דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ד
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא נתכוין שומע לצאת יד"ח ולא נתכוין התוקע להוציאו או שנתכוין התוקע להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין השומע ומשמיע. ועי' בהמ"מ וכ"מ ובלח"מ מ"ש בזה ועל דברי רבינו שפוסק כאן דצריך כונה ובפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב אם אכל מצה בלא כונה יצא ובגמ' במס' ר"ה מדמין זה לזה דאיתא שם כ"ח ע"א שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות צריכות כונה וכו' ועי' מ"ש ע"ז:
ונראה דהנה בענין כונה במצות נמצאו ג' עניני כונה. [א] כונה על המעשה אשר בלעדיה תקרא מתעסק דאין יוצא לכו"ע. [ב] כונה על הוראות הדבר וענינו. [ג] כונה לצאת:
(א) והנה בענין מתעסק במסכת ר"ה דף ל"ב ע"ב במשנה המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ובכלל מתעסק שאינו יודע שזה שופר כדאיתא כ"ח ע"ב בשלמא נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע קסבר חמור בעלמא הוא וכו' דנראה באם אינו יודע שהוא קול שופר לא יצא ומזה הביא בטורי אבן ראיה לדעת הרא"ה המובא בר"ן שאם לא ידע שהוא פסח וזה מצה הוי בגדר מתעסק עיי"ש וכיו"ב במסכת חולין י"ג מנין מתעסק שהוא פסול ופי' בתוספות שם כגון קסבר שהוא חולין עיי"ש וכיו"ב מפורש במסכת זבחים מ"ו ע"ב א"ר אלעזר חטאת ששחטה לשם חולין כשירה משום חולין פסולה כדבעא מניה שמואל מרב הונא מנין מתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' עד שתהא שחיטה לשם בן בקר א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין א"ל לרצונכם תזבחו לדעתכם זביחו עיי"ש ועי' בתוספות שם בד"ה מנין עיי"ש ועי' בטורי אבן בד"ה אר"ז שכפאו פרסים וכו' ועי' שכתב בעתים חלים ועתים שוטה וכו' לא יצא משום מתעסק עיי"ש:
והנה יש לשום לב דכנראה במחלוקת אם מצות צריכות כונה כמ"ש במקו"א כי יש במצות שהם מצד המעשה ויש מצד העשיה כמ"ש בספר מחנה אפרים בהל' שלוחין במעקה ע"י גוי לא תליא בשליחות דא"צ אלא המעשה שתהיה תהיה ע"י מי שתהיה משא"כ בדבר שהמצוה תליא בעשיה בהעושה ושייך שליחות וכמו כן מצינו באיסורין כה"ג ולמאן דס"ל מצות אין צריכין כונה לא בעי אלא שיעשה המעשה וכדאיתא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וברש"י שם ונהנה באכילתו הילכך לאו מתעסק הוא שהרי לענין חיוב חטאת אמרינן במסכת כריתות י"ט המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה עכ"ל דרצון התורה שלא יבוא איסור לתוך גופו בין ממילא בין שלא בממילא נעשה נגד רצון התורה וכמו כן במצוה צריך שיעשה הדבר ולא אזלינן בתר כונת העושה כיון שהמעשה נעשה וא"כ מאי שנא מתעסק דלכו"ע אין יוצא ונראה דעכ"פ צריך שתבוא התקיעה מאדם התוקע וקול יוצא מאליו לא יצא ובמתעסק הוי כקול שופר בלי האדם התוקע ועיין כיו"ב לענין שחיטה ועי' ברא"ש בפ"ק דמסכת חולין י"ב ע"ב דוקא שזרקה או הפילה אבל נפלה ושחטה כדרכה פסולה דזביחה מכח גברא בעינן עכ"ל וכיו"ב בשו"ע יו"ד בסי' ג' וסי' ז' עיי"ש ולכן ס"ד לומר בתוקע לשיר דהוי מתעסק וקמ"ל דלא הוי מתעסק כנראה מתוספות שם בד"ה אבל ולהלן דף ל"ג ע"ב המתעסק לא יצא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא התוקע לשיר יצא דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה משום דהוי עכ"פ קול היוצא ע"י שופר וע"י אדם וא"כ לפי זה אין מזה הוכחה למצה שכתב בר"ן הנ"ל דשם שייך אכול מצה וכו' אפי' ממילא בלא גרמתו וכמ"ש ברש"י לדמותו לחלבים ועריות דחייב בכה"ג וצ"ע:
אמנם יש לעמוד בלשון מתעסק דאמרינן בתוקע לשיר אבל הכא זכרון תרועה אמר רחמנא והאי מתעסק בעלמא ועי' בתוספות שנראה דקמ"ל הוא דלא הוי מתעסק וכמ"ש ברא"ה המובא בר"ן הנ"ל בלא ידע שהוא מצה או שהוא פסח הוי מתעסק דהנה בעלמא לשון מתעסק אם כיון לזה ועשה זה עי' במסכת כריתות וסנהדרין בזה אבל בלא כיון למצוה אלא לשיר וכיו"ב הוי בגדר אינו מכוין כמו שמצינו כן לענין איסור החילוק בין אין מתכוין ומתעסק ועיין בתוספות במסכת שבת דף מ"א ע"ב בד"ה ומיחם שכתבו שמצינו לשון מתעסק על שאינו מכוין עיי"ש מ"מ בכה"ג דנפק"מ אורחא דגמרא לדייק בלישנא כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי וכמ"ש דאפילו נאמר בשופר דהוי כקול היוצא מעצמו והמצוה שישמע מאדם המשמיע מ"מ שאני ממ"ש הרא"ה במצה דאינו יוצא במתעסק דבנעשה ממילא די:
ונראה לענ"ד לומר דסוגיא הגמרא נגד הרא"ה וברש"י שם קמ"ל אע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות א"צ כונה עכ"ל ותמוה דלהלן משנה מפורשת המתעסק לא יצא וכמ"ש בתוספות בד"ה אבל:
ונראה דהנה דעת הראשונים ז"ל נפרדים באם כיון להיפוך שלא לצאת אם יצא. ונראה בפשוט לומר דאפילו להסוברים דגם במכוין שלא לצאת יוצא מ"מ היכא דכונתו ע"י מעשה הזאת לאיסורא לא מסתבר לומר שיהיה יוצא בהיפוך מדעתו לאיסורא להחשבו למצוה ונראה דגרע ממצוה הבאה בעבירה דשם מתכוין עיקרו להמצוה:
והנה בפי' התוקע לשיר לחד פירושא ברש"י לזמר ועי' בשו"ע או"ח בסי' תקצ"ו שדעת קצת דתקיעה שלא לצורך אסור בר"ה עיי"ש. ועי' להלן בכ"מ בהל' ז' ובטו"ז בסי' הנ"ל עיי"ש:
ועי' במג"א שם ובספר שאגת אריה סי' ק"ג שפלפל בזה אם גזרו שבות על מקצת שבת ויו"ט ועי' בשו"ת חכם צבי בסי' ל"ה שהחליט לאסור מדרבנן והביא ראיה לזה מהגמרא עיי"ש. ונראה לשיר לזמר לכו"ע אסור. ואם כן לפי זה נראה מסברה דלכו"ע אם תוקע שלא לצורך בר"ה דעביד איסורא שאין יוצא ע"י תקיעה זאת למצוה אף דהוי רק איסורא דרבנן הרי לדעת רבינו כל איסורי דרבנן מצד לא תסור מדאורייתא ובלא"ה עכ"פ לאיסורא מכוין אף שיהיה איסורא מדרבנן לא יהני למצוה אפי' מאן דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן בזה מודה. אמנם בסוגיא לא יקשה די"ל דמיירי שלא ידע שהוא יו"ט וכיו"ב וא"כ לא נתכוין לאיסורא אבל לפי זה לדעת הרא"ה הנ"ל יהיה בכה"ג בלא ידע שהוא יו"ט בכלל מתעסק ויש לפרש בזה לשון הגמרא ויהיה מדויק ס"ד מתעסק קמ"ל דיצא דס"ד כדעת הרא"ה דהוי בכה"ג דלא ידע בגדר מתעסק וקמ"ל כמ"ש דמתעסק כה"ג יצא וכמ"ש כיון דמכוין א"ע עכ"פ למעשה התקיעה וכמ"ש לעיל ודברי רש"י מובנים שפיר:
ויש להבין בזה סוגית הגמרא להלן ל"ג המתעסק לא יצא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע לרבא וכו' דילמא תוקע לשיר מתעסק קרי ליה ולשון דילמא וכו' צריך פירוש אבל לפי מ"ש י"ל דהנה מצד חזקת כשרות י"ל דודאי לא ידע שהוא יו"ט ושוגג בדבר ואם כן הוי מתעסק אמנם לדעת ההמ"מ בפ"א מאישות ובמל"מ בכמה דוכתי דבאיסורא דרבנן אמרינן לאו כו"ע זהירי ולא שייך חזקת כשרות וא"כ כל תוקע לשיר ספק בשוגג ספק במזיד והוי ספק מתעסק ומדויק דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה דתוקע לשיר באינו יודע שהוא יו"ט ובשוגג הוי מתעסק והנה רבא דאמר התוקע לשיר יצא וכדאיתא ס"ד על כרחך ס"ל כמ"ש דלא בכה"ג מתעסק אבל לפי סוגית הגמרא דאיתא דילמא י"ל דס"ל דהוי מתעסק בכה"ג וכדעת הרא"ה למסקנא ומיושב בזה קושית הפנ"י דלמה נקיט רבא התוקע לשיר ולא אמר בפשוט מצות א"צ כונה דלמ"ש חדשות אשמעינן בזה. ובידע שהוא יו"ט ומאיסורו לפ"ז לכו"ע אין יוצא אלא בידע שהוא יו"ט ולא ידע באיסורו דכה"ג דלא שייך מתעסק לכו"ע י"ל דרבא מיירי בכה"ג אבל בלתי מוכרע בלשון רבא וכמ"ש מסוגית הגמרא דס"ד דהוי מתעסק נראה דרבא מיירי בלא ידע ובזה לא קיי"ל כותיה:
והנה רבינו כתב המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא יד"ח עי' בסי' תקצ"ו להתלמד למחר אסור עיי"ש במג"א וטו"ז אבל להתלמד היום נראה דמותר וא"כ לא נעשה באיסורא והנה למ"ש האי דאמרינן ס"ד התם אכול מצה וכו' אבל הכא זכרון וכו' ומתעסק וכו' קמ"ל קאי לרבא דס"ל תוקע לשיר לא הוי מתעסק אבל למסקנא ל"ג דאמרינן דילמא תוקע לשיר מתעסק קרי ליה וכמ"ש א"כ נאמר כס"ד באמת לחלק בין פסח לענין מצה וכמ"ש לעיל משופר ולאו לענין מתעסק בלבד אלא גם לענין כונה דכמ"ש לעיל דה"ט דאכול וכו' לענין כונה ג"כ לחלק בין שופר למצה כמו לענין מתעסק ומשו"ה דעת רבינו בשופר אין יוצא ובמצה ס"ל דיוצא ועי' מ"ש לעיל בדעת רבינו עיי"ש:
ובמסכת חולין דף ל"א כתבתי להוכיח דאפי' מאן דס"ל א"צ כונה דלא מסתבר דמי שאכל לרעבון נפשו מצה ופקר באכילתו למצוה שנאמר שיצא ידי מצוה אלא דעכ"פ אחר זה צריך שיחשוב שיעלה לו למצוה והבאתי מסוגיא דחגיגה דמצינו מחשבה וכונה לאחר המעשה עיי"ש:
(ב) דעת הר"ן במס' ר"ה דף ל"ב דמתעסק ומכוין למצות חינוך גרע מלא מכוין כלל ומביא ראיה מריש מס' זבחים דבת מינה מחריב דלאו בת מינה לא מחריב עיי"ש. במס' זבחים ג' ע"א בעולה לשם חטאת אבל חולין שאין מין קדשים לא מחריב בה ואין שמו נתפס על הזבח לעקור שמו ממנו עיי"ש ובטורי אבן שם הקשה על זה דלא דמי לשם דאי אפשר להיות חטאת ועולה כאחת ומשו"ה במינה מחריב בה אבל בהאי דמתעסק לחינוך אם מכוין לחינוך אמאי מעכב למצות שופר הא אפשר לב' מצות לחול כאחת ומ"ש מהאי דקורא בתורה דאי' דיוצא בכיון לבו לק"ש אע"ג דקריאת התורה מצוה בפ"ע עיי"ש:
ולענ"ד בכונת הר"ן שכתב וז"ל מוכח בגמ' דאפי' למ"ד תוקע לשיר יוצא מתעסק לא יצא וטעמא דמלתא משום דתוקע לשיר מתכוין מיהא לעשות תקיעה כהלכתה משא"כ במתעסק עוד יש לומר דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות א"צ כונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דמאי דאסקינן בשמעתא קמייתא דזבחים דבת מינה מחריב דלאו בת מינה לא מחריב לה עכ"ל:
ונראה בכונתו בכה"ג דמכוין להוציא בניו הקטנים משום חינוך והוא עצמו כעת בחיוב מצוה זאת ועל עצמו לא כיון כלל הוי כגילוי דעת להיפוך שאינו יוצא ועיין בפ' הקודם שהביא הר"ן דעה זאת ואף שכתב שם שאין ראיה מקידוש ביהכ"נ דטעם אחר בזה מ"מ בגוף הדבר נראה דמסכים דלא מהני בכה"ג ואין לך הוכחה גדולה שאין ברצונו לצאת כיון דמכוין לאותה מצוה גופא בשביל בניו ולעצמו לא דחינוך הוי מאותה המצוה להר"ן וגרע מתוקע לשיר שאין מכוין למצוה כלל וראיה ממסכת זבחים דהוי יותר כונה להיפוך שלא לשמה במינו דמכוין למצות קרבן ממכוין לחולין דמצד שא"א להיות שניהם כאחת הוי ג"כ במכוין לשם חולין ויותר במכוין לשם מינה דהוי ביותר כונה להיפוך במכוין לשם מצוה אחרת ולא לזאת:
ועל קושיתו מקורא בתורה דבכיון לבו יוצא, מיושב למ"ש דדוקא בכה"ג דמכוין לבניו ולא לעצמו באותה מצוה שמחויב בה ועוסק בה נראה ככונה שלא לצאת אבל בכיון לקרות בתורה דהוי מצוה אחרת ולא הוי גלוי דעת שיהיה ככונה להיפוך שלא לצאת דלא נחית על מצות ק"ש עתה והוי כבלא כונה בלבד ולא להיפוך ואם כיון לבו וכונתו על שתיהם יצא שפיר דהוי כונתו לצאת ממש:
ובזה אמרתי לתרץ מה ששמעתי מקשים ממס' פסחים דף קי"ד ע"ב דאיתא אין צריך כונה וב' טבולים להכירא והרי שם כונתו לחינוך אפ"ה למדין דאין צריך כונה והרי להר"ן שאני בכה"ג דכונתו למצוה והנה י"ל דזה גופא תירוץ הגמ' שם דבכה"ג לכו"ע צריך כונה אבל נראה לומר כמ"ש שם דלא נחית לכונה בראשונה רק להיכר בלבד ואין נוגע לעצמו אלא לחינוך בלבד ולא שייך לומר דהוי כגלוי דעת להיפוך ואתי שפיר:
והנה רש"י במס' ר"ה ל"ג ע"ב מפרש מתעסק שאינו מתכוין לתקיעה ואפי' דלאו מצוה אלא מנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא עכ"ל ובר"ן הנ"ל מפרש בתוקע לחינוך וכן רבינו כתב המתעסק בתקיעת שופר להתלמד וכו' נראה מסכים ג"כ לדעת הר"ן דלהתלמד הוי מתעסק ולכאורה נראה דדעת רש"י אינו כן ועי' להלן בה"ז דנראה דמתעסקין לתינוקות י"ל משום דלהתלמד הוי מתעסק ומשו"ה שרי ולרש"י שם אסור שיתקע הגדול ועי' בכ"מ י"ל משום דלרש"י לא הוי מתעסק בכה"ג וצ"ע:
(ג) בכונה במצוה ובאיזה מצות לכו"ע צריכין כונה:
[א] כונה במצוה דהוי באמירה:
הנה דעת הרמב"ן במלחמות דאף בק"ש תליא אם צריך כונה או לא כמו בשאר המצות ולא כן דעת רבינו יונה בפ"ק דמס' ברכות דדעתו באמירה כמו ק"ש וכיו"ב אמירה בלי כונה כמי שאינו דמי עיי"ש. וכנראה דלדעתו אמירה בלי כונה כמתעסק וגרע ממנו משום דעיקר החיוב בהאמירה הוי הכונה:
ועיין שהקשו עלי' דלפ"ז מאי מקשינן בסוגיא על מאן דס"ל אין צריך כונה מהיה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא דהרי בק"ש שאני דהוי מצוה בדיבור דלכו"ע בעי בכונה:
וע"ז י"ל דהנה בגמ' איתא מאי לאו כיון לבו לצאת לא לקרות וכו' הרי המקשן ג"כ ס"ל כרבינו יונה אלא דס"ל בפי' כיון לבו על הכונה לצאת ולא לקרות ומ"ש רבינו יונה בדיבור בלי כונה כמי שאינו הוי על הכונה לענין הדיבור שלא יהיה מצפצף כציפור בלי יבין מה ידבר אבל לכוין לצאת הוי ק"ש כמו בשאר המצות ותליא אם מצות צריכות כונה או לא ומשני לא לקרות וכו' וזה לכו"ע בעי במצוה בהדיבור ולא שיהיה כקורא להגיה בלי שום לב על הנאמר ועי' בתוס' במס' ברכות דף י"ג ע"א שהשיגו על רש"י שמפרש שם להגיה בלי כונה עיי"ש. וכנראה דעת רש"י מסכמת עם דעת רבינו יונה ולמ"ש דבריו מיוסדים בגמ' ופשוט ועי' בטורי אבן בד"ה ואי לא שנראה דעתו ג"כ כמ"ש ובד"ה ובקורא וברש"י בד"ה בקורא ובפנ"י כאן ובמס' ברכות ריש פ"ב עיי"ש בזה:
[ב] בכונה במצוה התלויה בכונה:
הנה בדברים התלוים רק בכונה כמו בק"ש דכמ"ש ברבינו יונה דאף מאן דס"ל ק"ש דרבנן ודברת בם על ד"ת קאי וא"כ ק"ש מדאורייתא משום ד"ת אלא דמשום דברי תורה יוצא בשאר למוד ומדרבנן להיות הד"ת בק"ש במלכות שמים וקבלתו עיי"ש. ובקבלתו מ"ש ודאי עיקרו הכונה דאל"כ מאי שנא משאר ד"ת והיה נראה כמ"ש לעיל דמחלוקת אם צריך כונה הוי בהכונה לצאת ובמצוה במעשה אף על הכונה על ענינה בכה"ג דלא הוי מתעסק והאי דמקשינן בפ' היה קורא בתורה אף דשם הפי' אם כיון לבו על מלכות שמים וכמו כן דמתרצין לפרש הכונה לקרות והמקשן ס"ל אם כיון לבו לצאת וכמ"ש ואתי שפיר נמי מה שהקשו ז"ל למאן דס"ל ק"ש דרבנן ובדרבנן לא צריך כונה ועי' במג"א בסי' נ"ט אבל למ"ש לא יקשה דבדבר דעיקרו הכונה בדבר התליא במחשבה לא נפק"מ אם הוי דאורייתא או מדרבנן ואף דצריך המחשבה עם הדיבור מ"מ הכונה מצוה בפ"ע לקבל ע"ע מלכות שמים וגם מדרבנן הוי הכונה מעיקר מצותם ולא שייך בזה מחלוקת אלא אם צריך ג"כ כונה לצאת:
אמנם דעת הרמב"ן במלחמות במס' ר"ה ובמס' ברכות ריש פ"ב אינו כן עיי"ש. ועי' בפ"ב מהל' ק"ש ה"א ומ"ש שם עיי"ש. ועי' בפ"ב הל' ה' מהל' מגילה בהמ"מ ובלח"מ שם בכונה במגילה שדעת המ"מ שהכל מודים במגילה דצריך כונה עיי"ש:
[ג] היכא דהתורה כתבה בפירוש חיוב הכונה:
עיין בב"ח באו"ח בסי' ח' ובהל' סוכה בסי' תרכ"ה שכתב דבסוכה וציצית וכיו"ב דריבה התורה בפירוש הכונה לא עשהו כתיקונו אם לא כיון אף דבשאר מצות יש דס"ל דלא בעי כונה בזה בעי עיי"ש. והנה כונת הב"ח על הכונה בהוראות הענין כמו בסוכה למען ידעו וכו' וכיו"ב בציצית. אבל בכונה לצאת תליא במחלוקת בשאר מצות:
ובס' פרי מגדים כתב דרק לכתחילה הוי כן ובדיעבד יוצא גם באלה בלא כונה עיי"ש אף דלדעת הרשב"א בחי' למס' ברכות לכתחילה לכו"ע צריך כונה בכל המצות אבל ברשב"א מיירי בכונה לצאת והב"ח מיירי בכונה על הענין וכמ"ש ועי' מ"ש לדעת הרשב"א להלן במ"ש במכוין שלא לצאת עיי"ש:
ולכאורה נראה כן מסוגיא דמס' ר"ה הנ"ל דאיתא התם אכול מצה אמר רחמנא וכו' אבל הכא זכרון תרועה וכו' קמ"ל דהוי ס"ד דהתורה פירשה בזה שאמרה זכרון תרועה שיהיה התקיעה בהכונה לזכרון וא"כ פי' התורה חיוב הכונה קמ"ל דבדיעבד יצא וכמ"ש בפרי מגדים. והאי דאמרינן והכא מתעסק וכו' לאו דוקא מתעסק אלא בלא כונה וכמ"ש לעיל דלשון מתעסק מצינו בכמה דוכתי על אינו מתכוין. וכמו כן דמקשינן אלא מעתה הישן בסוכה וכו' ילקה על כרחך נראה דאין הכונה לעיכוב בסוכה כמ"ש בפרי מגדים דאל"כ בסוכה למ"ש בב"ח לכו"ע צריך כונה:
והנראה לענ"ד בזה למה בדיעבד יוצא. דהכונה במצות שפי' התורה בהם הכונה דהוי לכו"ע מדאורייתא. אבל הכונה מצוה בפ"ע בהם והמעשה מצוה בפ"ע כמו בשאר מצות למאן דס"ל א"צ כונה באלו צוה התורה על כונה ג"כ ואין מעכבות ויוצא בדיעבד ידי מצות המעשה אף למ"ש בתוס' בכמה דוכתי בדאורייתא לא מצינו לחלק בין לכתחילה ובדיעבד מ"מ בכה"ג דהוי כב' מצות וכיון דיצא ידי מעשה א"צ לחזור ולעשותו משום חסרון כונה דהמצוה נאמרה על שניהם ביחד. וכמו בכל מצות שאין מעכבות ומצינו כיו"ב במצות תרומה דדעת התוס' רי"ד דהוי ב' מצות ההפרשה מצוה בפ"ע דחטה אחת פוטרת כל הכרי והנתינה מצוה בפ"ע דצריך שוה פרוטה ואם הפריש חטה אחת דיצא ידי הפרשה ושוב לא שייך מצות נתינה ועכ"פ יצא בהפרשה ואף דשאני בזה דשם אי אפשר לו עוד לקיים מצות נתינה אחרי הפרשה דמה שמוסיף אח"ז אין שם תרומה עוד עליו עי' בר"ש ריש מס' פאה אבל בזה אפשר לו לעשות המצוה עוד הפעם עם הכונה יש לומר דכיון דהמעשה כבר יצא כמו בכל שאר המצות בלי כונה וא"כ אם יעשה עוד הפעם כיון שידי מעשה כבר יצא תהיה המעשה כדברי רשות ובלתי מועיל החזרת המעשה לצרפו להכונה בזה. ובזה יש לפרש דעת הפרי מגדים דבדיעבד יצא אף באלו בלי כונה דלמאן דס"ל מצות א"צ כונה בלתי תליא הכונה בהמעשה וממילא כמ"ש בלתי מועיל החזרת העשית המעשה דהוי כרשות אח"ז ואי אפשר לקיים עוד הכונה. ומובן במ"ש אבל הכא זכרון תרועה וכו' קמ"ל דס"ד דלא יצא ג"כ מה"ט דתורה פי' הכונה וקמ"ל דאין הכונה תליא במעשה וידי מעשה יצא ולכונה אי אפשר בחזרה לתקנו. אמנם צ"ע לדינא דלמ"ש אף לרשב"א לכתחילה בכונה אפי' ברוצה עוד לעשותו בכונה דלמ"ש לא מהני וצ"ע. ובזה יש לחלק בין דברים שיש להם שיעור ואין בתוספתן ובהכפלם מצוה לדברים שאין להם שיעור ובהכפלם ג"כ מצוה דבאין להם שיעור ובהכפלם מצוה אפשר לתקן הכונה בהחזרת המעשה עוד הפעם משא"כ ביש להם שיעור. והנה מ"ש וזכר ליציאת מצרים וכיו"ב דבכל פעם הוי מצות רשות שייך תיקון הכונה משא"כ בתקיעת שופר ואכילת מצה דשיעור קבוע להם ותוספתן לא הוי במצוה כלל ולהיפוך כמ"ש מהסוברים דאסור לתקוע ביותר מהשיעור מדרבנן עכ"פ:
ולכאורה במצה כתיב ג"כ למען תזכור וכו' ומאי שנא משופר הרי בשניהם נאמר הכונה מפורש בהתורה אבל ע"ז נאמר מ"ש ברשב"א מובא בעין יעקב בספ"ק דמס' ברכות דלמען תזכור אינו סיבה למניעות חמץ ואכילת מצה וזה בסקילה וזה בלאו וכמו למען ינוח שורך וכו' עיי"ש שהאריך לפרש כי סיבת מצה לזכרון יצ"מ אלא מ"ע דאכילת מצה בלבד ויצ"מ בלבד עיי"ש וא"כ י"ל במצה ידע גם בס"ד דזכרון הוי בפ"ע והמעשה בפ"ע רק בשופר ס"ד דהוי רק משום זכרון בלבד זכרון תרועה וע"ז אמרינן אבל הכא וכו' וכמ"ש:
ויש ליישב במ"ש קושית התוס' בד"ה אמר רבא ממס' פסחים קי"ד עיי"ש דשאני מרור אף דהוי דרבנן עיקרו לכונה א"כ אף דס"ל במס' פסחים שם דבעי כונה מ"מ י"ל במצה יצא. ולכן מקשינן שפיר במס' סוכה דף מ"ב מדאגביה נפיק ביה ועי' בטורי אבן בד"ה אלמא שהקשה דמאי מקשינן מדאגביה נפיק לר' יוסי שם ולמאן דס"ל א"צ כונה דאל"כ אינו יוצא בלי כונה והרי ר' יוסי בפסחים הנ"ל דאמר מצוה להביא מצה וחזרת דמצות צריכות כונה וכדאי' שם דלמ"ש במרור דס"ל צריכות כונה אין ראיה ללולב וכיו"ב דשם עיקרו משום הכונה. והנה דלמדין מר' זירא דאמר תקע ואכוין דצריך כונה בשופר יש לחלק למ"ש בין שופר ומצה ולכן דעת רבינו שפסק בשופר צריך כונה מבמצה דיוצא בלא כונה ואתי שפיר ועי' בתוס' פסחים קט"ו ע"א בד"ה מתקיף ובלח"מ כאן בס"ה עיי"ש. והנה כמ"ש דשייך כונה על הענין וכונה לצאת ועי' ברשב"א במס' ברכות הנ"ל וכ"כ ברמב"ן בסוגיא שכתב למאן דס"ל צריך כונה צריך ג"כ כונה לצאת עיי"ש וכן נראה בסוגיא דמקשינן לקרות וכו' ופי' שלא נדייק דלא בעי לצאת אלא לקרות דפי' להבין הענין ומוכח מאן דס"ל צריך כונה בעי כונה לצאת והיה נראה רק לכתחילה אבל בדיעבד יוצא בכונה על הענין אבל צ"ע מ"ש בענין ק"ש לפ"ז. ומאן דס"ל א"צ כונה א"צ אפי' כונה על הענין וכנראה מסוגיא דכפאו ואכל מצה וגם ממ"ש בשם רבינו יונה לעיל דדוקא בדברים דתליא בדיבור צריך כונה על הענין לכו"ע ומזה למאן דס"ל א"צ כונה במצות במעשה א"צ אף לענין ג"כ וכן נראה ממ"ש לעיל בשם הב"ח:
[ד] בכונה שלא לצאת:
דעת התוס' במס' ברכות דף י"ב ע"א בשם ר"י דאם כיון על היין ובירך על השמן אין יוצא אף למאן דס"ל א"צ כונה משום דכונה לד"א עיי"ש:
ועי' בס' שמן רוקח מאאמו"ז הגאון ז"ל דכה"ג הוי ככיון על זה ובירך על אחר עי' בסי' ר"ו בשו"ע או"ח עיי"ש ועי' בטורי אבן בסוגיא בד"ה מצות וכו' שכתוב דהוי בגדר מתעסק עיי"ש אבל בתוס' במס' סוכה ל"ט בד"ה וברא"ש שם דאם כיון שלא לצאת אין יוצא דבעל כרחו לא יצא עיי"ש ועי' ברבינו יונה במס' ברכות הנ"ל בשם רבינו שמואל כן עיי"ש וכיו"ב בר"ן במס' ר"ה עיי"ש:
ובב"י בסי' תקפ"ט אחרי שהביא דעת רבינו שמואל כתב ובס' אוהל מועד כתב העושה מצוה ואין רוצה לצאת באותה שעה לא יצא וכ"כ רבותינו הצרפתים והרשב"א ז"ל והרא"ה אומר שאפי' צוח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחיזק סברא זו בראיות בפ"י פסחים גבי כפאו פרסים ואכל מצה על כרחו וכ"כ שהר"י הביא דברי רבינו שמואל משמע דס"ל כותיה וכיון שכן לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה עכ"ל הב"י (ובטורי אבן הביא כן בשם הר"ן בשם הר"א ונראה דהוא ט"ס):
ועיין כיו"ב בתוס' פסחים דף ז' ע"ב בד"ה לצאת וכשאדם נוטל לולב אין צריך להפכו כדפי' ר"י כיון שצריך לנענע בהלל או משום שאינו רוצה לצאת באותה נטילה עכ"ל וכיו"ב במס' סוכה ל"ט הנ"ל כתבו דכל שבמשך הזמן כמו נט"י דמחוסר ניגוב ובלולב הנענועים מקרי עובר לעשייתן עיי"ש אף דנענוע אינו מעכב ולמצוה מהמובחר מ"מ מקרי עובר לעשיתן והנה למ"ש ברשב"א הנ"ל דלכתחילה לכו"ע צריך כונה וכמ"ש לעיל כונה מצוה בפ"ע א"כ למה לא יהיה בגדר משך הזמן שלא יהיה עובר לעשיתן אם מתחילה שלא לצאת נטלו והברכה עובר לעשיתן קודם שמכוין וכמו מחוסר נענועים כמו כן מחוסר כונה י"ל דלא הוי נגמר מצותו והוי עובר לעשיתן וא"כ מלשון התוס' בפסחים אין הכרע בכונתו דבלא כיון לצאת אין יוצא כלל דלמ"ש אף דיוצא ברוצה לכוין מקרי עובר לעשייתן אבל במס' סוכה פי' דאינו יוצא בכונה להיפוך אף לבסוף חזרו אחר תירוצים אחרים עיי"ש ובס' טורי אבן הקשה ממס' עירובין צ"ה בהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג רבן גמליאל אומר שתים שתים ובגמ' דפליגי במצות צריכות כונה ת"ק סבר א"צ כונה לא לצאת ולא לעבור על בל תוסיף ובשתים שתים אע"ג דאין מכוין למצוה עובר בבל תוסיף ור"ג סבר מצות צריכות כונה בין לצאת ובין לעבור משו"ה מכניסין שתים שתים כיון שאין מכוין למצוה אינו עובר ואם נאמר במתכוין שלא לצאת לכו"ע אינו יוצא א"כ לת"ק נמי יכניס ויכוין שלא לצאת עיי"ש:
ונראה לומר ע"ז דהנה אם נאמר בדעתו שלא לצאת אינו יוצא א"כ אם הוי הוכחה ואנן סהדי דודאי לא ירצה לצאת לא יצא ובזה נבין מה דמחלקין בגמ' בין לצאת ובין לעבור דלעבור בעי כונה וזה משום דאנן סהדי דדעתו על כך שלא לצאת משום האיסור משום חזקת כשרות ועכ"פ לא שייך מלקות להיושב בסוכה בשמיני משום התראת ספק. אבל זה למסקנא דגמ' במס' עירובין שם דאיתא אב"א דכו"ע לא בעי כונה לצאת ולעבור בעי כונה ופליגי בהאי סברא גופא לפ"ז אם מהני כונה להיפוך שלא לצאת הת"ק ורבן גמליאל ומשם י"ל למד רבינו שמואל סברתו ועכ"פ ראיה משם אבל בס"ד דלא ידעינן עוד מזה אמרינן דפליגי בצריך כונה וקושית הטורי אבן מיושבת לענ"ד:
אמנם יקשה עודנו מסוגיא דמס' ר"ה דאיתא אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה לעבור בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה וכו' והרי למ"ש לומר לעבור בעי כונה דאל"כ הוי מסתמא שלא לצאת א"כ מאי שנא בזמנו משלא בזמנו והיה נראה דרבא ס"ל דאף במכוין שלא לצאת יוצא והנה על תוס' לא יקשה די"ל שכתבו כן לפרש סוגיא דמס' סוכה כס"ד במס' עירובין בלעבור במחלוקת רבן גמליאל אבל לרבינו שמואל דס"ל להלכה דמאן דס"ל א"צ כונה בכונה שלא לצאת אינו יוצא יקשה כמ"ש. והנה לדעת התוס' במס' פסחים קט"ו הנ"ל שהוכיחו להלכה מצות צריכות כונה וא"כ אין דברי רבא אליבא דהילכתא מ"מ יקשה לומר דלא הוי כן למ"ד אין צריכות כונה:
וי"ל לדעת רבינו שמואל עם מאי דאיתא במס' מנחות דף מ' ע"ב אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף ליה רב פפא ממאי דגברא לאסופי קמכוין דילמא לבטולי קמכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ובתוס' שם בד"ה מאי כתבו אף דרבא ס"ל במס' ר"ה לעבור א"צ כונה הכא מודה דליכא בל תוסיף משום דלבטולי מכוין עיי"ש ובס' צאן קדשים עיי"ש. ועי' בב"י באו"ח בסי' י' אם להלכה כרבא או כר"פ עיי"ש וי"ל דלרבינו שמואל ר"פ חולק וס"ל דלעבור צריך ג"כ כונה דמנ"ל לומר דדעתו לעבור ונהפך מסתמא דעתו להיפוך ואין דעתו כמ"ש בתוס' דרבא מודה ופוסק להלכה כר"פ וא"כ מיניה כמ"ש לומר במכוין שלא לצאת אין יוצא לכו"ע:
והנה יש מקום לומר כיון דעכ"פ לכתחילה מצותו בכונה וכמ"ש ברשב"א הנ"ל וא"כ מה"ט נאמר בלא כיון דהוי במסתמא בדעתו שלא לצאת משום דודאי רוצה לקיימו כהלכתו וכמו כן מה שהקשו בתוס' משום עובר לעשיתן י"ל בלא גלוי בפי' מסתמא נאמר כן. ועי' ברא"ש במס' סוכה דמוקי בע"ה שאינו יודע עיי"ש גם יש לעיין אם מהני גלוי דעתו למפרע בזה וצ"ע:
ועיין בפנ"י שהקשה מכפאו ואכל מצה דהוי לכאורה הכונה להיפך עיי"ש וכנראה זה קושית הרא"ה המובא בב"י תקפ"ט הנ"ל. והנה יש לומר דבכפאו ואכל בלתי מוכח עוד דאינו רוצה לצאת אחרי הכפיה ולא הוי כונה נגלית להיפוך שלא לצאת אמנם אחרי הנראה מסתבר לומר אף אם נאמר דיוצא ע"י הכפיה מ"מ מהמובחר שיעשה המצוה ברצון נפשו דעל כרחך מיירי ברוצה לקיים המצוה אח"ז דאם באינו רוצה עתה לקיימו וצריך לכופו מאי שנא מכפיה הראשונה ועי' מ"ש במ"א בענין כפיה במצוה עיי"ש ועל כרחך דרוצה לקיימו וא"כ נאמר מסתמא לא ניח"ל לצאת בהכפיה ועי' במס' נדרים דניח"ל לקיים מצוה בגופו בתורם על של חבירו ובס' מחנה אפרים הל' שלוחין בפודה פטר חמור של חבירו עיי"ש:
ויש ליישב במ"ש במה שהקשתי בסוגיא דכפאו פרסים מנ"ל לרבא למידק התוקע לשיר יצא דמצות א"צ כונה מכפאו ואכל מצה וכמ"ש ברש"י דמיירי בלא כיון לצאת עיי"ש דילמא מיירי במכוין לצאת וקמ"ל דבכפאו יצא דמצוה ע"י כפיה אפי' בכונה הוי ס"ד שאינו יוצא. אבל למ"ש בכפאו נראה מסברא דעל כרחו כונתו שלא לצאת ומזה דאפי' במכוין שלא לצאת יצא. ומזה דייק רבא התוקע לשיר דהוי ג"כ כמ"ש לעיל בגדר כיון לאיסור לזמר כמ"ש לעיל שבות דרבנן בתוקע לשיר והוי כמ"ש לעיל ככונה להיפוך בודאי והוכיח רבא אפי' בכונה להיפוך יוצא ומיושב קושית הפנ"י ג"כ למה נקיט התוקע לשיר ולא נקיט מצות א"צ כונה עיי"ש ולמ"ש רבא דס"ל בזמנו אפי' לעבור לא בעי כונה ס"ל אפי' בכונה שלא לצאת יוצא אבל לרבינו שמואל כמ"ש לעיל י"ל דס"ל כרב פפא במס' מנחות הנ"ל וא"כ לא קיי"ל כותיה בזה. ועי' מ"ש בזה במקום אחר לפרש הסוגיא דמס' פסחים קי"ד ע"ב עיי"ש:
[ה] בס' טורי אבן כתב לומר אף דס"ל מצות צריכות כונה בדברים שעומדים מצ"ע למצוה זאת בלבד אמרינן סתמא למצוה וא"צ כונה לכו"ע כמו דאמרינן לענין לשמה בקרבנות בריש מסכת זבחים עיי"ש וגם אני בס"ד כונתי לדבריו בזה. והנה כתב במצה אין חתיכה זאת עומדת לשמו למצוה דאפשר באחרת:
והנה לכאורה בסוכה דאמרינן תעשה ולא מן העשוי שתהיה עשויה לשם סוכה וממילא עומדת למצוה. והנה עשיתה צריך לכו"ע לשמה וישיבתה למאן דס"ל א"צ כונה די בלי כונה אבל לפי זה י"ל כיון שעשיה לשמה הוי לישיבתה עומדת לשמה מסתמא וא"כ במצה של מצוה כמו כן דצריך עשיתה לשמה וא"כ היה נאמר לחלק בין מצה ושופר בתוקע לשיר לרבא דס"ל ושמרתם את המצות דבעי שימור לשם מצה בכל עשיה לשמה עי' פסחים מ' ע"א ואם כן עומדת למצוה משא"כ בשופר ויש לחלק ולומר דשאני בקרבן דמיוחד ביותר שהקדישו להקריבו ומוכרח להקריב משא"כ שאפשר עודנו לקיים מצות אכילת מצה באחרת המשומרת ג"כ לשם מצוה וא"כ אין סתמו עומד כ"כ למצותו מ"מ יקשה האי זאת אומרת התוקע לשיר יצא דכיון דעכ"פ יש לחלק בין שופר ומצה דמצה נעשית למצוה זאת משא"כ שופר ורבא הוא דמחמיר בשימור במצה במסכת פסחים הנ"ל והוא האומר זאת אומרת וצ"ע: