אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק יג · הלכה ח

הלכה ג

היה עומד באחת משתי רשויות אלו ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו ויצא באותו חפץ לרשות שנייה ועמד שם חייב מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו כעקירת חפץ מאותה רשות ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה וכו'. בגמ' איתא הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאו לחוץ מהו עקירת גופו וכו' ורבינו כתב ונתן חפץ בידו וכו' ברש"י שם אוכלין ומשקין אורחא דמלתא נקיט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת עכ"ל והנה במשנה וברייתא לא נאמר אלא נתן וכו' למה בהטעינו נאמר אוכלין ומשקין ובדברי רבינו חפצי וי"ל דלכן נקטו אוכלין ומשקין דיקשה האיך נחייבו דהרי הוי ספק שמא לא כיון אלא על הליכה בלבד דבלקח הדבר מעצמו נראה כונתו להוציאם אבל בהטעינו חבירו בלי רצונו שמא יצא עבור לצאת ולא להוציא החפץ ואפי' באומר שעבור להוציא נתכוין לא שייך חיוב ע"פ עצמו ובאין כונתו להוציא הוי בשאין מתכוין בפסיק רישא דלא ניח"ל ודילמא לא ניח"ל כיון דלית לן גלוי דעת דניח"ל אלא זה הטעינו והוא ברצונו ללכת והולך עם משא ואף להחולקים על הערוך בפ"ר דלא ניח"ל מ"מ מדאורייתא פטור דהוי שאצל"ג ומשו"ה נקטו אוכלין ומשקין וכמ"ש ברש"י דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן וכו' בכה"ג י"ל כמ"ש במסכת שבת בפ"ג ובמסכת כריתות בסוגיא דבר שאין מתכוין דהיכא דנראה דניח"ל חייב עיי"ש. ולדעת רבינו דס"ל שאצל"ג חייב וא"כ בפ"ר חייב בכה"ג אפילו בכל חפץ שיהיה אפי' דלאו אוכלין ומשקין:

לפיכך אם יצא בחפץ שבידו או על גביו ולא עמד ברשות שניה אלא חזר ונכנס והוא בידו אפי' יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום פטור לפי שעקר ולא הניח אפי' עמד לתקן המשאוי שעליו עדיין הוא פטור עד שיעמוד לנוח. ועי' בלח"מ שהקשה דנראה לדעת רבינו דפטור משום שלא הוי בהנחה וא"כ מאי מקשינן בגמרא שם מאי קמ"ל שלא היה עקירה ראשונה לכך הא א"ר יוחנן וכו' הרי עיקר טעמו משום דלא הוי הנחה ואפי' בעקירה ראשונה וכונתו לאיסור פטור ועי' מ"ש ע"ז ונראה לומר. ובפנ"י הקשה הרי מהאי דרב ספרא לא נדע אלא משום דלא הוי עקירה ראשונה לכך ולא נדע ממנו דמהלך לאו כעומד דמי עיי"ש:
ולכאורה יש לדקדק ג"כ דהנה סוגי' הגמרא היה טעון אוכלין וכו' כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעומד לפוש ממאי מדאמר מר וכו' תוך ד' אמות וכו' מאי קמ"ל שלא היה עקירה ראשונה לכך הא א"ר יוחנן חדא זימנא דאמר ר' ספרא א"ר יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היה עקירה משעה ראשונה לכך וכו' ולמה לא מקשינן מאי קמ"ל אחרי דהביאו האי דתוך ד' אמות וכו' לחלק בין עומד לפוש ולכתף בלאו זה יש להקשות דמאי קמ"ל:
וי"ל דבלאו האי חלוקא דלכתף ולפוש היה נוכל לומר דבעינן תרוייהו וכמ"ש ברש"י שני פירושים על היה טעון וז"ל היה טעון ברה"י כדי להוליכו מזוית לזוית או מבעוד יום ומשעקר רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו עכ"ל. וא"כ נוכל לומר דהאי דהיה טעון מיירי מבעוד יום מע"ש לפי' הראשון ברש"י ולא תליא אם מחשבתו לעקירה דהרי היה מתחילה מחשבתו לעקירה אף דהיה בזמן ההתר מ"מ גם עתה עומד במחשבתו הראשונה ויוצא ונכנס אלא דמהלך לאו כעומד דמי ומהאי דרב ספרא א"ר יוחנן דלא נדע דינו של מהלך כעומד נלמד בשבת בלא היה מחשבתו לעקירה בתחילה. וא"כ צריכין לשני מאמרים בשם ר' יוחנן לכאורה. אמנם השתא דאמרינן בהאי דאמר מר וכו' דדוקא עד שיעמוד לפוש ולכתף לא מהני. והנה מצד מעשה העמידה שניהם שוים וא"כ מצד המעשה אין לחלק בין לפוש ולכתף ועל כרחך דאזלינן בתר המחשבה. ובמחשבה תליא בשבת ומוכח כן מהברייתא וא"כ לפ"ז מהאי דאמר עד שיעמוד וכו' עם הברייתא דתוך ד' וכו' לפוש וכו' נדע דמהלך לאו כעומד ודבעי מחשבתו לכך בתחילה וא"כ מקשינן שפיר מאי קמ"ל אבל קודם שהביא האי דאמר מר וכו' החילוק בין לכתף ולפוש לא נוכל להקשות ולפ"ז נדע מר' יוחנן עם האי דאמר מר דבעינן עומד וגם מחשבתו לכך בתחילה ומקשינן שפיר ודברי רבינו ג"כ עולין שפיר דנדע מר"י דבעינן הנחה ואפי' בהיה באיסור העקירה כיון דמהלך לאו כעומד הוי עקירה בלא הנחה והאי דמחשבתו מתחילה לכך הביא להלן הי"ב ואתי שפיר ומיושב ג"כ קושית הפנ"י הנ"ל עם קושית הלח"מ:

ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו וכו'. בחפץ בידו או על גביו וכו' עד שיעמוד. דעת רבינו כמ"ש לעיל בה"ב "ואע"פ שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ" וכדעת התוספות דף ג' ע"א בד"ה מ"ט שחולקין על דעת רש"י דהיכא דלא הניח העני ברה"ר במאי שבידו לא הוי הנחה דלא אמרינן ידו בתר גופו גריר וכתבו בתוספות ע"ז ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתיפו ובין על ידו להוציא חייב דהא קתני או שנטל והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בעה"ב שהוא וידו ברשות אחת הוי הנחה מדחייב העני שעקר מיד בעה"ב וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה עכ"ל. וכן דעת רבינו ועי' ברשב"א דגם רש"י ס"ל כן עיי"ש ועיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז תפשוט ממתני' דעקירת גופו הוי עקירה כיון דהוי הנחה הרי כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עקרו ממקום הנחה עיי"ש:
ונ"ל לומר למ"ש במהרש"א בדיבור הקודם בד"ה עקירת גופו שיש לחלק בין הנחה דקודם העקירה שנאמר דהוי הנחה להקרא הנוטל ממנו עוקר להנחה אחר העקירה להיות מניח עיי"ש. ולא ביאר הטעם למה נחלק בזה. ונראה דכמ"ש בתוס' להלן צ"ג ע"א בד"ה חד וכו' ולמ"ש שם כונתם דאם לא נאמר בעשותה וכו' הוי ס"ד דרק בהוצאה מרשות לרשות תליא מלתא ומבעשותה נדע דבעינן מלאכה כולה ולא נקרא גמר אלא עם צירוף העקירה עם הנחה עיי"ש. ועיין בפנ"י כאן מ"ש למה נסמכה בעיא דהטעינו וכו' לבעשותה וכו' עיי"ש. וי"ל דהנה גם בס"ד דבעי הנחה על הארץ דוקא לאו דזולת זה לא מקרי הנחה כלל דודאי הנחה על גוף דנייח מקרי הנחה עכ"פ אלא דס"ל דבעי הנחה ממש גמורה בלי אמצעי שיהיה על קרקע בלי אמצעות הגוף ואז נגמרה מלאכת הנחה. ובזה יש לחלק די"ל דמבעשותה לא נדע אלא שיהיה הנחה ועקירה ובכה"ג דגופו נייח והוי הנחה ואף דאפשר בהנחה יותר מזאת מנ"ל לומר כן דבהנחה זאת בלתי די וכי משום שאפשר ביותר מועיל נאמר דזה לא הוי הנחה ועי' להלן דף ק"ב ע"ב במשנה כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב וברש"י שם וק"ג ע"א שם בגמרא דחקק קפוזא בקבא עיי"ש וכן נאמר באמת כן כאן למסקנא דהוי הנחה אלא דבס"ד צ"ל דס"ל כיון דאפשר בהנחה יותר מזה השלימה והוצאה מלאכה גרועה דעכ"פ צריכה שתהיה באופן היותר שלם וכ"ז לענין הנחה דשייך לומר שלא השלים הנחה ויש שיור בהנחה כ"ז שהוי ע"י האמצעי האדם דבר דנייד אבל לענין עקירה הראשונה דעכ"פ העקירה היה בשלימות שלא נשאר כלום מונח דהרי בעינן עקירה שלימה עי' צ"א ע"ב דאפי' רובא נעקר לא אמרינן ואמרינן אגד כלי מקרי אגד דבעי דומיא דמשכן ובנשאר מונח בקצתו אף דעקר כשיעור לא נגמרה מלאכת הוצאה:
וסמך לזה מצינו במסכת שבת דף י"ח לחלק בלישה היכא דהוי בר גיבול צריך גיבול דוקא ובלא הוי בר גיבול א"צ גיבול עיי"ש וכנראה מהאי טעמא דבבר גיבול לא נשלמה מלאכת לישה עד שגיבלה אבל בליכא בר גיבול לא שייר במלאכה ונקרא בעשותה כולה אף דבמשכן היה בדרך דבעי' גיבול. וא"כ י"ל לענין עקירה ממקום גופו הרי נגמרה העקירה ובגדר עקירה הוי כמ"ש שקדמה לה הנחה דהנחה בגופו מקרי הנחה אלא דהשיור מעכב ובזה לא הוי שיור אבל להנחה אח"ז שייר במקצתו מהנחה כי לא הניחו על הארץ ממש וגוף האדם כמ"ש אמצעי בלבד וא"כ העקירה בגדר גמר מלאכה ולא הנחה זה הנראה לומר בסברת המהרש"א לחלק בין הנחה דקודם העקירה להנחה דבתר העקירה:
ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א לתוס' דלרש"י דס"ל דידו לא מקרי הנחה כלל אפי' הנחה גרועה ויקשה ממתני' דלא יהיה בגדר עקירה אבל לתוס' י"ל כמ"ש. וביותר למ"ש ברשב"א גם רש"י ס"ל כתוס' אלא דכתב דלישנא יתירא הוי דממילא מובן דבתר גופו גריר עיי"ש נאמר ליישב קושיא זאת לכו"ע:
והנה ברשב"א ובמהרש"א כתבו לתרץ דממתני' לא נדע בכה"ג דהטעינו וכו' די"ל דשאני היכא דאדם עומד במקום אחד ונותן עליו מאם עובר עם דבר ממקום למקום עיי"ש ונראה הכונה בזה דאם נלך בתר המקום שהדבר מונח עליו זה האדם בהדבר לא נשתנה מקומו מתחילתו עד סופו במקום אחד אלא האדם ששינה מקומו מרה"י לרה"ר אבל הדבר במקומו תמיד ולא כן בנותן מרה"ר לרה"י לאדם העומד שם הרי בא הדבר ממקום למקום בלי אמצעי כלל:
ובחי' רשב"א כתב לרש"י ידו בתר גופו גריר עם ידו לא נייח הוי כונה אחת יש להבין הרי רבא דס"ל להלן צ"ב אגד יד לא שמיה אגד ואפ"ה בעי לרבא שיהיה בתוך ג' לארץ עיי"ש הרי ס"ל דאמרינן לא נייח אף בלא אגד ולפ"ז לרש"י ג"כ לא צריכין לסברה דבתר גופא גריר ומשום זה לא נייח:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה