דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ה
מי שתקע ונתכוין להוציא כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכוין לצאת ידי חובתו אע"פ שאין התוקע מתכוין לזה פלוני ששמע תקיעתו ואינו יודעו יצא שהרי נתכוין לכל מי שישמענו לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע התקיעות מש"ץ יצא אם נתכוין לצאת שהרי ש"ץ מתכוין להוציא את הרבים יד"ח. הנה לפמ"ש לעיל בפ"א ה"א ובפ"ב ה"א דאף דלרבינו עיקר המצוה השמיעה מ"מ שייך שליחות בזה משום דצריך שיצא השמיעה מאדם התוקע שיגרום השמיעה ואם כן בכה"ג דידן צריכין לומר זכיה מטעם שליחות וכמ"ש במקום אחר אף דזכיה מטעם שליחות לא שייך לומר כשלא ידע הלה בשלא בפניו דבלי ידיעתו עשה מצוה ועל כרחך צ"ל בכונתו לשמוע עושה המצוה ולפי זה אף אם בעלמא מצות א"צ כונה בכה"ג יהיה צריך כונה דאל"כ לא שייך זכיה ולא שייך לומר בלא רצונו של האחר ובלי כונתו לשמוע המצוה יהיה כעושה המצוה ועיקר שליחות היה משום מצוה ואם כן יקשה האי דאיתא במסכת ראש השנה כ"ח ע"ב תא שמע היה עובר אחורי ביהכ"נ וכו' אם כיון לבו יצא וכו' מאי לאו לצאת לא לשמוע הא שמע סבר חמור בעלמא הוא וצריכין לומר דאף דעיקר הטעם שעשה שליחותו היה בשביל המצוה גם כן עכ"פ בכללו שישמעו תקיעתו ובמה שמכוין לשמוע בלבד ומקבל שליחותו על השמיעה בלבד בלי לשם מצוה ומהני למאן דס"ל א"צ כונה:
ועי' עוד בתוספות יו"ט פ"ג הי"ד ממסכת סוכה ובמרכבת המשנה ח"א פ"ב מהל' שגגות ה"י עיי"ש ובחי' הר"ן במסכת חולין ל"א ומ"ש שם עיי"ש: