דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ח
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביוה"כ אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי וכו'. במשנה יומא פ"ב ע"א איתא חולה מאכילין וכו' ורבינו כתב שיש בו סכנה וברא"ש כתב מחשש שמא יסתכן ועיין בטו"ז שכתב בסי' תרי"ח ס"ק א' שיש בו חשש סכנה ועיין במג"א ס"ק ב' ויש להעמיס בלשון רבינו ג"כ ביש בו חשש סכנה אבל מדבריהם ז"ל נראה אפי' אין בהחולי אלא חשש סכנה בשלא יאכל וע"ז לא כיון רבינו דהיכן נדע כן אם לא ע"פ עצמו או מרופא והוא כתב חולה שיש בו סכנה וכו' מאכילין ע"פ עצמו ועל כרחך כשהוא אומר שיש חשש סכנה ולא שיודעין מחשש בלא"ה וצ"ע למה צריך שיהיה דוקא בחולה שיש חשש סכנה מבלעדי אכילתו ובשו"ע שם איתא חולה שצריך לאכול וכו':
"עד שיאמר דיי" בלשון המשנה שם. נראה דס"ד לומר דכיון דשיערו דבכותבת הוי יתובי נפשיה וא"כ יותר מכותבת לא נאכילו ולכן כתב עד שיאמר דיי אפי' ביותר, דשיעור ככותבת לא הוי אלא בבריאים ולא בחולים:
וכתב רבינו ששאל לאכול וכו' עיין בטו"ז שם ס"ק ו' כשאין שואל לאכול אלא אומר צריך אני לא הוי אלא מאומדן דעתו ולא עדיף מרופא רק כששואל לאכול נראה דיודע מרת נפשו עיי"ש:
ובגמרא יומא פ"ג ע"א א"ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר א"צ שומעין לחולה מ"ט לב יודע מרת נפשו פשיטא מהו דתימא רופא קים ליה טפי קמ"ל הנה האי דמקשינן פשיטא נראה דזה דחולה יודע במרת נפשו נדע ממשנה דאיתא ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו וס"ד דתליא אם נאמינו כיון שהרופא מכחישו וזה פשיטא דאדם נאמן על עצמו ממאה עדים ואם גם הלשון מאכילין משמע שאחרים נותנין לו מ"מ הוי נגד רופא אחד ספק נפשות להקל ומשני מהו דתימא רופא קים ליה וכו' ואין תליא בנאמנות ובתוס' ישנים וברא"ש הגירסא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא הא דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית וכו' עיי"ש:
אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי וכו'. בגמרא איתא תונבא דנקיט ליה הנה לפ"ז החולה שיודע בעצמו שלא אחזו בו תונבא האיך יאכל ונראה דמשו"ה איתא לשון מאכילין שאחרים מאכילין נגד רצון החולה. והנה בגמרא הב"ע דאמר לא צריכנא וליספי ליה ע"פ בקי ל"צ דאיכא אחרינא וכו' דאיכא תרי אחרינא וכו' ה"מ לענין עדות וכו' עיי"ש. והנה בכה"ג באיכא ב' רופאים אומרים כמוהו וא"כ נראה דלא נקיט תונבא עכ"פ דחזינן דהוי עכ"פ אין ברור שצריך ונראה דלחומרא משום סכנה לא אמרינן דיודע יותר מהרופא אף היכא דלא שייך תונבא אלא דנראה מדאמרינן שומעין לרופא משום תונבא ולא אמרינן משום ספק נפשות להקל היה נראה דאמרינן בכל פעם דיודע ביותר מהרופא משום לב יודע וכו' וצ"ל דחשש תונבא שכיח לחוש לחומרא בנפשות:
רופא אחד וכו' מקצת הרופאין וכו' הולכין אחרי הרוב וכו'. ועיין בהמ"מ ותליא אם לפי מאי דמסקינן כמר בר רב אשי עיי"ש ועי' ברא"ש והנה נראה דאפי' דנאמר דלא אזלינן בתר רוב בזה אפ"ה אחד נגד לכו"ע כאינו כנראה בגמ' וכמ"ש ברא"ש דאין דברי אחד במקום שנים עיי"ש:
ויש להבין דהנה מצינו כן בעדים דהוי מגזה"כ להאמין ב' עדים אבל בתליא באומדנא כיון דלא אזלינן בתר רובא מאי שנא אחד מב' והנה י"ל שיש תורת עדות וגם אומדנא ביחד אבל לפמ"ש ז"ל דאפי' רופאים גוים מהני ואינו מטעם עדות אלא משום ספק נפשות או לא מרע אומנתו וכיו"ב מ"מ מטעם עדות לא שייך בזה. (והנה דעת רש"י כדעת רבינו במס' יומא פ"ד ע"ב בד"ה אבל מצטרפין עיי"ש). ולומר דאין דין זה דאין אחד בפני שנים ברופאי ישראל נאמר דשייך כמ"ש מטעם עדות ג"כ ולא בשל רופא גוי ונפק"מ לדינא לדעת הפוסקים לומר דלא אזלינן בתר רובא דאין באחד במקום ב' ברופאים גוים לא נאמר כן וצ"ע וגם באחד במקום ב' למה נאמר דהוי הכחשה בעדות נאמר דהוי באומדנא ולא נלך בתר רובא ובכ"מ שנוכל לומר דלא הוי הכחשה אמרינן כדאי' בשעה"מ בהל' עדות ובגמ' בכמה דוכתי בב' עדים המכחישין זה את זה ומסתברא באחד במקום ב' נאמר ג"כ דמידי ספיקא לא נפקא ואף לענין בדדמי מחלקינן בין אחד לב' מ"מ לא הוי אחד ודאי בדדמי ויש ליישב שלא יסתרו אמרינן דאחד אמר בדדמי וצ"ע לענין נפשות בזה:
אמנם יש להבין למה ניזל בתר רובא דרופאים מאי שנא מבשאר דברים דלא אזלינן בפקוח נפש בתר רובא ועי' בתוס' יומא דף פ"ה ע"א בד"ה ולפקח וברא"ש בפ"ב דמכשירין שכתב מהיכא נלמד כן עיי"ש. ועי' בפ"ב מהל' שבת ומ"ש בה"כ שם עיי"ש:
ויש לומר דלדעת רבינו שאני במלתא דתליא במעשה או בלעדי זאת אם הדבר כן אף דעל הרוב פעמים הוי כן מ"מ חיישינן בפיקוח נפש אחר המיעוט בכה"ג אין הרוב מכחיש המיעוט דכמו דהוי בדבר הזה הרוב יש ג"כ המיעוט בעולם משא"כ בדבר התלוי באומד הדעת אם ניזל בתר הרוב משוינן להמיעוט לשקר ודברי שקר לא מעלין ולא מורידין והוי כאלו לא הוי מיעוט כלל וסנהדרין בדיני נפשות יוכיח ע"ז דבתוס' ב"ק כ"ז ע"ב בד"ה קמ"ל כתבו ע"ז דהתם גבי דיינין שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו עיי"ש ובס' גט פשוט בכללים שלו כלל א' בפי' דברי התוס' עיי"ש ולדעת רבינו כמ"ש דכל מאי דדנין ע"פ אומד הדעת הוי המיעוט כשקר ואינו בעולם וכמו בדיינין כן לדעתו בכל הדברים הנדונים באומד הדעת כן נראה לענ"ד לומר בכונת רבינו גם בתוס' הנ"ל יש לפרש כן במ"ש כמי שאינו. ובמ"ש ההמ"מ בדעת רבינו דרוב במנין עדיף מרוב בחכמה שלא כדעת הרמב"ן שכתב דאזלינן לקולא במרכבת המשנה כתב דדעת רבינו כהרמב"ן ואין הכרע מלשונו ובפי' משניות כתב רבינו ואם נחלקו הרופאים וכו' שומעין לרובם ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתינו מאכילין אותו כי העיקר אצלנו ספק נפשות להקל עכ"ל ולמ"ש לעיל בכונת רבינו יותר מסכים לומר דדעתו כדעת הרמב"ן ועי' בדרכי משה בטור או"ח בסי' תרי"ח אות ב' עיי"ש: