דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק כא · הלכה ב
כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת שמא ישוה גומות וכו'. מכאן עד הל' ה' כתב רבינו שבותין במלאכת חורש והכל שמא ישוה גומות ובהמ"מ ופי' המפרשים ז"ל שמא ישכח ויכוין להשוות הגומות דאי לאו הכי כבר נתבאר פרק א' שכל דבר שאין מתכוין ואין הכרח שיעשה מותר עכ"ל וכיו"ב בתוס' שבת קמ"א ע"א בד"ה דילמא ובהגהות מיימוני כאן ג"כ וכן מוכח קכ"ז ע"א דאיתא שלא יגמור וכו' דילמא אתי לאשווי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר' שמעון דלית ליה מוקצה דנראה שלא יגמור משום שמא ישוי גומות הוי גם לר"ש. אמנם עי' לעיל בפט"ו ה"ב דנראה מדעת רבינו דלא חיישינן לשכח אלא שם בדברים נאים שחפץ בהם וכמ"ש שם מכמה דוכתי דוקא במתאוה לדבר שייך שכחה וגם כתבתי לחלק בין לזמן מרובה דשייך שכחה בכה"ג לזמן מועט וא"כ באלה ענינים דהוי לזמן מועט ואפ"ה חיישינן לשכחה ולא הוי דברים שמתאוה להם אבל עיין בתוס' שבת קמ"א ע"א בד"ה דילמא שכתבו כשהוא עוסק לקנח וכן נשים בשחוק האגוזים ישכחו שבת וברשב"א שם שכתב לפי שאדם מחזיר למקום גומא לקנח בו רגליו כי במישור אין מקנחו היטב ומתוך שהוא מקנחו שם שמא ישכח ויכוין להשות הגומא עיי"ש ובחי' הר"ן בשם הרא"ה שדרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה עיי"ש ובריטב"א קכ"ו שלא יגמור האוצר דילמא אתי לאשווי גומות במתכוין שכן דרך מכבדין אוצר להשוותן חיישינן וכו' עיי"ש ובחי' הר"ן דילמא ע"י שגומרו מעיין בו ורואה בו גומות ואתי לאשוינהו ולתקנינהו מדעת וכו' ובהא אפי' ר"ש מודה משום דקפיד הוא על גומות שבאוצר וכו' עיי"ש נראה שראו ז"ל למצוא טעם למה ניחוש בזה לשכחה באלה הדברים וצ"ע ליישב להסכים עמ"ש לעיל בכל הדברים שחיישינן לשכחה ועיין מ"ש לעיל הל' ד' עיי"ש: