דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי ירמיה לעוו
פרק ח · הלכה י
אין אדם יוצא ביו"ט ראשון של חג בלולב של חבירו שישאלנו ממנו עד שיתנו לו במתנה נתנו לו על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא שנמצא כגזול וכו'. בתוספות במס' קדושין ו' בד"ה לא החזירו וכיו"ב במס' ב"ב קל"ד וסוכה מ"א הקשו דלא הוי כמתנה ע"מ להחזיר כמשפטי התנאי דלא הוי בכפילות התנאי והן קודם ללאו וכיו"ב ועי' מ"ש ע"ז:
ובראשונה נאמר במה שיש להבין במתנה ע"מ להחזיר דלדעת הסוברים דלא הוי כקנין הגוף עי' ברא"ש במס' סוכה מ"א ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ה ובר"ן נדרים כ"ט דכל קנין לזמן קנין פירות ועי' בנימוק"י בפ' הזהב דשכירות ליומא ממכר לא הוי אלא קנין פירות ועי' בס' אבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק נ"ג בזה עיי"ש ולפ"ז למ"ש בריטב"א במס' קדושין מ"ז גבי בקע בו קנה דבשאלה דהוי ק"פ לא שייך קנין משיכה דלא שייך משיכה בק"פ דמה שמקנה אין מושך ובמה שמושך אינו מקנה ובקע בו התחלת המלאכה לא מצינו קנין כזה אלא הוי מדרבנן וכסברה הזאת ברשב"א במס' גיטין בפ' השולח בסוגיא דמוכר עבדו לקנס ובנמוק"י במס' ב"מ בסוגיא דמטבע נעשה חליפין ומ"ש ז"ל דמשו"ה אותיות בלתי נקנות במסירה עיי"ש. ודעת הריטב"א שם דמתנה ע"מ להחזיר קנין הגוף אבל למאן דסוברים דלא הוי אלא קנין פירות ולפ"ז לא שייך בו קנין דאורייתא אלא במעשה המצוה דהוי קנין דרבנן כבקע בו והנה אם קנין דרבנן מהני במצוה דאורייתא במחלוקת נאמרה ועי' בס' אבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק ל"ג חילוק מושכל בין סוכה ואתרוג לענין קנין דרבנן דבסוכה שא"צ אלא שלא יהיה גזול ומהני הפקר בי"ד שלא יהיה כגזול אבל באתרוג דצריך שיהיה שלו לא מהני קנין דרבנן עיי"ש וא"כ יקשה מאי מהני מעמ"ל באתרוג כיון דלא שייך בו קנין דאורייתא אלא קנין דרבנן בלבד:
אמנם כמ"ש במקו"א מדעת הראשונים ז"ל דהאי דאמרינן בהאי הנאה גמר ומשעבד נפשיה לאו דוקא שעבוד אלא לקנין מהני ג"כ אומדנא עי' בבעל התרומות בשער ס"ד חלק א' סי' ב' בשם הרמב"ן כן ועי' בנמוק"י במס' ב"מ ט"ז דבהאי הנאה הוי כשוה כסף עיי"ש וזה לא שייך היכא דלא מהני כסף ועי' בשיטה מקובצת ריש פ' המפקיד בשם תוס' שאנ"ץ דבהאי הנאה דמקני ליה כפל גמר דעתו והוי כקנין עיי"ש ועי' בתוס' במס' בכורות דף י"ח ע"ב בד"ה אקנוי שכתבו ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה עיי"ש אלא דשם הוי לקנין חצר דשייך כמ"ש בנמוק"י מטעם שכתב מ"מ נראה מדבריו במצוה הוי אומדן דעתו להקנות בדעת גמורה דכנראה דעיקר קנין במעשה להורות על גמר דעתו כדאיתא במאי בדברים בשקנו מידו אי נמי בהאי הנאה גמר ומשעבד וכו' נראה דבהאי הנאה הוי כקנין במעשה להוכיח כי גמר להקנות ובחמץ ובכור דצריך קנין שאני דבהגוי לא שייך אומדנא זאת אלא דצ"ע בעירוב וכמ"ש במ"א בזה וא"כ י"ל משום ניח"ל למעבד מצוה בממוניה הוי כמ"ש בתוס' בכורות הנ"ל במצוה בכלל בהאי הנאה גמר ומקני. ולפ"ז מיושב קושית התוס' דאף דלא כפל התנאי מ"מ הרי כל זה שנאמר דקני במתנה ע"מ להחזיר משום האומדנא דניח"ל אבל על אופן הזה שלא יחזירו ודאי לא ניח"ל ואמר בפי' כן אף שלא כפל תנאו מ"מ בלא החזירו נפקא האומדנא ולא היה נקנה לו מחסרון הקנין והמעשה בטילה:
אמנם כל זה אינו דכל מ"ש שייך לומר אם התנאי הוי תנאי אבל אם נאמר דתנאי שלא כמשפט התנאי כמי שאינו ונשאר כפי המעשה קנין לעולם לו ושייך שפיר קנין משיכה וקושית התוס' לדוכתא:
וע"ז נאמר לפמ"ש ברא"ש במס' יבמות ק"ו גבי חליצה מוטעת דאם לא כפל התנאי אף דהמעשה בלתי תלוי בהתנאי מהאי טעמא צריך לקיים התנאי ביותר אלא דהמעשה בלתי תלוי בקיום התנאי ורק אם כפל תנאו ותלוי המעשה בהתנאי אין מוכרח לקיים התנאי אלא בהחפצו בקיום המעשה אבל בלא כפל קיום התנאי מוכרח אלא דהמעשה בלתי תלוי בהתנאי עיי"ש. וא"כ לפ"ז אף דאמרינן דתנאי בטל היינו לענין שהמעשה בלתי תלוי בקיום התנאי וכל זה בעלמא דהתנאי בדבר אחר אבל כאן דהתנאי ע"מ להחזיר דהוי רק לזמן וקנין פירות וכיון דמוכרח לקיים התנאי ממילא בטל הקנין דלא שייך בקנין לזמן דלא שייך לומר דהוי שלו וקנין הגוף משום שאם ירצה לעשות שלא כדין ולא לקיים התנאי להחזיר דודאי לא ניתן לומר וא"כ בכהאי גוונא לא נשאר אלא הקנין משום בהאי הנאה ואומדנא וכמ"ש דכיון שבטילה האומדנא ממילא בטילה המעשה הקנין אף דלא כפל התנאי. ועי' בתוס' שהקשו כמו כן דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד עיי"ש. אבל לפמ"ש בהאי דידן גרע להמעשה משום דהוי בדבר אחד דעי"ז הוי קנין פירות בלבד ושייך לומר כמ"ש ואתי שפיר:
אמנם אם גם נאמר דקנין מאומדנא דבהאי הנאה לא מהני אלא בשעבוד בלבד או היכא דשייך קנין כסף דלא הוי רק מצד המקנה כמו בשעבוד אבל מצד הקונה שיהיה ברשותו לא מהני אומדנא והפקר ומתנה וכיו"ב יוכיחו ע"ז:
וע"ז נאמר לקיים דברינו הנ"ל דיש לומר כמ"ש במקום אחר דלאו כו"ע סבירי להו כדעת הריטב"א הנ"ל דלא הוי בבקע בו דהוי התחלת המלאכה אלא קנין דרבנן בלבד. וי"ל כמו בקנין גוף החפץ המשיכה בו הוי לקנין כמו כן בשימוש בהנאת מהקנין פירות והוי קבלת הנאה קבלה והבאת רשות מהק"פ לו ובגדר משיכה ואם גם נאמר דבהנאת שימוש לא זכה עוד בק"פ שלא שימש בהם עוד מ"מ באתרוג די לנו אם נאמר דהנאה והשימוש בעת שיצא בו הוי שלו וקנוי לו אלא דלפי זה כ"ז שלא שימש בו עד שנטלו לצאת בו לא שייך קנין והוי כמשוך וקני לאחר ל' יום עי' בסי' קצ"ז סעיף ז' האומר משוך וכו' ולא תקנה אלא לאחר ל' יום ומשך לא קנה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר ל' קנה וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עיי"ש. והנה כאן לא שייך קנין מעכשיו דלא ימצא קנין אלא בשעת עשות וקיום המצוה א"כ האיך שייך קנין בכה"ג ויש לומר דהנה קנין מצד בהאי הנאה הוי לכו"ע כמו דמצינו בשעבוד כן אלא דמצד הקונה יש לומר דלא מהני שיהיה עי"ז כשלו וברשותו וא"כ בזה שהקנין מצד המקנה משום האומדנא עומד קיים וממילא בשעת קיום המצוה נקנה לו כמו בבקע בו וא"כ מיושב קושית תוספות הנ"ל דאף דלא הוי כמשפט התנאי מ"מ באם לא יחזירו לו נפקע הקנין וכמ"ש לעיל:
ועי' במקנה שכתב למ"ש במג"א דדוקא מתנה ע"מ להחזיר מותר ביו"ט ועל כרחך דעתו להחזירו דאל"כ עביד איסורא והאי דמותר להחזירו ביו"ט דגם זה בכלל המצוה דאם לא החזירו לא יצא עיי"ש. ולפמ"ש אפי' נתנו עמ"ל בערב יו"ט מ"מ עיקר קנינו ביו"ט ושייך בכהאי גוונא כמ"ש במקנה הנ"ל:
(ב) אמנם במ"ש בשם הרא"ש במסכת יבמות הנ"ל יש להבין במה שיקשה לפי דבריו במסכת סוכה מ"א ע"ב דאיתא שם ומעשה ברבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא שהיו בספינה ולא היה לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זוז נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו לר"י במתנה נטלו ר"י ויצא בו ונתנו לראב"ע במתנה נטלו ראב"ע ויצא בו ונתנו במתנה לר"ע נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר החזירו מלתא אגב אורחא קמ"ל מתנה עמ"ל שמה מתנה כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג ע"מ שתחזירו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא בו לא החזירו לא יצא בו וכו' עיי"ש:
והנה לדעת הרא"ש הנ"ל מנ"ל דר"ע כרבא דאם לא החזירו לא יצא דילמא יצא אף בלא החזירו אפ"ה החזירו דלמ"ש ברא"ש בלא כפלו לתנאו צריך לקיים התנאי והיה צריך להחזירו ואין לומר דא"כ מאי קמ"ל הרי זה קמ"ל דמעמ"ל הוי מתנה ומנ"ל עוד דלא יצא בלא החזיר:
ואין לומר דר"ג לא אמר בפי' ע"מ להחזיר אלא מתורת אומדנא אמרינן כן וא"צ כפילות התנאי דכמ"ש בריטב"א קדושין דף נ' דאומדנא לא עדיף מפירש במקצת עיי"ש ואפי' להסוברים דעדיף הרי כאן ר"ג במתנה ופי' במקצת ועל כרחך הכונה שנתן בפי' עמ"ל ויקשה כמ"ש ועי' ברא"ש בשם בעל העטור דר"ג לא אמר בפירוש עמ"ל ועי' בס' קרבן נתנאל שכתב דרא"ש ס"ל דר"ג מעמ"ל אמר עיי"ש ועכ"פ יקשה לדעת הריטב"א הנ"ל:
ולכאורה יש ליישב עם מ"ש בשם המקנה הנ"ל דלדעת המג"א דוקא במתנה ע"מ להחזיר מותר ביו"ט והאי דרשאי להחזירו דהוי מתנה לעולם משום דאל"כ לא יהיה יוצא ומשום מצוה מותר לעולם ג"כ עיי"ש. וא"כ שפיר מוכח דעל כרחך ר"ע כרבא ס"ל דבלא החזירו לא יצא דלא בעי כפילת התנאי ואפ"ה המעשה תליא בהתנאי דאל"כ אף דצריך להחזירו מ"מ לא היה רשאי לעשות כן ביו"ט:
אמנם יקשה עודנו דהנה זה שנאמר דיהיה אסור להחזירו ביו"ט אם לא משום מצוה תליא במ"ש הרא"ש במס' סוכה וז"ל וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתן לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהיה במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי כבתחילה לא יצא דזה כשאול ותדע מדאמר לקמן לא ליקני אינש לולב וכו' אלא ודאי צריך לחזור במתנה וקטן לאו בר אקנוי הוא וכו' עכ"ל. וכ"כ בריטב"א במס' קדושין מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנאה בעי כשאר הקנאות דעלמא וכו' עכ"ל אבל עם כל זה אין לספק שאם לא ירצה להחזירו שבידו לקחת ממנו בחזקה ובדינא אף בלי רצונו להחזירו ולהקנותו דהרי לא קיים התנאי והמעשה בטילה אלא שאם רוצה שהמעשה יהיה קיים צריך להקנותו לו בחזרה ואם לאו אינו יוצא. ולפ"ז יקשה עוד מנ"ל דר"ע כרבא ס"ל דבלא החזירו אינו יוצא דילמא החזירו כמ"ש ברא"ש הנ"ל דעכ"פ צריך להחזירה אף דיצא ידי מצוה אם גם לא החזירו ולא שייך לומר דאם המצוה בלתי תליא בהחזרה אסור ביו"ט מתנה דהרי כיון כמ"ש דהמעשה אינו תלוי בהתנאי אינו צריך להקנותו בחזרה והלה יוכל לקחתו בלי רצון ודעת הלה ואפ"ה יצא בו הלה דתנאי דבר בפ"ע בלתי תלוי בהמעשה ובקיום המצוה וכיון שא"צ להקנותו אלא הלה תובע ולוקח את שלו זה מותר גם ביו"ט והקושיא לדוכתיה מנ"ל דס"ל לר"ע ור"ג אם לא החזירו לא יצא:
וי"ל ע"ז דהנה יש לחקור בהאי מעשה דר"ג שנתן כל אחד לחבירו במתנה. עיין בתוס' סוכה שם בד"ה ואם לאו וכו' וז"ל ומה שלא החזירו ר"י לר"ג אלא נתנו לראב"ע וראב"ע לר"ע דעתו של ר"ג היה שיצאו כולם ואח"כ יחזירו עכ"ל. ויש לספק אם הכונה שכל אחד יהיה שליחו של ר"ג ליתנו לחבירו ור"ג היה הנותן לכולמו והם היו שלוחיו או שנאמר בנותן מתנה ע"מ להחזיר כמ"ש ז"ל דלזמן הוי קנין הגוף וא"כ רשאי ליתנו לאחר לאותו הזמן ואינו בכלל אין השואל רשאי להשאיל [ואם לא כשהתנה משום תנאי] אלא דכל זה בהזמן שלא חל עליו להחזירו אבל לאח"ז אינו רשאי לעשות כן. אבל כה"ג דר"ג כמ"ש בתוס' שבדעתו שיצאו כולמו ועל כרחך הוי כאלו נתנו לר"י על כל הזמן עד שיצאו כולם וכל אחד נתנו לחבירו במתנה ולא משום שליחות מר"ג וכן מורה הלשון ונתן ר"י לראב"ע במתנה וכו' ונתנו לר"ע במתנה וכו' וא"כ כל אחד היה נותן במתנה לחבירו ולא משום שליחות מר"ג ונפק"מ דאם יצאו משום דהוי מתנה מאחד לחבירו ולא היו שלוחם של ר"ג וא"כ לא היה לר"ג לתבוע הלולב אלא מהראשון שנתנו לו ע"מ להחזיר אבל מאחרים שלא קיבלו ממנו לא היה בעל דין שלו. אלא ר"ג היה יכול לתבוע מר"י ור"י מראב"ע וראב"ע מר"ע כדרך שהקנו זה לזה. וא"כ לפ"ז אם יהיה לומר כמ"ש דר"ע לא היה מחזיר משום דבלא"ה לא יהיה יוצא בו אלא משום חיוב להחזיר בכ"ג משום התנאי וכמ"ש ברא"ש הנ"ל דא"כ לא היה יכול ליתנו ביו"ט משום שאינו לקיום המצוה וגם לא שייך לומר כמ"ש שאינו מקנהו בחזרה אלא הלה לוקח ותובע שלו דהרי מר"ע לא היה יכול לתבוע והרי קנה אותו לזמן כה"ג כמ"ש במתנה ע"מ להחזיר וא"כ הוי החזרה מתנה ביו"ט ואינו לצורך המצוה וגם לא שתובע מעצמו דלא שנא מר"ג לר"ע ולומר דר"ע היה שלוחו של ר"י להחזירו לר"ג הלא היה טוב שיתנו לראב"ע דלא הוי אלא מעמ"ל לר"י דמותר ביו"ט מלהחזירו לר"ג הוא בעצמו שהיה לעולם ואף דא"כ היה ר"י נתנו לר"ג והרי לר"י היה יכול ר"ג לתבוע ולקחתו בעצמו ולא שמיה מתנה ביו"ט כמ"ש לעיל משא"כ מר"ע וא"כ מר"י היה לר"ג בהתר משא"כ מר"ע ושאני שליח דעלמא בכה"ג דלא קנהו כלל משא"כ ר"ע דקנהו ג"כ בקנין הגוף לזמן ועל כרחך דאינו יוצא בלא החזירו וא"כ מותר משום מצוה וכמ"ש במקנה הנ"ל ואתי שפיר:
(ג) ואם לא החזירו לא יצא וכו':
עיין ברא"ש במס' סוכה שם שכתב בדחייב באונסין במתנה ע"מ להחזיר ובטור בסי' תרמ"ח דאפי' בנתן דמים לא יצא בנאנס ובהגהות מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' י"ח כתב בדעת הרא"ש כן ועי' בטור שא"צ לכפול תנאו ואפ"ה הדין כן:
וי"ל למ"ש ברמב"ן ב"ב קכ"ו במתנה נגד התורה לא שייך מכלל הן וכו' עיי"ש. ומסתברא כל דהוי נגד הסברא לא אמרינן מכלל וכו' עד שיפרש וביותר למ"ש הראב"ד דצריך כפילות התנאי דצד האחר בגדר ספק עיי"ש ועכ"פ באם נוטה מהסברה להיפוך. וא"כ לפ"ז בכה"ג דשייך ניח"ל למעבד מצוה בממוניה אלא בהפסד ממון לא אמרינן כן ודעתו שיחזירו לו אבל בנאנס ואי אפשר בחזרת גופו של האתרוג למה נאמר אפי' לא כפל אינו יוצא הרי נראה בנאנס ודאי ניח"ל ביותר שיהיה יוצא למפרע ויחייב באונסין ועושה מצוה בחפצו מאם נאמר שאינו יוצא:
גם לכאורה מעמ"ל שאני מתנאי דעלמא דבתנאי דעלמא כמו הנותן גט ע"מ שתתן לו מאתים זוז י"ל דרק משום זה נתן הגט כי יחפוץ בהמאתים זוז. אבל במתנה ע"מ להחזיר לא שייך לומר שרק משום זה נתנו לו עבור שרצונו שיחזירנו ויהיה שלו אח"ז דהרי אם לא היה נותן לו כלל ודאי היה בטוח בידו ועל כרחך חפצו בהנתינה אלא בהתנאי שיחזירו לו אח"ז ועל דרך זה חפצו בהנתינה ואם לאו לא כי רק לזמן ברצונו ליתנו לו. אבל על הנתינה להזמן לא אין לו טעם ורצון אחר למה נתנו לו ולא כמו בגט שחפצו בהמאתים זוז. וא"כ נפק"מ באונס ונאבד הדבר למ"ש בטור דחזרת דמים לא הוי חזרה משום התנאי והרי כמ"ש יש לומר כיון דהנתינה לזמן לא היה משום טעם אחר ולא נתלה בדבר אחר אלא בלאחר הזמן בהשבה משום שאין ברצונו שיהיה במתנה לעולם וא"כ כיון שנאבד ואי אפשר להחזירו הגוף בעצמו הנתינה להזמן לא יבטל דאין נתלה בדבר עוד וביותר אם יחזיר לו הדמים וצ"ע. ועי' בשעה"מ ומחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' כ' בענין החזרת דמים עיי"ש:
(ד) בס' פרי מגדים בסי' תרמ"ח ס"ק י"ב באשל אברהם שם הקשה למה במתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג מאי שנא מאתרוג של ערלה ותרומה טמאה דאיתא סוכה ל"ה משום שאין לו התר אכילה אינו יוצא ובמעמ"ל כמו כן אין לו התר אכילה ולא שמיה לכם וכתב די"ל כיון שראוי לשם אדם מקרי התר אכילה כמו באתרוג של תרומה טהורה דהוי לכם לישראל מהתר אכילה דלכהן עיי"ש ותירצו בלתי מובן דבמעמ"ל באותה השעה שיהיה יוצא בו לא שייך התר אכילה לשום אדם לא לו ולא להבעלים שזיכו אותו לו עד לאחר שיצא בו ולשניהם אז לא הוי לכם אלא דלבעלים יהיה ראוי אח"ז ותליא במחלוקת הראשונים ז"ל במעשר שני חוץ ירושלים דג"כ התר אכילה לאח"ז עיי"ש:
ונראה דיש לחלק לכם בין תנאי ושיור דכל שיש בהדבר שיור לא הוי כולו לכם וכל איסורי התורה שמעכבים באכילה הוי בגדר שיור ולא מקרי לכם אבל תנאי הוי דבר בפ"ע י"ל דהוי לכם אע"פ שהתנאי מעכבן מאכילה ועי' במס' גיטין פ"ב ע"א בין חוץ ושיור לתנאי ובמס' חולין קל"ד ע"א חוץ שיורא ע"מ לאו שיורא הוא עיי"ש. ועי' בש"ך יו"ד סי' ס"א ס"ק י"ח עיי"ש:
בהגהות מיימוני בס"ה כתב שצריך ליזהר בד' דברים שהתנאי מתקיים וכו' ולא הבינותי וכו' עיי"ש עי' מ"ש ע"ז בקצה"ח בסי' רמ"א ס"ק ט' עיי"ש:
והנה רבינו לא ביאר בכל זה אלא דלפי דעתו דבמעכשיו וע"מ כמעכשיו א"צ למשפטי התנאי בלא"ה קושית התוס' הנ"ל לא יקשה: