דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק יח · הלכה כו
המוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שא"צ שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה פטור. לכאורה יש להבין למ"ש ברש"י ריש המצניע דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הילכך מוציא סתם פטור עד שיהיה כשיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה גלי דעתיה דטרח ואחשביה עכ"ל. ולפ"ז במוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה מה יהני המחשבה בגלוי בהוצאה ליכא דהוי לאכילה והנחה בלתי מוכיח כלל על החשבו דעל הנחה לא שייך לומר אבל זה שהוציא וכו' כמ"ש רש"י וכנראה דצריך גלוי דעת ע"י מעשה הוצאה ובכה"ג הוי מחשבה בלי מעשה המוכיח כלל ולעיל בדף הנ"ל בד"ה הא דזריע וכו' אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד עיי"ש. ונראה מזה דמחשבה לזריעה בלבד מבלי צירוף הוכחת מעשה הוצאה מהני והוצאה לא הוי הוכחה על אחשביה גם במפרש לזריעה ומחשבה בלבד מספיק להחשבו וא"צ לשום מעשה כלל:
ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפילו לא חישב היה מתחייב על מחשבת הוצאה. בתוס' במסכת מנחות דף נ"ד ע"א בד"ה דמעיקרא הקשו מסוגיא דשם דאמר רבה כל היכא דמעיקרא הוי ביה והשתא לית ביה הא לית ביה וכל היכא דמעיקרא לא היה ביה והשתא ביה מדרבנן. וברשב"א בחי' לשבת צ"א מחלק בין שבת דבחשיבות תליא וכיון דנתפח כגרוגרת חשיב משא"כ באיסורים דבשיעור אכילה תליא ולא מהני בנתפח עיי"ש ועיין בשו"ת שער אפרים סי' נ"א: