דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ג
שופר של עכו"ם וכו'. עי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ט מהל' ע"ז ובפ"ד ה"י עיי"ש:
שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביה השומע יצא ואין בקול דין גזל. ובראב"ד ואפי' יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירושלמי עכ"ל. ועי' בהמ"מ ובלח"מ עיי"ש:
ועי' בלח"מ במ"ש רבינו ואין בקול דין גזל בא לפרש שלא הוי מצוה הבאה בעבירה עיי"ש ועדיין גם זה צריך פי' למה בלולב בנענוע הוי בגזול מהב"ב ובשופר בתקיעה לא ומאי שנא שמוש הלולב מהשופר בשניהם לא נחסר דבר מהם אלא השמוש הנאה מהם:
וי"ל עם מ"ש הב"י ביו"ד בסי' ש"מ לפרש דברי הירושלמי בקורע בשבת דאיתא תמן גופו עבירה ברם הכא הוא עבד עבירה דבמצה גזולה גוף המצוה שהיא המצה עבירה שהיה גזולה אבל הכא גוף החלוק אינו עבירה אף שהמעשה שהוא עשה בו הוי עבירה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה עיי"ש:
והנה בירושלמי המובא בהמ"מ כאן מה בין לולב ומה בין שופר אמר רב יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ולא משל או"ה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ א"ר אליעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור הנאה עיי"ש בפ' הלולב הגזול ה"א:
ונראה דהנה באיסורי הנאה וכמו כן בגזל יש לדון משום שאינו שלו ומשום מצוה הבאה בעבירה והנה משום שאינו שלו מחלקין בין לולב דבעי לכם מדכתיב ולקחתם וכו' משא"כ בשופר דא"צ לכם ועיין במג"א בסי' תקפ"ו ס"ק ד' שכתב דמותר ליטול שופר חבירו שלא מדעתו לברך עליו משום ניח"ל למעבד מצוה בממוניה עיי"ש. ויש להבין למה צריכין קרא בלא"ה בשופר הגזול ולמה צריכין לומר דאין בקול דין גזל בלא"ה שבגזילה בידו מ"מ השתא דבידו בזה במה שתקע לצאת אנן סהדי דניח"ל לנגזל שיעשה מצוה וכמ"ש במג"א הנ"ל ודוחק לומר דלכו"ע ניח"ל ולא להגזלן ונפק"מ לשומע מהגזלן דיוצא ולא הגזלן בעצמו אבל הנראה יותר דאם היו צריכין שיהיה לכם לא היה מהני האנן סהדי דנגזל כיון דלא הוי ברשותו וכמו גזל ולא נתיאשו בעלים וכו' וא"כ לא יוכל הנגזל להקנות לו וצריכין לקרא דיום תרועה לכם שאין צריך שיהיה בשופר לכם ושלו:
ומטעם מצוה הבאה בעבירה דאי' בירושלמי תמן בגופו הוא יוצא וכו' וביאר רבינו שאין בקול דין גזל וכונתו נראה דכמ"ש בירושלמי מהב"ב לא שייך אלא בשגוף הדבר עבירה אם המצה גזולה וכיו"ב. והנה בשופר דעיקר מצותו בשמיעה ובקול לא שייך דין גזל דודאי אין אדם מקפיד ולא יוכל להקפיד שלא ישמע אחר קול שופר שלו וא"כ לא שייך דין גזל והקפד ע"ז וא"כ אפי' בתוקע בעצמו וכמ"ש המ"מ מ"מ הבאה בעבירה לא שייך בזה ולפ"ז זה שא"צ בשופר שלו מובן מאליו שלא כתב כן אלא בלולב אלא משום מהב"ב מפרשו רבינו היטב האי תמן בגופו וכו' בזה שאין בקול דין גזל ומיושב מ"ש הראב"ד גם דעת המג"א מיושב למ"ש וגם למ"ש י"ל דאיתא מחלוקת בירושלמי אם בעי לכם בשופר לדעת רבינו ולא כדעת האור זרוע כמ"ש ז"ל. אמנם כדאיתא בירושלמי מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו ועי' בשיורי קרבן דנראה דאלולב קאי אבל א"כ יקשה מי איכא למ"ד דלולב הגזול כשר עיי"ש עי' בשלום ירושלמי דקאי מאי פליגין אלעיל מחלוקת ר' לוי אם מטעם לכם בלולב או מטעם מהב"ב ונפק"מ ביום שני עיי"ש וכדבריו נראים ומסכימים עם מ"ש:
וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. בלח"מ הקשה על מ"ש רבינו שאין בקול דין מעילה מהאי דאיתא כיון דמעל בה נפקא לחולין וכו' ורבא דאתקיף אמר קתקע באיסורא תקע משמע דמודה ליה דמעיל גם מ"ש רבינו וא"ת הלא נהנה וכו' הרי זה סותר למ"ש בתחילה דאין מעילה בקול עיי"ש מ"ש ע"ז:
והנראה לומר בזה דהנה האי דקול וריח ומראה אין בהם משום מעילה כדאיתא בכמה דוכתי במס' פסחים דף כ"ו ע"א וכריתות דף ו' ע"א (ופסחי') [ומסקינן] בטעמא הואיל ואין בהן ממש כדאיתא שם בגמ' א"ר פפא קול ומראה אין בהן משום מעילה לפי שאין בהן ממש וריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה הואיל ונעשה מצותו וכו' וברש"י שם בריח יש בו ממש ועי' בהל' מעילה פ"ה הט"ז והנה בריח שבו ממש שייך מעילה לאחר שתעלה תמרתו אבל בטעמא למה בשאין בו ממש לא שייך מעילה כמו קול ומראה ונראה דלרבינו כמ"ש לעיל בקול שאין בו דין גזל ונראה דלרבינו שלא שייך מעילה בהקדש אלא בדבר שכיו"ב מקפיד בחולין ואסור ליהנות שלא ברשות הבעלים דלא שייך בקול וכיו"ב במראה כמ"ש לעיל דלא שייך הקפד לשמוע קולו של חבירו בלי רשותו וכן במראה וכיו"ב וא"כ לא שייך מעילה בכה"ג אלא בריח דמועל דיש בו ממש משום דריחא מלתא והוי כשותה עי' בתוס' ע"ז ס"ו ע"ב בד"ה רבא ולמאן דס"ל לאו מלתא והוי כנהנה עכ"פ ועי' מ"ש בסופו דתרומת חמץ בהקדש כי יאכל פרט למזיק זה נהנה וזה לא חסר ג"כ מחויב דלא אזלינן בתר החסרון אלא בתר הנאה וביש בו ממש הוי כנהנה מגוף הדבר כמו שמוש בכלי בלי פגם דנהנה ומחויב במעילה כיון דיש ממש בשמוש בכלי וכמו כן בריחא ולא כן בקול ומראה:
והנה במל"מ פ"ח ה"ו מהל' כלי המקדש כשהדליק דבר הקדוש מועל באורו דוקא כשהודלקה בהתר לא הוי מעילה במראה עיי"ש. והנה שם הוי הנאה של כלוי ותחילת הדלקה היה בגזל גם בחולין אבל בשופר השמוש בלבד אמנם גם שמוש בהקדש עי' בהל' מעילה פ"ו ה"א ובמס' מעילה י"ח בנהנה בדבר שאין בו פגם כמו נשתמש בכלי זהב מעל ובנהנה בנפגם צריך שוה פרוטה בפגמו ובהנאתו עיי"ש ולפ"ז י"ל בתוקע בשופר דהוי שמוש בגופו אף למ"ש במג"א הנ"ל בחולין לא הוי גזילה ולא כשואל שלא מדעת משום אנן סהדי דניח"ל למעבד מצוה בממוניה זה לא שייך בהקדש וא"כ הוי כמו בחולין בשלא מדעת והוי במעילה כיון דגם בחולין הוי בתורת גזילה בכה"ג ולכן בס"ד דגמ' כיון דתקע מעל ורבא אמר כי תקע באיסורא תקע דהרי נהנה בדבר דבמעילה וכ"ז בס"ד דמצות ליהנות ניתנו אבל למסקנא דהדר אמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לא שייך מעילה אף דלא שייך אנן סהדי דניח"ל כמו בחולין מ"מ לא הוי נהנה כלל והנאה בעי במעילה וזה כונת רבינו דאין בקול במעילה וזה כמ"ש דלא שייך גזל בקול ואם דעכ"פ במעילה בשמוש בשופר ע"ז כתב דלא ליהנות ניתנו וכמ"ש וקושית הלח"מ מיושבים [ועי' בלח"מ שכתב דבס"ד כי תקע מעל משום דמדרבנן לא נהנין עיי"ש. יש לעיין אם נאמר כיון דרבנן עשהו כשל הקדש והוי כבחולין בקנין דרבנן דהוי כשלו משום הפקר בי"ד וכמו כן בהקדש מעילה וצ"ע בזה ויש לחלק]:
וא"ת וכו' מצות לאו ליהנות ניתנו וכו'. הנה יש לעיין בסוגיא זאת בענין לאו ליהנות ניתנו והטעם בזה ומה שיש לחלק בזה:
במס' ר"ה כ"ח ע"א א"ר יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע וכו'. ולכאורה יש להבין בדעת ר"י למה לא נאמר כי תקע באיסורא תקע כמ"ש רבא:
ולכאורה י"ל לפמ"ש בכפות תמרים להקשות לדעת הטור בסי' תקפ"ז אם סוף התקיעה כשיעור יצא עיי"ש וא"כ מאי מקשה רבא אימת מעל וכו' דילמא מיירי האי דר' יהודה בשיש שיעור בסוף התקיעה עיי"ש. ולפ"ז י"ל דר"י ורבא פליגי בזה באמת כמו העיטור שם חולק על דעת הטור עיי"ש. אמנם לכאורה אין לומר כן דהרי על כרחך מיירי בשאינו נהנה מהתקיעה בעצמה בלעדי המצוה דא"כ לא שייך לאו ליהנות ניתנו כמ"ש בכפות תמרים בעצמו שם. ועל כרחך הנאת שוה פרוטה דבעי במעילה הוי בהמצוה בהנאתה. וא"כ אף אם נאמר דר"י דאמר בסתמא ואם תקע יצא מיירי שתקע הרבה תקיעות מ"מ רק בהאי דשל מצוה נהנה ויצא לחולין ומיושב קושית הכפות תמרים ג"כ ואחרי שכתבתי כן ראיתי בס' ישועות יעקב בסי' הנ"ל שכ"כ:
אלא דיקשה עוד מנ"ל לרבא להקשות דילמא מיירי ר"י באדם שנהנה מהתקיעה עצמה ובתחילת התקיעה יצא לחולין או בתקע תקיעות הרבה ובהראשונה יצא לחולין ומסתבר דמיירי כן דמסתמא תקע כהלכתו תקיעות דמעומד ודמיושב דדאורייתא ודרבנן ואלו דמחמת ספק וכן ראיתי בטורי אבן. אבל ע"ז נוכל לומר דהנאה לא שייך אלא בתקיעה כולה שנהנה בקולו ולא בסופה בלי תחילתו שאינה מתפארת התוקעים אלא בתקיעה יפה מתחילה ועד סופה וצריכין הנאת תחילת התקיעה עם סופה וא"כ הוי כי תקע באיסורא תקע ואם שתקע הרבה תקיעות כמ"ש עכ"פ תחסר תקיעה אחת מהחיוב מנין התקיעות דמסתמא לא תקע יותר מכשיעור לצאת בלבד וביותר להסוברים שאסור לתקוע יותר מהחיובא.
והנראה לומר בזה בקושיא הנ"ל הוא. ומקדם נדבר בענין מצות לאו ליהנות ניתנו:
(א) ברש"י בסוגיא בד"ה לאו ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו עכ"ל. ובמס' חולין דף פ"ט ע"א בד"ה עפר וכו' ורבא אמר וכו' שכסוי דם מצוה ולא הנאה שהמצות שניתנו לישראל לאו ליהנות ניתנו ולא לשום הנאה נתנו להם אלא גזירות המלך היא עליהם עכ"ל ולשונו צריך פי'. ועי' כיו"ב ברש"י סוכה דף ל"א ע"ב בד"ה ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו עכ"ל:
ודעת הר"ן בפ' לולב הגזול דלכן מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאין בהם הנאה בגוף הדבר אלא דגורם להנאה הבאה אח"ז חוץ מהדבר בעצמו וז"ל ואע"פ שמקבל שכר עליה אין זה אלא גרמא בעלמא כענין שאמרו המודר וכו' כיון שאינו נהנה בגוף המים אע"פ שגורמת טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירה לכמה דברים לית לן בה וכדאמרינן גבי סנדל של חליצה וכו' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכו' ואע"פ דמרוחא טובא וכו' כיון דלא מתהני מגופו של איסור גרמא בעלמא הוא ול"ל בה עכ"ל:
ולכאורה יפלא דהרי בעלמא באיסורי הנאה מצינו דגם גורם אסור ומ"ש מכירה באיסורי הנאה וכיו"ב דגם שם הנאה באה אח"ז וחוץ מהדבר ורק בגדר גורם לפ"ז ואפ"ה אסור למכור איסורי הנאה וראיתי בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ק"ל שהגאון בעל אמרי אש ז"ל הקשה על דברי הר"ן הנ"ל ממ"ש בפ' השוכר את הפועל דאם לא נאמר כמ"ש בירושלמי דבאיסורי הנאה לא הוי מכירה כלל דאין זה דמיהן הוי אמינא דאסור משום גורם הנאה והקשה ממודר הנאה ממעיין עיי"ש:
והנראה לומר בזה ונמצא להבין דברי רש"י הנ"ל דלכאורה יש במעשה המצוה ב' הנאות אחת כמ"ש הר"ן קבלת השכר אח"כ דהוי כמ"ש בר"ן בגדר גורם. וב' דנהנה מזה גופא שמקיים המצוה ומלשון הר"ן וסברתו נראה דהנאה מצד קיום המצוה לא קחשיב כלל שא"כ לא הוי בכלל גורם דהרי הנאה הזאת באה מיד. גם לא כתב אלא משום קבלת השכר בלבד ואם גם נאמר כי דבלעדי המצוה לא היה נהנה מהתקיעה וכיו"ב לא מקרי נהנה מגוף הדבר ממש דזה נראה דוחק לומר. וגם דעכ"פ לא יגרע מגרם הנאה ולמה לא העיר הר"ן ע"ז כלל:
והנראה בזה דהנה מצוה באיסורי עי' בטורי אבן שכתב דהוי מטעם מצוה הבאה בעבירה. ובס' יד דוד הקשה להאומרים כן דהרי למסקנא מצות לאו ליהנות ניתנו והרי עכ"פ שייך מצוה הבאה בעבירה עיי"ש. אבל למ"ש י"ל כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם שכתב דאין בקול דין גזל משו"ה לא שייך מהב"ב כמ"ש לעיל:
והנה מצוה הבאה בעבירה בין אם נאמר דהוי מדאורייתא ובין לדעת הסוברים דהוי מדרבנן מ"מ מסתברא דכה"ג דהנאה הוי הקיום המצוה בלבד לא שייך מהב"ב דהנה בכל מהב"ב מסתברא משום דמה שנרויח בקיום המצוה מפסידין ע"י העבירה ובתוס' במס' סוכה מחלקים בין אפשר לעשותו בלעדי העבירה ועי' בירושלמי במס' שבת ומ"ש בב"י ביו"ד בסי' ש"מ בזה. אמנם כל זה בכה"ג דעבירה הוי בפ"ע כמו איסור גזל ומצות לולב. אבל בכה"ג דמצד עצמו לא נהנה אלא ההנאה במה שעשה המצוה לפני ה' מסתבר לומר דוקא הנאה עבור עצמו אסרה התורה אבל לא בזה דהעבירה לא הוי אלא המצוה שעושה והנאה מהמצוה מצוה בזה נראה דעת הר"ן דלא שייך כלל איסור הנאה ולא נשאר אלא לומר מצד הנאתו בקיבול השכר וכמ"ש הר"ן בטעמו:
ומ"ש בר"ן משום גורם הנאה אף דנהנה בגורם בשעת מעשה בזה שידע הנאה הבאה אח"כ דמה"ט כמ"ש באיסורי הנאה גורם אסור. ויש לפרש דבריו עם מ"ש הר"ן בפ' גיד הנשה דבאיסורי הנאה באינו מכוין לא שייך פסיק רישא רק בהנאת הגוף עיי"ש. וטעמו בזה נראה דכיון שאינו מכוין להנאה ואינו הנאת הגוף דהוי הנאה דממילא א"כ לא נהנה כלל והוי בגדר לא ניח"ל ואף להחולקים על הערוך בפסיק רישא דלא ניחא ליה ואפי' לר' יהודה דס"ל שאינו מכוין אסור בהנאה בלא מכוין מודה משום דבלא כונה לא נהנה כלל אלא בהנאת הגוף דעכ"פ ניזון ומתחמם וכיו"ב ועי' מ"ש בזה בהל' שבת לעיל ועי' בריטב"א בסוגיא דזה וזה גורם ומ"ש הרב המגיד בהל' שבת כעין זה עיי"ש ולפ"ז יש לפרש דברי רש"י שכתב דקיומם לעול ניתנו דעיקר חיוב קיום המצוה לעשותם שלא ע"מ לקבל פרס וא"כ העושה כמצותו על כרחך אינו מכוין להנאה ושכר כלל וא"כ לא נהנה בשעת עשית המצוה כלל ומדויק הלשון לאו ליהנות ניתנו והכונה המצות ניתנו שלא יעלה בלבבינו בעשיתם לכונה לשכר והנאה וא"כ י"ל לצרף מ"ש בר"ן עם דברי רש"י דיקשה עוד אף דבשעת עשיתו אינו מכוין וא"כ אינו נהנה בשעתו מ"מ הנאה באה לו אח"ז וע"ז כתב הר"ן דהוי גורם. וכל זה במצוה דמסתמא כמצותו בהכונה שלא לשום הנאה ולא הוי אלא גורם הנאה אחרי שאין מתעסק בהדבר. אבל בשאר איסורי הנאה דעלמא בלי מצוה שמתכוין על הנאה ונהנה בעשיתו ועסקו עם האסורי הנאה במה שתבוא לו הנאה אח"ז אפי' גורם אסור דעכ"פ נהנה בעודו מתעסק בהאיסור בהנאה שתבוא לו אח"ז ונהנה בשעת עסקו מה"ט מהנאת הגרם:
ובמודר הנאה ממעין י"ל בלא"ה בנדרים דהולכין אחר דעת בני אדם ועיין בשעה"מ בהל' שופר וברשב"א במס' נדרים ל"ג גבי פורע חובו של חבירו דגורם הנאה מותר במודר הנאה ועי' במס' כתובות דף ק"ה בתוס' שם שכתב גם כן כזה עיי"ש:
ומיושב לדברינו מה שיקשה מהאי דאיתא במס' עירובין דף ל"א ע"א לחלק דאם אמרינן אין מערבין אלא לדבר מצוה מערבין בבית אסורי הנאה ואם מערבין לדבר רשות אין מערבין בכה"ג עיי"ש. דיקשה דעכ"פ לא הוי רק גרם הנאה ועל כרחך כמ"ש רק במצוה גרם הנאה מותר וכמ"ש דעל אותו הדבר שגורם אינו רשאי לכוין בעושה כמצותו על הגרם הנאה:
אמנם בדעת הר"ן שעשה לעיקר משום דאינו נהנה מגוף הדבר ולמ"ש העיקר משום דאין ההנאה על גוף הנהנה ונראה עוד בכונת הר"ן דהנה לפמ"ש בהנאת הגוף מקרי פסיק רישא כמו בכל פ"ר דעלמא והרי בכה"ג דחליצה וכמו כן בעירובין בא לאח"ז הנאת הגוף ממש. וע"ז סברת הר"ן דבגורם דהנאה באה אחר זה בעת שאינו מתעסק באיסור הנאה כלל ולפעמים אינו בעולם עוד רק עיקר האיסור במה שנהנה מיד בשעת עסקו באיסורי הנאה כמ"ש בזה שידע שתבוא לו תכלית הנאה אח"ז. ולמ"ש במצוה שאינו מכוין ע"ז בשעת מעשה וא"כ אינו נהנה וא"כ לית ליה הנאה בשעת עשית המצוה כי אין דעתו על לאח"ז. ואף כי אח"ז נהנה בהנאת הגוף כיון שאין עסקו עוד בהאיסור לא אכפת לן בזה. והוי כהנאה הבאה ממילא כיון דבשעת עסקו עמה לא נהנה כלל. וזה החילוק בין גורם לנהנה מגוף הדבר דבגוף הדבר בכל פעם אסור. ובגורם תליא אם מכוין בשעת עסקו באיסורי הנאה או לא ודברי הר"ן ולשונו מדויקים וי"ל דרש"י והר"ן מסכימים יחד. ולא יקשה מעירובין הנ"ל דעשה בשביל מצוה וכמו כן בחליצה אבל בגורם בעלמא באיסורי הנאה דנהנה בשעתו בהנאה הבאה אח"ז גם הגורם להנאה יחשב ואין סתירה מהר"ן הנ"ל למ"ש במס' ע"ז:
ונראה עוד לומר דהנה לכאורה אף למ"ש במי שאין מכוין לקבלת השכר אח"ז לא מקרי הנאה הגורם. והרי עכ"פ למי המכוין להשכר אח"ז יהיה לו ככל הנאה של איסורי הנאה דאסור בגורם ויהיה בכלל מצוה הבאה בעבירה:
אמנם נראה דבכה"ג דיוכל לעשות המצוה בהתר גמור אלא דכונתו עושהו לאיסור לא הוי בכלל מצוה הבאה בעבירה משום דמעשה המצוה אפשר בלי העבירה וא"כ העבירה בפ"ע והמצוה בפ"ע. ועיין בתוס' ריש לולב הגזול עיי"ש ומכ"ש בכה"ג ועי' בב"י יו"ד בסי' ש"מ בפי' לירושלמי בהקורע בשבת ומ"ש במקום אחר בזה עיי"ש:
וא"כ לפמ"ש ר' יהודה דאמר בשופר של עולה וכו' ואם תקע יצא וכו' בשל שלמים וכו' ואם תקע לא יצא על כרחך דס"ל מצות ליהנות ניתנו וגורם אסור מהנאה הבאה לו אח"ז אף דהוי בשעה שאינו עוסק עם הדבר מ"מ ס"ל דזה כן בעבודה זרה דהוי דבר האסור בהנאה לעולם שייך לומר כן משא"כ בעולה דיוצא לחולין לא שייך לומר כי תקע באיסורא תקע דבשעת מעשה בלתי נהנה ואח"ז הרי אז הוי חולין והתר הנאה. וא"כ בכה"ג דגם בעת חל הנאה מותר כבר לא שייך לאסור משום גורם דלא הוי נהנה בשום זמן שהדבר באיסורו ולה"כל בו" דס"ל דהתוקע שנהנה מועל אלא להשומע תליא בהנאת המצוה וא"כ בהתקיעה בכל פעם אף אם נאמר שלא יצא הוי לחולין מ"מ יש לומר כמ"ש דלא שייך כי תקע באיסורא תקע משום גורם כמ"ש דאח"ז בהתר ולא שייך לאסור משום גורם. ורבא שהקשה כן בס"ד לא יצא לידון מטעם גורם משום דמצות ליהנות ניתנו וי"ל דס"ל כמ"ש לעיל דהנאת המצוה בקיומה הוי הנאה מקשה כי תקע באיסורא אבל למסקנא דס"ל לאו ליהנות ניתנו משום דגורם מותר י"ל לר"י גם כן דלא ס"ל לאו ליהנות ניתנו מ"מ בגורם כה"ג דבשעת הגרמא נסתלק האיסור לכו"ע גורם כה"ג מותר וזה ימצא רק במצוה כמ"ש לעיל דלא שייך הנאה בשעת עשיתו. ועיין ברשב"א סוכה ל"א ע"ב בד"ה והאמר שכתב ואע"ג דמתהני בעשות המצוה דמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב וכו' עיין שכתב ג"כ כמ"ש בר"ן דהוי רק גורם עיי"ש הוסיף בעוה"ז וכו' דבעוה"ב א"כ הוי השכר בעת שאינו שלו משא"כ בעוה"ז דהוי קבלת השכר גם כשאיסור הנאה שלו ובעולם עוד ובאיסורו ועי' מ"ש לעיל פ"א הי"א מהל' ציצית עיי"ש:
(ב) אם למאי דקיי"ל מצות לאו ליהנות מ"מ לכתחילה אסור:
בהגהות מל"מ בפ"ה ה"א מהל' אישות ובמל"מ בפ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ט דלדעת רבינו אסור לכתחילה ודעת התוס' במס' חולין דף ק"מ ע"א בד"ה למעוטי נראה דמותר לכתחילה עיי"ש:
ובע"ז עי' ברש"י חולין פ"ט ע"א בד"ה לא אם תקע דלכתחילה לא יתקע משום דמאיס עיי"ש. וכיו"ב ברשב"א ובר"ן במס' סוכה ויבמות ק"ג וברש"י סוכה ל"ו. ובר"ן שם דאף דר"ל מספקא במס' ע"ז מ"מ לרבא פשיטא ליה מטעם מיאוס מותר בדיעבד למצוה ועי' בתוס' ע"ז שם בד"ה מי שכתבו דר"ל מבעיא לכתחילה כן עיי"ש. והנה טעמא דמאיס לא שייך במעילה וכיו"ב. והנה לפי מ"ש לעיל י"ל דמשו"ה אסור לכתחילה שמא יהיה מכוין להנאה לאח"ז בשעת עשית המצוה ואף למ"ש לעיל די"ל דלא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דאמרינן המצוה בפ"ע ועבירה בפ"ע ואין עבירה מכבה מצוה כיון דאפשר לעשות זה בלא זה ודוקא בשאי אפשר לעשות זה בלא זה לא הוי מצוה כלל מ"מ עכ"פ עבירה עביד בזה במה שמכוין להנאה שאח"ז ואסור לכתחילה שמא יכוין לזה. ועיין בטורי אבן במס' ר"ה באבני שוהם מ"ש אם מותר לכתחילה לצאת באיסורי הנאה עיי"ש. ועי' בתוס' פסחים כ"ג ע"א בד"ה מערבין ובמס' עירובין ל"א בד"ה ככר עיי"ש:
והנה י"ל דמטעם אחר עוד לאסור לכתחילה משום דרוצה בקיומו. דהנה בדיעבד שנאמר בתקע יצא באיסורי הנאה אף שהיה רוצה בקיומו י"ל למ"ש בס' שער המלך בפ"ח מהל' לולב דאף בהנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ בדיעבד הרי הנאה כבר היה לו רק על זה שלא נוסיף עוד ולומר שיהיה יוצא ויוסיף בהנאה תליא אם אמרינן מצות ליהנות או לאו ליהנות וכמ"ש ברשב"א במס' יבמות בסנדל של ע"ז עיי"ש. ועיין בנוב"י מהדורה בתרא חאו"ח בסי' קל"ב וקל"ו בזה דלא אמרינן מהב"ב אלא באם נאמר לא יצא נסלק למפרע העבירה וכיו"ב דעת המהרי"ט בעביד לא מהני כן עיי"ש וכמו כן משום רוצה בקיומו דכבר עבר ולא לסלקו למפרע משו"ה יצא בדיעבד מ"מ לכתחילה י"ל דאסור שלא יהיה רוצה בקיומו דוקא בדיעבד כמ"ש דאף אם נאמר דלא יצא מ"מ מעיקרא רצה בקיומו אף שהיה בטעות לחינם:
אמנם עיין ברש"י בד"ה בשופר של עכו"ם ששימשו בו לעכו"ם ונאסר בהנאה וכו' עיי"ש ועי' בהמ"מ בהל' יבום וחליצה פ"ד ה"ב וז"ל ופי' תקרובות עכו"ם כגון שזבח בהמה לפניה עשה מנעל מעורה אבל אם הקריבו סנדל ומסרו לפניה לשם דורן אין זה תקרובות עכו"ם שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותו שמניחין ברגלי הצורה וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל. ונראה דרש"י כ"כ למ"ש בתוס' בע"ז שיש לה ביטול עיי"ש בתוס' במס' סוכה ל"א ע"ב בד"ה באשירה ובמס' חולין פ"ט ע"א ובכמה דוכתי. ודעת הרמ"א ובב"י בשם הסמ"ג ביו"ד בסי' קמ"ו דאף דע"ז של ישראל אין לה ביטול מ"מ משמשי ע"ז יש להם ביטול ע"י עכו"ם אף אחרי שבאין ליד ישראל עיי"ש. ועי' בפנ"י במסכת חולין ח' ע"א שהוכיח דאם נטלה שאם יזדמן נכרי שיבטלו לא הוי רוצה בקיומו ושאני משמשי ע"ז מתקרובות ע"ז לענין זה עיי"ש. ואם כן לרש"י לא מיירי בכה"ג דהוי כתקרובות כמ"ש המ"מ שהיה הבהמה נעבד אלא שהיה דרך דורון והוי משמשי בלבד דשייך ביטול וע"מ לבטלה לא הוי כמ"ש אף רוצה בקיומו:
אמנם בתוספות במסכת חולין פ"ט ע"א בד"ה והתניא כתבו דהאי דאיתא של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא מיירי בע"ז של עכו"ם דיש לה ביטול וכשהגביה ע"מ שלא לקנותו עיי"ש. ועיין במסכת סוכה ל' ע"א בד"ה משום שהקשו למה צריכין לומר משום כתותי מיכתת שעורא ולמה שרינן בלאו אשירה דמשה בלא"ה הא הוי מצוה הבאה בעבירה ותירצו דלא דמי לגזל דמחמת העבירה באה המצוה אבל הני אטו העבירה גורמת שנפיק בו עיי"ש. והנה מטעם רוצה בקיומו המצוה ע"י העבירה דאם בלאו המצוה לא היה רוצה בקיומו ועיין בשאגת אריה בסי' צ"ח שהחליט דרבא על כרחך סבירא ליה במהב"ב אינו יוצא עיי"ש. אבל כמ"ש לעיל לדעת הסוברים דאם לא נתקן למפרע באם נאמר שאין יוצא לא שייך לומר שאינו יוצא משום מהב"ב וכמ"ש משום רוצה בקיומו לא שייך תיקון למפרע:
אבל בתוספות במסכת סוכה ל"א בד"ה באשירה כתבו דהאי דבדיעבד יצא באשירה של נכרי וביו"ט שני דלא בעי לכם עיי"ש [כגון] שנטלו שלא לקנותו עיי"ש. ולכאורה יקשה נאמר דמיירי במתנה ע"מ להחזיר וראיתי להגאון מהר"מ מינץ מאובן ז"ל בסי' ט' שהעיר ע"ז ותירץ דא"כ רוצה בקיומו עיי"ש והנה למ"ש הרי בהחזירו להגוי נאמר דיוצא כיון משום רוצה בקיומו לא הוי תיקון למפרע והנה י"ל דלכאורה ממ"נ אם נאמר מתנה ע"מ להחזיר הוי קנין ועכ"פ קנין פירות ולדעת הרבה קנין הגוף לזמן וא"כ הרי הוי ע"ז של ישראל ג"כ אף שמחזירה להגוי ואז שייך ביטול יש לעיין למ"ש בתוספות בכמה דוכתי דלא שייך פקעה באיסורי הנאה אם י"ל דוקא לענין לפקוע האיסור בשאר איסורי הנאה אבל בע"ז דשייך ביטול והפקעה לפי זה כשנתנה בחזרה להגוי שייך ביטול ובלא"ה למ"ש ז"ל דבלא עבדו הישראל מעיקרא הוי מדרבנן עי' בפ"ח מהל' ע"ז מ"ש שם עיי"ש. וא"כ בכה"ג שייך שפיר ביטול וא"כ יקשה כנ"ל והיה נראה דאין דעת התוספות מסכמת בזה דלא שייך מהב"ב בליכא תיקון למפרע:
ולפמ"ש נאמר ליישב קושית התוס' במסכת ר"ה כ"ח ע"א בד"ה אמר לר' יהודה דאמר בשופר של ע"ז אם תקע יצא ומאי שנא בשל שלמים שאינו יוצא אם תקע עיי"ש. דלמ"ש לעיל באות הקדום דלר"י דגורם אסור באיסורי הנאה אף במצוה כל זה שהנאה אח"ז באה בזמן שאיסור הנאה באיסורה וזה כן בשלמים דנשארו תמיד אסור בהנאה אבל בע"ז דעל כרחך מיירי כמ"ש שדעתו לבטלה אח"ז דאל"כ הוי רוצה בקיומו וכמ"ש לתוס' שייך מצוה הבאה בעבירה אפי' בליכא תיקון למפרע ומשו"ה בע"ז יצא דלא שייך איסור גורם כמו בעולה דמותר דקבלת הנאה בהגורם הוי ג"כ בזמן ההתר לאחר הביטול כמו בעולה אחרי שיצא לחולין וכמ"ש לעיל משא"כ בשלמים [ועי' בתוספות במסכת ע"ז דף ס"ב ע"ב בד"ה יאות קצת סמך למ"ש עיי"ש]:
ובמ"ש יש ליישב ג"כ קושית התוספות במסכת זבחים דף פ"ו ע"א בד"ה אתאי זריקה לר"י שפי' האי דאיתא במס' ר"ה שופר של עולה לא יתקע דאיירי שהפרישו לדמי עולה וכן של שלמים שהפרישו לדמי שלמים ודמי שלמים אין בהן מעילה וכו' וכתב ע"ז ומיהו לא ידענא מ"ט אפקיה ממשמעותא לאוקמי בדמים דהא איכא לאוקמי בפירש מחיים או פירש קודם הזריקה כ"ז שלא נזרק הדם אבל פירש לאחר זריקה וכו' עיי"ש. אבל למ"ש בקודם הזריקה והזריקה אח"ז מתרת אף להדיוט כדאיתא שם. ולמ"ש באית ליה התר אח"ז לא אמר ר' יהודה לאסור כלל אפילו בלא טעמא דיוצא ע"י מעילה לחולין דבלא"ה יצא להתר אח"ז וכמ"ש ומכ"ש בשלמים כן ועל כרחך בדמי מיירי ואתי שפיר וכמ"ש:
(ג) עי' בטורי אבן באבני שוהם שהקשה לפי מאי דאיתא במסכת זבחים ע"ג ע"ב גבי זבחים שנתערבו בהן אחד מהפסולין להקרבה השתא דאמרי רבנן לא יקרב משום גזירה אי נקריב לא מרצה וכו' ופריך שם מדתנן חטאת שנתערב וכו' ומשני הא כמ"ד בעלי חיים אין נדחין וכו' עיי"ש. וא"כ ש"מ דס"ל לרבא דחוי וס"ל גם כן היכא דאמרי רבנן לכתחילה לא ישחט הוי נדחה ואם כן כמו כן לענין מצוה נאמר כן ולמה יצא בדיעבד. וגם הקשה מכמה מקומות דאמרינן לחלק בקרבן בין לכתחילה ודיעבד ויקשה דנאמר דנדחה עיי"ש. ולכאורה קושיא עצומה ביותר למ"ש בתוספות בכמה דוכתי דלכתחילה ודיעבד מדאורייתא אלא בקדשים בלבד עיי"ש. ויקשה להיפוך בקדשים יהיה בכלל דחוי:
ונראה לענ"ד לומר דהנה ברש"י במסכת זבחים שם בד"ה אי מקריב וז"ל דאדחי מדרבנן ושוב אינו חוזר ונראה ואע"פ שהכשירין שבהן ראוי' להקרבה המעורבין בהן נדחו לגמרי דהוה להו כפסולין עכ"ל. ובתוך הדיבור בהג"ה בז"ל נראה לי מדאורייתא בשעת קביעותא לא חזי עד דניידי וגזרו ביה רבנן משום קביעותא והוי להו דחוין מן התורה ומתני' אפי' הוכרו לבסוף אסורין הואיל ונדחו ושוב אין חוזר ונראה ור' אמר לי דהאי קבוע אינו דין מן התורה כמחצה על מחצה אלא א"כ ניכר האיסור כל שהן עכ"ל ועיין בתוס' שם בד"ה אלא עיי"ש:
והנה לדעת הראשונה בהג"ה זאת דקבוע בשאינו ניכר דאורייתא וכן דעת הסוברים כן. וא"כ לפי זה פי' בהג"ה זאת דהדחוי לא הוי משום גזירה מדרבנן אלא קודם שנכבשינהו לניידי חל עליו איסורא דאורייתא מחמת קביעות דאורייתא והוי נדחה ואף דהוי בידו לכבשינהו דכנראה מגמ' שם לא הוי כבשינהו דניידי בגדר אין מבטלין לכתחילה והיכא דהוי בידו לא הוי נדחה ועיין בתוספות במסכת סוכה ל"א בד"ה באשירה ובכמה דוכתי מ"מ כיון דלאח"ז ג"כ אסור להקריבו מדרבנן משום גזירה ממילא לא הוי בידו והוי דחוי ואף למ"ש בתוס' במסכת סוכה הנ"ל בסופו וז"ל דשאני התם דבידו לתקן דניהו דאסור למעט מ"מ בידו למעט וכו' עיי"ש שאני דעכ"פ לאח"ז מותר אבל בזה דלאחר שכבשינהו אסור ג"כ מדרבנן לא מקרי בידו כלל וכיון שאינו בכלל בידו הוי ממילא נדחה מדאורייתא. ואף למ"ש אח"ז דקבוע שאינו ניכר רק מדרבנן מ"מ בקבוע מדרבנן בדברים חשובין וכיו"ב האיסור לעולם אף בדיעבד ואין קדשים יוצאין מכלל זה. ואם כן לפי זה כל זמן שהוא קבוע אסור אפי' בדיעבד ואם הקריבם בשעה שהוא קבוע למאן דס"ל בע"ח נדחין יורדין מהמזבח וא"כ אף כשהמה ניידי מ"מ כשבאו לידי קביעות אסור אפי' בדיעבד ולא הורצו ובידו לא הוי כמ"ש כיון דמדרבנן אסור עכ"פ לאח"ז והוי נדחה מזמן שאסור אף בדיעבד. וכן נראה מלשון רש"י שכתב ואע"פ שכשירין וכו' נדחו לגמרי דהו"ל כפסולין עכ"ל נראה שבא להעיר ע"ז דהדחוי מזמן שהיה בקביעות ואז היה איסורו גם בדיעבד ומקשינן מתנן וכו' שנראה דאפי' בקיבל מתוך הקביעות ממש אפ"ה לא ירדו ומכ"ש לאח"ז שאין עולין רק הגזירה מדרבנן ומשני דהאי למאן דס"ל אפי' בפסולין בדיעבד אין נדחין ואתי שפיר לענ"ד וקושית הטורי אבן מיושבת וע"ע בענין לכתחילה בלא ליהנות ניתנו בתוספות במסכת מעילה דף י"ג ע"ב בד"ה ערבה ובשעה"מ בפ"ח מהל' לולב ה"א מ"ש בזה עיי"ש:
(ד) בלאו ליהנות ניתנו בהנאת הגוף:
דעת הר"ן בסוגיא דדוקא כשאין גופו נהנה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו והחליט כן ממודר הנאה ממעין דמחלקינן בין בימות הגשמים לימות החמה עיי"ש וברש"י אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף עכ"ל ועיין בכל בו המובא בב"י בסי' תקפ"ו וז"ל כתב בכל בו המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פי' אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאת הגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל:
ובשעה"מ בהל' שופר ה"ג החליט דדעת הרשב"א במסכת נדרים דאפילו בהנאת הגוף מצות לאו ליהנות ניתנו עיי"ש:
ונראה לענ"ד בזה והטעם וסברה אשר יש לומר כן דהנה הרשב"א במסכת נדרים ט"ו שם גבי אומרת הנאת תשמישך עלי בד"ה א"ר כהנא וז"ל ומיהו וכו' דהא מצוה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו וי"ל דמצוה זאת אי' מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי מחמת נדרו פקע שעבודא מניה אין כאן מצוה המחייבתו ועדיין קשיא לי מ"מ הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחרת וכו' עכ"ל ובשעה"מ הקשה דא"כ כשיש לו שופר אחר יהיה אסור במודר הנאה משופר ועיין בספר אבני מלואים בח"ב בשו"ת בסי' כ"א שכתב דרשב"א לא כתב אלא באיכא הנאת הגוף ולא בהנאה בשופר בלא הנאת הגוף עיי"ש וגם זה צריך לטעמא:
והנראה לענ"ד דרשב"א לא כתב כן אלא בנדרים ודעתו בנדרים דקיי"ל דחלין אף בדבר מצוה כדאיתא במסכת שבועות ונדרים משום דהוי איסור חפצא עיי"ש. וי"ל דהנה בהנאת הגוף דאין לומר לאו ליהנות ניתנו אף למ"ש לעיל די"ל דאינו מכוין להנאה אלא למצוה הרי קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וגם מהאי טעמא שאין מתכוין לאיסור לא שייך לומר דלא מקרי אינו מתכוין אלא בשאין מתכוין להנעשה וכל זה י"ל בכל איסורין דהוי איסורי גברא כמ"ש בריטב"א וא"כ בתר גברא אמרינן הרי נהנה אבל בנדר דאנו דנין מצד החפצא ולא מהגברא דמשום איסור נדר אסורה החפצא עליו לשמש בו וליהנות ממנו בזה י"ל כיון שאין ברצונו לשמש בו אלא למצוה בלבד וזה עיקר לקיחתו לשמוש המצוה ואף דמתכוין למעשה מ"מ הכונה זאת משום המצוה דלאו בכלל הנאה בקיומה מקרי באיסורי הנאה ואף דגופו נהנה י"ל דשאני בחלבים ועריות באיסורים דעלמא דהוי איסורי גברא וגברא נהנה מאיסורא אבל בזה נהפוך על הגברא החיוב המצוה עם הנאה אלא דעל חפצא האיסורא ועל חפצא נדון מכונתו שהיא רק למצוה. וכן מסתברא דבאיסור גברא שיבוא האיסור בקרבו או כיו"ב והרי נעשה יהיה בכונה או שלא בכונה. אבל באיסור חפצא בנדר דמצד עצמו אין בו שום איסור על גברא אלא משום הנדר דעל חפצא ותליא בכונה או שלא במכוין שפיר:
ואף למ"ש הר"ן במס' נדרים דף י"ח ע"א דבנדרים הוי חפצא וגברא עיי"ש זה בכל נדרים דעלמא אבל בנדר לענין מצוה שאני דבעלמא אמרינן דנדר משוי כחלב ושאר איסורין וממילא הוי אח"ז כמו שאר איסורין איסור גברא ג"כ אבל בזה האיסור חפצא מיד בהחלתו רק לענין שמוש להנאה בכונה ליהנות והנגרר הנאה מבלעדי הכונה בשאר איסורין משום איסור גברא לא שייך בזה ומובן למ"ש מ"ש ברשב"א לחלק בין אפשר לקיים המצוה בדבר אחר דאז נראה כיון שהבוחר בזה דדעתו על הנאת הגוף ואסור משא"כ במודר משופר בלא הנאת הגוף לא שייך לומר כן ומובן מ"ש האבני מלואים הנ"ל ואתי שפיר. [גם י"ל בלא"ה בנדר מסתמא אין בלבו במצוה על הנאה אלא דהוי אנוס ועי' בשעה"מ]:
ובמ"ש יש להבין דברי התוס' בסוגיא בד"ה המודר שכתבו אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאין מכוין לשיר וכו' עכ"ל ועי' בשעה"מ הנ"ל דדעת התוס' כרשב"א דאף בהנאת הגוף אמרינן לאו ליהנות ניתנו עיי"ש:
אבל יקשה להבין למה באומר ישיבת סוכה עלי לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאית בו הנאת הגוף מאם אמר הנאת סוכה וכו' דאמרינן לאו ליהנות וכו' אף דאית בו הנאת הגוף אבל למ"ש י"ל דבאומר הנאת וכו' כיון שאוסר ע"ע בדיבורו הנאת הסוכה ובמצוה כמ"ש אינו מכוין אלא להמצוה ובלעדי זאת היה פורש ממנה בשביל הנאה ורק משום מצוה משתמש בה ועל הנאה אנוס הוא ע"י קיום המצוה ואף דממילא נהנה אפ"ה מותר כמ"ש לעיל אבל באומר בפירוש ישיבת סוכה עלי ואוסר ע"ע הישיבה והרי חיוב המצוה הישיבה ולא הנאה וא"כ עושה נגד נדרו במה שיושב בה דרק על הנאה י"ל שאינו יושב בשביל הנאה אבל על הישיבה לא שייך לומר כן שהרי עיקר המצוה הישיבה ועל כרחו עושה בשביל הישיבה אלא דאם לא הוי ממילא הנאה בישיבה דעת התוס' שלא כדעת הר"ן במס' נדרים דבדבר דליכא הנאה שייך ג"כ נדר אלא דעת התוס' דנדר רק באיסור הנאה ומובן לענ"ד. ועי' בתוס' שבועות מ"ד ע"ב בד"ה ר"י בסוגיא דשומר אבידה עיי"ש ועי' בשעה"מ בפ"ח מהל' לולב עיי"ש:
(ה) באית ליה של התר אם שייך הנאה בשופר של איסור הנאה וכיו"ב:
עי' בטורי אבן שהקשה ממס' מעילה ונדרים שנראה מכמה משניות מפורשות דמצות לאו ליהנות ניתנו:
וכתב בראשונה לומר באית ליה דבר התר כיו"ב כמו בשופר באית ליה שופר אחר לא מקרי הנאה כמו דאי' במס' סוכה ל"ג ע"ב הב"ע בדאית ליה הושענא אחריתא עיי"ש דלא מקרי מה"ט מתקן עיי"ש:
ואחרי שחיבב סברא זאת בראשונה מדחה אותה באחרונה וכתב דאם נאמר כן בריח של ע"ז באיכא התירא יהיה מותר ליהנות מאיסורא אשר לא נתן לומר ועל כרחך שאני לענין מתקן מלענין הנאה דאף דלא הוי תיקון בכה"ג הנאה מקרי דנהנה עיי"ש:
ועיין בחו"מ בסי' ז' סעיף י"ב כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אין יוכל לדון עליו לפיכך בני העיר שנגנב ס"ת וכו' אין דנין אותו בדייני אותה העיר אלא א"כ יש להם ס"ת אחרת ובסמ"ע ס"ק כ"ח פי' ואז אפי' לדיינין בעצמם מותר לקרות מאותו ס"ת שדנין עליו דלא מחשיב הנאה כיון דאם רצו היו קורין מהאחר וכו' עיי"ש. ובסי' ל"ז ס"ק נ"ג כ"כ בשם שו"ת הרא"ש כלל ג' סי' י"ג עיי"ש וכן מצאתי בתבואות שור בסי' י' ס"ק ו' שכתב וז"ל ולכן נ"ל דלא איירי הרשב"א כ"א בדאיכא סכינים אחרים ואפשר לשוכרם דבכה"ג לאו הנאה היא כדאי' בחו"מ בסי' ל"ז דכל היכא דאיכא ס"ת אחריתי לא מחשב הנאה וכו' עיי"ש. (ונראה דמשוה הנאה לנגיעה אף דלכאורה היה נראה לחלק וצ"ע):
ועיין בתוס' חולין דף ח' בד"ה מותר שכתבו דבשבת בתיקון פורתא מקרי מתקן ובע"ז לענין הנאה בעי הנאה גמורה ובשבת אף דקלקול גדול מהתיקון הוי בכלל תיקון ובע"ז לא הוי בכה"ג הנאה עיי"ש דנראה להיפוך ממ"ש בטורי אבן דיותר מקרי מתקן בקל מהנאה ואף דיש לחלק בקצת מ"מ נראה דתיקון והנאה בגדר אחת ושוים המה וא"כ הראיה מהושענא אחריתא מסכים לכאורה דביש לו אחר לא מקרי הנאה:
ומ"ש בטורי אבן מריח של ע"ז באיכא של התירא י"ל דשאני בריח של ע"ז דנהנה מריח הזה ויוכל ליהנות מהאחר בפעם אחר וכל הנאה הוי הנאת ואיסור בפ"ע אבל בשופר לצאת בו דרק מחדא יוכל ליהנות וא"כ רק בשופר והושענא הסברא באית ליה אחר לא מקרי הנאה ותיקון גם יש לחלק בין הנאת הגוף ממש להנאת הגורם דהוי דבר מבחוץ דבנהנה מהדבר האיסור בעצמו אין לחלק באם יש לו דבר אחר דעכ"פ נהנה מזה שאסור עליו אבל בבא הנאה מבחוץ ולאח"ז כיון דמגופו לא נהנה ממש והנאה רק בגרמא ולא נחשב הגרם להנאה כיון דאפשר באחר דאית ליה גביה:
אמנם לפ"ז יקשה דאמרינן בשופר של ע"ז וכיו"ב דמותר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דממ"נ היכי מיירי אם באית ליה שופר אחר תיפו"ל דלא מקרי הנאה ולמה צריכין לומר לטעמא דלאו ליהנות ניתנו ועל כרחך בלית ליה שופר אחר נאמר דעשה ידחה לל"ת כמו שהקשה בירושלמי מובא בתוס' במס'