דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה טו
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זה והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם ביחד מתחילה ועד סוף כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין. במס' שבת ג' ע"א תניא רבי אומר מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותו פטורין ובדף צ"ג ע"א לר' יהודה מאם נפש אחת תחטא בעשותה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת בי"ד עיי"ש:
וברש"י שם דעוקר ומניח מסתבר ביותר למפטר דכל אחד קעביד פלגא ובשניהם ביחד דבהדדי עשו בכולה מ"מ בזה יכול וזה יכול לאו אורחייהו בהכי עיי"ש:
והנה בכה"ג דעביד חצי המלאכה בערב שבת וגמרה בשבת במס' שבת שם ג' בטעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ מחשיכה חייב משום דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי בלאו הכי היה פטור אף דגמרה בשבת ובמס' כריתות דף י"ט ע"ב בעושה מלאכה בין השמשות דאנו אומרים מקצתה ביום ומקצתה בלילה ולר' יוסי גמר מלאכה לר' אליעזר פטור הא שמענא ליה דמחייב וכו' א"ר יוסף ר"י אליבא דר"א וכו' ועי' שם י"ד ע"א ושבת ק"ה ע"א אי' דלר"א מחייב וכ"כ ק"ד ע"ב ושם להשלים הבגד לכו"ע חייב והנה מלהשלים לא יקשה דבלהשלים הוי זה שיעור שלם אבל לר"א דס"ל אף שלא להשלים הגומר השיעור חייב אף שלא עשה תחילת השיעור ולא מצינו שתליא בשנים שעשו מלאכה ונראה דשאני בב' שעשו מלאכה דעביד כל אחד פלגא וכמו כן בעביד פלגא מבעוד יום כמו בטעון וכו' הנ"ל אבל באורג דתליא בשיעור ולר"א בחסר רק חוט אחת הוי חוט אחת שיעורו השלם כמו לדידן בלהשלים הבגד הוי חוט אחת שעורו השלם ואינו דומה למלאכה דבלתי תלוי בשיעור:
והנה מצינו האי שנים שעשו רק בשבת ועי' בפנ"י בדף צ"ג שכתב דלר' שמעון בשאר איסורים דמצינו בשחוטי חוץ דשנים אחזו בסכין ושחטו חייבין ובשנים אחזו באבר והעלאוהו דפטור בזבחים בפ' השוחט ילפינן מקרא עיי"ש ועי' זבחים ק"ח ע"א ובמס' קדושין מ"ג דשנים ששחטו בשחוטי חוץ פטורים וט"ס בדברי הפנ"י וכונתו ג"כ דשם מקרא ע"ז ובב' אחזו באבר והעלאוהו אי' שם במשנה דחייב ונהפכו הדברים בפנ"י וכונתו להיפוך בהעלאהו חייב ובשחטו קרא למפטרו. והנה בשנים שהעלאוהו לחייבו גם מקרא וי"ל שצריכין קרא שלא לדמותו לב' שוחטין אבל עיין בריטב"א במס' קדושין דף מ"ג שהקשה ל"ל קרא למעוטי ב' אוחזין בשחוטי חוץ דפטורין תיפו"ל מבעשותה אחד שעשה חייב ב' פטורין ותירץ קרא שלא לדמות להעלאה דחייב עיי"ש וא"כ דעת הריטב"א דשייך שנים שעשו פטורין בכל האיסורין ודייק ברבוי ומיעוט דקראי להיפוך מהפנ"י והרי בעשותה וכו' נאמר לכל איסורין:
והנה בתוס' שבת צ"ג ע"א בד"ה חד וז"ל וזה כתב אות אחד ובא חבירו וכתב אות שניה לא אצטרך קרא אלא אהוצאה דה"א אהכנסה ואהוצאה הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי' בלא הנחה עכ"ל ובלתי מובן עוד דהרי אם נאמר דאהכנסה ואהוצאה בלבד בלי הנחה קפיד קרא וא"כ הוצאה והכנסה בלי הנחה מעשה מלאכה שאסרה התורה הוה וא"כ הרי בכלל בעשותה כולה ומנ"ל למעט מבעשותה בכה"ג כל זמן שס"ד דהוי בכה"ג מעשה כולה:
ונראה דהנה יש לנו לדון בכל דבר לפי המעשה ולפי האיסור דלפי המעשה מלאכת הוצאה לא נגמרה רק בהוצאה בעקירה והנחה מרשות לרשות אבל מצד האיסור הוצאה מאל תוציאו וכו' לא נדע רק כמ"ש בתוס' הוצאה והכנסה ולא הנחה וצריכין בעשותה דצריך להמעשה כולה לחייבו גם בהנחה דהאיסור לא נגמר רק בגמר המעשה וזה לא שייך רק במלאכה לענין איסור שבת דבעי מלאכה כולה ולא שייך חצי שיעור דחציה של מלאכה בהוצאה לאו כלום הוא אבל באיסורין דלא תליא רק באיסורא ולא במלאכה ומעשה אם תהיה שלימה לא הוי בכלל בעשותה לענין זה שיהיה בגדר זה עוקר וזה מניח:
והנראה דלפטור מסקילה בשנים שעשו מלאכה לא צריכין כלל דבכל עונשין אזלינן להקל ולומר דרק במאי דנוכל לומר דילמא בכה"ג לא חייבה התורה פטור ותפסינן האופן החמור לחייבו ומנ"ל לומר בלא מעוטא לחייבו בעושה מקצתו וראיתי בפנ"י שכתב דלענין עונש לא צריכין קרא רק לפטרו מחטאת עיי"ש והנה גם לענין חטאת למאן דס"ל חולין בעזרה דאורייתא ג"כ אזלינן לקולא ולא צריך קרא רק לענין איסור ולאיסור לא נמעט מבעשותה דהוי לקרבן בלבד ולאיסור נאמר דאסור ולכאורה י"ל משום דהוי במשכן צריך קרא למעטו ועיין בתוס' דף ג' בד"ה בעשותה מ"ש בזה אם הוי במשכן עיי"ש והנה למ"ש בכה"ג דעושה האיסור כולה ולא המעשה המלאכה בכולה כמו בהוצאה והכנסה בלי הנחה דלא נדע מסברה וצריך לקרא ע"ז שפיר וזה רק בשבת ולא בשאר איסורין כמ"ש:
אבל בשנים שעשו מלאכה בזה יכול וזה יכול ועשו בבת אחת דכמ"ש ברש"י דלאו אורחייהו בהכי ולמה צריך קרא לזה לפטרו מעונש ומקרבן וכמ"ש בתוס' בד"ה בעשותה הנ"ל דזה אינו יכול וכו' היה במשכן שם הוי אורחייהו בהכי וצ"ל אף דלא הוי אורחייהו בהכי מ"מ לא נתמעט ממלאכת מחשבת וצריך קרא ע"ז אבל בכה"ג שכתבו בתוס' בעושה במקצת כמו כותב אות אחת א"צ לקרא באלו שניהם הנאמרים ראשונה כיון דלא הוי בכלל שאינה מלאכת מחשבת והאחרונה דהוי סברה לפטור לכאורה למה בשאר איסורים לא נאמר כן וכמ"ש בפנ"י הנ"ל דרק בשבת אמרינן זה יכול וכו' פטור הנה מסברה י"ל כמ"ש לעיל לחלק בין שבת ושאר איסורים היכא דתליא האיסור בהעושה אז לחלק בין אחד ושנים וי"ב בהדרך שנעשה אבל היכא דהאיסור מצד הנעשה דעכ"פ נעשה מה שאסרה התורה שלא תהי' ובכלל זה שאר איסורים ועי' מ"ש לעיל למה בכלאים וי"ב דבר שאינו מתכוין מותר עיי"ש וא"כ מהאי טעמא היה מסתבר לומר דשאני שבת דהיא קודש ואין מעשיה קודש ופורסין מצודה מערב שבת עי' בפ"ק דמס' שבת עיי"ש משו"ה ב' שעשו מלאכה פטורין ולא בשאר איסורין אבל כמ"ש דעת הריטב"א אינו כן ובזה אתי שפיר דיקשה לר' שמעון דס"ל חולין בעזרה דאורייתא בחולין דף פ"ה למה צריך קרא לזה יכול דלמ"ש דלא נתמעט ממלאכת מחשבת ולא נדע מסברה לפטרו:
ובמ"ש יש לפרש הסוגיא דף ג' ע"א שנים פטורים הא אתעבדא מלאכה מבינייהו תני רבי אומר מעם הארץ בעשותה וכו' ועי' בתוס' בד"ה שניהם פטורין שכתבו דהקושיא ואמאי הא אתעבדא להגומר דעל המתחיל אין סברה לחייבו דע"י השני שעשה הנחה יחייב הוא ע"ש (ולכאורה זה נגד מ"ש בתוס' הנ"ל דס"ד דחייב משום דעביד הוצאה והכנסה אף בלא הנחה וא"כ יקשה הא וכו' גם על המתחיל) ולשון מבינייהו צריך עוד ישוב למ"ש בתוס' אבל למ"ש הקושיא היא דנאמר כמו בכל שאר איסורין דב' שעשו חייבין משום דאזלינן בתר המעשה כמו כן מקשינן והא איתעבדא מלאכה מבנייהו וניזל בתר המלאכה ולא בתר העושה ומשני בעשותה וכו' וזה לדעת הפנ"י הנ"ל ויש ליישב בזה קושית הפנ"י בדף צ"ג דכאן ממעטינן זה עוקר וכו' מבעשותה ולהלן מנפש דלמ"ש דעל הקושי' דניזל בתר המלאכה ולא בתר העושה מתורץ מבעשותה הרי תליא התורה מעם הארץ בעשותה מהעושה ולא בתר הנעשה המעשה אבל להלן לענין גוף הלימוד לא צריכא לבעשותה ותירצה הגמ' דמסתבר בשבת לאוקמי הקרא במה שתליא בהעושה ולא בתר המלאכה כנראה מלשון בעשותה ובשאר איסורים תליא בדעת הריטב"א ופנ"י (ולפי מ"ש לעיל בזה עוקר וזה מניח מיושב דיקשה למה נקטו במשנה בהוציאו שנים בהוצאה דהוי מלאכה גרועה לאשמעינן ביותר בשאר מלאכות אבל כמ"ש לעיל רק בהוצאה צריך לאשמעינן בכה"ג ועי' בתוס' הנ"ל שהקשה לר' שמעון דפוטר זה אינו יכול וכו' שהרי היה במשכן ולדידן לא יקשה דכמ"ש זה יכול לא נפטר מסברה לא שייך לומר דקרא לפטור אינו יכול וגם צריכין לזה אינו יכול וכו' בזה עוקר וזה מניח):
ועי' במס' פסחים דף פ"ה ע"ב א"ר אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת מה שבת עד דעבד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעבד עקירה והנחה וברש"י דעבד ליה עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה בשבת צ"ב ע"ב והאי נמי אף על גב דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן עכ"ל:
הנה מדברי הגמ' למ"ש בתוס' שבת צ"ג הנ"ל דס"ד הוצאה והכנסה בלי הנחה הוי מלאכה וכנראה רש"י ג"כ כיון למ"ש בתוס' שם דמבעשותה נילף וכמ"ש דבעי גמר מלאכה ולא אמרינן דהאיסור קודם לזה ולכן הביא דכל חיובי וכו' בעשותה וכו' ומסוף דברי רש"י שכתב אע"ג דלאו בר חטאת וכו' מסכים למ"ש בחטאת מסתבר יותר לפטרו אפ"ה בזה הוצאה כי התם בעינן ומלשונו וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה וכו' נראה לכאורה דס"ל דלאו דוקא בשבת כמ"ש בפנ"י רק בכל חיובי חטאת והנה י"ל דזה בעושה מחצית המלאכה כמ"ש לעיל מסתבר דהוי בכל האיסורים ומשבת לא ילפינין רק דגם מקרי מחצית המלאכה כיון דחסר עקירה וצ"ע דלכאורה היה נראה מלישנא דרש"י דס"ל בכ"מ דרשינן האי בעשותה עם כל זה י"ל כמ"ש דזה אינו דומה לשנים שעשו וכו' והנה בס' יד המלך הביא דברי רש"י הנ"ל והאריך בזה ולמ"ש מיושב ממה שהקשה שם גם הוא החליט דרש"י ס"ל דשנים שעשו פטורים בכל האיסורי' עיי"ש ולמ"ש בלתי מוכרע דס"ל כן:
ובמס' קדושין בסוגיא דאין שליח לדבר עבירה כתבתי דלכאורה למאן דס"ל יש שליח לדבר עבירה א"כ בשניהם עושים בדעת אחת הוי שניהם שלוחים זה לזה ועי' במס' ב"ק דף ע"ח ע"ב כאן בשותף שטבח לדעת חבירו וכאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו וכו' וברש"י שם שותף וכו' משלמים בין שניהם דאיכא וטבחו כולה בחיובה דהטובח חייב על חלקו וחבירו נמי שעשאו שליח והא רבינן דף ע"א דיש שליח לדבר עבירה הכא דאמרינן תחת לרבות את השליח עכ"ל והנה לפמ"ש בתוס' במס' ב"ק ע"א כשהשליח שוגג יש שלד"ע וא"כ לפ"ז למה לא יהיה בשנים שעשו בשותפות בעשותה כולה מטעם שליחות על חצי האחר והנה י"ל דלא פטרו שניהם רק שכל אחד עושה שלא לדעת חבירו וכדאי' במס' ב"ק אבל יקשה לצייר בעושים ביחד שלא נאמר דהוי בדעת חבירו ושם ב"ק מיירי כשאין טובח עמו כלל וי"ל דמשום איסור אין ברצונו שיהיה שלוחו אף דניחא ליה בזה אבל א"כ בשוגג דלא ידע מהאיסור ודאי ניח"ל שיהיה שלוחו ואפשר לומר דכל אחד עביד לדעתא דנפשיה לא מקרי שליחות אם לא עשאו שליח בפירוש כמו דמצינו בשבת לענין נכרי כה"ג אף דיש לחלק וצ"ע:
והנראה דבכה"ג דנאמר דשניהם חייבים לא שייך לחייבם אף מטעם שליחות דלא שייך לומר דשניהם עשו כולהו דהוי נגד המציאות וע"ז לא שייך שלוחו כמותו דסותרים זה את זה דלומר על שניהם שליח כמותו ושניהם עבדו כולהו דאין לו שייכות ובזה אינו יכול וכו' ובשיעור אחד שאני כמ"ש ברש"י שבת ק"ו ע"ב במשנה בד"ה לא יכול עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"ו ה"א עיי"ש ועי' ב"מ ו' ע"א שנים שגנבו ומ"ש שם בפי' הריטב"א שם עיי"ש:
ועיין ביד המלך שהקשה ממס' יבמות דף ו' דמייתי דעשה דוחה ל"ת מדאצטרך דמיתות בי"ד אינו דוחה שבת הא לאו קרא אמינא עשה דוחה לל"ת והרי אפשר בשנים שעושין בבת אחת עיי"ש והקשה שם בראשונה בהעדים שנים דצריכין בראשונה ואח"ז הקשה בליכא עדים דאפשר בשנים כאחד. והערני בני מו' אלעזר נ"י ע"ז דמשנה מפורשת במס' סנהדרין דף מ"ה ע"א אחד מן העדים דוחפו וכו' ועי' בגמ' שם וברמב"ם פט"ו מהל' סנהדרין ה"א דדוקא אחד מן העדים ושם בה"ג בנשרפין ג"כ והוא זורק וכו' רק בנחנקין דא"א רק בשנים עיי"ש וא"כ צריכין קרא למעוטי דלא דחה עשה לל"ת בכה"ג דאיכא עדים ועי' שם מ"ה ע"ב בליכא אותן עדים אינו נהרג ונקטעה ידם כמו כן אינו נהרג ועי' ברמב"ם פי"ג ה"י ופי"ד ה"ח: