שבועות התקנה ועי' בקרבן העדה דאם הוי בגזא דרחמנא אף קודם שנתרמה יהיו בני העיר פטורין ותירץ אף זו מן התקנה עיי"ש וקיי"ל כר"י וכמ"ש רבינו בהל' ז' ועכ"פ לר"ל לירושלמי צריכין לומר דעשו חיוב חדש משום תקנת הקדש דלאחר שהביאו לר"ש למקום גבוה החיוב ע"כ חיוב חדש מתקנה דלא שייך כמ"ש דהרי הוי כבא ליד גזבר ועי' בבלי חולין קל"ט ע"א מנה זה לבדק הבית פלוגתא דר"י ור"ל כעין זה עיי"ש ובזה אם הוי חיוב חדש לא פליגי וי"ל לכו"ע היכא דמוכרע לומר כן:
ואם משנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים וכו'. עיין בירושלמי שקלים בפ"ב מ"ב במשנה הנותן שקלו לחבירו לשקול ע"י ושקלו ע"י עצמו אם משנתרמה התרומה מעל השוקל וכו':
ובגמרא שם אנן תנינן אם קרבה הבהמה ותני דבי רבי אם נתרמה התרומה ונ"א אנן תנינן אם נתרמה התרומה ותני דבית רבי אם קרבה הבהמה א"ר לעזר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר' שמעון וכו' ובפי' מהר"א מפולדא ז"ל שם בד"ה מה נהנה וכו' ולפי מסקנא זו הא דתנן בריש פירקין אם נתרמה התרומה נשבע לגזברים נמי בהכי מיירי וקרבה הבהמה כמו ושקל ע"י עצמו דתנין הכא וכו' עכ"ל ורבינו כתב כלשון המשנה אם נתרמה התרומה ולא כתב מקרבה הבהמה ועיי"ש נוסחת הקרבן העדה מאן תנא ר"ש אם נתרמה התרומה וכו' עיי"ש ונראה דמפרש אם קריבה לענין מעילה בלבד ולא לענין נגנבה אבל גם לענין מעילה בהל' שאח"ז כתב רבינו ג"כ אם נתרמה דלפי הנ"ל כר"ש אתיא ועי' בכ"מ שם:
יש מי שאומר שהשקלים הראשונים שיפלו לשקלי השנה הם השקלים שנגנבו בתחילה ואבדו או נאנסו וחזרו ויש מי שאמר שהשקלים הראשונים הן שהגיעו ליד הגזבר תחילה. ויש לעיין למ"ש ברשב"א חולין קל"ט דגם בהקדש שייך יאוש בנתיאש הגזבר וא"כ האיך חל ההקדש מחדש בלי בעלים והרי אין יד להקדש ועי' ברמב"ן ב"ב ע"ט דלמ"ש שם לא יקשה עיי"ש אבל לדעת התוספת על כרחך צ"ל דלא ס"ל כרשב"א ובאמת דברי הרשב"א צ"ע ובמ"א כתבתי בזה ובראב"ד דמחלוקת בירושלמי ובמרכבת המשנה כתב ובספק כזה יעשה כמו שירצה ועי' לעיל הל' ד' כיו"ב וכמ"ש בראב"ד שם מחלוקת בירושלמי עיי"ש וי"ל דגם זה בכלל לב בי"ד שבספק יעשו כמו שירצה ועי' להלן ט"ו בספק להחמיר ובזה י"ל בודאי במאי דשייך לחומרא אזלינן לחומרא ובשוין שייך לב בי"ד וכו':