אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי ירמיה לעוו

פרק ו · הלכה ז

הלכה ד

אכילה בלילי יו"ט הראשון בסוכה חובה אפי' אכל כזית פת יצא יד"ח מיכן ואילך רשות רצה לאכול סעודה סועד בסוכה רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה אוכל כדין אכילת מצה בפסח. עי' במס' ברכות מ"ט ע"ב אלא מעתה שבתות ויו"ט [דלא סגי] דלא אכיל ובתוס' שם בד"ה אבעי הקשו מסוכה כ"ז אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה ויליף ט"ו מחג המצות ותירצו שא"צ לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו"ט צריך לאכול וכתבו ע"ז וא"ת מאי נפק"מ אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכה ותירצו כשירדו גשמים עיי"ש ובמס' סוכה דף כ"ז בתוס' בד"ה איבעי עיי"ש:
ובצל"ח במס' ברכות שם מדלא כתבו בתוס' דמשום יו"ט סגי בכזית ולענין סוכה מחשב סעודות עראי נראה דדעת התוס' דאכילת יו"ט הוי קבע אף באכילת ארעי דחובתו משוי קבע וחייב לאכול בסוכה וכתב דדעת הטור בסי' תרל"ט לא ס"ל כן מדכתב בליל הראשון כיון שחובה בכזית לא רשאי לאכול כזית חוץ לסוכה משמע דשאר סעודת יו"ט אף שהוא חובה יכול לאכול חוץ לסוכה באינו אוכל אלא כזית עיי"ש ובשעה"מ כאן שדעת התוס' דכמו שבת קובע למעשר דעראי דידהו הוי קבע כמו כן ביו"ט וא"כ משו"ה הקשו בתוס' שפיר דלא שייך לשנוי בכזית וכתב כמו כן דהטור הנ"ל לא ס"ל כן עיי"ש ועי' בצל"ח ביצה ל"ד מ"ש אם יו"ט קובע למעשר עיי"ש:
ונראה דהנה יש לעיין בהאי דאמרינן שבת קובע למעשר בסעודתו אפי' בעראי אם משום דעתו ומחשבתו דהוי סעודת שבת מצוה וגם העראי חשוב לו ועי"ז בגדר קבע מטעם חשיבת או דנאמר מצד עצמו משום חשיבות המצוה הוי קבע ואפי' בדעתו לאכילת עראי הוי קבע:
וכמו כן יש לעיין לענין גמר מלאכה בכה"ג דגרוגרת וצמוקין בהאי דעומד אדם על המוקצה ערב שביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר במס' ביצה ל"ד ע"א במשנה וברש"י דמיירי באחזי ולא אחזי דאיכא דאכלי ואיכא דלא אכלי עיי"ש אם נאמר כיון דהוי נגמר אלא דהרבה אין אוכלין אותו על דרך זה לא הוי גמר מלאכה ואם אזלינן בתר דעתו בשאכלו או הזמינו דהוי עי"ז גמר מלאכתו:
הנה בזה שכתבתי באחרונה אם נאמר דאזלינן בתר דעתו למשוי גמר מלאכתו וא"כ מחויב במעשר מדאורייתא יש להבין הסוגיא דמס' ביצה הנ"ל דס"ד למפשוט דשבת קובע אפי' בלא נגמר מלאכתו ממשנה דעוד אומר ר' אליעזר עומד אדם וכו' הנ"ל ואמרינן שאני התם כיון דאמר מכאן אני נוטל למחר קבע עלויה וכו' דיקשה דמנ"ל לומר דהזמנתו מלהוציאו ממוקצה משוי לקבע למעשר נאמר להיפוך דעל כרחך לעראי דעתו דאל"כ מאי הועיל בהזמנתו דהוי עי"ז טבל ואף נותן בצד זה עי' בתוס' חולין אסור בשבת עיי"ש וגם מתורת מוקצה לא הוציאו דטבל מוקצה. [ועי' במל"מ פ"ה הכ"ב ממעשרות אם בשלא נגמרה רשאי לעשר בשבת עיי"ש]. אבל אם נאמר דהזמנתו משוי לגמר מלאכה אתי שפיר דלמ"ש ב"ה בפרק ג' דבאחזי ולא אחזי בגלוי דעתו על מקצתו הנשאר בגדר חזי עיי"ש. ולענין מעשר נמי כיון דהזמין מקצתו הוי בגדר חזי ונגמר מלאכתו לפי דעתו שכן אזלינן בתר דעתו ובנגמר מלאכתו ודאי אף עראי אסור וא"כ משני שאני דאמר מכאן וכו' וא"כ הוי כנגמר מלאכתו והבעיא בלא נגמר מלאכתו ומקשינן שם אפי' בחול נמי דשבת קובע בנגמרה מלאכתו נדע ממקום אחר וזה דהזמנה מחשבי לקבע בחול נמי דאזלינן בתר מחשבתו ומשני וכו' ומקשינן ממותר חוזר וכו' דחיישינן לחזרה ולא הוי קבע במחשבתו וגם לענין גמר מלאכה נאמר כן וכמו שמצינו במוקצה דבעי מעשה בכמה ענינים ואין לומר בכאן ודאי לא יחזור שלא יהיה מוקצה והוי כמו בטומאה דזה אינו דאם לא יחזור הוי מעשר וירויח בחזרתו דלמ"ש יאכלנו עכ"פ. ועיין בצל"ח שהקשה למה נקטו בכלכלה של שבת בחול נמי עיי"ש ולמ"ש לשבת רבותא מדלא עשרו בחול דאפשר לעשר:
כן חשבתי לפרש אבל אחרי רואי בלתי לומר כן דלפ"ז באכל עראי ממנו בשבת דהרי לא חזר מהזמנתו עכ"פ יהיה טבל ולא מקשינן מידי דלפי' רש"י אתי שפיר דעל כרחך אכל גרע לענין מחשבה לענין מעשר ממחשבה סתם דהזמנה מחשביה ליה דעראי אין מהדרך להזמינו אבל למ"ש יקשה ואין הכרע:
אמנם מ"ש בראשונה בסעודת שבת דקבעת למעשר אם מצד עצמו או ממחשבתו ודעתו. נראה דהוי מחלוקת בירושלמי בפ"ד מ"ב ממעשרות מובא בר"ש שם פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדשה עליו שבת ר' יוחנן אמר טובלת ר"ל אמר אין שבת טובלת. ועוד שם בליקטום לשבת אוכל מהם בערב שבת עיי"ש ונראה דמחלוקתם תליא אם שבת מצ"ע קבעה או משום דעתו לקבעו משום שבת ור"י דקי"ל נגד ר"ל ס"ל לפ"ז דקבעת מצ"ע:
והנה מהאי דמותרו חוזר ולרבנן אין מותרו חוזר לבטל קביעתו ליכא למידק די"ל דאזלינן בתר תחילתו ועכשיו חזר מדעתו ואצ"ל כיון דהזמן לצורך סעודה קבע מצ"ע:
ונראה דאפי' למאן דס"ל בירושלמי בהזמינו שלא לצורך שבת אין שבת קובע מ"מ בהזמינו לצורך שבת ובדעתו שלא להחשיבו לקבע לא אזלינן בתר דעתו דשבת קובע משום המצוה ומחשבתו להמצוה ובטלה דעתו להחשיבו לעראי דעכ"פ מצוה קעביד ומחשבת מצוה משוי לקבע וצ"ע. ולכאורה מוכח לומר כן דאל"כ יקשה למה נאמר סעודת שבת קובע משום המצוה דחשובה בעיניו נאמר להיפך באכלו למען שלא יאכל שאינו מעושר היה בדעתו בודאי שיהיה עראי בלבד והמצוה בלתי חשובה בעיניו לעבור משום זה איסורא. וביותר אם נאמר דהוי ע"י ההזמנה גמר מלאכה וא"כ הוי טבל מדאורייתא. והנה לא מצינו בפי' באכלו אלא שלא יאכל בשאר שבת שאינה של שביעית אבל באכלו וגילה דעתו שלא יהיה לקבע בלתי מפורש וי"ל עוד דתליא במחלוקת דר"י ור"ל בירושלמי הנ"ל. ולכאורה במחלוקת דר"א ור"י בהיה אוכל באשכול וחשכה בלילי שבת ר"א אומר יגמור ור"י אומר לא יגמור ומוקי לר"א דיגמור למ"ש ולא משני דשאני בחשכה שהיה בדעתו לעראי ושאני ממתני' דמיירי בסתמא ולא יאכל נראה לכאורה דלא מהני גלוי דעתו לעראי:
ונאמר לפרש במ"ש לשון המשנה תינוקות שטמנו ושכחו ולא עשרו וכו' ועי' ברש"י שמפרש כל לשון המשנה אבל לשון ושכחו לכאורה מיותר:
וי"ל דהנה יש לעיין בתינוקת שטמנו וכו' ושכחו לא יאכלו למ"ש דנראה אף דלא אכלו בשבת ועל כרחך בתר דעתם אזלינן וא"כ דמשום דעתם לאכלו בשבת משוי לקבע נאמר להיפוך דעל כרחך לא היה דעתם לקבע שהרי לא עשרו והאיך היה בדעתם לאכלו בקבע בשבת ונגד ההזמנה יהיה ההוכחה הדלא עשרו ואם גם נאמר דלא מהני גלוי דעתו לבטל תורת קבע בשבת מ"מ יועיל דלא עשרו לבטל ההוכחה דהזמנה. אמנם למ"ש שאין בכחם לבטל קביעת השבת בדעתם לעראי היה ג"כ להם לעשר וא"כ אין מזה הוכחה נגד ההזמנה:
אמנם יש מקום לומר דחזרו מהזמנתם לשבת וחזרה נראה דמהני וביותר בכה"ג דנאמר דהוי בתוך כדי דבור ואף דאמרינן בעלמא לא חיישינן. לחזרה בתוך כדי דבור אם נאמר כמו כן צ"ע ועיין בירושלמי מובא בר"ש הנ"ל לכו"ע בליקטום לשבת אוכל מהם עראי בערב שבת עיי"ש:
אבל בכה"ג דתינוקת שטמנו וכו' ועיין ברש"י שאין להם מחשבה אלא במחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם דמוכחים ובירושלמי איתא דמיירי שטמנו ביה"ש דעי"ז מוכח שעשו הזמנה לצורך שבת עיי"ש בזה יש להקשות טובא דמאי הוכחה איכא כיון דאיכא הוכחה להיפוך מדלא עשרו על כרחך לא היה דעתם לקבוע בשבת וליכא מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם עכ"פ וגם כיון דהוי ספק אם היה דעתם מתחילה והשתא חזרו לא הוי ניכרת כלל וכלל לא. וי"ל דמשו"ה נקטו ושכחו ולא עשרו דלפ"ז הוי שפיר נכרת מתוך מעשיו דמאי דלא עשרו לא הוי הוכחה נגד ההזמנה משום שהיה משכחה ואתי שפיר:
אמנם כל זה לענין חיוב מעשר דאכילת קבע קודם גמר מלאכתו מדרבנן וסעודת שבת חשיבתו כקבע וכמ"ש מצ"ע כן אבל לענין מאי דהוי עראי או קבע לאכילה בסוכה ועיין מה שכתבתי בפ"ג ה"ט מהל' ברכות בדעת הברכי יוסף ושו"ת גינת וורדים לענין עראי בשבת בפת כסנין לברכת המזון עיי"ש שכתבתי כי בזה אם בדעתו תליא ועראי כקבע לו לפי דעתו או דקבע שיעור על כמותו ומחלוקת הראשונים ז"ל בזה עיי"ש וצ"ע:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה