דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק כה · הלכה כא
נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום אם למדום מותר לישב עליהן למחר ואם לאו אסור חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה מותר לטלטלן וכן אם ישב עליהן מבעוד יום מותר לטלטלן. ועיין בהמ"מ שכתב לתרץ למה בחריות של דקל פסק רבינו כרשב"א דלא בעינן קשירה ובנדבך של אבנים פסק דצריכין למוד עיי"ש ובכ"מ:
בענין מחשבה ומעשה להוציאו מידי מוקצה:
הנה בב' מקומות בנדבך של אבנים ובחריות של דקל מצינו מחלוקת אם להוציא מידי מוקצה די במחשבה או גם דצריך במעשה ורבינו כמ"ש בחריות פסק במחשבה ובנדבך במעשה דוקא ולכאורה היה נראה להיפוך בחריות שגידרן לעצים וא"כ היה דעתו לעצים אף כמ"ש ברש"י גדרן לקטן שכל לקיטת תמרים נקרא לקיטה עיי"ש וא"כ לא הוי המוקצה במעשה מ"מ עכ"פ בדעתו משא"כ באבנים דלא חשב ג"כ אלא ממילא אמרינן דמוקצים:
והנה בהמ"מ כתב וז"ל דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתן שגדרן לעצים וזהו שהזכירו כן בדוקא ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבה דלעצים אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה כן נ"ל לדעת רבינו עכ"ל:
הנה נאמר בדבריו להיפוך בחריות של דקל שגדרן דבלקיטתו היה לעצים ורק ממחשבתו מוקצה מהני מחשבה להוציאו ג"כ משא"כ מאי דהוי מוקצה מצ"ע שאינו ראוי צריך מעשה. והנה גדרן לא מקרי מעשה משום דלקיטה צריך להיות בכל אופן ובלתי מעשה מוכחת על המוקצה אלא במחשבה בלבד:
והנה יש להבין לפי מאי דאמרינן במס' ביצה כ"ו ע"ב דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמין גלי דעתיה לא אזמין לא גלי דעתיה עיי"ש. וא"כ נראה בלי מעשה מהני הזמנה והנה שם באיכא דאקצאי ובהמ"מ בדבר דמוקצה מכל בני אדם והנה תליא לפ"ז אם מהני תנאי במוקצה עי' מ"ש לעיל ובטעמא שכתב שם דא"כ מ"ש במעשה דמהני הזמנה נגד רוב בני אדם ועי' בר"ן במס' שבת באבן שבכלכלה דדברים כהמ"מ עיי"ש:
והנראה דהנה האי דבעינן מעשה במוקצה דתליא בדעת בני אדם ובמחשבתן במחשבה תליא בין לעיולי ובין לאפוקי מוקצה ומה ענין המעשה בזה ולא שייך לומר דע"י המעשה מחשבתו גלויה לנו דמאי נפק"מ לנו בזה בדבר התלוי באיסור עליו ומה מועיל המעשה בעושה בפ"ע ולא מצינו חלוקים בזה וצריך לומר כמו דמצינו בכמה דוכתי כיוצא בזה בדברים התלוים במחשבה בקנין ובטומאה במלאכה וכיו"ב דבעינן מעשה המוכיח על מחשבה וזה דמחשבתו איננה תמיד דעת גמורה והרבה מחשבות סותרות עולות ויורדות באדם והמעשה עדות על גמר מחשבתו דנכרת ע"י מעשיו דהוי מחשבה גמורה וכמ"ש במ"א בזה בשם הריטב"א לענין קנין עיי"ש ובזה יש להבין דברי המ"מ דדבר שנגד דרכי בני אדם לשמש בהן על אופן הזה צריך הוכחה ביותר אשר תוכיח שמחשבתו גמורה וזה ע"י מעשה המוכיח וסמך לדבר שמצינו דברים שבלב לא הוי דברים אלא בהוכחה מבוררת:
ובשלטי גבורים בפ' כירה (שבת דף מ"ד) שכתב במטה שיחדה למעות דנראה לכו"ע עד שיעשה מעשה להניח עליו מעות והקשה מחריות של דקל דדעת רבינו במחשבה בלבד מועלת להתירן וכתב ע"ז וי"ל דלעיולי התירה המחשבה מועלת אפי' בלי שום מעשה הילכך אפשר דהמיחד אבן לפצוע בו אגוזים או לטלטלה בשבת דשפיר דמי במחשבה בעלמא וכן כיוצא בזה אבל לעיולי אסור צריך מעשה הילכך אם לא נתן המעות ע"ג המטה לפחות מבעוד יום לא אסרה בטלטול במחשבה בעלמא וה"ה כלי תחת הנר לקבל שמן הנוטף דאם לא נטף בו שמן מבעוד יום לא אסרו במחשבה בעלמא ועי' לקמן בדין החריות עכ"ל:
ולכאורה למ"ש היה נראה להיפוך דהנה אף למ"ש דצריך מעשה להוכיח על המחשבה מ"מ בלי מעשה לכל הפחות הוי ספק שמא מחשבתו גמורה ולפ"ז היה נראה בעיולי מוקצה לא חל המוקצה מספיקא אף דקיי"ל ספק מוקצה לחומרא יש לחלק בין לאכילה וטלטול כמ"ש במ"א גם י"ל דמוקמי על חזקתו הראשונה שלא היה מוקצה אבל בדבר שהוא כבר מוקצה לאפוקי ממוקצה במחשבה לבדה אף דהוי ספק בדרבנן באתחזק איסורא בדרבנן בספיקו עי' בש"ך בסי' ק"י ס"ק ל"א ובכלל ספיקות אות כ' דדעת הש"ך לחומרא והנה להשלטי גבורים דבכל פעם להוציאו ממוקצה די במחשבה ולהכניסו צריך מעשה י"ל דס"ל כדעת הפר"ח דחולק על הש"ך ועי' בשעה"מ בהל' מקואות בפ"י כלל א' בספק דרבנן דאתחזק איסורא עיי"ש וזה לא נראה לומר דמקרי חזקת התר מימי חול דעכ"פ בחזקת מוקצה לאיסורא לבשבת הוי גם בימי חול:
ובמ"ש יש לפרש לשון הגמ' דף קכ"ד ע"ב א"ר נחמן הנו שיורי דלבני מבנינא שרי לטילטולינהו דחזי למזגא עליה שרגינהו ודאי אקצינהו וכו' דלשון ודאי אקצינהו צריך פירוש ולמ"ש י"ל דבכל מוקצה ע"י מחשבה בלי מעשה בכה"ג שרוב בני אדם מקצים אותו בגדר ספק ולכן מחשבה מוציאה גם כן מידי מוקצה אבל שרגינהו דעשה מעשה ודאי אקצינהו דמעשה מוכחת דהוי ודאי מוקצה ובעי מעשה ג"כ להוציאה מתורת מוקצה. והנה בדבר שרוב בני אדם מקצין י"ל דהוי כמעשה אבל בשיורי דלבני לא הוי בגדר זה אלא מוקצה במחשבה בלבד אבל בשרגינהו הוי במעשה וכמ"ש וצ"ע לדינא לפמ"ש:
ועם מ"ש יש לפרש המחלוקת אם בעי מעשה בכל גוונא דלמ"ש באפוקי איסורא תליא במחלוקת הפוסקים בספק דרבנן באתחזק וגם בספק מוקצה דלחומרא תליא במ"ש במקום אחר במחלוקת דר' יהודה ור' שמעון. ועיין בסי' תצ"ח ולענין טלטול בספק. וי"ל דפליגי בזה (וצ"ע והצריכן רבי מעשה שבת קכ"ה ע"ב ורבי ל"ל מוקצה וי"ל) גם להבין דמחלקינן בגמרא בין מידי דבר מעשה דלאו בר מעשה א"צ מעשה. וגם בבית המשתה ואבל שלא הצריכו כדאיתא שבת דף נ'. ולמ"ש י"ל במקום דאפשר לא התירו ספק דרבנן באתחזק היכא דאפשר לסלק הספק והחזקה והוי כבידים להכניס בספק דאתחזק אמנם כנראה בכה"ג שכתב בהמ"מ דרוב בני אדם מקצין בכה"ג י"ל הוי כמעשה במוקצה דהוי בגדר מחשבה המוכחת בגדר מעשה בהעומד מצד עצמו מרוב דעת בני אדם להקצותו:
ויש ליישב במ"ש קושית התוספות דף קכ"ה ע"ב בד"ה ואזדו לטעמייהו שהקשו דהרי גם לר' אסי היה במעשה זוטא עיי"ש. גם יקשה לחלק בין מעשה זוטא ורבה בעביד מעשה המוכיח על מחשבתו מי ישום שיעור ויקשה לומר דפליגי בגודל המעשה כמה תהיה:
וי"ל דהנה כמ"ש בתוספות הנ"ל בנדבך של אבנים אין צריך תיקון לישיבה וראוי בלי למוד עיי"ש. וברש"י כתב שפשפם מן הטיט שיהו נאות לישב ולמחר תלמדום וכו' עיי"ש. וי"ל דבאמת לא בעי מעשה כלל כיון דלא היה המוקצה אלא במעשה ובמחשבה די אלא משום הטיט לא היה ראוי לישב עליו ואין מדרך בני אדם לישב בכזה ואמר שישפשם וכמ"ש ברש"י שיהיה נאות לישב עליו ויסיר ההקפד מבני אדם ואחר זה יהיה די במחשבה בלבד וכמ"ש כיון שאין בהדבר הקפד לרוב בני אדם די במחשבה וא"צ למעשה. ואמרינן שפיר ר' אמי לטעמיה דבאמת לא היה מעשה כלל וא"צ מעשה בכה"ג. אמנם דעת התוספות נגד דעת הר"ן להלן דף קמ"ב דדעתו שם דאבן הוי בלתי ראוי לרוב בני אדם עיי"ש וכיו"ב נראה בהמ"מ לדעת רבינו לדינא:
ובשלטי גבורים במס' שבת נ' כתב לר"ת וסייעתו דס"ל דבעי מעשה במידי דבר מעשה להוציא ממוקצה כמו כן במטה שיחדה למעות צריך ג"כ מעשה להשותו מוקצה ומחשבה אינה עושה בהם לא להתיר ולא לאיסור אבל לרבינו וסייעתו דס"ל בחריות של דקל מחשבה מוציאו ממוקצה וא"כ למה במטה שיחדה צריך להניח עליו מעות וכתב ע"ז דרבינו מחלק בענין זה כמו בנדבך שהצריך מעשה וכמ"ש בהמ"מ בטעמו וה"ה גבי מטה שאינה נאסרת במחשבה אלא במעשה ולדברי הרא"ש כתב לתרץ כמ"ש לעיל בין עיולי מוקצה לאפוקי מוקצה כנ"ל וכתב עוד וז"ל ולפ"ז פליגי רבינו ומיימוני בנדבך של אבנים דלרבינו והרא"ש דס"ל דבמחשבה סגיא ואם חישב עליו בעוד יום שרי לטלטלן ולישב עליהן ומיימוני בפכ"ה מצריך בהן מעשה להתירן ולפ"ז נמצא דר"ת ומיימוני שוין בזה דכל מידי שאין המחשבה גרם לו האיסור צריך מעשה להתיר טלטולו והוא שיהיה בר מעשה ולפיכך שפיר מה שכתב מיימוני בפי"ט מהל' שבת דאין יוצאין בפקריון ובציפיה שבראשי בעלי חטטין אם לא עשה בהן מעשה ולא יצא בהן קודם שבת לפי שהנהו דברים לאו לצאת בהן הבעלי חטטין קיימי ואין המחשבה אוסרתן אלא מעצמן אסורין הן לטלטלן בשבת הילכך צריך בהן מעשה להתיר טלטולן לפי שיטת מיימוני ע"ד החילוק שעשינו אמנם אתיא האי סברה דלא כהמ"מ בפכ"ה דאיהו כתב דדעת המיימוני כדעת התוס' עיי"ש ולפי דבריו וכו' אך לפי דברינו הדרא קושית דנדבך וכו' עכ"ל:
והנה מ"ש דאם המחשבה גרם המוקצה מחשבה מוציאה אבל במוקצה מצ"ע דאין המחשבה גרם המוקצה צריך מעשה להתירו בלתי מובן המציאות דבר שמעצמו מוקצה אם לא נתקצה ממחשבה דאם בדבר שאינו עומד לדבר ראוי וכו"ע מקצין אותו ואין מחשבתם עליו ולא גלוי דעתו בלבד מ"מ ממחשבת כו"ע הוקצה ואם דעתו דמוקצה כה"ג דכו"ע גרע ממוקצה ממנו בלבד הן זה כדברי המ"מ שלא נראין לו וי"ל בכונתו בפקריון וציפיה דמיוחדים ממעשה לדבר אחר ולא אולמי למחשבה להוציא מידי מעשה ועי' בתוס' נ' ע"א בד"ה בפקורין בפי' פקורין עיי"ש וצ"ע:
והנה היה נראה לחלק במוקצה ע"י מחשבה מחשבה מוציאה למוקצה ע"י מעשה דאז רק מעשה מוציא מידי מעשה אבל א"כ בדף קכ"ה ברבי שמצא נדבך ואמר לתלמידיו צאו וכו' הצריכן רבי למעשה וכו' דיקשה לפ"ז היכי מיירי אם בנדבך של הפקר א"כ לא היו המה המקצים ולא היה ע"י מעשה ואם בשל אחר מאי מועיל המעשה דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכו"ע כמ"ש לעיל ומאי מועיל מחשבה ומעשה של אחרים והנה כתבתי לעיל אם במוקצה לבעלים מהני הזמנת אחרים די"ל דמסתמא הוי מוקצה לכו"ע מ"מ בגלוי להפוך בהזמנה מוציאו לאחרים מידי מוקצה אבל הרי בלא"ה הקצאה מהבעלים ולא ממנו ואפ"ה מוקצה לכו"ע ולא מהני הזמנת אחרים אבל יש מקום לומר בכה"ג דאין הבעלים מקפידין לשמש בהם אחרים דעת כו"ע ע"ז והוי מוקצה מצ"ע ותליא אם באופן דמהני הזמנה אמנם להמ"מ דעכ"פ אין מהדרך לעשות נדבך לישיבה בעי הוכחה ביטול דעת המוקצה במעשה דוקא ועי' מ"ש בהל' י"ט בפ"ב ה"ט עיי"ש:
הנה יש לשום לב לפי דעת רבינו בסוגיא דמס' שבת דף מ"ט ע"ב אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלין אותן איתיביה וכו' טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן:
ויש להבין ממ"נ אם הטמנה אף בלי מעשה מהני מאי שנא אם יחדן להטמנה ועי' בר"ן מ"ש בזה מטעם זה עיי"ש גם קושית רש"י במשנה ובסוגיא שם דנאמר דהוי בסיס לדבר אסור עיי"ש:
וי"ל דלכאורה נאמר דלא אקצי נפשיה ממנו שהרי צריך לו להטמנה ביה אלא דזה אינו הוכחה בדעתו לטלטולו משום דהרי יוכל לטלטלו ע"י ניעור ונופלת ולא הוי לפ"ז אפי' מחשבה לבדה להוציא מידי מוקצה מידי סחורה. ולכן בעינן יחדן להטמנה דלהוי מחשבה והכל לפ"ז מיירי בלי מעשה ומיושב קושית רש"י דלא שייך לומר דהוי בסיס לדבר איסור דאם נאמר דהוי בסיס לדבר איסור ואסור לטלטלו גם ע"י ניעור וא"כ ע"כ דעתו בטלטולו משום הטמנה כיון דאי אפשר בניעור וא"כ הטמנה לחודא יחוד ומחשבה להוציא מידי מוקצה נמצא למ"ש היכא דשייך בסיס לדבר איסור ואי אפשר בניעור לא בעיא יחדן להטמנה לעולם ויקשה לפ"ז להלן דף נ"א ע"א טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת הרי זה נוטל ומחזיר טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת או אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר ובתוספות שם בד"ה או שטמן הקשו ממתני' ותירצו דברייתא מיירי באופן שאי אפשר בניעור עיי"ש. ולפמ"ש יקשה א"כ לא יהיה מוקצה כלל וכמ"ש אבל כל זה אם נאמר מחשבה לחודא מהני ולכן טמן דהוי כמחשבה מהני אבל אם בעי מעשה בטמן לא מהני בלי מעשה וצ"ל לדעת רבינו לדמות גיזי צמר לנדבך:
ויש להבין עוד במחלוקת דנדבך דפליגי האיך רבי אמר להן והיה נראה דרבי אמר צאו וחשבו וגם לעשות מעשה והיה מסופקים בכונתו בהמעשה אם להוציאו ממוקצה או שלא ליגע למחר וכמ"ש ברש"י סדרו והושיבו כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר וכו' עיי"ש והיו מסופקים בכונתו על דרך זו אלא דיש להבין עוד דאמר להן צאו וחשבו כיון שחשב הוא למה הצריכם גם להם להחשב אם נאמר דבמחשבה די וכיון דחזי לו חזי לכו"ע כמו בתרומה דחזי לכהן לא הוי מוקצה לישראל ואם נאמר דהוא לא החשיב אלא לצרכו ולא לצורך אחרים וגם לומר דלא יהני הזמנתו לצורך אחרים כיון שלא היה בדעתו לטלטלם בשביל אחרים ואם גם נאמר כן יקשה למ"ד שם גשוש של ספינה היה עיי"ש וא"כ היה דבר אחד בלבד לישב עליו הרבה וא"כ מחשבתו בלבד יהיה די. וגם הצריכם למעשה מה מהני לו בעשיתם והוא לא עשה מעשה אם נאמר דצריך כל אחד להזמין בפ"ע וא"כ ממ"נ אם צריך הזמנת כל אחד בפ"ע למה למאן דאמר דצריך מעשה הצריכן למעשה א"כ הרי רבי לא עשה מעשה ואם א"צ הזמנת כל אחד ואחד א"כ למאן דאמר דדי במחשבה יהיה די במחשבת רבי בלבד:
וי"ל דרבי החשיבו ואמר צאו ועשו מעשה להיותם שלוחו לענין המעשה בעבורו וא"כ הוי גם לו מחשבה ומעשה והיה נראה דאף דאם חזי לאחד כמו בתרומה לכהן חזי לכו"ע עיין בתוספות בפרק המפנין שהבאתי לעיל באות ח' וט' דבאין ראוי מצד עצמו כמו במטלניות פחות מג' דמוקצה לו אף דחזי לעניים עיי"ש. ונראה דבכה"ג דלא נחשב לו גם בשביל אחרים וא"כ נראה בשאין חזי מצ"ע לכו"ע צריך כל אחד להוציאו ממוקצה בהזמנתו ולא מהני לומר כיון דחזי לאחר דדוקא בחזי לאחר תמיד מצ"ע אבל בגם לאחר אין חזי מצ"ע אלא בהזמנתו לא מהני לאחרים וצריך כל אחד בפ"ע להזמינו וצ"ע: