דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק יח · הלכה כז
הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה הרי זה ספק אם נדחה או לא נדחה זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיה שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב. הנה בכל מקום בספיקא דדינא בהל' שבת כתב רבינו בסתמא פטור דלענין חטאת פטור ואסור ככל ספיקות וכאן כתב הרי זה ספק וראיתי בספר מעשה רוקח שעמד ע"ז וכתב ואולי שבא לומר דהוי יותר מפטור עיי"ש:
ואולי בא רבינו להורות בזה בהאי דגרוגרת וכו' דוקא כאן לענין הוצאה בשבת הוי כה"ג דצמקה וכו' ספק ולא לענין שאר דברים כמ"ש בהל' אבות הטומאות בפ"ד הי"ג היה בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן הרי אלו מטמאין דין תורה עיי"ש. ובכ"מ שם בשם מהר"י קורקס אף דבהל' שבת כאן דעת רבינו דהוי ספק שאני בשבת שאם הניחה באותה שעה היה מפטר ולכן י"ל שלא תצטרף הנחה עם העקירה עיי"ש. וא"כ מפרש רבינו כן "הרי זה ספק" לענין שבת אבל לשאר דברים לא הוי ספק ובודאי לא אמרינן נדחו ובהאי דזרק וכו' שכתב ג"כ הרי זה ספק י"ל ג"כ דאתא למעוטי כמ"ש בתוספות וברשב"א דדוקא בזרק האיבעיא וספיקא דדינא ולא בהוציא דקדים ליה איסור לטומאה כשצירף ידו למטה מג' במעביר ומשו"ה אמר הרי זה דוקא בזורק בלבד הספק. גם בלא"ה בהאי דזורק וכו' דהיה צריך לרבינו לפרש למה ס"ד לומר דיהיה חייב וממילא צריך לומר מה יעלה ע"ד לומר דיהיה חייב וכי ספיקא הוי:
זרק כזית אוכלין לבית טמא וכו'. עי' בקובץ על יד שכתב דמיירי על כרחך באופן דלא הוי מקלקל כגון למרמי אימתא על אינשי ביתיה עיי"ש. וביותר אם נגרוס כלפנינו תרומה ועיין במ"מ ובמל"מ ועיין בפ"ח ה"ח ובהמ"מ שם ודעת הראב"ד וסייעתו החולקים על רבינו בהאי למרמי אימתא וכו' דחייב ולפ"ז יהיה סייעתא לרבינו דאל"כ לא ימצא שלא יהיה מקלקל:
ועי' בהמ"מ ובמל"מ בגירסה בגמרא תרומה או בסתם אפילו בחולין וברשב"ם בתרומה אפילו במקום טהור אמרינן מדהוי שיעור לתרומה הוי שיעור להוצאה וברמב"ן הקשה ע"ז דא"כ בכל איסורים נאמר כן וע"כ דוקא דעי"ז השלים השיעור משא"כ דבלא"ה איסורו ורשב"א מיישב דעתו דבתרומה מצות שמירה מושמרתם ובהאי כי זרקו לבית מקיים מצות שמירה וכמו לענין קיום השמירה כשיעור כמו כן להוצאה משא"כ בשאר איסורים דלא שייך לומר כן עיי"ש:
ובס' ישועות יעקב בסימן ש"א ס"ק ג' הקשה ממס' כריתות יש אוכל וכו' ואם היה שבת והוציאו בפיו וכו' א"ל אין זה מהשם וכו' הרי ימצא בכזית איסורא דלענין שבת הוי פחות משעורו דהוי כגרוגרת אלא דנאמר מגו דהוי שיעור לענין ד' חטאות הוי שיעור לענין שבת וא"כ הוי מן השם דמחמת האכילה נתחייב בהוצאה ושאר איסורים גורמים להוצאה עיי"ש:
אבל לענ"ד גם לרשב"ם יש לחלק דגם לדעתו הזריקה דתרומה לבית הגורמת השמירה ושייך לענין זה שיעור כמו כן לענין הוצאה אבל שם ביש אוכל וכו' אין הוצאה גורמת לדבר אחר להשלים השיעורו כמו בזריקה בתרומה הנ"ל אלא דנאמר דדברים אחרים ישלימו שיעורו והמה לא עשו ולא גרמו בהוצאה כלל להשלים לדבר אחר דדוקא היכא דהוצאה גורמת להשלים השיעור לדבר אחר אמרינן שהשלימה לעצמה להוצאה גם כן משא"כ בהאי דיש אוכל וכו' ולא שייך לומר כן אף לדעת הרשב"ם:
גם י"ל למ"ש לעיל על מ"ש בתוספות במסכת כריתות דבליעתן זו הנחתן ובתוספות שבת ק"ב דע"י בליעה דהוי הנחה בהדדי קא אתו דיקשה למאן דס"ל הנאת גרונו עיי"ש ובקדשים ובאיסורי הנאה לכו"ע הנאת גרון הנאה הוי:
וצ"ל דעם כל זה יהיה בכלל יש אוכל אכילה אחת וכו' דהנאת גרונו עם הנאת מעיו אכילה אחת הוי ומשום אין איסור חל על איסור הרי הוי הנאת מעיו מעשה בפני עצמו בעת הבליעה ולא שייך כלל אין איסור חל על איסור בזה. אמנם לענין שנאמר מגו דהוי שיעור לזה הוי שיעור לזה צריך שיבואו בהדדי ממש כדאמרינן במסכת שבת שם בלחם הפנים מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסל ליה ביוצא אשבת לא מחייב עד דמפיק ליה לרה"ר עיי"ש. וכה"ג דאיסורי אכילה בגרון והוצאה בהנאה במעיו ולאו בהדדי קאתי לא שייך מגו דהוי שיעור לזה: