דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ד
מ"ע אחרת יש ביוה"כ והיא לשבות מאכילה ושתיה וכו'. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינין אלו ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. ועיין בכ"מ ובשעה"מ בזה ועיין בפר"ח מ"ש בזה בסי' תר"ח ובענין סיכה כשתיה מדאורייתא עיי"ש ועי' בנקודת הכסף ביו"ד בסי' קי"ז ובשעה"מ הקשה דלדעת רבינו דכל ענויין מדאורייתא במס' סוכה כ"ח דילפינן מאזרח דנשים חייבות בתוספת ענוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל ולמה לא אמרינן בשאר ענויין חוץ מאכילה עיי"ש וי"ל דהנה במס' קדושין ל"ה ע"א וכל מצות ל"ת אחד וכו' אחד נשים חייבין וכו' מנ"ל אר' יהודה אמר רב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וברש"י לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל:
ולכאורה יקשה דמעיקרא מקשינן מנ"ל דפטורים מעשה שהז"ג והיה נראה מבלי רבוי לא נחלק אשה לאיש ואח"ז מקשינן ל"ת מנ"ל ועי' בריטב"א וכ"כ בפנ"י שכתבו מדאי' בני ישראל והנה מצינו מ"ע דכתיב ג"כ בני ישראל ובמקנה שם הקשה דמנ"ל עונשין דילמא דוקא כפרה עיי"ש ולכאורה יקשה דאכתי מנ"ל באיסור עשה כמו חצי שיעור וכיו"ב ולאו שאין בו מעשה ולאו שבכללות וניתק לעשה שאין לוקין מנ"ל ואם דמכ"ש דכיון דחייבין בלאו ובעונש מכ"ש בלאו בעלמא דהרי י"ל דבעונשין חמירי וכנראה במס' סוכה הנ"ל ולמה הצריכו במס' סוכה האזרח לתוס' ענוי על שאין בו לאו ועונש מ"ש מכל שארי לאוין ואיסורי עשה בלי עונש ולאו:
ונראה דוקא לענין עונשין צריכין קרא דס"ד דעונשין נלמד מלאו דחסימה וכיון דנשים נתמעטו בעשה שהזמן גרמא דקילא מאין הז"ג א"כ שאין הז"ג דאינו דומה בזה ללאו דחסימה מנ"ל עונש בנשים דבאנשים נדע מפסח ויו"כ דהוי ז"ג ועונש מפורש בהם אבל בנשים דמצינו לחלק במ"ע וא"כ מנ"ל עונש בל"ת דספיקו לקולא ונראה שזה כדברי רש"י הנ"ל שכתב לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל דעיקר למודא לעונשין אבל לאיסורא למה יצאו מכלל אנשים כמ"ש דאפי' בעשה שהז"ג דפטורין צריכין למודא אבל לאיסורא נשארו כסברה החיצונה כקושית הפנ"י הנ"ל עיי"ש וגם מספיקא לחומרא וכאן בספק בלשון התורה אף רבינו מודה דלחומרא מדאורייתא וממילא הקרא רק לענין עונשין לרבות ומיושב קושית המקנה:
ונאמר לפ"ז דלענין שאר ענויין דהוי באיסור עשה לא צריכין קרא כמו שאר איסורי עשה אלא בתוספת ענוי ביו"כ כנדייק בדברי הגמ' במס' סוכה הנ"ל דאינו אלא לתוספת ענוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספות עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל וברש"י שם הואיל ומיעטו קרא מלאו וכרת דכתיב בענוי בעצם היום הזה על עצמו של יום ענוש כרת ואין כרת על תוספת ענוי ומאזהרה נמי אתמעט ביומא פ"א נשים נמי למעטי דלא לחייבי ביה אפי' למצות עשה בעלמא עכ"ל הנה דייקו הואיל ומעטו קרא דהתורה מיעטה בפי' מעונש ולאו וא"כ י"ל שאינו בכלל איסורא אלא בכלל מ"ע והוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות וקמ"ל דהוי בכלל איסורא וממילא נשים חייבות כמו בכל איסורי עשה משא"כ בשאר ענויין דלא מיעטה התורה ולא הוציאם מהכלל אלא על דליכא לאו אלא עשה דשבתון כמ"ש רבינו הוי כשאר איסור עשה ולא צריכין ללמודא מקרא ולשון רש"י אפי' למ"ע בעלמא הנ"ל מסכים למ"ש. - ועי' בתוס' ישנים יומא פ"ב ע"א בד"ה בן דועניתם לחינוך משום מצוה עיי"ש. - ועי' בס' יד דוד יומא ע"ג ע"ב ודף ע"ו ע"א וע"ע בשעה"מ פ"י מהל' אישות בחופת חתנים שם סעיף ד' שהקשה לדעת רבינו דשאר ענוים מדאורייתא מירושלמי במס' יומא בפ"ק מובא בתוס' יומא דף י"ג ע"ב בד"ה ולחדא דפליג על הבבלי והקשה ויקדש מאתמול ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא קונה קנין בשבת ומשני שבות התירו במקדש הרי לירושלמי כנסה ביו"כ והוי חופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא אם נאמר תשמיש אסור מדאורייתא ולא חופה כדאי' בבבלי לא מקרי ביתו ולדעת רבינו חופה שאינה ראויה לביאה לא הוי חופה וס"ל תשמיש דאורייתא יקשה עיי"ש:
והנה לכאורה אם גם שאר ענויים מדרבנן יקשה ג"כ שאינה ראוי לביאה דא"כ הוי טבול יום ואינו ראוי לעבודה אלא די"ל דהוי ראוי לביאה דאפשר שהעבודה תהיה ע"י אחר והנה מקושית הירושלמי מאיסור קנין בשבת ותירצו דאין שבות במקדש ואם מטעם דמשום חומר מקדש התירו ולא מטעם כהנים זריזין עי' ברש"י ביצה י"ח ולישנא שבות התירו במקדש נראה כמ"ש בראשונה וא"כ דמשום עבודה התירו ואם אחר יעשה עבודה ג"כ ביטל שבות ללא צורך וא"כ ממ"נ אין ראוי לביאה דאם יבוא עליה עבר על קנין ביו"כ אלא כמ"ש בשעה"מ דבשביל שאין ראוי מדרבנן לא יקשה אמנם האי דנאמר בשאין ראוי מדרבנן הוי חופה טעמא בעי ועיין בשו"ת משאות בנימין בסי' צ"א שכתב נגד זה ואם כן אפי' שאר ענויים מדרבנן יקשה דהוי שאין ראוי לביאה והנה עיין במל"מ פ"י מאישות ה"ב מחופה קודם קדושין עיי"ש אבל לדעת רבינו דבעי ראוי לביאה נראה דלא שייך חופה קודם קדושין:
אמנם נראה לומר לפי מאי דאיתא בשו"ע אהע"ז בסי' ס"א סעיף ב' כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ובהג"ה שם ועכשיו המנהג שלא לדקדק ואין ממתינין ומ"מ טוב להודיע לחתן תחילה שהיא נדה ועיין בבית שמואל ס"ק ח' שנראה מדבריו דאף לדעת רבינו אם יודע ומכוין לקנות בלי שתהיה ראויה לביאה מהני עיי"ש וכ"כ בב"ש בסי' ס"ד ס"ק ה' דיש תקנה אף לרבינו היכא שמודיעין להחתן שהיא נדה עיי"ש ובס' בית מאיר סוף סי' ס"א ועי' שו"ת חכם צבי בסי' קכ"ד עיי"ש וא"כ לפ"ז ודאי משום מצוה וכל נשואי אשה אלא משום מצות עבודת היום מסתמא דעתו לקנותה אף שאין ראויה לביאה ואם גם לא נאמר כן דילמא לירושלמי צריך לגלות דעתו לזה אף דלכאורה משו"ע הנ"ל נראה בהודעה בלבד די ובכה"ג בכהן הגדול כו"ע ידעי וא"צ הודעה ועי' שו"ת משאת בנימין סי' צ"א. (הנה בזה דנאמר משום מצוה מכוין לקנין בכל גוונא עיין במל"מ בפ"א מהל' מכירה ה"ד מ"ש בתחילת ביאה בכהן גדול שנאמר משום איסורא דעתו על תחילת ביאה עיי"ש ויש לומר בדעתו על ביאה מסתמא על גמרו אבל כשאינו שם לב על ביאה כלל) ובמסכת קדושין בסוגיא דתחילת ביאה קונה כתבתי ליישב דעת מהריב"ל מקושית המל"מ בהנ"ל עיי"ש ועי' עוד בס' יד דוד הנ"ל בשם ס' מוצל מאש להקשות מירושלמי בפ"ח ה"א ממס' יומא דאי' ובתשמיש המטה אתי חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כ"ש תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעל קריין. והכוונה דפשיטא דאסור בתשמיש שהרי צריך לטבילה משום קריו ורחיצה אסורה ואם תשמיש המטה אסור מדאורייתא עיי"ש. למאי מקשי דטבילת בעל קרי מדרבנן ותשמיש דאורייתא. ובס' יד דוד תירץ דקושית הירושלמי על המשנה דלמה צריך למתני דעכ"פ השתא דצריך טבילה לבעל קרי ממילא כיון דאסור ברחיצה אסור בתשמיש עיי"ש:
והנה אם נאמר דתשמיש מדרבנן וא"כ צ"ל דמשנה נשנת קודם תקנת עזרא ונסדרה מאז ועי' במס' שבת בפ' כל הכלים בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זאת עיי"ש וכיו"ב וגם י"ל דשאר ענויים מדרבנן ג"כ היו קודם תקנת עזרא דאין לפרש דמשנה נאמרה כאשר היה קודם תקנת עזרא דא"כ מאי מקשינן מדאורייתא ודאי א"צ טבילה וצריך לאשמעינן תשמיש דאסור וגם מאי דהוה הוה כדמקשינן כיו"ב בכמה דוכתי כשאין נפקותא על השתא. אבל מאן דס"ל דשאר ענוים מדאורייתא הקושיא דעל השתא לא נפק"מ כמ"ש ביד דוד הנ"ל צריך לומר ג"כ דמשנה נשנית קודם תקנת עזרא דמצינו כיו"ב כמ"ש. אבל א"צ לומר דהוי איסורא דרבנן קודם תקנת עזרא. והנה מצינו ג"כ איסורי דרבנן מקודם לזה אבל אלה נודעים מי אשר תיקנם. אלא די"ל דעזרא תיקנם דמכנסת הגדולה מעזרא וסייעתו רוב איסורי דרבנן וממנו ולהלאה השאר אלא דתיקן בראשונה טבילת בעלי קריין ואח"ז איסורי שאר הענויים. והנה כמ"ש הר"ן הכתוב מסרן לחכמים א"כ אין נפק"מ אם הוי דאורייתא או דרבנן ולכן יש לפרש הירושלמי כמ"ש בס' יד דוד הנ"ל:
אמנם עי' בירושלמי שם בפ"ק דיומא הנ"ל דאיתא קודם לזה מנין כשם שמתקנין לו כהן אחר וכו' כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי וכו' ואח"ז מקשי' ויקדש מאתמול וכמ"ש בקרבן העדה דמתקנין לו משמע הזמנה בעלמא עיי"ש והרי בבלי אמרינן דהוי על תנאי והיו מקדשין בעיו"כ ולא הוי ב' בתים וא"כ לירושלמי דס"ל ביו"כ מקדשין למה על תנאי וצ"ל לבסוף חזרו מזה בירושלמי וצ"ע ואולי ט"ס שם בהאי דעל תנאי גם כנראה האי דעל תנאי ברייתא דאיתא דברי ר' יהודה ובבלי מוקי בגמ' הכי עיי"ש וצ"ע בזה וצ"ל דברייתא איתא מקדשין ובמשנה איתא מתקנין וקושית הירושלמי על המשנה ובבלי מתרצין המשנה כברייתא ולא כן בירושלמי וראיתי בס' שלום ירושלים בשם מהרמ"ב ז"ל שהקשה סתירת לשון המשנה וברייתא דמשנה משמע בלי קדושין וברייתא אי' מקדשין ומתרץ דפליגי בברירה עיי"ש. ועכ"פ על כרחך הברייתא ומשנה משונין בענין תנאי אלא דיקשה למה לא הביאו בבלי הברייתא לסיוע למאי דמוקי בתנאי כיון שמפרשים מתקנין כמו מקדשין:
ומ"ש רבינו "שבת לאכילה ושבתון וכו'" עי' מ"ש לעיל בהל' א' בזה:
ועי' בס' כפות תמרים יומא ע"ז ע"א שהביא ראיה כדעת רבינו דשאר ענוים מדאורייתא ממאי דאיתא שם דף ע"ד ע"א והתניא אע"פ שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושונה ועושה מלאכה בלבד. ומדהוצרך לומר שאין ענוש כרת משמע דעכ"פ יש בהם איסורא דאורייתא עיי"ש. ועי' בהגהות מיימוני בשם הסמ"ג ועי' בקרית ספר למבי"ט בפ"ג דוקא כל גופו מדאורייתא ומשו"ה מלך וכלה רוחצים פנים וידים עיי"ש ומיושב הקושיא למה מדאורייתא התירו באלה ועי' מ"ש לעיל בפ"ג ה"א עיי"ש: