אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי ירמיה לעוו

פרק ו · הלכה ד

הלכה ב

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה וכו'. והמ"מ שם ויש מי שכתב והוא שיהיה בענין שאם ישבו בסוכה יתבטל קצת מאותה מצוה ואין נראה כן מדברי הגאונים ולא מדברי רבינו שסתם וכתב למעלה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה אלמא בכל גונא פטורין כ"ז שעוסקין במצוה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל ועי' בהגהות מיימוני אות ד' בזה:
והנה נשים עינינו בסוגיא דעוסק במצוה פטור ממצוה ומה שמדובר בזה מהמפורשים ז"ל:
מקורו במס' ברכות דט"ז ע"א במשנה חתן פטור מק"ש ודף י"ז ע"ב ובמס' סוכה במשנה כ"ה ע"א שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה וכו' ובמסכת זבחים י"ט ע"א כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפילה ומן התפילין וכו' וברש"י ומן התפילין דקיי"ל סוכה כ"ה העוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל ובמסכת סוטה מ"ד ע"ב במשנה בד"א במלחמת רשות וכו' ובגמ' וברש"י שם עיי"ש ובסוגיא דפרוטה דרב יוסף שאביא להלן בס"ד וברש"י במס' סוכה שם בד"ה שלוחי מצוה הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבוים עכ"ל וברייתא שם כ"ו ע"א הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה:
ובהמ"מ כתב על לשון רבינו משנה כלשונה עכ"ל ובאמת אינו כלשון המשנה דבמשנה ליתא האי דבין וכו' ובברייתא ליתא לשון שלוחי מצוה אלא הולכין לדבר מצוה וכו' ורבינו נראה דבחר מלשון המשנה ומלשון הברייתא ועל כרחך טעמא בזה:
ולכאורה לשון שלוחי מצוה שפי' ברש"י הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה וכו' יש להבין האיך שייך ע"ז הלשון שלוחי מצוה דלשון שלוחי משמע דנשלחו מאחרים לעשות מצוה עבורם כלשון שליח בכ"מ. והנה בכה"ג יש לעיין דהוי כחטא בשביל שיזכה חבירך או דנאמר דשאני כשיעשה איסור להציל חבירו מאיסורא רבה שייך לומר אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך. אבל במצוה שהשליחות לקיים מצוה עבור חבירו ג"כ מצוה ואף שקלה משיעשה בעצמו מצוה לעצמו מ"מ הוי כמו בכל עוסק במצוה שפטור ממצוה חמורה. וי"ל משו"ה בחרו לומר שלוחי מצוה ולא הולכים לדבר מצוה אלא דרש"י לא פי' כן ומצינו לשון שלוחי מצוה על מצוה שעושה בעצמו והולך לעשותה במס' פסחים דף ח' שלוחי מצוה אינו נזוקין בבודק החמץ לעצמו עיי"ש ובכמה דוכתי. אמנם בכל מקום איתא דאמר ר' אלעזר שלוחי מצות וכו' ואולי ר"א אמרו ג"כ בשליח מאחרים למצוה שג"כ אין ניזוק ומכ"ש כשעושה בעצמו מצוה שלו והולך לעשותה וא"כ בלתי מוכרע לומר לשון שליח מצוה ע"ע ועכ"פ נראה לדינא גם רש"י מודה ולרבינו י"ל משו"ה בחר מלשון משנה ומלשון ברייתא דיש נפק"מ בשניהם ומלשון משנה שלוחי מצוה ומכ"ש הולכי לדבר מצוה דאי' בברייתא. ועי' מ"ש לקמן בהל' שקלים בפ"ג ה"ח וט' עיי"ש ועי' מדרש רבה במדבר פט"ז עיי"ש:
והנה מלשון הולכין לדבר מצוה ושלוחי מצוה נראה דאפי' בשאין עוסקים במצוה ממש רק הולכים לעשותה פטורין ממצוה וברשב"א במס' ברכות י"א וכאן בסוגיא מפרש הסוגיא דבשבתך וכו' ע"פ דרך הזה דבס"ד לחלק בין עושה ממש המצוה להולך לעשות מצוה עיי"ש:
וכנראה דאפי' בעוסק במצוה קלה פטור בחמורה ועי' בפנ"י שכתב דבמצות שוות פשיטא דמאי אולמי האי מהאי אלא בק"ש דאית בה מלכות שמים צריכין קרא למעוטי עיי"ש. והנה לדעת הרשב"א דלעוסק במצוה המצוה האחרת כרשות ואין רשאי לבטל המצוה שעוסק בה לקיים האחרת. וא"כ גם במצות השוות צריכין לקרא וליכא למידק במ"ש בפנ"י הנ"ל:
והנה יש להבין דלפי הנאמר והנראה דאפי' למצוה חמורה ממנה אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה האיך נפרנס מאי דאיתא במס' מגילה ג' ע"א דמגילה דוחה ת"ת ומבטלין ת"ת עבור מקרא מגילה. ובמס' שבת י"א מפסיקין לק"ש ולמה לא נאמר העוסק במצוה פטור אף מהחמורה ממנה. והנה על מפסיקים מת"ת לק"ש ולמגילה יש לומר כמ"ש בירושלמי בפ"ק דמס' ברכות שפוסק לעשות לולב וסוכה שכל הלומד שלא לעשות נוח לו וכו' עיי"ש אבל מאי דאיתא במס' מגילה שם כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה יש להבין עוד. וצריכין לומר דמשום פרסומי ניסא יצא מכלל ולא אמרינן בו כל העוסק במצוה וכו' ועי' במס' מ"ק ט' ע"א רמי קרא אהדדי כתיב פלס וכו' וכתיב אורח חיים פן תפלס לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וברש"י מצוה שאפשר וכו' תפלס וכו' שתעשה אותה הגדולה וחבירך הקטנה ובמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אל תפלס אלא מצוה שבא לידך גדולה או קטנה עשה עכ"ל. הנה טרם כי עשה המצוה שייך כן. אבל כשכבר התחיל במצוה שייך לומר העוסק במצוה וכו' ומצוה שעליו בכל פעם הוי א"א לעשותה ע"י אחרים. אחר שכתבתי ראיתי בברכי יוסף בסי' ל"ח באו"ח עמד ע"ז ועי' מ"ש לחלק בין ת"ת לשאר מצות:
והנה כמ"ש לעיל אפי' בשאין עוסקים במצוה אלא הולכים לעשותה פטורים ממצוה אחרת עי' בנמוק"י במס' ב"מ דף ל' בשמירת אבידה אם הוי מצוה או בכלל מכשירים עיי"ש ואפ"ה בפרוטה דרב יוסף אמרינן העוסק במצוה וכו':
ועוד לשום לב. דבגמ' במס' סוכה הנ"ל ב' למודים על העוסק במצוה וכו' מבלכתך בדרך וכו' ומפסח שני וכו' ומשוי צריכותא בפסח הוי בלא מטא זמנו דחיובא. עוד ובק"ש ליכא כרת עיי"ש:
ויש להבין למאן דס"ל ק"ש דרבנן מנ"ל עוסק במצוה וכו' במטא זמן המצוה דפטור מהמצוה ולמ"ש בתלמידי רבינו יונה ומובא בס' שאגת אריה בסי' א' דאם לא למד תורה לכו"ע ק"ש דאורייתא דלמאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא ודברת בם בד"ת כתיב עיי"ש וראיתי בפנ"י בפ"ג ממס' ברכות בסוגיא דספק קרא ק"ש שכתב כן אבל לפמ"ש בירושלמי הנ"ל דבתורה י"ל כל הלומד שלא לעשות וכו' וא"כ לא נדע מזה בשאר עוסק במצוה וכו' דשאני ק"ש דמטעם למוד תורה דשייך לומר הלומד ע"מ שלא לעשות וכו' משא"כ בשאר מצות. וי"ל ע"ז מדחזינן מבלכתך וכו' פרט לחתן דאין עוסק במצוה אלא טרוד במחשבה דהוי ג"כ בלי מעשה וכמ"ש ברש"י דאין צריך לבטל טרדת מחשבתו ועי' ברשב"א שהוכיח דלא מיירי שהולך לעשות נשואין עיי"ש. וא"כ אין טרדת והכנה במעשה. וא"כ מזה נדע מדאמרינן גם בזה דפטור מק"ש על כרחך משום דעוסק במצוה וכו' דלא שייך שלא לעשות וכו' בזה וא"כ למאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא עיקר למודא מחתן בק"ש ללמוד בכל התורה העוסק במצוה פטור ממצוה. ובזה יש להבין דברי התוס' בד"ה בלכתך שגירסתו במס' ברכות בשבתך פרט לחתן ובלכתך פרט לעוסק במצוה וכו' ועי' במהרש"א שכונת התוס' שגם כאן הכונה כן עיי"ש וי"ל דאם נאמר בלכתך פרט לחתן וא"כ יש לפרש שאזיל לנשואין וא"כ הוי במעשה ולא נדע מזה העוסק במצוה פטור ממצוה אלא בק"ש דשייך כל הלומד שלא לעשות וכו' וכדברי הירושלמי ולא נדע העוסק במצוה וכו' למאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא ורק משום למוד התורה ולא נדע בעלמא עוד דהעוסק במצוה וכו' אבל אם בשבתך פרט לחתן ומשום טרדות נדע כן אף בכל מצות שהעוסק וכו':
ולמ"ש י"ל ר' שילא דאמר חתן פטור ושושבינין חייבין וברש"י מק"ש דטרוד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק וכו' פטור וכו' וי"ל דחתן פטור משום טרדה והעוסק וכו' לא נלמד מבלכתך בדרך די"ל דהולך לדבר מצוה דהוי במעשה ודוחה ק"ש וכמ"ש ולא שאר מצות וכמ"ש:
והנה לומר דטרדת מחשבה לעשות מעשה עדיף מתורה דהוי בלי מעשה לא נראה כן דתורה הוי בודאי טרדת מחשבה על כל מעשי המצות ודוחק לחלק משום דהוי הטרדה להמצוה שרוצה לעסוק עכשיו:
וע"ע מ"ש לעיל בפ"ד מהל' ק"ש בחתן שקיים פריה ורביה ללא קיים עיי"ש מ"ש בזה:
(ב) דעת הרשב"א במס' סוכה הנ"ל דעוסק במצוה דפטור מהמצוה אינו רשאי לבטלה למען לקיים האחרת דהוי כרשות כנגדה עיי"ש:
ולכאורה לשון פטור ומלמודא מק"ש לא נדע עוד שאינו רשאי אלא שאין צריך להפסיק. ובפסח לא שייך הפסק שהרי נטמא כבר וצריכין לומר דמסברה כן כיון דהתורה ריבה לנו דאין מצוה נדחה ממצוה אף להגדולה ממנה מזו שעוסק בה מזה נדע שאין רשאי לבטלה זו שעוסק בה לקיים האחרת דאם היה רשאי היה מוכרח לבטל הקטנה עבור הגדולה (ולא מצינו דעשה דוחה עשה אלא בעשה דכרת עי' זבחים כ"ג עיי"ש) ועל כרחך טעם בדבר שאין יכול לבטל בהעוסק בה ואולי משום בזיון המצוה שעוסק בה כבר מ"מ נראה כן:
ויש לעיין לדעת הרשב"א א"כ למה קרא רבן גמליאל ק"ש אף דהיה יכול לכוין כמ"ש בתוס' שם ולפי הסוגיא שם נראה דכל אדם יהיה רשאי לעשות כן אלא שאין ביכולתם לבטל טרדת לבבם כר"ג ולרשב"א הרי עכ"פ ביטל טרדה דמצות הנשואין שאינו רשאי דהוי לדעתו ק"ש כמצות רשות נגדה וע"כ הלמודא דעוסק במצוה פטור ממצוה דנילף מק"ש הוי מאלה היכולין לסלק טרדת לבבם דאל"כ בלא"ה פטורים מאונס טרדתם וכן נראה מלשון רש"י עמ"ש לחלק בין טבעה ספינתו שיסלק טרדתו. וא"כ לרשב"א למה יהיו רשאין לסלק טרדת המצוה כיון שפטור מק"ש:
והנה בסוגיא במס' סוכה ת"ר חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן התפילה וחייבין בק"ש. וברש"י וחייבין בק"ש דמצות כונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון עכ"ל. ולפ"ז הוי כאפשר לקיים שניהם ולרשב"א רק בלא אפשר לקיים שניהם פטור. וא"כ לדידן צ"ל דגם פסוק ראשון לא הוי אפשר וי"ל דפליגי אם פסוק ראשון מהתורה או כל הפרשה או ג' פרשיות ועי' בשו"ת שאגת אריה סי' ב' בזה. ובמשנה איתא חתן אם רוצה לקרוא בלילה ראשונה קורא ונראה דרשאי אם יוכל לכוין ומזה דבחתן תליא דלפעמים יוכל לסלק טרדות לבבו שלא יהיה לו לצורך כלל בהם ואפשר לקיים שניהם וכן היה ברבן גמליאל אבל בא"א לקיים שניהם באם סלק לבבו מטרדות אין רשאי לעשות כן לדעת הרשב"א:
אמנם דעת רש"י במס' ברכות דף י"ז ע"ב ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן וז"ל בד"ה ואינו מברך ואינו צריך לברך ברכת המוציא. ואינו מזמן אינו צריך לברך ברכת המזון עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה ואינו חלקו עליו שאינו רשאי עיי"ש ועי' בר"ש במס' דמאי פ"א מ"ד עיי"ש וא"כ מדברי רש"י נראה שהברירה בידו לעשות המצוה האחרת בשאי אפשר לקיים שניהם כהאי דשם:
(ג) דעת התוס' בד"ה שלוחי וברא"ש ורשב"א דלא אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה אלא בשאי אפשר לקיים שניהם דאל"כ הלובש תפילין וכיו"ב יהיה פטור מכל המצות עיי"ש ובתוס' ב"ק דף נ"ו ע"ב בד"ה בהאי עיי"ש ובמס' ב"מ דף ק"ט ע"א בתוס' בד"ה והוי עיי"ש:
אמנם דעת הר"ן במס' סוכה הנ"ל ובהגהות אשר"י שם דבכל גונא פטור העוסק במצוה אף באפשר לקיים שניהם ושאני בפרוטה דרב יוסף דדוקא עוסק במצוה פטור ולא מקיים המצוה ולכן דוקא בעת ששטחה פטור וכמו כן בשאר מצות ואם בקל יוכל לקיים שניהם כאחת כמו דאמרינן שישמחו בסוכה כדאי' בסוגיא צריך לקיימן אבל בטירחא לא עיי"ש. והביא ראיה לדבריו מחתן דפטור מק"ש אף דאפשר לבטל א"ע מטרדתו שהרי איתא במשנה דאם רצה לקרות קורא עיי"ש. ולדעת התוס' וסייעתו י"ל דאם יבטל טרדת לבבו מבטל מצוה דטרדה גופה מעין המצוה ולא אפשר לקיים שניהם כלל ולא שייך ק"ש וקיום מצוה דטרדה ביחד והאי דאיתא להלן וחייב בק"ש וכמ"ש ברש"י דדי בפסוק אחד כמו כן בזה לעיל. ועוד הביא בר"ן ראיה לדבריו ממשמר את המת דפטור מק"ש ושם הוי אפשר כמו כן לקיים שניהם עיי"ש:
אבל בירושלמי המובא בתוס' הנ"ל שם דפטור משום כבודו של מת עיי"ש וא"כ הוי אי אפשר לקיים שניהם ג"כ שם לפ"ז דמבטל לפי שעה כבודו של המת. ולמ"ש ההמ"מ הנ"ל דעת רבינו כדעת הר"ן:
ונאמר בזה לפרש ענין הסוגיא במס' נדרים ל"ג ע"ב. מחזיר לו אבידתו פליגי בה רב אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפי' נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דר"י לא שכיח וכו' איכא דמתני בהאי לישנא פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר ומשום פרוטה דר"י לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסור על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה. וחד אמר אפי' נכסי מחזיר אסור על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה וכו':
וברש"י בד"ה פרוטה וכו' וז"ל דלא שנו בכה"ג דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה ולא מתהני מניה כלל ולפיכך מחזיר לו אבידתו עכ"ל. ולשון הר"ן לא שכיח שיבוא עני לשאול ממנו באותה שעה דנימא לא מהדר משום דמתהני מידי דכה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה מיהו כיון דאפשר דאתי ומתהני מיניה שומר שכר הוי עליה וחייב בגניבה ואבידה עכ"ל:
ולדברי רש"י נראה אף באומר שחשובה בעיניו ואין נותן לעני אפ"ה לא הוי הנדר עליו משום דהוי נגד בני אדם שרובם אין מקפידים ע"כ וא"כ לא נכלל בלשון הנדר ולא הוי בשפתיו דבנדרים אזלינן בתר דעת המדיר:
ובדעת הר"ן דס"ל דלא היה דעתו על לא שכיח יקשה להבין כיון דדעתו על הנאות שבעולם וכי צריך לאסיק אדעתו על כל הנאה והנאה שיקרה לו ממנו ומסתברא כיון שרצה שלא יהנה ממנו מסתמא דעתו על כל הנאה שיקרה לו ממנו על כולם היה בדעתו ואם היה יודע שיקרנו לו הנאה זאת גם זאת היה בדעתו שתאסר עליו וכי צריך שידע ויסיק אדעתו על כל הנאה שתוכל לבוא:
וביותר יקשה בהאי דאיתא לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל כשנכסי המחזיר על בעל אבידה לא דקמהני ליה. וברש"י משום דדמי כמהני עיי"ש ולכאורה זה יותר לא שכיח שיאבד המודר וימצא המדיר מפרוטה דר"י בהנאתם. וגם יקשה למה לא מפרשינן דפרוטה דר"י לא שכיח דהוי נפילה דיחיד ומציאה דיחיד כדאמרינן במס' ב"ב קע"ב ע"ב דהוי לא שכיח ודוחק לומר שנדר בזמן שבין אבידה ומציאה דאז הוי רק מציאה דיחיד בלבד:
ונראה לענ"ד לומר דהנה בתוס' במס' נדרים בד"ה דמהני וכו' וז"ל פי' בשעה שעוסק במצות אבידה וא"ת ישיב לו אכילת הנאה להקדש אותה פרוטה במקום שנוטלין שכר. וי"ל דלא מצי הדיין לדעת כמה פעמים פטור הוא ע"י למיתב רפתא לעני עכ"ל ותירוצם צריך פירוש למה לא ידע הוא כמה פעמים תבע העני ממנו ולא נתן לו והוא נאמן ע"ע כמו בשאר איסורין הנוגעים לו בלבד ודוחק לומר משום דהוי איסורא דאית בממונא וכנראה מלשון התוס' שכתבו שאין הדיין יודע וכו' משמע שאין הלה נאמן להדיין ומשו"ה אינו יודע:
גם יקשה למה יבטל עודנו המצות עשה דהשבת אבידה נאמר דישיב האבידה ויהיה מחויב ג"כ ליתן לעני משום הנדר שלא יהיה נהנה וע"ז לא שייך תירוץ התוס' גם ראשית דברי התוס' שכתבו פי' בשעת שעוסק במצות אבידה וכו' צריך פי' במה שרצו לומר בזה ומאי סמיכות בזה למה שכתבו כאן:
ונראה דהנה דעת הר"ן וסייעתו נגד דעת התוס' כמ"ש לעיל דבאפשר לקיים שניהם להר"ן ג"כ אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה ולדעת התוס' וסייעתם דוקא באי אפשר לקיים שניהם אמרינן כן והביאו ראיה מפרוטה דרב יוסף עיי"ש. וא"כ לתוס' מיושב קושיא הנ"ל דיחזיר האבידה ויתן לעני דהרי באפשר לקיים שניהם בלא"ה מחויב בשניהם והפטור רק בשאי אפשר לקיים שניהם וא"כ אין לבטל מצות השבה משום העני דעוסק במצוה וכו' וא"כ מדויק לשון התוס' במס' נדרים הנ"ל שהקדימו בתחילת דבריהם פי' בשעה שעוסק במצות אבידה וכו' הכונה ולא בשעה שמקיימה בתוך ביתו וכשיטתם במס' סוכה דרק בא"א לקיים שניהם פטור. וא"כ ממילא לא יקשה שיקיים השבה ויתן גם לעני דשניהם כאחת א"א בשעה שעוסק דבאפשר חייב בלא"ה ובא"א לא יבטל השבת אבידה. אבל מ"מ הקשו שפיר דיפיל הנאה להקדש. וע"ז מתרצין שפיר דאינו יודע כמה וכו' כיון דמיירי בא"א לקיים שניהם ובאופן שאין העני יוכל לבוא לפניו ואין יודע כלל ממנו דרק באפשר י"ל דעל כרחך ידע כמה פעמים בא לפניו העני אבל באי אפשר י"ל שאינו יודע:
אמנם לדעת הר"ן דאף באפשר לקיים שניהם פטור בעוסק במצוה יקשה כה"ג דעכ"פ יקיים העשה דהשבה ויתן לעני דודאי העוסק במצוה פטור ממצוה אבל אין רשאי לעשות איסור לעבור על הנדר וצ"ל דגם לדעת הר"ן יוכל שיקרה שיהיה באופן שא"א לקיים שניהם ואז יפטור ועיין בר"ן סוכה שם וצ"ע:
אמנם יקשה ממ"ש בס' החינוך וברשב"א במס' נדרים בפ"ב דנדר על דבר מצוה לא שייך לומר עשה ידחה לל"ת דנדר עשה ול"ת עיי"ש. וא"כ בכה"ג דהשבת אבידה אף דהוי ג"כ עשה ול"ת מ"מ לא יקשה דידחה העשה ול"ת דהשבה לעשה ול"ת דנדר דכדאי' במס' ב"מ בפ"ב דאין עשה ול"ת דוחה לעשה ול"ת עיי"ש. אלא דיקשה די"ל דכל זה דוקא בבאים כאחת ואמרינן מאי אולמי האי מהאי ושב ואל תעשה עדיף כמו דאמרינן במתן ארבעה שנתערבו במתן שתים. אבל בכה"ג דהשבת אבידה דחל מיד וקודם לעשה ול"ת דנדר נאמר לכאורה דיהיה מחויב במ"ע דהשבה ואם דשמא יבוא להנאה כשיקרה לפני עני ע"ז נאמר להיפוך מאי אולמי האי עשה ול"ת מהאי עשה ול"ת דנדר מעשה ול"ת דהשבת אבידה דהרי השתא ליכא עני לפניו וליכא הנאה לו. וכיון דהשתא ליכא לפניו ואח"ז הוי שוא"ת שלא יתן לעני וכמ"ש בהאי דמתן ארבעה וכו' גם דיש לעשה ול"ת הודאי לדחות ל"ת ועשה דספק דנדר דהרי הוי ספק שמא לא יבוא עני והרי לחד דאמר דלא שכיח:
אמנם יש לומר דלא הוי ספק הנאה אלא ודאי הנאה ולא כי הנאה באה לו אח"ז כשיבוא העני דלפ"ז הוי ספק שמא לא יבוא העני אלא מיד בתחילתו הנאה לו בודאי אף דספק אם יבוא עני להרויח פרוטה מ"מ הנאה ודאי לו עכשיו על שאם יקרנו ירויח ואף דהריוח ספק הנאה על הריוח הספק הוי ודאית דאל"כ בשומר שכר דאמרינן דשומר אבידה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף וא"כ מה הדין באם לא בא עני לפניו בכל עת שהאבידה בידו ועל כרחך משום דנהנה שאם יבוא עני יפטור ומשום ספק זה הוי הנאה ודאי לו ולא תבטל למפרע אבל בלא בא עני כלל ולפ"ז לא יקשה דעשה דאבידה ידחה לל"ת דנדר משום דעשה דאבידה מהשתא והנדר אח"ז בשעת הנאה ועשה דאבידה ודאי ושל נדר ספק דלפמ"ש גם הנאה של הנידור הוי מיד וכאחת עם ההשבה והוי ג"כ ודאי ואמרינן שפיר ע"ז מאי אולמי וכו' ולא ידחה העשה ול"ת לעשה ול"ת. אבל כל זה אם נאמר דפרוטה דר"י שכיח וא"כ מסיק אדעתו על הספק ונהנה מיד אבל אם פרוטה דר"י לא שכיח ולא אסיק אדעתו כלל ולפ"ז לא נהנה בתחילת השבה רק אח"ז כאשר יבוא העני לפניו וא"כ לפ"ז העשה ול"ת של השבה קודם ואמרינן שפיר ע"ז דמאי אולמי וכו' ותקדם לל"ת ועשה של הנדר. ואתי שפיר לפ"ז דעת הר"ן דלפמ"ש גם אם הקרה לו אח"ז לא אכפת לן שהרי דוחה עשה ול"ת לעשה ול"ת בכה"ג ואין מוכח לומר לפ"ז כמ"ש לעיל דבלא שכיח לא הוי נכלל בלשון הנדר די"ל דסבירא ליה כמ"ש:
ומיושב הקושיא הנ"ל למה לא אמרינן דלא שכיח משום דהוי אבידה ומציאה דיחיד וגם מה שהקשתי על מאי דאיתא אבל כשנכסי המדיר לא דמהני דיאבד הוא וימצא הלה לא שכיח ביותר מפרוטה דר"י דלמ"ש לק"מ דבפרוטה דר"י די"ל דעשה דוחה לל"ת דמאי אולמי משום דקדים וכמ"ש מה שא"א לומר אם נאמר דהשבת אבידה לא שכיח מה"ט שכתבתי דמ"מ נהנה ומובן במ"ש ואתי שפיר:
ונראה דיש ג"כ לומר דהמחלוקת אם פרוטה דר"י שכיח או לא שכיח תליא דאם נאמר דלא אמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה אלא באי אפשר לקיים שניהם וזה לא שכיח שיבוא עני רק בעת שאי אפשר לקיים שניהם כאחד באותו הזמן ובכה"ג. אבל אם נאמר באפשר לקיים שניהם ג"כ פטור הוי שכיח וא"כ יתלה אם נאמר באפשר לקיים שניהם דפטור אם קיי"ל כרבה או כר"י וצ"ע:
ולכאורה י"ל דנפק"מ באם פטור משום עוסק במצוה אלא דאסור לו להרויח פרוטה דר"י משום איסורא דנדר למ"ש י"ל דבצדקה וכן בכל המצות איכא שעבוד נכסים עי' בר"ן כתובות בפ' נערה ובהגהות מיימוני הל' ת"ת ובס' מחנה אפרים בהל' ריבית סי' א' בזה עיי"ש. אבל משום איסורא דנדר לא שייך שעבוד נכסים עכ"פ. אמנם למ"ש הר"ן במס' כתובות הנ"ל דבמיניה דידיה אף בלא שעבוד נכסים אמרינן דעד שכופין בגופו יכופו בנכסים לא נפק"מ בזה אלא במת וכיו"ב:
(ד) בגמ' סוכה הנ"ל והעוסק במצוה וכו' מהכא נפקא דתניא ויהיו אנשים וכו' נושאי ארונו של יוסף היו וכו' אלא עוסקין במת מצוה היו שחל ז' שלהן להיות בע"פ וכו' וצריכי דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא צריכא ואי אשמעינן הכא משום דליכא כרת וכו' צריכא:
ועי' במס' שבת י"ט ע"א ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת במד"א לדבר רשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי וכו' וברא"ש ורי"ף שם משום ביטול עונג שבת ובדבר מצוה הוי עוסק במצוה פטור ממצוה עיי"ש ובמ"א כתבתי בדעת הסוברים דעונג שבת דאורייתא עיי"ש ובבעה"מ שם פי' משום שיכול לבוא לידי סכנה ולחילול שבת משום פקוח נפש ואסור בג' ימים דהוי קמי שבתא דהוי כמתנה ע"ז עיי"ש. וא"כ לדבר מצוה דמותר לא שייך מטעם העוסק במצוה וכו' דלא מצינו בהעוסק במצוה וכו' שיהיה מותר לעבור על ל"ת או להביא את עצמו לזה ושבת ל"ת בכרת. ונראה דשם לאו מה"ט שרי דלכאורה אם לא יהיה כמתנה יקשה ג"כ יהיה אסור ועל כרחך משום דתחילתו בהתר וסופו פקוח נפש דוחה ומחלוקת אם נאמר הותרה עי' בב"י או"ח בסי' שכ"ה בזה ובשו"ת תשב"ץ בזה רק כמתנה לא יהיה בבתוך ג' ימים:
ובתוספות כאן בד"ה משום הקשו ממס' זבחים דף ק' ע"ב דאיתא אידי ואידי לאחר חצות וכאן קודם שזרק ושוחטו וכו' ומנ"ל בכה"ג במטא זמניה דפסח דלא מצינו ללמוד פסח במטא זמניה מק"ש דשאני פסח דחמור דהוי בכרת כדאי' בסוגיא וא"כ יקשה פסח במטא זמניה דעוסק במצוה פטור ממצוה מנ"ל:
וי"ל דבלא"ה יש להבין דהרי לאחר חצות חיובא דפסח קדים וצריכין לומר דכל זמן שלא שחטו הוי אנינות ועי' ברש"י שכתב משום אנינות המפקיע עיי"ש ואנינות קדים שאין מחוסר מעשה והוי כעוסק בה כבר ובפסח דבעי מעשה לא הוי כעוסק עודנו ושפיר אנינות קדים. אמנם יקשה עוד מנ"ל אף בכה"ג דשם בפסח שני היו אח"כ אנוסים אבל בכה"ג דאפשר עוד לקיימו ולענין מ"ע דטומאה פסח קדים דטומאה ג"כ מחוסר מעשה וראיתי בס' טהרות הקודש שכתב דבאנינות לא שייך דחיה משום דאונן לא הוי ראוי שאינו שלם כדאי' בגמ' ואינו מקיים העשה דכרת כלל עיי"ש. אבל לפ"ז גם לאחר שחיטה נאמר כן. וי"ל דהנה ברש"י הנ"ל במס' זבחים שכתב משום אנינות ולא משום מ"ע דלה יטמא וי"ל דצריך לשניהם דמשום אנינות ומשום מ"ע דטומאה י"ל דפסח דחיה רק שניהם ביחד י"ל שפיר דלא ידחה דהנה בעוסק במצוה למדנו בקדים אפי' המאוחר חמיר אין מבטל העוסק בו וכמ"ש לעיל רק בעשה שיש בה כרת לא ידענו עוד אלא כדאי' בסוגיא בגונא דלא מטא זמנו כמו בפסח שני אבל במטא זמנו דפסח לא נדע עוד. והנה במ"א כתבתי בלאו הניתק לעשה דאין לוקין י"ל בטעמא דלא נדע מלקות אלא כשעובר לאו שאי אפשר לתקנו דעבר הלאו בשלימות אבל בכה"ג דע"י קלקולו בהלאו יקיים העשה לא הוי הלאו בשלימות ולא ידעינן מלקות בכה"ג. וכמו כן י"ל דאף דפסח הוי בכרת בעובר על העשה אבל בכה"ג אם ע"י ביטולו מקיים עשה אחרת נהי שאינו רשאי עכ"פ עשה דכרת לא עבר דלא עשה ביטול המעשה בשלימות כאשר חייבה התורה בעונש כרת משום דקיים ע"י ביטול העשה עשה אחרת אף דהיא קלה ממנה וא"כ י"ל כה"ג לפמ"ש אנינות קדים אלא אף דקדים פסח ידחה לל"ת דאנינות אבל אם הוי בצירוף עוד עשה דטומאה וא"כ כה"ג אמרינן דלא ידחה אנינות הקדום ואם דהוי עשה דכרת הרי מצד העשה דטומאה דמצורף לאנינות לא הוי פסח בכרת עוד כמ"ש אלא חמור בלבד ובחמור עוסק במצוה פטור ממצוה וא"כ מיושב שפיר דיש ללמוד מק"ש כ"ז וקושית התוס' מיושבת לענ"ד:
(ה) יש לעיין לדעת הרשב"א דעוסק במצוה אין רשאי לבטלה לעשות מצוה אחרת דהוי כרשות נגדה ולא נאמרה כה"ג עיי"ש כנ"ל בכה"ג בב' מצות הרשות אם רשאי לבטל האחת בשביל אחרת דכיון דביטול מצוה בשביל אחרת שאינו רשאי דהוי פגם בהמצוה שעוסק בה לפ"ז גם במצות רשות אין רשאי או דנאמר דוקא במצות חובה כגון שזו קדמה עליו בחובה וחל עליו כבר והשניה כרשות ולא נאמרה כלל ע"ז לבטל במה שחל החיוב עליו מקדם משא"כ בשניהם רשות ובשוין ובשאין שוין יש לספק וצ"ע:
ויש לעיין עוד במס' זבחים ק' ע"א בגמ' ממאי דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי אחר חצות והא ר' ישמעאל והא ר' עקיבא דתניא לה יטמא רשות דברי ר"י ור"ע אומר חובה וכו'. ועי' ברש"י ובתוס' שם בד"ה הא ואפי' מת לאחר חצות נמי קאמר ר"ע יטמא משום דסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאים ליה וממילא אזיל ליה כרת דהו"ל טמא דפסח יש לו תשלומין בשני ולא דמי לעשה דהשלמה דאתי עשה דפסח ודחי ליה ואע"פ שיש לו תשלומין וכו' עיי"ש. ויקשה דנהי דלה יטמא רשות מ"מ כדאיתא במס' סנהדרין מ"ו ע"ב בקבורת מת הוי עשה ול"ת וא"כ נהי דל"ת יוכל לתקן ע"י נכרי או ע"י טמא כבר וכיו"ב אבל העשה אין שליחות לנכרי וגם ע"י טמא יש לעיין אם לא נאמר בכה"ג כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שלוחו ועי' ב"ק ק"י ע"א ואי לא מצי לעבוד עבודה שליח האיך מצי עביד עיי"ש. ועי' בתוס' ישנים במס' עירובין דף י"ג ע"א עיי"ש. וברמב"ם פי"ב מהל' אבל ה"א ופט"ו מהל' סנהדרין ה"ח ובלח"מ בהל' אבל שם עיי"ש וי"ל דמ"ע דקבורה הוי על כו"ע אלא ביש קרובין המה הקודמים אבל באיכא עיכוב בהם המצוה על האחרים ונבטל הקדימה להקרובים ואחרים הראוין ביותר קודמין שאין מבטלין המ"ע דפסח וא"כ עליהם המ"ע דקבורה ולא על הקרובין דנבטל הקדימה עכ"פ כן נראה לענ"ד לומר:
וע"ע בענין העוסק במצוה וכו' בר"ן ובריטב"א במס' קדושין דף ל"ב ע"א בד"ה איסי בן יהודה עיי"ש. וברמב"ם פ"ו מהל' ממרים הי"ג עיי"ש ובפ' ט"ו ה"ב מהל' אישות בת"ת ופו"ר עיי"ש ועי' בשאגת ארי' בסי' ל"ז עיי"ש:
וי"ל במס' סוטה מ"ד ע"ב במשנה בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר ר' יהודה בד"א במלחמת מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפי' חתן וכו' ובגמ' אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד"ה חובה מלחמת בית דוד לרווחה ד"ה רשות כי פליגי למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מיניה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עיי"ש:
ויש לעיין למה (לא) יקרא דנכרים דלא לייתי עלייהו רשות ולא מצוה והרי מקילין בשבת צרין וכו' בפ"ק דמס' שבת ועי' במס' תענית ובמס' עירובין וכיו"ב שהקילו משום זה ולא יהיה בכלל מצוה:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה