דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק ה · הלכה ג
המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה. עי' בכ"מ מדלא הביא רבינו תוספות שבת וכמ"ש בהל' שביתות עשור פ"א ה"ו רק לענין ענוי תוספות עיי"ש ועיין בפנ"י ר"ה ט' ובכפות תמרים יומא פ"א עיי"ש ובס' שיח יצחק יומא שם בשם הרדב"ז לפרש דעת רבינו עם הסוברים תוספות שבת למלאכה ובשבת ויו"ט ג"כ עיי"ש ועי' במרדכי במס' מגילה פ"ב גבי מה שכתוב למה סומא מוציא בקידוש עיי"ש ומה שמחלק לומר סוף היום תוספות דאורייתא ולא בכניסתו ועי' בשו"ת מהר"מ אלשקר סי' צ"ו מ"ש בשם רבינו אברהם בנו של רבינו דתוספת שבת כמו שהוסיפו בערבי פסחים בשש שעות עיי"ש:
ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית ואעפ"כ צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר להן ולאנשי ביתו ע"ש קודם שתחשך הדליקו את הנר. הנה כתב לפי שהן וכו' העסוקות וכו' וכמו בשאר הדברים לעונג שבת באכילה וכיו"ב כמו כן בהדלקה על האשה אבל אם הקדימה לאשה אם ירצה הבעל להדליק כמו דמצינו רב ספרא מחריך רישא וכו' למ"ש בירושלמי הנ"ל [אדם הראשון] הקדימה לאשה ולמ"ש רבינו בלתי מוכח ואפשר לומר כיון שהטילו החכמים ביותר עליה לה הקדימה וי"ל דמשו"ה צריך לומר הדליקו את הנר דכדאיתא ברב יוסף דמצוה בו יותר מבשלוחו ובזה עכ"פ תהיה גם שלוחו עכ"פ ויצווה עליה משו"ה ע"ז. אמנם לשון ולבדוק אותן על כך וכו' צריך פי' ועמ"ש להזהירן וכו' ולומר וכו' י"ל כמ"ש שבא לכלול האזהרה וגם השליחות בהאי דאי' צריך לומר הדליקו כמו בעשרתם דלא הוי מטעם שליחות אבל לשון ולבדוק אותן וכו' דלא שייך רק על עשרתם דהוי לבדוק על לעבר ומאי שייך על להבא לבדוק ורחוק לפרש שיבדקם בלילה אם לא הדליקו בין השמשות בזמן האסור ואז אסור ליהנות להם וצ"ע ובמעשה רוקח כתב כי בכת"י לא נמצא להן רק ולומר לאנשי ביתו עיי"ש:
ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין. עי' בתוספות במסכת ר"ה דף ט' בד"ה ור' עקיבא שהקשה דאם תוספת שבת דאורייתא וא"כ למה נקטו ספק חשיכה שהרי גם לזה אסור ותירצו כיון דסגי בתוספות משהו נקיט הכי עיי"ש. ורבינו שמפרש ונכנס שבת וכו' היה נראה דוקא שבת ולא תוספת וכנ"ל דלא ס"ל תוספת שבת וכמ"ש בכ"מ והנה מהאי שהקשה בתוס' יהיה ראיה לדבריו דגם בתוס' כתב על תירוץ זה ושמא וכו' עיי"ש וכמ"ש במרדכי מגילה הנ"ל לא ס"ל ר"ע תוספות שבת עיי"ש ולא כתוס' במס' ר"ה הנ"ל אמנם מלשון ונכנס שבת אין הכרע כ"כ נגד דעת הרדב"ז שהבאתי לעיל ועיין בר"ן במסכת ביצה שכתב דבין השמשות אסור מדאורייתא למאן דס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא עיי"ש וא"כ לרבינו יהיה אסור מדרבנן ועיין בספר שער המלך בהל' טומאת מת הי"ב שהר"ן סותר את עצמו למ"ש במס' יומא דהוי דאורייתא וחייב אשם תלוי עיי"ש ומשום דביה"ש הוי אקבע איסורא עיי"ש:
ובשו"ע או"ח בסי' רס"א בב"ח שם לפרש דברי רש"י שכתב ספק חשיכה כגון בין השמשות דבא ליישב למה לא מפורש ביה"ש משום דאי תני ביה"ש ס"ד במסופק אם הוי ביה"ש דהוי ספק ספיקא מותר ולכן תני ספק חשיכה אפי' בספק כהאי אין מדליקין וכו' ומובא בקצרה במג"א שם ס"ק א' ועי' בפרי מגדים דהוי חסרון ידיעה עיי"ש:
והנה בסי' שמ"ג מחלק במג"א בין עיולי יומא לאפוקי יומא בביה"ש עיי"ש ולכאורה לענין תוספות שבת דאורייתא דאם נאמר משום חזקת יום בע"ש זה לא שייך רק לענין ביה"ש דהוי ספק לילה אבל בתוספות שבת דהוי ביום לא שייך חזקת יום דלא נראה לומר דהוי בחזקת רחוק מהלילה אבל י"ל משום חזקת חול גם על תוספות שבת דהרי כל ספק ביה"ש הוי גם על תוספות שבת ועי' בתוס' ר"ה ט' הנ"ל. ולכאורה ספק ביה"ש הוי ספק אחד אם יום או לילה אבל לענין תוספות שבת הוי ספק ספיקא לחומרא שמא הוי לילה ואת"ל יום שמא בזמן תוספות שבת דהוי ביום ויהיה נפק"מ בדברים המותרים שהקילו ביה"ש בשבות דרבנן משום דהוי ספק דרבנן ולמ"ש הרי הוי ס"ס לחומרא בדרבנן:
ועי' בשו"ע הנ"ל בסעיף א' בהגה"ה וכן מי שקיבל עליו שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך עיי"ש דנראה דלא שייך שבות בתוספות שבת אפילו שלא במקום מצוה שהתירו דביה"ש לא התירו לומר להדליק:
אמנם בדגול מרבבה שם כתב לחלק בין קיבל עליו תוספות שבת לאומר ברכו שכתב דמסתמא קיבל על עצמו קדושת שבת עיי"ש ונראה כונתו דאף שאין שבות בתוספות שבת דלא גזרו מ"מ בקיבל על עצמו שבות דשבת הוי כמו קבילי עליה דהוי כמו נדר דאף בקיבל על עצמו קודם זמן התוספות לא מהני מידי וכמ"ש ז"ל דאז הוי חול ולא שייך שיקבל ע"ע בחול שביתות השבת אבל בהזמן התוספות דהוי שבת מהתורה ואף מה שלא גזרו הרבנן יכול לקבל ע"ע כיון דהזמן נכון וראוי לקבלת תוספות ועיין ברבינו יונה במס' ברכות בפ' תפילת השחר שכתב דתוספות שבת שאין לו שיעור הוי כמו תרומה דחטה אחת פוטרת הכרי ומה שהוסיף הוי הכל תרומה דאורייתא עיי"ש זה נראה להבין דברי הדג"מ הנ"ל:
ועיין במג"א שם ס"ק ד' מ"ש בין קיבל קהל דבעל כרחו מקבל על עצמו עיי"ש דלכאורה נראה להיפוך דברצון שייך ביותר הוספה אבל כמ"ש י"ל בעל כרחו אז מקבל ע"ע ככל הקהל שבת ממש אבל סוף דברי המג"א צ"ע לפ"ז שכתב עם כל זה להקל עיי"ש וא"כ י"ל דוקא בשעה וי"ב כמ"ש בהג"ה שם מותר בתוספות שבת באמירה לנכרי אבל בזמן הראוי לקבלה דנראה שדעתו כשבת ממש כמו באומר ברכו ולכאורה יש לעיין בכל ביה"ש דהוי תוספות שבת ודאי ממילא דמשום ספק פורש את עצמו וא"כ יהיה כודאי מדאורייתא משום התוספות וצ"ע בזה וי"ל דמה שמקבל ע"ע משום ספק בעל כרחו לא הוי ודאי וגם זה צ"ע ובמג"א שם דתוספת שבת מצות עשה ועי' בסה"מ וכן נראה בגמ' ועי' בתוספות במס' מנחות דף ה' אם גזרו בעשה עיי"ש ומובא בפרי מגדים בפתיחה כוללת שלו עיי"ש ונפק"מ דאם הוי איסור עשה או מצות עשה לענין דחיה דבמ"ע לא שייך דחיה ובתוספות שבת דלא הוי עשה ול"ת אם הוי איסור עשה יהיה שייך בו דחיה גם במ"ש לעיל הוי לענין אמירה לנכרי להקל ויש לעיין אם לא לחלק בין אמירה לנכרי לשאר שבות וראיתי בישועות יעקב שחקר בזה ועי' בפנ"י במס' ר"ה דף ט' ע"א עיי"ש: